מהפכה של ממש עשויה לשנות מן היסוד את תלוש השכר של מאות אלפי צעירים ומשפחות בישראל, ולהגדיל באופן ישיר את ההכנסה הפנויה בתקופת החיים המאתגרת והיקרה ביותר. יוזמה כלכלית חדשה מבקשת להתאים את מודל החיסכון הפנסיוני למציאות החיים המודרנית, ולשחרר משאבים כספיים קריטיים עבור עובדים צעירים הנאבקים ביוקר המחיה.
ההצעה הדרמטית נחשפת במחקר חדש של המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, המציעה לבטל את חובת ההפרשה של העובד לפנסיה עד גיל 40, תוך שמירה על הפרשות המעסיק במלואן. לפי ההצעה יוסיף העובד להיות מבוטח, אך ההפרשה לא תנוכה משכרו עד אותו גיל, ומגיל 40 תחול חובת ההפרשה במלואה כנהוג כיום.
ההצעה מתבססת על מחקר שנערך על ידי פרופ' אבי שמחון ואברהם זופניק מהמועצה הלאומית לכלכלה, שבחן את התפתחות ההכנסה של פרט מייצג לאורך מחזור החיים, משנות העבודה הראשונות ועד הקצבה בגיל הפרישה. המחקר מתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועל סימולציות אקטואריות של החיסכון הפנסיוני ושל הקצבה הצפויה, בפילוח לפי מגדר ולפי חמישוני שכר. צו ההרחבה לביטוח פנסיוני משנת 2008 חייב לראשונה כל מעסיק ועובד בישראל להפריש לקרן פנסיה, בשיעור אחיד לכלל העובדים וללא הבחנה בין שלבי מחזור החיים.
ממצאי המחקר מלמדים שהקצבה הצפויה בגיל הפרישה גבוהה מההכנסה החודשית נטו של העובד לאורך מרבית שנות עבודתו, ושמרבית העובדים צפויים להגיע לפרישה עם הכנסה פנסיונית הדומה לשכרם ערב הפרישה ואף גבוהה ממנו. הדבר בולט במיוחד בחמישוני השכר הנמוכים, שבהם משקלה של קצבת אזרח ותיק בהכנסה הפנסיונית גדול יותר. זאת בעוד ההוצאות הגדולות של הקמת משפחה, גידול ילדים ותשלומי משכנתא מתרכזות דווקא בשנות העבודה הראשונות, שבהן ההכנסה עדיין רחוקה משיאה.
הממצאים מצביעים אפוא על כך שמבנה ההפרשות הקיים יוצר ביטחון גבוה בגיל הפרישה, אך במחיר של פגיעה ברווחת העובד בשנות העבודה הראשונות, שבהן הצרכים גדולים ביותר. ביטול הפרשת העובד עד גיל 40 ישפר את רמת החיים באותן שנים ויותיר את יחס התחלופה ברמה נאותה, ומוצע כי יהיה ברירת המחדל בלבד, כך שתישמר לעובד הזכות להפריש מרצונו גם לפני כן.
