האוויר ברכב עמד מלכת. בחוץ, חומות העיר סעדה ניצבו זקופות תחת השמש הקופחת של צפון תימן, אבל בתוך הרכב, גופו של משה ירימי קפא לחלוטין. במשך דקות ארוכות הוא פשוט לא היה מסוגל להניע איבר. הוא חצה יבשות, רימה סוכני מודיעין, הסתנן למדינת אויב בזהות בדויה, ושרד ניסיונות התנקשות, אך הרגע הזה הכריע אותו. מבעד לחלון המכונית הוא ראה את הבית שבו נולדו וגדלו הוריו לפני שעזבו את תימן ועלו לישראל.
"הרגליים שלו קפאו", הוא משחזר בקול רועד בראיון בלעדי וחושפני למגזין המחדש, "לא יכולתי לזוז מהאוטו". רק לאחר מאמץ נפשי אדיר הוא הצליח להשתחרר מהקיפאון, פתח את דלת הרכב ופסע אל עבר הדלת העתיקה. "נכנסתי לתוך הבית, וזה היה מאוד מאוד מרגש. כשהגענו לחדר איפה שההורים שלי ישנו, ביקשתי מכולם לצאת. הם יצאו, ואני שכבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, במשך חצי שעה בכיתי". משה ירימי פותח את תיבת הסודות של חייו, ומשתף אותנו במסע מצמרר של אומץ, אובדן ותקומה.
שורשים עמוקים ושפה סודית
בניגוד למה שניתן היה לחשוב מפעילותו הענפה במדינה הערבית, ירימי עצמו לא נולד בתימן. "אני לא חייתי בתימן, אני נשלחתי לשם. נולדתי בישראל", הוא מבהיר. הוריו נולדו בתימן ועלו לארץ ישראל יחד עם אחותו הקטנה, ומשה הוא אחד מארבעת הילדים שנולדו כבר בישראל. הוא גדל בארץ, התחנך בקיבוץ, ובהמשך שירת ביחידה מיוחדת בצהל וביצע תפקידים סודיים במשרד הביטחון בטרם עבר לארצות הברית.
השליטה האבסולוטית שלו בשפה הערבית, שלימים תהפוך לכלי הנשק החזק ביותר שלו בסמטאות צנעא, לא נרכשה במסדרונות הצבא. "האמת היא שהערבית שלי הייתה מהבית", הוא נזכר. "בבית דיברנו עברית אבל סבתא שלי לא דיברה עברית, היא דיברה רק תימנית. הייתי הרבה אצלה, אוכל ומשחק, ולמדתי ממנה". השפה הפכה גם למעין קוד סודי בשכונה: "כשאנשים זרים הגיעו לאזור ולא רצו שיבינו אותם, אז השכנים דיברו בתימנית".
ההגייה המדויקת שלו נשענת על המסורת המפוארת של תפילות יהודי תימן. "הדקדוק היה תימני טהור, דמי טהור", הוא מדגיש. "היום אני הולך לכל בית כנסת בארגנטינה או בניו יורק, ואני יודע הכל בעל פה. לא צריך סידור". הוא נזכר בחיוך במקרה שבו ביקר בבית כנסת בארגנטינה, שם נכחו שמונים איש שהיו אובדי עצות משום שחסר להם בעל קורא. "הגבאי הסתכל עליי ואמר לי: אתה תימני? אמרתי לו כן. אז הוא אומר: פתרנו את הבעיה, אתה בטח יודע הכל. אמרתי לו כן, תודה רבה. זו המתנה שקיבלתי מאבא שלי".
טרגדיה בניו יורק ופגישה גורלית במנהטן
חייו של ירימי נראים כמו תסריט שנע בין פסגות ותהומות. לאחר שירותו הביטחוני בישראל הוא הגיע לארצות הברית והתגורר בברונקס שבניו יורק, כשהוא נשוי לאישה אמריקאית ישראלית. חייהם המשותפים נגדעו באחת באסון מחריד. "היא נהרגה שישה שבועות אחרי החתונה", קולו נסדק קלות כשהוא משחזר למגזין המחדש את הטרגדיה. "זה קרה ביום הראשון שהיא נחתה בארצות הברית. הייתה לנו מסיבה גדולה באותו ערב, כשהיינו בדרך היא נהרגה".
מתוך השבר הנורא, ירימי התרומם, התמקם בניו יורק והקים עסק מצליח של מוסך ומגרש מכוניות. באחד הימים, שגרת יומו הופרה כאשר קיבל שיחת טלפון למגרש. "שלום, אתה משה ירימי?" אמרתי כן. אמרו לי: "אנחנו רוצים לפגוש אותך ולדבר איתך". שאלתי על מה מדובר, והם ענו: "משהו שאתה תאהב לשמוע, בעניין יהדות תימן". ירימי הסכים מיד, והפגישה החשאית נקבעה בבית מלון במנהטן.
בחדר המלון המתינו לו שני אנשים. אחד מהם היה שלמה גרפי, אדם שירימי הכיר אישית ואשר החל את הקשר בין יהודי תימן לבין נציגי ממשלת ישראל. זהותו של האדם השני נותרה חסויה. "עד היום אסור להגיד מי זה היה, יש דברים שאני לא יכול להגיד", הוא מבהיר נחרצות. השאלה הראשונה שהופנתה אליו בחדר הייתה ישירה: "תגיד לי, אתה מוכן לנסוע לתימן?".
ירימי לא היסס. "מיד עניתי כן. הייתי מאוד רוצה לראות את הבית, איפה ההורים שלי גדלו ואיפה חיו", הוא מתאר. "אצלנו אין דבר כזה קברים, רציתי לראות את השכונה, את הבית". הנציגים בחדר הסבירו לו את גודל המשימה: "יש בתימן קרוב לארבעת אלפים יהודים. קיבלנו אישור ממחלקת המדינה האמריקאית ומממשלת ישראל ללכת ולהוציא אותם. בדקנו את העבר שלך, ראינו מי אתה, ואתה הבן אדם המתאים לנסוע לתימן". המגייסים תכננו להעביר אותו סדרת מבחנים, אך לאחר השיחה בחדר המלון, המבחנים בוטלו. "הם ראו מי אני, לא הייתי צריך להיבחן. הייתי מספיק מושלם בשבילם", הוא אומר. ההתלהבות שלו הייתה כה גדולה עד ששאל אותם מיד: "אפשר לטוס הלילה?".
ההכנות למסע אל הלא נודע
תהליך ההתארגנות ארך כחודש ימים. ארגון הג'וינט היהודי העולמי נכנס לתמונה ופרש את חסותו הכלכלית. "הם שילמו על כל ההוצאות שהיו לי בתימן, על הדרכונים, ועל הטיסות במטרה שאני אצליח להוציא יהודים משם", הוא מציין. בבוקר הטיסה, ההתרגשות הגיעה לשיאה. ירימי, ששימש באותה תקופה כחזן תימני בבית כנסת אשכנזי בברונקס במשך חמש עשרה שנים, לא ויתר על אמונתו. "קמתי בארבע בבוקר, וישבתי עם הרב של הקהילה. קראנו תהילים ושיעור, והוא נתן לי ברכה", הוא משחזר לקוראי המחדש. הוא לא חשף בפני הרב את יעד נסיעתו האמיתי: "אמרתי לו שאני הולך לפגישה חשובה, וביקשתי ברכה שאצליח. הוא ידע שנסעתי לתימן רק כשחזרתי עם הצלחה גדולה".
ירימי דרש עצמאות מוחלטת בשטח. הוא סירב לטוס בחברות תעופה אירופאיות והתעקש על חברת תעופה תימנית מפרנקפורט ישירות לצנעא. "אמרתי להם, מאז שחתמתם איתי את החוזה, אמרתם לי שמהרגע שאני יוצא לתימן, אין עליי בעל בית ואין מי שיגיד לי מה לעשות. אני עושה הכל לבד, כי התחברנו למוסד שהיה שותף לעניין. אז אם אני אחראי למעשה, אני רוצה לטוס בחברה תימנית".
נחיתה בלב המאפליה והזהות הבדויה
המפגש הראשון עם אדמת תימן היה טעון מסתורין. "הגעתי אחרי הטיסה והסתכלתי, לא ידעתי איפה אני נמצא, אבל תודה להשם אני לא נרתע ולא מפחד משום דבר", הוא מתאר. הוא לקח מונית למלון פשוט, מסרב לנצל את התקציב העצום שעמד לרשותו למותרות. "יכולתי ללכת להילטון ולישון ב-200 דולר ללילה, אבל היה לי כסף שהוא לא שלי, כסף לעזור ליהודים, אז לא רציתי לבזבז אותו עליי", הוא מסביר את בחירתו. מניע נוסף היה ביטחוני: "בהילטון יכול להיות שיש מרגלים, אנשי פת"ח, אנשים לא טובים. היה לי המון כסף, אבל במלון פשוט אתה יכול לעשות הרבה יותר דברים בלי שישימו אליך לב".
בשלוש בבוקר של הלילה הראשון הוא לא עצם עין. "לקחתי מונית לשוק באב אל ימן המפורסם, שמתנהל משש בערב עד הבוקר", הוא מתאר בהתרגשות. "שמעתי את הצעקות בתימנית, ראיתי את התבלינים שהיו לנו בבית, את הגת, ואת התכשיטים שאמא שלי הייתה מלבישה בהם כלות תימניות. כל כך התלהבתי שבאותו לילה לא ישנתי בכלל".
בשעה תשע בבוקר הוא התייצב לפגישה מכרעת עם שגריר ארצות הברית בתימן. השניים התחברו מיד ונהיו כמו אחים, אך ירימי הבין שהשגריר מעוניין לקחת קרדיט על פעילותו ולכן דרש דיווח כל שלושה ימים. ירימי הבהיר מה הוא צריך כדי לשרוד: "שיחקתי אותה כאילו שאני מכיר את המנטליות על בוריה. אמרתי לו: אני צריך טלפון, אני צריך אקדח, ואני צריך אישור מהצבא שלא יתעסקו איתי, שאם יעצרו אותי באמצע הלילה שידעו מי אני ואף אחד לא ייגע בי".
כדי להסוות את זהותו האמיתית במדינה העוינת, ירימי המציא סיפור כיסוי מבריק. "הצגתי את עצמי בתור כתב ספורט של רשת פוקס ניוז", הוא חושף למגזין המחדש. "אהבתי את התחום, ומצאתי גם שאחד הספורטאים הטובים בתימן הוא ממשפחת ירימי, אז זה עזר לסיפור".
המפגש המטלטל עם יהודי ריידה
לאחר יומיים של התארגנות, ירימי יצא אל השטח מלווה בנהג ושני שומרי ראש צמודים. הוא נסע כשעה וחצי מצנעא אל היישוב ריידה, שם התגוררה קהילה יהודית גדולה. הוא חיפש מלון פינתי מטעמי ביטחון, שאפשר לו תצפית רחבה על סביבתו. כשהגיע אל הקהילה היהודית, נאלץ לנקוט משנה זהירות בגלל השכנים המוסלמים. "לקחתי את המבוגרים ביותר הצידה, ואמרתי להם בשקט מי אני בדיוק ומה אני עושה שם", הוא מספר.
תגובתם הייתה חזקה ומרגשת. מלאכת השכנוע, כך מסתבר, לא הייתה קשה במיוחד. "לשכנע יהודי תימני לעלות לארץ ישראל זה לא כל כך קשה", מסביר ירימי, "כי הם בתפילה, הם מתפללים כל הזמן על ירושלים ולחזור לארץ ציון. מבחינתם הם לא רוצים להיות שם יותר. הם רצו לעלות". בנוסף, הוא העניק להם מעטפת כלכלית מושלמת: הוא דאג לכספי תמורה עבור בתיהם, מימן את הטיסות, איפשר להם לקחת כמות מזוודות בלתי מוגבלת, ואף חילק כסף לרכישת בגדים חדשים לקראת הטיסה.
בנוסף הוא פעל להבאת שליחים דתיים מהארץ ומארצות הברית שישהו עם הקהילה בשבתות ויחזקו את רוחם. הוא ניהל שיחות ועידה עם רבנים בכירים בארץ כדי לקבל פסיקות הלכתיות בנוגע למבצע החילוץ. כל פרט טופל בקפידה החל מאספקת מזון כשר ועד להסדרת הדרכונים והוויזות. בראיון לאתר המחדש הוא מדגיש כי ההצלחה של המבצע נבעה מהאמון המוחלט שנתנו בו בני הקהילה. הם ראו בו לא רק שליח רשמי אלא אח ובן בית שמבין את שפתם ואת תרבותם ומסור להם בכל מאודו.
באופן מפתיע, המכשול הגיע דווקא מהשכנים המוסלמים. "היחסים בין היהודים למוסלמים בתימן היו פנטסטיים", מעיד ירימי בראיון למחדש. "ראיתי תושבים יהודים ומוסלמים יושבים ביחד כל יום במשך שלוש ארבע שעות ולועסים גת. מי שכעס עלינו כשהוצאנו אותם משם אלו המוסלמים. הם מאוד כעסו, כי הם חושבים שהיהודים היו כמו מזוזה בשבילם, שהביאו להם ברכה". המוסלמים כיבדו את היהודים, ידעו מתי הם עומדים בתפילת שמונה עשרה, והקפידו לא להפריע להם בשבתות וחגים.
דמעות של כאב בבית ההורים בסעדה
מעבר למשימה הלאומית, המסע בתימן טמן בחובו גם סגירת מעגל אישית וקורעת לב עבור ירימי. זה קרה כאשר נסע לעיר סעדה שבצפון תימן בחיפוש אחר הבית שבו גדלו הוריו. בשער החומה פגש ילדים מוכרים תכשיטים, אך היו אלה שני זקנים שליוו את אביו ביציאה מהעיר לפני שנים רבות, שהובילו אותו ישירות אל היעד.
"כשהגעתי לבית לא יכולתי לצאת מהאוטו", הוא מספר שוב וההתרגשות אוחזת בו. על פי החוק בתימן, כשאדם חוזר לביתו המקורי גם אחרי חמישים שנה, הדיירים הנוכחיים מחויבים לפנות אותו מיד. המשפחה המוסלמית נכנסה ללחץ, אך ירימי הרגיע אותם מיד והבהיר שבא רק לביקור נוסטלגי. "נכנסתי פנימה, הגעתי לחדר איפה שההורים שלי ישנו, ושכבתי על הרצפה. התחלתי לבכות במשך חצי שעה. זה היה רגע מאוד מאוד מרגש. גירשתי את כולם החוצה, הם חיכו לי בחוץ". משם המשיך לביתו של שכנו לשעבר, הרב יעבץ, רב הקהילה של קריית עקרון, וראה שם את המקווה השמור. הוא אף פגש דודה מבוגרת שעדיין חייתה באזור, במפגש שהציף בו רגשות עזים.
קשרים בצמרת השלטון וצדק תימני אכזרי
עם הזמן, ירימי רקם רשת קשרים מדהימה בצמרת השלטון התימני. הוא התקרב לבכירי הממשל, למנכ"לים, לשר החוץ, ואף הפך לחבר קרוב של השייח' העוצמתי של צפון תימן. "אנשי עסקים ביקשו ממני טובות בגלל שאני אמריקאי. שלחתי שני ילדים מוסלמים ללמוד באוניברסיטה בווירג'יניה, והשמועה הזאת התפשטה בתימן שאני יכול לעזור. הייתי מנצל את זה למען היהודים", הוא מסביר למערכת המחדש. בנו של אותו שייח' מכהן כיום כסגן נשיא תימן, ועדיין שומר על קשר חם עם ירימי: "עד היום, כשאני מרים טלפון, הוא אומר: משה, מה אתה צריך?".
ההשפעה העצומה שלו סייעה למבצעים מורכבים. כשעלתה בעיה סביב ספרי תורה עתיקים שהשלטונות סירבו לאפשר את הוצאתם, ירימי פנה לשר החוץ והשיג אישורים מיוחדים לשחרור הספרים באמתלה של בניית מוזיאון. "שמחתי מאוד לראות את האנשים האלו במטוס, עם הספר תורה בידיים שלהם", הוא מתמוגג.
אש באישון לילה ועימות חזיתי מול מחבלים
פעילותו של ירימי בתימן הייתה מלווה בסכנות חיים אמיתיות ויומיומיות. באחד הלילות, הוא קיבל קריאת מצוקה לגבי ילד יהודי שנפגע באורח קשה ונזקק לטיפול רפואי במרחק של חמש שעות נסיעה מצנעא. ירימי יצא מיד לדרך החשוכה. כשעה לפני הגעתו ליעד, נקלע למארב קטלני.
"התחילו לירות עליי, על האוטו שבו הייתי. כדורים שרקו מכל עבר", הוא משחזר בקור רוח. "אלו היו מוסלמים קיצוניים, סוכנים פלסטינים שלחו אותם להרוג אותי ולהפריע למשימה. אבל אני צילמתי אותם יורים עליי". מאוחר יותר, כשהשייח' הגדול של צפון תימן שמע על ניסיון ההתנקשות, הוא הורה לתפוס את התוקפים והוציא אותם להורג מיד בביתו כעונש על שפגעו באורח שלו. כשנשאל מאיפה שאב את האומץ לעמוד מול קליעים שורקים ללא פחד, ירימי משיב בנחרצות: "זה הגיע מהצבא, מהבית, ממי שאני. לא פחדתי מכלום. הכל תלוי איך אתה מדבר עם אנשים, איך אתה משפיע עליהם בדיבור שלך ולא נותן להם זמן לחשוב".
את אותו קור רוח הקרין בעימות דרמטי נוסף, כאשר פעילי פת"ח פלסטינים ניסו לחסום יציאה של מטוס עמוס ביהודים לאיטליה. ירימי לא התבלבל, ניגש אליהם ישירות ודיבר אליהם בערבית מאיימת. "אמרתי להם בערבית: מחר אני אקרע אתכם בכיכר אל תחריר במרכז צנעא, אני אשחט אתכם, תברחו מהר. מה אתם מפריעים לענייני המדינה? אני אדווח עליכם לנשיא ולשר החוץ". המילים החותכות והביטחון העצמי המוחלט עשו את שלהם, המחבלים נמלטו בבהלה, והמטוס המריא אל החופש.
האמת מאחורי קברו של רבי שלום שבזי
חלק מרתק בראיון של ירימי לאתר המחדש חושף את התעלומה סביב קברו של הצדיק המקובל רבי שלום שבזי בעיר תעיז. ירימי מכיר היטב את הסיפורים על הרב הגדול, שלפי המסורת היה לו קפיצת הדרך ומתפלל בירושלים ביום שישי וחוזר לתימן במוצאי שבת. אך ירימי שם סוף לשמועות שנפוצו בישראל כאילו עצמותיו של הרב הועלו ארצה.
בשנת 1989, קבוצה של אמריקאים וישראלים ניסתה לארגן את הוצאת העצמות של הרב ולהעבירן לישראל. המוסלמים המקומיים, שרחשו כבוד עצום לרב, החליטו למנוע זאת באגרסיביות. "המוסלמים ידעו שישראלים רוצים לקחת את זה, אז הם באו עם טרקטור והרסו את כל בית הקברות", מגלה ירימי. "כשהם הרסו את הקברים עם הטרקטור, יצא נחש, הקיש את נהג הטרקטור והרג אותו במקום". האירוע המחריד עצר את העבודות, אך המוסלמים מיהרו ליצוק שכבת בטון עצומה בעובי שני מטרים על כל שטח בית הקברות היהודי, ובנו מעליו בית ספר לבנות.
ירימי הגיע למקום ותיעד בווידאו את בית הקברות ההרוס, את בית הספר הבנוי עליו, ואת בית המדרש של רבי שלום שבזי שנותר עומד שלם, עם מגן דוד המעטר את תקרתו. כשהופצו בישראל שמועות שקריות על מעורבותו של הרב פינטו בהבאת העצמות, ירימי התייצב והפריך הכל. "הראיתי להם את הווידאו ואמרתי: על מה אתם מדברים? תסתכלו. כולם שתקו. אף אחד בעצם לא הצליח להעלות את העצמות לישראל. מושל העיר תעיז פחד ממני פחד מוות, אבל בשום פנים ואופן הוא לא היה נותן להוציא את הקבר משם". ירימי מוסיף כי כיום אזור העיר תעז נמצא בחזית, מחולק בין שליטת החות'ים לבין הממשלה התימנית הגולה.
מורשת של גבורה והצלה
במשך שבע שנות פעילותו המסעירה, ירימי טס לתימן למעלה מעשרים פעמים. הוא פתח עסקים של דגים ושיש מקומי כסיפור כיסוי, תיווך בין חברות מערביות לבין תימן, ואף הוציא יהודי חולה לטיפול רפואי בירדן, הבריח אותו לישראל להחלמה, והחזיר אותו לתימן לחגיגת חפלה גדולה מבלי שאיש מהתושבים המקומיים יחשוד בזהותו היהודית ובתפקידו האמיתי. רק קומץ בכירים במערכת הביטחון התימנית ידעו את האמת.
בסופו של דבר, בזכות אומץ ליבו ותושייתו הבלתי נגמרת, חילץ משה ירימי ארבעת אלפים ומאה יהודים מגיא הצלמוות התימני אל החופש בישראל. העולים השתקעו באשקלון, בני ברק, רחובות וביישובים בצפון, וירימי שומר עמם על קשר הדוק ומחבק עד עצם היום הזה. סיפורו של משה ירימי הוא מופת של הקרבה תושייה ואהבת ישראל. כפי שסיכם בראיון לאתר המחדש השליחות שלו אולי הסתיימה באופן רשמי אך הלב שלו תמיד יישאר קשור לאותם רגעים של חסד ואומץ בלב צנעא העתיקה. דמותו תישאר חקוקה בדפי ההיסטוריה של עם ישראל כמי שבמו ידיו שינה את גורלם של אלפים והחזיר עטרה ליושנה.
