ברט מקגורק, מבכירי ממשל ביידן ומי שהיה מעורב באופן ישיר במגעים השונים לשחרור החטופים, הודף את טענות השמאל שנשמעו במשך 3 השנים האחרונות ומבהיר כי חמאס היה הגורם המרכזי שמנע את העסקאות. עוד טען ואישש בכך את דברי נתניהו וממשלתו, כי הלחץ הצבאי על ארגון הטרור לא היה מכשול בדרך להסכם, אלא המנוף שהביא אליו.
בריאיון לפודקאסט של העיתונאי האמריקני דן סנור, מקגורק התייחס בין היתר לטענה שלפיה ניתן היה להחזיר את כלל החטופים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה, אילו ישראל הייתה מסכימה לעסקה רחבה יותר. התשובה שלו חד־משמעית: "בולשיט מוחלט". לדבריו, עסקה כוללת כבר בתחילת הדרך הייתה מחייבת למעשה כניעה לדרישות חמאס, וגם אז לא הייתה כל סיבה להניח שהארגון אכן ישחרר את כולם.
לדבריו, ההערכה האמריקנית הייתה שחמאס מעוניין להשאיר חלק מהחטופים בידיו במשך שנים ולהשתמש בהם כקלף מיקוח. הצגת הדברים כאילו הייתה על השולחן עסקה פשוטה שהייתה יכולה להחזיר את כולם, וישראל היא שמנעה אותה, אינה משקפת את המציאות כפי שהכיר אותה צוות המו״מ האמריקני.
גם את קריסת העסקה הראשונה מציג מקגורק באופן שונה מהנרטיב שלפיו ישראל היא שהכשילה את המהלך. לדבריו, חמאס ביקש בשלב מסוים להתקדם לשחרור גברים מבוגרים, בעוד שבידיו עדיין היו נשים צעירות שהוגדרו כחלק מהקטגוריה שאמורה להשתחרר. מבחינת ישראל, דילוג עליהן היה עלול להשאיר אותן מאחור ללא כל ודאות לגבי גורלן, ולכן היא עמדה על השלמת הקטגוריה.
בסופו של דבר, חמאס הפסיק את השחרורים והעסקה קרסה. מבחינת מקגורק, זו לא הייתה תוצאה של סירוב ישראלי לעסקה שיכולה הייתה להחזיר את החטופים, אלא של החלטת חמאס שלא להמשיך במתווה כאשר הגיע לשלב שבו נדרש לשחרר את הנשים הצעירות.
מקגורק דוחה גם את הטענה שלפני הכניסה לרפיח הייתה עסקה ממשית שחמאס עמד להסכים לה, וכי הפעולה הישראלית היא שטרפדה אותה. לדבריו, ישראל הסכימה באותה תקופה למתווים קשים מאוד, לרבות שחרור אסירים פלסטינים כבדים, אך חמאס דחה אותם. גם המתווה שעליו הכריז הנשיא ג'ו ביידן לא התקבל על ידי ארגון הטרור.
למעשה, לדבריו, לא היה בשלב שקדם לרפיח רגע שבו ניתן היה לומר שעסקה כוללת נמצאת במרחק נגיעה. חמאס לא היה צפוי פשוט לוותר על הקלף המרכזי שהיה בידיו, וההערכה האמריקנית הייתה שהוא עשוי להחזיק בחלק מהחטופים לאורך שנים.
גם הלחץ שהפעיל ממשל ביידן על ישראל שלא להיכנס לרפיח מקבל אצל מקגורק הסבר שונה. הוא אינו מציג אותו כתוצאה של עסקה שהייתה מוכנה להיחתם וישראל עמדה לחסל אותה באמצעות הפעולה הצבאית. לדבריו, בשלב הזה הנשיא ביידן כבר הגיע למיצוי מהמלחמה ומהמשבר האזורי, וביקש להביא להפחתת הלחימה. אלא שלטענת מקגורק, דווקא הניסיון להפחית את הלחימה ולהביא להפוגה במהלך חודש רמדאן החליש את התמריץ של חמאס להתגמש.
והדמות המרכזית שהופכת את התמונה, לפי מקגורק, היא יחיא סינוואר. "כל עוד מנהיג חמאס בעזה היה בחיים, הוא לא ראה אפשרות ממשית להגיע להסכם שיביא לשחרור כלל החטופים. סינוואר, מבחינתו, לא היה רק מנהיג ארגון הטרור אלא מי שהחזיק בידיו את הקלף המרכזי במשא ומתן והיה מוכן למשוך את המו״מ ככל שנדרש".
מכאן מגיעה אחת הקביעות המשמעותיות ביותר של מקגורק: "הלחץ הצבאי והמו״מ המדיני לא היו שני מסלולים שסותרים זה את זה". להפך. לדבריו, "הכניסה לרפיח והלחץ שהופעל על חמאס היו חלק מהתהליך שבסופו של דבר הוביל לחיסול סינוואר, ולשינוי התנאים שאפשרו התקדמות בעסקאות".
מקגורק אומר למעשה כי מי שמציג את הלחץ הצבאי ואת עסקת החטופים כבחירה בין שתי חלופות מפספס את המנגנון שפעל בשטח. "הלחץ הצבאי הוא שהביא את חמאס לנקודות שבהן הסכים לעסקאות. מבחינתו, לחץ צבאי ועסקת חטופים לא היו חלופות – הלחץ היה המנוף שאפשר את העסקאות".
המשמעות של הדברים מקבלת משקל מיוחד דווקא בשל העובדה שמקגורק היה חלק מממשל ביידן, ממשל שהתעמת עם ישראל לאורך המלחמה ואף הגיע לעימותים קשים סביב הסיוע הצבאי והפעולה ברפיח. כעת, כשהוא מתאר את השתלשלות המו״מ מבפנים, התמונה שהוא מציג מורכבת בהרבה מטענות השמאל שלפיה עסקה הייתה בהישג יד וישראל היא שמנעה אותה. לפי מקגורק, חמאס לא מיהר לשחרר את החטופים, סינוואר היה נחוש לשמר אותם כקלף מיקוח, והלחץ הצבאי לא סיכן בהכרח את המו״מ אלא היה אחד הגורמים שהביאו את חמאס בסופו של דבר להתגמש.
