צמד המילים "הישורת האחרונה" מקבל סוף סוף משמעות מעשית. הגענו לרגע האחרון. המפלגות עסקו עד סוף השבוע בשכנוע המתלבטים, ומעתה יעברו לעניינים הטכניים של שינוע המצביעים לקלפיות. מי שיצליח בכך יותר, יראה ברכה בעמלו.
לכולם ברור שמיצוי שיעורי ההצבעה הוא המפתח להצלחה. נתניהו מכיר בכך יותר מאחרים. בבחירות 2015 התריע שוב ושוב מפני הערבים "הנוהרים לקלפיות", כדי להמריץ את תומכיו. כך הצליח לנצח את הרצוג ולבני בניגוד לתחזיות.
הפעם מצבו קשה יותר. גוש האופוזיציה מגיע עם סכין בין השיניים, ונערך ליום הבחירות עוד לפני ההכרזה על הקדמתן. הדבר מתבטא גם בהבאת מצביעים מחו"ל. סוכני הנסיעות מעידים על לחץ חריג סביב הטיסות ועל מחסור במקומות. לפי ההערכות, מדובר בכ-50-60 אלף קולות, שרובם מזוהים עם האופוזיציה. במערכת צמודה כל קול עשוי להכריע.
בליץ הראיונות של נתניהו השבוע מעיד על חששו מתומכים שיישארו בבית. עד לאחרונה עמד הפער בכוונות ההצבעה בין מעוזי השמאל והימין על 12% לטובת השמאל. השבוע הצטמצם, לפי הנתונים שהוצגו, ל- 7%.
אלא שכאן מתגלה דבר משונה: דווקא מערכת בחירות המוגדרת כ"גורלית וקריטית ביותר", אחרי קדנציה של רפורמה משפטית ומלחמה, התנהלה כמעט בתרדמת. הרחובות נותרו ריקים משלטים ומסיסמאות. בעבר כמעט לא היה רכב בלי סטיקר מפלגתי; הפעם קשה למצוא אחד כזה. אין נאומי כיכרות ואין עצרות ענק. נתניהו הגיע לקניונים ויצר באז שנעלם מיד לאחר שעזב.
מתברר שהשקט אינו בהכרח מקרי: האופוזיציה נמנעה במכוון מהפגנות ענק, כדי שלא לספק לנתניהו את הדלק המוכר להמרצת מצביעיו. זה הרי מה שקרה בהפגנות קפלן, שאיחדו מחדש את תומכי נתניהו לאחר הטבח. ההערכה היא שאיזנקוט ניהל במודע "קמפיין הרדמה". הוא אינו מאיים על מצביעי הימין ומנסה לגרום למאוכזבים מהם להישאר בבית. לכך מצטרפת העובדה שהקמפיינים עברו לרשתות החברתיות ולבינה המלאכותית. אפילו בתי הדפוס מדווחים על ירידה משמעותית בהזמנות. בפועל: סרטוני הבחירות אינם מהווים תחליף להתלהבות של עצרת בכיכר.
מלכודת נוספת: איזנקוט ונתניהו קוראים לחזק את המפלגה הגדולה בגוש, כל אחד על חשבון שותפיו. הרצון הוא להגיע לנשיא עם הכוח הגדול ביותר כדי להיות ראשון לקבלת המנדט במקרה של תיקו. איזנקוט עושה זאת על חשבון שותפיו לגוש, שמתרעמים עליו וטוענים כי בעבר הוכח שקמפיין המפלגה הגדולה גרם להפסד לנתניהו.
מנגד, נתניהו מנסה לגדול על חשבון בן גביר. על הדרך הוא מבקש למנוע ממנו לגדול למספר מנדטים דו ספרתי, דבר שיגביר את תאבונו הפוליטי לתפקידים בכירים עתידיים בממשלה (שר ביטחון)
מי שנהנה עד כה מהשקט היה איזנקוט. נתניהו, לעומתו, נזקק למהלך שובר שוויון. בהקשר זה דובר על תקיפה באיראן, שלפי פרסומים זרים נבלמה בידי טראמפ (נתניהו מכחיש). שורה תחתונה: הבחירות הרדומות ביותר יוכרעו בידי מי שיצליח להעיר את מצביעיו ביום האחרון.
הקולות האבודים
באחד מסבבי הבחירות ב־2019, כאשר בן גביר התמודד לבדו, נרתמו גורמים בשמאל לעודד אותו שלא לפרוש, כדי שישרוף קולות לימין. פעיל שמאל מרכזי בחיפה הודה אז בפניי כי הוא וחבריו משיבים בסקרים שהם מצביעים לבן גביר, רק כדי לטעת בו תחושה שהוא עובר את אחוז החסימה. ואכן, בן גביר לא הסיר את מועמדותו והוריד לטמיון למעלה מ-83 אלף קולות. באופן דומה נוהגים עתה עם עופר וינטר.
הסוקר שלמה פילבר חשף השבוע כי בקבוצות שמאל קוראים להטריל את הסקרים ולהצהיר על תמיכה בווינטר, כדי לשכנעו שלא לפרוש ולפתות מצביעי ימין להשליך את קולם למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה. וינטר, טירון פוליטי, נאחז בכל סקר כזה כדי להוכיח שהוא עובר.
וינטר הוא כאב הראש הגדול של נתניהו. איש אינו יודע כיצד זה יסתיים. ייתכן שנתניהו עושה טעות גדולה כשהוא מנהל קמפיין נגדו, וייתכן שלא. אולם אם וינטר יעבור, נתניהו עלול לגלות שקנה לעצמו יריב קשה ועיקש, בדיוק כמו בנט וליברמן, ואולי אף יותר.
רמז לכך ניתן השבוע, כאשר וינטר הודה בריאיון לחדשות 12 כי ייתכן שטעה כשהכריז כבר בתחילת המרוץ שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה. בליכוד קפצו על הדברים וטענו כי זו ההוכחה שווינטר, כמו בנט, עלול לקחת קולות מהימין ולהעבירם לממשלת שמאל בראשות איזנקוט, עם יאיר גולן, ליברמן, בנט והמפלגות הערביות.
כך או כך, גורלן של מפלגת וינטר ושל מפלגת הנדל-זליכה עשוי להכריע את גורל הבחירות ואת המאזן בין הגושים. התרחישים ידועים. אם שתי המפלגות יעברו, השפעתן על המאזן בין הגושים עשויה להתקזז, בהנחה שווינטר יתמוך בסופו של דבר בנתניהו ואילו הנדל וזליכה באיזנקוט. עם זאת, קיימת גם אפשרות שזליכה יצהיר על תמיכה בנתניהו.
תרחיש שני: רק וינטר עובר, והמנדטים שלו מצטרפים לגוש נתניהו, בעוד הנדל וזליכה אינם עוברים והקולות שלהם יורדים לטמיון. תרחיש שלישי: רק הנדל וזליכה עוברים. הדבר עשוי לסייע יותר לגוש איזנקוט, שכן הקולות שווינטר יקבל ויישרפו באחוז החסימה יגיעו בעיקר מגוש הימין.
והתרחיש האחרון, שנראה לכאורה סביר יותר: שתי המפלגות אינן עוברות. במקרה כזה גוש נתניהו עלול להפסיד יותר. הסיבה פשוטה: הקולות שיישרפו אצל וינטר מגיעים מגוש הימין, ואילו אצל הנדל וזליכה, לפי ההערכה, כמחצית מגיעים מגוש הקואליציה ומחצית מגוש האופוזיציה.
התוצאה: גוש נתניהו מאבד יותר קולות, בפרט אם מביאים בחשבון גם את הקולות שיישרפו באמצעות המפלגות הקטנות נוספות, שחלק ניכר מתמיכתן מגיע אף הוא מגוש הימין.
מדורת הקולות גדולה ויש שם הרבה מקום. בשונה מהבחירות הקודמות, הפעם תכיל המדורה פתקי הצעה ימניים, הרבה יותר מפתקי שמאל. איזנקוט, אמנם טירון פוליטי, אבל הוא הצליח לסדר טוב יותר את הגוש שלו. אלא שגם ב"גוש התיקון" לא חסרים קלקולים.
תיקון מקולקל
נדמה שהדבר היחיד שמאחד את ראשי גוש השמאל הוא הרצון של כל אחד מהם להיות ראש ממשלה. מלבד זאת, הם חלוקים כמעט בכל נושא. בשבוע שעבר טמן ליברמן מלכודת לאיזנקוט, כשהצהיר שלא יאפשר לו להקים אפילו ממשלת מעבר זמנית בהישענות על המפלגות הערביות.
ליברמן לא הסתפק בהתנגדות עקרונית. הוא הזהיר שממשלת מיעוט תהיה נתונה לסחיטה מתמדת, תקרוס במהירות ותחזיר את נתניהו לשלטון מחוזק. אלא שמתן כהנא, מאנשיו של איזנקוט, הציג השבוע תוכנית אחרת: להקים תחילה ממשלה ב"רוב ציוני", ללא משא ומתן עם המפלגות הערביות, שתשלח את נתניהו הביתה. "ואז הכול ייפתח", הבטיח. מה בדיוק ייפתח וכיצד תושג התמיכה הדרושה? את הפרטים הללו השאיר פתוחים.
איזנקוט מצדו הצהיר שאין שום סיכוי שייכנס לממשלת רוטציה עם נתניהו. הוא וליברמן נפגשו השבוע לתמונה משותפת ולהצהרות על אחדות ושיתוף פעולה. אלא שמיד לאחר הפגישה חזר איזנקוט לקמפיין "המפלגה הגדולה", למגינת לבו של ליברמן. מתברר שאפשר להצטלם יחד ומיד אחר כך לשתות לו את המנדטים.
בתווך התקוטטו בנט ויאיר גולן בשאלה מי מהם "דמוקרט" יותר ומי יבטל חוקים שחוקקה הממשלה. בנט שבר שמאלה והבטיח לבטל ארבעה חוקים הנוגעים למערכת המשפט, בדיוק כפי שדורשים אנשי קפלן. גולן בירך אותו בעוקצנות על שאימץ את קמפיין הדמוקרטים.
אגב, צמד המילים "בנט הבטיח" מעורר גיחוך אצל מי שזוכר את הבטחותיו בעבר. אפילו גולן דרש ממנו התחייבות שלא יישב עם נתניהו, וביקש לוודא שלא תהיה זו שוב "הבטחה לשעתה". נראה שגולן מכיר היטב את ה"תכשיט" שמולו.
בנט עצמו גורם לדאגה בקרב ראשי הגוש. בשבועיים האחרונים הוא מטפס בסקרים, על חשבונם. הוא מגיע למעוזי ימין, מתעמת עם הנוכחים וסופג עלבונות. הדבר אינו מביא לו בהכרח מצביעי ימין, אבל מצביעים בגוש שלו מתרשמים מהעימותים וחלקם עוברים אליו.
ליברמן מצדו נתון בלחץ. מפלגתו נסוגה בסקרים, ויש המעניקים לה חמישה מנדטים בלבד, אף שנראה שיקבל יותר. עיקר כעסו מופנה לאיזנקוט, השותה לו מנדטים גם במגזר הרוסי. בראיונות לתקשורת בשפה הרוסית מערער איזנקוט על סיפורי הגבורה של ליברמן בעניין התוכניות לחיסול חמאס. לדבריו, ליברמן לכל היותר כתב מכתבים, אך לא הגה תוכניות מבצעיות.
איזנקוט מצהיר שארבע מפלגות הגוש מתואמות ורחוקות מאחוז החסימה. אלא שהבעיה שלו אינה רק אחוז החסימה. היא מתחילה ביום שאחרי, כאשר כל אחד מהשותפים ידרוש לגבות את המחיר הפוליטי שלו. ובינתיים כולם בגוש מבטיחים לתקן את המדינה. קודם הם יצטרכו לתקן את היחסים ביניהם.
חשבון אחרון
ל"מקור נאמן" יש כבר מסורת של שנים: שיחה מעמיקה, סמוך ממש ליום הבחירות, עם הרב אברהם ובר, הנחשב לאוטוריטה בתחום חישובי המנדטים. השיחה שלנו, שהחלה בחצות ליל שלישי, שבוע בדיוק לפני הבחירות, נמשכה כשעה וחצי, ובמהלכה ניתח הרב ובר את המספרים ביד אמן.
לא פלא שמאחורי הקלעים מתייעצים עמו גם מומחי סקרים למיניהם, המבקשים לחזק או להפריך תחזיות שונות שהם מעלים. "אברהם גם חושב כך", או "אברהם סבור אחרת", הם נוהגים לומר לעמיתיהם כדי לשכנעם. המספרים נמצאים היטב בראשו, והוא מחשב על נקלה את המודד למנדט, אחוז החסימה, הקולות שיושלכו לפח והשפעתם על התוצאות הסופיות.
לפני שנצלול למספרים ולתחזיות, נזכיר שבבחירות הקודמות, בשיחה עם הרב ובר, הוא העריך כאן באופן מדויק להפליא שגוש הקואליציה יקבל 64 מנדטים, מול 56 לאופוזיציה. התחזית שלו הייתה שהדבר יקרה בעקבות נפילתן של "העבודה" ובל"ד מתחת לאחוז החסימה. בפועל, מי שנפלו היו בל"ד ומרצ. טעות קטנה שלא שינתה את התחזית הכללית.
ונעבור להווה. כדי שלא להעמיס על הקוראים מספרים רבים מדי, ננסה לתמצת את השיחה, ובסופה להגיע לעיקר: כיצד יסתיימו, לדעתו, הבחירות. ספוילר: הכול עדיין פתוח, כאשר נתניהו נדרש להציל כשלושה מנדטים מתוך הקולות שעלולים להיזרק לפח בעקבות אי מעברן של מפלגות וינטר, הנדל זליכה ושאר המפלגות הקטנות מימין.
וכעת למספרים: בבחירות הקרובות ישנם 7,331,981 בעלי זכות בחירה, גידול של כ-540 אלף לעומת הבחירות הקודמות. ההערכה היא שאחוז ההצבעה יעמוד על 73%, כלומר כ־5 מיליון ו-350 אלף מצביעים. על פי תקדימי העבר, כחצי אחוז (ויותר) מהקולות יהיו פסולים, כ-27 אלף – עד 30 אלף קולות. נותרנו אפוא עם כ-5 מיליון ו-320 אלף קולות כשרים.
אחוז החסימה עומד על 3.25%, שהם כ-173 אלף קולות. להערכת הרב ובר, וינטר והנדל זליכה לא יעברו אותו, וכך כמובן גם יתר המפלגות הקטנות. מספר הקולות הכולל שיקבלו כל המפלגות הללו יעמוד, להערכתו, על כ-320 אלף. לדבריו, כל יום נוסף בקמפיין של נתניהו גורע עוד ועוד קולות מווינטר, שיסיים בסופו של דבר עם כ-120 אלף קולות.
עתה, לצורך חישוב המודד למנדט, נקזז את הקולות שיושלכו לפח ונקבל חמישה מיליון קולות. נחלק אותם ב-120 חברי הכנסת ונקבל 41,666 קולות למנדט. לצורך החישוב נעגל מעט כלפי מעלה, ל-41,700.
נתמקד תחילה ב'יהדות התורה'. בבחירות הקודמות הצביעו ג' 280,194 איש. עתה, לפי החשבון של הרב ובר, יידרשו 291,900 קולות כדי לקבל שבעה מנדטים. אלא שעל פי הגידול הטבעי, אמורה לכאורה 'יהדות התורה' להגיע לכ-320 אלף קולות. במקרה כזה אפשר יהיה להגיע גם לשמונה מנדטים, בעזרת הסכם העודפים עם ש"ס ועל פי חוק באדר-עופר, שלא נכביד כאן בהסברים אודותיו.
"אני לא רוצה כמובן להרפות את ידי העוסקים במלאכה, כי תמיד יכולות להיות הפתעות", מדגיש הרב ובר. "אסור לסמוך רק על תחזיות המספרים הללו. צריך להבין שבסופו של דבר כל קול קובע, ויש מי שסופר אותנו".
הרב ובר, החבר בוועדת הבחירות המרכזית, מספר מניסיונו רב השנים בוועדה: "אין מערכת בחירות שבה לא בוחנים אותנו בשבע עיניים, לראות האם גדלנו, ירדנו או נעצרנו. זה השיח בוועדה. אסור לתת לאף אחד תחושה שהגזירות ניצחו אותנו".
ומה באשר לשאר התוצאות הצפויות?
שלושה להכרעה
לאחר שסיימנו עם 'יהדות התורה', עובר הרב ובר לנתח את יחסי הכוחות בין הגושים. לצורך החישוב הוא כולל בגוש הקואליציה גם את המפלגות החרדיות, שהלכו עם נתניהו בתחילת הקדנציה, ובסופה, כזכור, פרשו ממנה.
בבחירות הקודמות עמדו יחסי הכוחות בין שני הגושים, במונחי מנדטים לפי הקולות שקיבלו, על 60.5 לגוש הקואליציה מול 59.5 לגוש האופוזיציה. ההפרש ביניהם עמד על כ-30 אלף קולות בלבד. אלא שלאחר שמרצ ובל"ד נפלו מתחת לאחוז החסימה, השתנתה חלוקת המנדטים: גוש הקואליציה עלה ל-64, בעוד הגוש הנגדי נותר עם 56.
על פי חישובי הרב ובר, ובהתאם לגידול הטבעי, יחסי הכוחות היו אמורים להעמיד כעת את גוש הקואליציה על כ-61.5 מנדטים. אלא שהפעם הקולות הצפויים לרדת לטמיון מגיעים בעיקר מהימין. לכך מצטרפת ההערכה ששיעור ההצבעה בחברה הערבית יעלה לכ-65%, לעומת כ-57% בבחירות הקודמות.
התוצאה, לפי החישוב שלו: גוש נתניהו יורד לכ-57.5 מנדטים, גוש האופוזיציה עומד על כ-48, והמפלגות הערביות מקבלות 14-15 מנדטים.
"יש סקרים קיצוניים ממש לכאן ולכאן", עובר הרב ובר לנתח את שאר המספרים. "נוהגים לומר שמוצאי הבחירות יהיו 'יום הדין של הסקרים', אבל לטעמי כלל לא היו סקרים אמיתיים. הכול נבע מסדר יום אישי של הסוקרים, שזרקו מספרים לפי הטעם הפוליטי שלהם. הם ביישו את המקצוע וכרתו את הענף שהם יושבים עליו".
ואכן, הפערים היו גדולים במיוחד בכל הקשור לליכוד. בעוד "חדשות 14" העניקו לליכוד 30 מנדטים, העניקו לו ערוצים אחרים 18-20 מנדטים בלבד. מי שנמצא באמצע, ולדעת הרב ובר יהיה הקרוב ביותר לתוצאה בפועל, הוא הסקר של צוריאל שרון בחדשות 24, שהעניק לליכוד 26 מנדטים.
לפי הרב ובר, הליכוד יסיים עם כ-27 מנדטים. אולם אם נתניהו יצליח בימים שנותרו להעביר אליו חלק מהקולות האבודים של וינטר, זליכה ושאר המפלגות הקטנות, הוא יוכל להגיע ל-30 מנדטים ולשפר משמעותית את סיכוייו להרכיב ממשלה. "זו משימה אפשרית, ונתניהו יודע לעשות קמפיין של הרגע האחרון", אומר הרב ובר.
לכך יש להוסיף את הצורך להוציא את מצביעי הליכוד מהבתים לקלפיות, וניכר שנתניהו מודע היטב למשימה. ואכן עיקר הקמפיין שלו בימים אלה מתמקד בערים שבהן הליכוד זוכה לתמיכה רחבה – "ערים ליכודיות".
נמשיך הלאה. לפי הרב ובר, 'הציונות הדתית' ופייגלין יקבלו יחד 6-7 מנדטים, ובן גביר יקבל שמונה. המפלגות החרדיות יקבלו יחד 16 מנדטים, שבעה ל'יהדות התורה' ותשעה לש"ס, אך הן בהחלט עשויות גם לשחזר את כוחן ולהגיע יחד ל-18 מנדטים: שמונה ל'יהדות התורה' ועשרה לש"ס.
ומה באשר לגוש האופוזיציה? בנט, לפי חלק מהסוקרים, הצליח בשבועיים האחרונים לחזק מעט את כוחו. בעבר הוא קיבל בדרך כלל פחות מנדטים מכפי שהעניקו לו הסקרים, אך הפעם הדבר עשוי מבחינתו להתהפך.
לפי הרב ובר, איזנקוט ובנט יקבלו יחד 32 מנדטים. החלוקה ביניהם עדיין פתוחה: 22 לאיזנקוט ועשרה לבנט, או 20 לאיזנקוט ו-12 לבנט, ואולי אפילו 23 לאיזנקוט ותשעה לבנט.
שתי המפלגות הנוספות בגוש הן "ישראל ביתנו" ו"הדמוקרטים". לפי הרב ובר, הן יקבלו יחד 16 מנדטים: שבעה לליברמן ותשעה לגולן. האם התחזיות של הרב ובר יקלעו גם הפעם? האם הניתוח שלו יהיה מדויק כפי שהיה בבחירות הקודמות?
"תראה", הוא אומר, "אנחנו מקיימים את השיחה ביום שלישי בלילה, שבוע לפני הבחירות. הכול לכאורה עדיין יכול לקרות, ויש כל כך הרבה משתנים, בעיקר סביב אחוזי ההצבעה. המבחן האמיתי יהיה כמובן בקלפי". "תודה, ר' אברהם", סיימתי עמו את השיחה הארוכה. "אחזור אליך לאחר התוצאות, כדי לראות עד כמה צדקת, או…".
הפיצולים והקופים
רבות נכתב כאן על הדמיון בין הבחירות הנוכחיות לבחירות 1992, שבהן פיצול מפלגות הימין, 'התחיה', מפלגתו של לוינגר, מפלגתו של מודעי ואחרות, הוביל לאובדן קולות רבים ולניצחון מפלגת העבודה של רבין על הליכוד בראשות שמיר. "זה מה שהוביל לאוסלו ואסור לחזור על זה", הזהיר השבוע נתניהו שוב ושוב, על רקע מפלגות הימין שעדיין נותרו במרוץ, ובעיקר מפלגתו של וינטר.
אלא שההיסטוריה מלמדת שבאותן בחירות היה גורם נוסף שהכביד על הליכוד: המאבקים הפנימיים בצמרתו, בין מחנה שמיר-ארנס לבין דוד לוי ושרון. על רקע המאבקים הללו נשא דוד לוי את "נאום הקופים" המפורסם, שבו מחה על היחס הגזעני והמזלזל כלפיו. "הייתי בפיהם כמו קוף, שזה עתה ירד מהעצים", אמר.
והנה, גם בבחירות הללו חוזרים שני המוטיבים הללו: מפלגות הימין מפוצלות, ויש גם את "הקוף התורן". התקשורת והשמאל עטו כמוצאי שלל רב על דבריו של איש התקשורת ינון מגל, הנחשב למקורב לנתניהו, שטען כי איזנקוט מופעל על ידי האליטה האשכנזית הנמצאת מאחור בעוד הוא נמצא מקדימה כמו קוף. מגל השתמש במילה "קוף" לא כחיה, אלא כמושג של "איש קש" הנמצא בחזית, אך מופעל מאחור על יד גורמים בעלי אינטרס.
כל זה הספיק לתקשורת לצאת מיד בכותרות ראשיות ובהבלטה נגד דבריו "הגזעניים" של מגל, מתוך תקווה שהנה סוף סוף אם מצאו את ה"גרבוז" שלהם. הניסיון היה להשאיר את הנושא בראש סדר היום במטרה ללבות את השסע העדתי. בכך קיוו כאמור להשיג את האפקט הכפול של בחירות 92: גם פיצולים וגם קופים.
נתניהו, שהבין את הנזק האפשרי, מיהר להסתייג מהדברים. איזנקוט מצדו התייחס למוצאו העדתי והפנה אצבע מאשימה גם כלפי נתניהו עצמו. יועצו, רונן מנליס, מיהר להפיק סרטון קמפיין מלווה בשיר מזרחי, שבו נטען כי נתניהו מסתיר את בכירי הליכוד המזרחים ומונע מהם להתראיין. בסרטון הוזכרו מירי סיבוני (רגב), מיקי (מכלוף) זוהר, דודי אמסלם ואחרים, תוך הדגשת שמותיהם המקוריים.
אלא שמול הטענה הזאת הוצגו נתונים אחרים (הנשענים על נתוני יפעת). לפי הספירה שהובאה, מאז הפריימריז בליכוד התראיין מיקי זוהר 28 פעמים, משה סעדה 19, שלמה קרעי 22, אמיר אוחנה 35, אלי כהן 36, אלמוג כהן 26 ואביחי בוארון 17 פעמים. הנתונים הללו הציבו סימן שאלה משמעותי מול הטענה שבכירי הליכוד הללו הוסתרו מהתקשורת ו"קמפיין הקוף" נעלם מהשולחן.
ויש כאן גם אירוניה פוליטית: לאורך השנים לעגו בצד השמאלי של המפה הפוליטית על דוד לוי מבית שאן, דיברו על "הביביסטים" ועל "הבבונים של הליכוד", כשכולם מבינים למי הם מתכוונים. והנה עתה כאשר הם מרגישים שלאיזנקוט יש סיכוי להדיח את נתניהו, הם מנסים להבליט את עובדת היותו מרוקאי אותנטי מטבריה. הריח העדתי נותר באוויר ומשתנה בהתאם לצורכי הקמפיין.
המלצה ותירוצה
היו שכינו את תמיכתו הפומבית של הנשיא טראמפ בנתניהו השבוע "הפתעת אוקטובר". במונחים אמריקאיים, מדובר באירוע שעשוי לשנות מערכת בחירות. בישראל התמונה מורכבת יותר. טראמפ אמנם זוכה כאן לאהדה רבה, ואף נהנה להצהיר שאילו התמודד בישראל היה נבחר ב-99% מהקולות, אבל עדיין לא ברור עד כמה תמיכתו תסייע לנתניהו בקלפי.
גם מומחים ותיקים הופתעו. האפשרות שטראמפ יסייע לנתניהו עמדה על הפרק זמן רב, אך מעטים ציפו להבעת תמיכה כה מפורשת. בבחירות 2019, למשל, הכיר טראמפ בריבונות ישראל בגולן והרעיף על נתניהו כבוד כאשר הזמין אותו לוושינגטון. הפעם הלך צעד נוסף, דווקא לאחר תקופה שבה דווח על מתיחות ביחסים בין השניים.
בפועל זו פעם ראשונה בהיסטוריה בכל 26 מערכות בחירות במדינת ישראל, שנשיא אמריקאי מביע תמיכה כזו בראש ממשלה ישראלי. ההערכה הייתה שטראמפ לא יתמוך בו פומבית. ואכן כאשר נשאל על כך לאחרונה התחמק.
הגדיל לעשות יאיר לפיד, הרואה את עצמו כשר חוץ אפשרי בממשלה הבאה, שהתראיין במוצאי שבת, והסביר בשביעות רצון ובחשיבות עצמית מופגנת, כי שכנע את האמריקאים שלא להתערב לטובת נתניהו. "האמריקאים שמעו בקולי", הצהיר. נקל לשער את תגובתו כאשר התברר אחרת.
מה גרם לטראמפ להחליט? גורמים פוליטיים המעורים במגעים טוענים כי הנשיא היסס, בין היתר בעקבות הפסדו של ויקטור אורבן בהונגריה, לאחר שטראמפ תמך בו. לדבריהם, הוא לא רצה להמר שוב על מועמד שעלול להפסיד. אלא שבתקופה האחרונה הגיעו אליו נתונים שהצביעו, לטענתם, על התחזקות הליכוד וגוש הימין. בין מקורות המידע הוזכר גם הסוקר האמריקאי ג'ון מקלוקלין, שעבד עם טראמפ ועם הליכוד. לפי אותם גורמים, הנתונים תרמו להחלטתו להודיע על התמיכה.
באופוזיציה ובתקשורת מיהרו להמעיט במשמעות ההודעה. היו שטענו שנתניהו ביקש את ההתערבות, ואחרים הציגו אותה כפיצוי על כך שטראמפ מנע ממנו, לטענתם, לפעול באיראן לפני הבחירות. היו אף שהזהירו מפני "התערבות חיצונית מסוכנת".
כאן מתבקשת השוואה: כאשר הנשיא ביידן מתח ביקורת על מהלכי ממשלת נתניהו בתקופת הרפורמה המשפטית, היו באופוזיציה מי שראו בדבריו חיזוק לעמדתם. כעת, כשההתערבות האמריקאית נוחה פחות מבחינה פוליטית, נשמעות הסתייגויות עקרוניות ממנה.
ויש עוד אירוניה: לאורך התקופה האחרונה נשמעו מצד מבקרי נתניהו טענות כי טראמפ הוא שהוביל את ההישגים בעסקת החטופים ובמערכה מול איראן, וכי חלקו של נתניהו קטן בהרבה. "הכול טראמפ", אמרו. אין מנוס אלא לפנות אליהם כחלק מ"הכרת הטוב" לנשיא: אם אתם כל כך משבחים אותו וחייבים לו טובה, תצביעו בהתאם להמלצתו!
פרישה על תנאי
בכל מערכת בחירות יש הפתעות שאיש לא צפה. מנגד, יש דברים שכולם בטוחים שיקרו ורק ממתינים לעיתוי. כזה הוא סיפורו של בני גנץ. כולם ידעו שיפרוש, למרות הצהרותיו, שנאמרו כמעט בצרחות: "אני רץ עד הסוף". לגנץ היה מוצר טוב ביד: "ממשלת אחדות". אלא שהתברר שאין קונים למוצר. גלעד ארדן הקדים אותו כשהבין זאת ופרש. גנץ התעקש, עד ששמונה ימים לפני הבחירות הרים ידיים.
גנץ המתין והתעקש משום שהאמין שיש לו ציבור. בבדיקות הפנימיות זיהה, לדבריו, פוטנציאל של חמישה שישה מנדטים. אלא שבסקרים נותר סביב אחוז תמיכה בלבד. החשש שייזכר כמי ששרף קולות והכריע את הבחירות, בדומה לביקורת שהוטחה במרב מיכאלי ב-2022, הכריע לבסוף. גם תחילת הצבעת החיילים במעטפות הכפולות חייבה החלטה. עם זאת, ייתכן שכבר ניתנו לו קולות בנציגויות הדיפלומטיות בחו"ל, שבהן ההצבעה התקיימה לפני פרישתו.
שאלת הקולות שהוא מותיר בזירה מעניינת: בסקר חדשות 14 נמצא כי 38% ממצביעיו פונים לאיזנקוט, 12% לליכוד, 11% למפלגת ביחד ו-23% טרם החליטו. אלא שהסיפור המעניין הוא דווקא מפלגת הנדל-זליכה. חלק ממצביעי גנץ, המחפשים מסגרת שאינה מחויבת לאחד הגושים, עשויים למצוא אצלם בית. האירוניה: הנדל, שאיזנקוט סירב לצרף לרשימתו, עשוי להפוך לשותף שאיזנקוט יזדקק לו. בד בבד, פרישת גנץ הגבירה את הלחץ על הנדל ועל וינטר להחליט אם להמשיך במרוץ.
ויש גם חשבון כספי. כחול לבן הייתה זכאית למקדמת מימון בחירות של קרוב ל-14 מיליון שקל. לא ברור כמה נמשך והוצא בפועל, אך אם נותר חוב, היעדר ייצוג בכנסת הבאה עלול להקשות על החזרתו.
נקודה מעניינת: עוד קודם הפרישה סיפר גנץ שקיבל הצעה לשריון גבוה בליכוד, טענה שהוכחשה שם. בשיחות פוליטיות הוזכרו גם ראשות המל"ל ונשיאות המדינה ב-2028. בסביבתו מכחישים שהובטח לו תפקיד תמורת הפרישה. כמו כן אם הבחירות יסתיימו ללא הכרעה ויובילו לסיבוב נוסף, גנץ לא התחייב שלא יתמודד שוב.
עם פרישתו זכה גנץ לדברי הערכה מכל קצות הקשת הפוליטית, על היותו איש הגון והוגן. אבל היה גם מי שבחר להתחשבן עמו דווקא בשעתו הקשה: שותפו לשעבר, יאיר לפיד. היחסים בין השניים היו עכורים מאז נפרדו דרכיהם הפוליטיות. לפיד אמנם איחל לו הצלחה, אך מיהר להוסיף בעוקצנות: "זו הזדמנות להיזכר שמי שסומך על נתניהו והולך יחד איתו, כך זה ייגמר". על זה בדיוק נאמר אין לזרוק אבן אחר הנופל.
הפרדוקס הגדול: גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להחליף את נתניהו, ישב עמו פעמיים בממשלות אחדות, וכעת נותר מחוץ למרוץ. אבל אם הבחירות לא יניבו ממשלה, ייתכן שרעיון האחדות יחזור לשולחן, דווקא בלעדיו.
כך או כך, לגנץ לא נמצאו קונים לממשלת האחדות, אבל כעת יש לא מעט מתעניינים בקולות שהותיר אחריו.
החשבון שאחרי
מיד אחרי שייודעו סופית תוצאות הבחירות ייפתח קרב פנימי בכל אחד מהגושים, במקרה של הפסד. הקרב האכזרי ביותר צפוי להיות דווקא בתוך הליכוד. מעניין יהיה לראיין אז את ניר ברקת, דוד ביטן ודודי אמסלם, השומרים עד כה על דממת אלחוט, כדי שלא להפריע לקמפיין ולא לפגוע בסיכוייהם האישיים לקבל תפקידים. אולם אם הליכוד יפסיד, הם עשויים להיות הראשונים שיצאו בכל הכוח נגד נתניהו.
טענות לא חסרות: קמפיין הליכוד לא התעלה, מלבד כמה סרטונים מוצלחים. רוב שרי הליכוד הודרו כמעט לחלוטין מהקמפיין עצמו (ראו לעיל), ולדעת הסוקר האמריקאי ג'ון מקלוקלין, הם רק מסבים נזק. בחזית הוצב נתניהו לבדו, הנושא על גבו את הקמפיין כולו. הסיסמה "ימין או פלשתין" חודדה רק בעשרת הימים האחרונים. גם הקמפיין המוניציפלי, שבו נראה נתניהו לצד ראשי יישובים וקבלני קולות, החל מאוחר יחסית. פעילי השטח רדומים, והמטות אינם משדרים את ההתלהבות שהכרנו בעבר.
בד בבד, גם בתוך הגוש יימצאו מי שיטילו עליו את האחריות להפסד. בן גביר יוכל להזכיר את קמפיין השתייה שנוהל נגדו ואת הרמזים להקמת ממשלת אחדות רחבה, שבה הוא עצמו יישאר בחוץ.
אלא שכאן טמון גם הצד השני של המטבע: אם נתניהו ינצח, הוא יוכל ליטול לעצמו את מלוא הקרדיט. איש משריו לא יוכל לבוא אליו ולדרוש "שכר בחירות" בדמות מינוי ממשלתי. נתניהו לא יהיה מחויב לאיש. מה שעלול להפוך לחיסרון הגדול שלו במקרה של הפסד, יהיה יתרונו הגדול במקרה של ניצחון.
במקביל, גם במחנה שמנגד צפויות הרוחות לגעוש במקרה של הפסד. יש הטוענים שליברמן לא יצטער במיוחד על בחירות נוספות, שבהן יוכל להציג את עצמו כמועמד המוסכם לראשות הממשלה.
התירוצים להפסד כבר מונחים על השולחן: הגוש לא השכיל להתאחד סביב איזנקוט, וכל אחד ממנהיגיו תקע רגליים למועמדותו. לאורך הקמפיין התנהלו מריבות פנימיות בלתי פוסקות: איזנקוט נגד בנט ולהפך, ליברמן נגד איזנקוט, בנט מול הדמוקרטים, והדמוקרטים נגד כולם.
ליברמן כינה את איזנקוט "בנט 2", ובכך הצליח לקומם נגדו את שניהם. במקביל פעל לאורך הקמפיין להשתיק את יאיר גולן, בטענה שהוא הורס את סיכויי הגוש. "מוטב שישתוק", אמר עליו כמה פעמים. גולן מצדו לא נשאר חייב, והגוש רתח.
אפילו כאשר נפגשו ארבעת ראשי המפלגות, התקשה ליברמן להצטלם לצד גולן. רק לאחר מאמצים הושגה תמונה מוסכמת. בשני הגושים כבר מחדדים את הסכינים ליום שאחרי. כתבי האישום הפוליטיים כמעט מוכנים. המטרות סומנו. הבוחרים יכריעו!
סקר האמת
מעבר ליריבות הפוליטית בין המפלגות, שתוצאותיה יוכרעו ביום שלישי בקלפי, תירשם הכרעה נוספת: מי ממכוני הסקרים קרא נכון את המפה הפוליטית, ומי יצטרך לספק הסברים. הפערים בין הסוקרים גדולים וקוטביים עד כדי כך, שלא כולם יוכלו לטעון לניצחון.
במוקד ניצב שלמה פילבר, סוקר ערוץ 14, מול מרבית הסוקרים האחרים. בעוד פילבר מציג לאורך הקמפיין רוב לגוש נתניהו, עמיתיו מציגים תמונה הפוכה לחלוטין. בסקרים האחרונים שלו מקבל גוש הימין 61-62 מנדטים, ואילו בסקרים אחרים הוא נע סביב 47-51 מנדטים. זה כבר לא ויכוח על מנדט לכאן או לכאן. מדובר בשתי מפות פוליטיות שונות.
גם הפערים בכוחו של הליכוד מעוררי השתאות. בסקר אחד הוא מקבל 29 מנדטים, ובאחר 18 בלבד. אחת משתי ההערכות הללו, לפחות, תהיה רחוקה מאוד מהתוצאה.
פילבר טוען שהמחלוקת אינה נעוצה בהכרח בנתונים, אלא בפענוח שלהם. לדבריו, הוויכוח האמיתי הוא על כשמונה מנדטים של מצביעי ימין לשעבר, שטרם ברור לאן ילכו. הוא מעריך שחלקם עשויים לשוב לגוש הימין, בעוד סוקרים אחרים משקללים אפשרות שיעברו לבנט, למפלגות אחרות או יישארו בבית.
הסוקר יוסי טאטיקה ("זמן ישראל") מציג הסבר אחר. לדבריו, אדם יכול להמשיך להגדיר את עצמו ימני ובכל זאת לא להצביע למפלגה התומכת בנתניהו. מנחם לזר (מעריב) מוסיף שהבדלים בין הסקרים נובעים גם מניסוח השאלות, מאופי המדגם ומשיטות השקלול. כלומר, לא רק מה שהנשאלים אומרים קובע, אלא גם מה שהסוקר מעריך שיעשו ביום הבחירות.
וישנו כמובן אחוז החסימה. די בכך שמפלגה קטנה תעבור או תיפול כדי לשנות את חלוקת המנדטים. גם שיעורי ההצבעה בציבור החרדי ובחברה הערבית עשויים לשנות את התמונה.
אלא שלסוקרים יש עוד בעיה: הסקרים האחרונים מתפרסמים כמה ימים לפני הבחירות. דווקא בימים הללו עשויים מתלבטים להכריע, ומצביעים לשנות את דעתם, בלי שהציבור יראה זאת בסקר נוסף. הנה אפוא יש להם כבר תירוץ.
מה שברור הוא שביום שלישי יעמוד פילבר למבחן משמעותי במיוחד. אם גוש נתניהו יקבל רוב, תחזיתו הגושית תהיה קרובה יותר לתוצאה. אם יישאר הרחק ממנו, יהיה עליו להסביר את הפער. דבר אחד בטוח: איש מהסוקרים לא יניח את ראשו על השולחן ויתפטר. כל אחד מהם כבר ימצא את התירוץ המתאים שיסביר מדוע התחזית שלו לא התממשה.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
