שלום וברכה מורי ורבותי!
היום, זהו היום ראשון אצל עדות הספרדים ובני עדות המזרח להתרת נדרים וקללות. אוהו, כמה שאנשים אוהבים את היום הזה.
כמה שהם אוהבים להתכנס בבתי הכנסיות ולשמוע את התרת הקללות והנדרים.
אבל שימו לב טוב מורי ורבותי!
אותו נדר ואותה קללה הם הדברים שאנחנו המתנו על עצמנו, כלומר, לעולם נדר לא נוצר מאליו, מעולם אין קללה שנוצרת מאליה.
בכדי שתהיה קללה צריך שמישהו יקלל אותה, בכדי שיהיה נדר צריך שמישהו ינדור אותו.
רבותינו כותבים בגמרא הקדושה (שבת לב ע"ב), שהאסונות הגדולים ביותר שבאים על האדם הם בעוון נדרים ושבועות!
ברגע של קלות דעת, ברגע של ניסיון לשכנע בענייני מסחר או אפילו סתם בדברים בטלים, האדם פולט חס ושלום וחס וחלילה את המילים: "אני נשבע לך", "נודר", או שאר ביטויים אחרים כמו: "באמונה", "באמא" או בכל מיני קרובי משפחה אהובים או אחרים.
שימו לב טוב מורי ורבותי!
הפסוק (משלי כו, ב) אומר: "קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא" ושימו לב שזה נכתב ונקרא שלא באותה צורה, כתוב 'לו' ונקרא 'לא', כי בדיוק כמו שקִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא – כאשר אדם מקלל את חברו, כך בדיוק קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא על המקולל, והיא תחזור לאותו אדם שמקלל.
מי שמרגיל את הפה שלו לנדרים ושבועות, מי שמרגיל את הפה שלו לדבר בקללות, הוא מזיק אך ורק לעצמו!
אין משהו שיכול לגרום לאדם אסון יותר מאשר האדם בעצמו, אין מישהו שיכול לגרום לך רע יותר מאשר אתה בעצמך.
"שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (שם כא, כג), זה נאמר גם על לשון הרע, על שמירת הלשון, אבל בראש ובראשונה זה נאמר על נדרים, שבועות וקללות.
שומרים את הפה, דואגים לחיים האמיתיים וזוכים לאיכות חיים בדיוק אבל בדיוק כמו שהיינו מאחלים לעצמנו.
וברוכים תהיו!
