אנו תושבי הערים החרדיות מאשימים בזאת את מדינת ישראל על שהתרשלה ומתרשלת בקטיעת שרשרת ההדבקה בערינו, המדינה מואשמת בכך שתוכניות האיכון שבאמצעותם מבצעים את החקירות האמפדילוגוית אינם יעילים לטלפונים כשרים, המדינה מאושמת בהעלמת המידע מאיתנו במשך חודשים ארוכים, המדינה נאשמת בתוצאה העגומה : עלייה גבוהה יחסית ברמת התחלואה – כל זאת, משום שאנו לא מקבלים התרעות בזמן – ככל אזרח אחר במדינת ישראל.
האשמה מתעצמת לנוכח העובדה, שלא די שהמדינה לא עשתה מאומה כדי להתאים את מערך ההתרעות לציבור החרדי, היא גם מעניקה לגיטימציה להאשמות כביכול נגד הציבור החרדי שכאילו אינו שומר על ההנחיות ולכן היקף התחלואה בו גבוה. ואם לא די בכך, מטילים עלינו סגר ומשבשים את חיי השגרה שלנו לחלוטין. במקביל, המדינה מתעלמת מהעובדה שהיא בדרך לסגר כללי ולמעשה מענישה אותנו, אזרחי הערים החרדיות בכפלים. אנו ניאלץ להיות פעמיים בסגר.
מאז תחילתו של הגל הראשון, ידעו קברניטי המדינה, כי תוכנית האכון שעליה התבססו אינה מתאימה לכל סוגי האוכלוסיות, אך לא עשו דבר וחצי דבר ואפשרו לנו לחלות, להידבק, וכשהטחו בנו כי אנו מפיצי הנגיף – הם ישבו ושתקו.
אלמלא הסעיף בחוק המונע הגשת תביעה ייצוגית נגד המדינה, הרי שכל פרקליט בכיר היה ממליץ לנו – לתבוע את המדינה בשם אותם חולים שחלו ואף אושפזו. כל זאת משום שלא זכו להתרעות בזמן כמו כל האזרחים האחרים. המדינה גם אינה טורחת לאפשר לחולים שכבר החלימו, מעבר חופשי שכן הם אינם יכולים להידבק ואו להדביק. האבסורד זועק לשמים, שעה שמשתמשים בהם כדי לתרום פלאסמות לחולים אחרים, אך מורים להם להישאר בבתים. כל זאת ועוד גורם לאפס אמון במקבלי ההחלטות. המדינה אף מתעלמת מהעובדה שאחוז המאושפזים החרדים, נמוך ביחס למאומתים ואף בהשוואה יחסית לכלל הציבור, ככל הנראה בשל ממוצע הגיל נצעיר.
הסגר המוטל על הערים החרדיות, אינו צעד מניעתי, כי עם עונש קולקטיבי על החרדים. שכן כל המומחים מודים כי סגר על עיר ספציפית יש בכוחו למנוע את היקף עליית התחלואה בערים סמוכות, אך לא באותה העיר עליה הוטל הסגר. וכאן צפה השאלה מאליה: אם חושש מי שחושש שאזרח בני ברקי עלול להדביק תושב רמת גן ( חשש אפסי כששניהם עוברים ברחוב) מדוע רק אנו צריכים להיות בסגר ? בואו נחלוק: שבוע אנחנו בסגר למען תושבי ערים אחרים. שבוע הם בסגר למענינו.
הוסיפו לכך את העליהום הבינלאומי שהתחולל כנגד המבקשים לטוס לראש השנה לאומן. זאת לעומת העובדה המקוממת ולפיה ראש מערך שירותי הבריאות בישראל מאשרת לפתוח בחגים את מעבר הגבול בטאבה שבו עוברים בתקופה זו למעלה מ-75 אלף איש. לאומן אסור. לטאבה מותר. אילולא הדיון הרב מערכתי בנידון שערך שר הפנים, בהשתתפות כל הגורמים, מעבר הגבול היה נפתח. שר הפנים הרב אריה דרעי מתעקש על סגירתו. כנגד ההחלטה תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ שאגב לא נדחתה על הסף.
המדינה אמורה לבקש את סליחתנו ואף לפצות אותנו על כל יום של סגר משום שהקולר תלוי גם בה. אנו לא אמורים לשלם את המחיר. לא הפרטי ולא הציבורי.
