יום שלישי השבוע: רצף אירועים מסחרר ומסעיר עם השפעה עתידית בזירה הפנימית והחיצונית
זר כי היה מגיע ארצה השבוע ביום שלישי בלילה ורואה את הישראלים, שעומדים עם דגלים בצמתים המרכזיים, חוסמים כבישים, פוגעים באלימות בתשתיות באיילון, צורחים בגרונות ניחרים ולא מאפשרים לנהגים לחזור לבתיהם, היה לבטח סבור כי מדובר בהפגנות נגד ניצחונו של הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ בארה"ב.
הזר הזה לא טועה בהרבה: המפגינים הנמנים עם הרדיקלים שבשמאל, אכן תמכו בקמלה האריס ולא בטראמפ. אולם הם יצאו להפגנות בגלל סיבה אחרת: פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט מתפקידו וניסיון (כושל) לביצוע "ליל גלנט 2". בפועל הם נכשלו (לקמן בהרחבה)
רצף האירועים באותו יום שלישי השבוע היה מסעיר ומסחרר ולבטח ייכנס לאחד הפרקים המרכזיים של סיכומי שנת תשפ"ה, אף שאנו עומדים רק בתחילתה. זה החל בהמשך העיסוק ב"פרשייה הביטחונית החמורה" (הראשונה) שנתגלתה בלשכת ראש הממשלה, ונמשך בדיווח על חקירה פלילית שמנהלים חוקרי להב 433 של המשטרה הנוגעת ל"אירועים שהתרחשו בלשכת ראש הממשלה בימים הראשונים של המלחמה".
בעוד התקשורת נותרה מבולבלת, מה יותר פוגע בנתניהו, והאם להמשיך בסיקור אינטנסיבי של הפרשה הראשונה, או לעבור לפרשייה השנייה, נחתה הודעת נתניהו על פיטוריו של השר גלנט ומינוי ישראל כץ תחתיו וטרפה את החדשות הישנות.
כל זה קרה בעיצומו של המשבר הקואליציוני סביב "חוק המעונות", עם איומים ברקע של איראן לבצע תקיפה נגד ישראל, ומעל הכול: הבחירות בארה"ב, הנושא המרכזי שאמור היה להיות על הפרק באותו לילה.
מדובר בקצב אירועים מסחרר שהתחרה רק עם קצב פעימות הלב המואצות, של פרשני התקשורת, שנוכחו מאוחר יותר לראות לאכזבתם, כיצד כל התחזיות שלהם על בחירת האריס וכישלונו של טראמפ עולים באש ונגרסים במגרסת ההיסטוריה.
כל המילים שנזרקו באותו ערב לאוויר: "הדלפות", "שיפוץ פרוטוקולים", "ליל גלנט 2", "טילים בליסטיים", "אלקטורים", "סנאט", "בית הנבחרים", "הבית הלבן" "הנשיא ה-47", התערבבו זה בזה בסלט תקשורתי, שהכביד והקשה לעקוב אחר רצף הדברים. למרות כך לכולם היה ברור שלכל האירועים הללו השפעה חשובה ומטלטלת הן בזירה הפנימית והן בחיצונית. היו שציינו כי התוצאה תורגש פה עוד זמן רב, כאשר מדובר בתקופה חדשה בתולדות האזור והעולם.
באירוע המרכזי של אותו ערב מורכב ומסחרר, הצליח טראמפ לנצח את כולם. הוא הכה בדמוקרטים, הביס את הסקרים, לעג לפרשנים, לא ספר את האליטות בארה"ב וגבר גם על המנגנון. ניצחון מוחלט ומלא בכל החזיתות. מזכיר מישהו.
בלשכת ראש הממשלה היו דרוכים לקראת התוצאות, ושמעו את הבשורות הטובות על עוד ועוד ניצחונות של טראמפ, במיוחד במדינות המתנדנדות. כל ניצחון גרם לקורת רוח מרובה. בניגוד למדינת ישראל בה "עיר אדומה" נחשבת לשלילית, הרי שכל מדינה בארה"ב שהפכה לאדומה (הצבע הרפובליקני) זכתה לתשואות ניצחון ולזמזום של: "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". לא נותר אלא להתפלל שיהיה לנו בס"ד תמיד, רק טוב!
כישלון וחידלון
הסקרים להאריס, הניצחון לטראמפ: כך נכשלו הסקרים כאשר הכריזו על מאבק צמוד עם נטייה להאריס
בדיוק כמו בישראל, גם בארה"ב משתמשים בכל מערכת הבחירות בקלישאה המוכרת: הבחירות הללו הן החשובות והגורליות ביותר אי פעם. הפעם ניסו לטעון שמעבר לקלישאה המוכרת, אכן זה כך. שני המתמודדים: האחד בלתי צפוי והשנייה חלולה וחסרת כל יכולת, אמורים להשפיע על מעמדה של ארה"ב בעולם לאור כל האירועים האחרונים ובפרט עקב שתי המלחמות: במזרח התיכון וחזית רוסיה מול אוקראינה.
טראמפ ביקש לעשות היסטוריה ולחזור פעם שנייה לתפקיד, לאחר שהפסיד את הבחירות הקודמות (בעבר זה כבר קרה לנשיא קליבלנד). ואילו האריס בקשה להיות הנשיאה הראשונה. לדמוקרטים לא הייתה ברירה והם בחרו בה, כברירת מחדל, לאחר שביידן כשל בעימות מול טראמפ. באותו שלב מאוחר היה לחפש מועמד חדש בעל שיעור קומה והיא זו שזכתה (בזכות להפסיד לטראמפ)
ההתמודדות לוותה במבול של סקרים שהראו כולם תוצאות צמודות, לרבות בשבע המדינות המתנדנדות. חלק מהסקרים צפו שיתכן והאריס תקבל יותר קולות, אך תתקשה לזכות ברוב המדינות. מכל מקום מתוך 10 מכוני מחקר אמריקאים, צפו 8 קרב צמוד עם נטייה לטובת האריס.
הסקרים הללו השפיעו גם על התקשורת הישראלית, שצפתה ברובה לתיקו ומאבק צמוד. אחד הכתבים ששוגר לסקר מקרוב את הבחירות ומכיר היטב את הלך הרוח האמריקאי (גיל תמרי), נשאל מה לדעתו יהיו התוצאות, והשיב ברוב חשיבות: "אני לא מהמר. אני אומר שהאריס תזכה, לפי מה שאני שומע ברחובות באותן מדינות מתנדנדות". כאשר התוצאות טפחו על פניו, הוא התפתל וניסה להסביר את טעותו, אך לבסוף "נעתר" לומר שלהבא יהיה זהיר יותר בקביעותיו.
תמרי אינו לבד. זו הייתה כאמור דעתם של סוקרים רבים, וכן של אנשי תקשורת, שלא הסתירו את דעתם האישית נגד טראמפ. ההצבעה מבחינתם הייתה משאל עם על טראמפ – בעד או נגד. מזכיר שוב מישהו.
כאשר הגיעו התוצאות התברר כי בארה"ב כמו בישראל, הציבור לא מאמין לערוצי התעמולה ולסקרים המוטים. כמו כן התברר הפער העצום בין אנשי התקשורת למציאות בשטח. פעם קראו לזה "יום הכיפורים של הסוקרים". הכישלון גרם להם להתחבא בבתיהם למשך זמן ממושך ולא להראות את פניהם בחוץ. היום הם כבר לא מתביישים לחזור שוב ושוב על הסקרים מבלי להפיק שום לקחים.
בפועל, הסוקרים האמריקאים לא הצליחו לפצח את הצבעתם של חמישה מיליון מצביעים, הפער בין טראמפ להאריס. הם לא מצאו אותם, למרות שידעו שהם קיימים. מדובר בכישלון מקצועי קשה.
היטיב להגדיר את המצב, סגן השר הרב אורי מקלב בנאומו השבוע בכנסת לאחר תוצאות הבחירות באומרו כי "התוצאות משקפות את העובדה, שלא התקשורת והסקרים משקפים באמת מה הציבור רוצה. האזרחים יודעים מה הם עושים והתוצאות נרשמות בקלפי, כך בארה"ב וכך אצלנו".
תירוצים חמוצים
עגמומיות הפרשנים: גוש הימין ותומכי נתניהו תמכו בטראמפ, גוש השמאל והרל"ב העדיפו את האריס
כאשר הגיעו התוצאות בארה"ב, קשה היה להסתיר את פניהם העגמומיות ואת דבריהם של הפרשנים השונים. זה החל עוד קודם עם הפיטורים של גלנט ונמשך בניצחונו של טראמפ. מכה כפולה, אנושה וקשה.
הנחמה שלהם הייתה כאשר ניסו לדווח על ההפגנות נגד פיטורי גלנט, אבל גם שם התברר שמדובר בכישלון. "זה בגלל שהם מפחדים לצאת לרחוב עקב המלחמה, וגם בגלל ההתעניינות בבחירות בארה"ב", ניסו להסביר בתירוצים חמוצים.
כל דיווח אמריקאי על ניצחון של טראמפ בעוד מדינה, גרר שלל אמירות נגדו עם השלכות כמובן נגד נתניהו והממשלה. "טראמפ לא סולח לנתניהו על שבזמנו בירך את ביידן על נצחונו", הסבירו הפרשנים. "רוסיה רוצה שהוא ייבחר". "טראמפ מנותק מהמציאות", "הוא מתייחס רע לסובבים אותו", המשיכו וניחמו את עצמם עם שלל אמירות נגד הנשיא הנבחר.
גם כותרות העיתונים למחרת היו דיכאוניות. הנה לקט: "זריחת השקיעה", "שחר של יום אתמול", "שקיעה לתוך העולם הפשיסטי", "מלאך חבלה כאן ושם", "לקום אתמול בבוקר".
ניתן היה להבחין בין שני העיתונים שהביעו עמדות שונות ביחס לבחירות. "הארץ" שהמו"ל שלו דיבר על "לוחמי החופש מהחמאס" תמך בהאריס, בעוד "ישראל היום" והמולי"ת שלו מרים אדלסון תמכה בטראמפ. הכותרות למחרת הבחירות בהתאם.
ב"הארץ": "דמוקרטיות מתות לאור יום", "טראמפ ידאג רק לעצמו", "האמריקאים הראו שהם לא מסוגלים לבחור נשיאה". ב"ישראל היום" כותרות חיוביות: "ניצחון היסטורי", "ברוך השב לחדר הסגלגל", "מכפיל כוח עבור ישראל", הזדמנות למזרח תיכון חדש" וכו'. אמור לי מה המו"ל חושב ובהתאם לכך יהיו הכותרות.
אפשר לראות את זה גם כך: תומכי הימין וגוש נתניהו ייחלו לנצחון טראמפ, בעוד תומכי השמאל וגוש הרל"ב העדיפו את האריס. רבים מאותם שייחלו לניצחונה, רצו לראות בית לבן לעומתי, נגד הממשלה ונגד נתניהו.
בד בבד הפרשנים גם נוהגים לכלול בנשימה אחת את "הביביסטים" וה"טראמפיסטים" ומציגים אותם כאספסוף בלתי משכיל, אנשי רחוב. מולם נמצאים כמובן "האליטות" השייכים לדמוקרטים ולשמאל והם כמובן העדיפו את האריס. התוצאות הוכיחו לאן הרוח נוטה.
הימין מזנק בכל העולם, באיטליה, הונגריה, הולנד, פולין אוסטריה ובעוד שלל מדינות. גם בישראל יש רוב ברור לימין (70%) ובכל זאת תקשורת השמאל עדיין שלטת. הבחירות בארה"ב שוב לימדו אותנו שהשפעתם אפסית.
"היום שאחרי"
ברוך השב וברוך היוצא: שני הניצחונות של נתניהו לעומת הפגיעה הכפולה בלשכה
מאז תחילת המלחמה בעזה ולאחר מכן בצפון, לא מפסיקים לדבר על "היום שאחרי". המטרה: להגיע לסיום המלחמה עם תשובות ברורות: מה ישראל רוצה להשיג ביום שאחרי בשני המקומות. "היום שאחרי" היה הנשק של מתנגדי נתניהו, שטענו כלפיו (ועדיין) שאין לו שום אסטרטגיה לגבי מה שהוא רוצה להשיג, מלבד עצם המלחמה, שמסייעת לו להישאר בשלטון.
נתניהו בז לאמירות על "היום שאחרי" בכל הקשור למלחמה. מבחינתו הוא הבהיר לכולם את המטרות והיעדים: בדרום, השמדת החמאס והחזרת החטופים. בצפון, החזרת העקורים לבתיהם והרחקת החיזבאללה באופן שלא יוכלו לחזור ולפעול נגד ישראל.
לנתניהו ריצדו מחשבות אחרות על "היום שאחרי" והוא פירש זאת בצורה שונה לגמרי: "היום שאחרי" ממשל ביידן לקראת כניסתו של טראמפ לבית הלבן. בדיעבד מתברר עד כמה הוא צדק ועד כמה הימר נכון. טראמפ אותת לו שלא להתקדם בנושא הסעודי כדי לא לתת הישגים לממשל ביידן-האריס. כמו כן הצליח נתניהו לדחות את הלחצים של הממשל להגיע להסכם מדיני בצפון לפני כניסה קרקעית, וכן למנוע את כניסת הרש"פ לעזה, כפי שרצה הממשל. נתניהו עמד בלחצים והמתין כל העת לממשל החדש. ההמתנה השתלמה.
אם מביטים לאחור, אפשר לראות כיצד נתניהו עשה מהלך בלתי יאומן של התחזקות מדינית ופוליטית, כאשר האירועים האחרונים: פיטורי גלנט ובחירת טראמפ עשויים לסייע ולחזק אותו עוד יותר בזירה הפנימית והחיצונית גם יחד.
כל זה קורה, כאשר רק לפני שנה וחודש, לאחר הטבח הנורא, התהלך נתניהו בפנים עגומות והיה נראה כבוי לחלוטין. הוא היה משוכנע שהוא עומד לשלם מחיר כבד ביותר על מה שארע. בהיותו מודע לחשיבות ההיסטורית של כל אירוע, הוא הבין שההיסטוריה תשפוט ותזכור אותו עם הטבח, בדיוק כמו שזוכרים את שרון עם ההתנתקות ואת רבין ופרס עם הסכמי אוסלו.
שנה וחודש חלפו ונראה שהזמנים מבחינתו השתנו: מנהיגי החיזבאללה והחמאס, שקראו תיגר על ישראל וביקשו להרוג, להשמיד ולאבד, חוסלו ואינם. הצבא עדיין מנהל מלחמה פעילה בכמה חזיתות, החטופים אמנם טרם חזרו, אך מבחינה פוליטית נתניהו התחזק. אפילו הסקרים לטובתו.
והנה עכשיו גם ידידו טראמפ, נבחר לנשיא והממשל הבא אמור להאיר לו פנים, הרבה יותר מהממשל היוצא. שורה תחתונה: אם נתניהו מסכם לעצמו את האירועים השבוע במספרים של עולם משחקי הילדים, הרי שמדובר בתיקו: 2:2. ניצחון כפול (פיטורי גלנט ונצחונו של טראמפ) לאחר פגיעה כפולה של שתי הפרשיות הביטחוניות בלשכתו. נתניהו שאוהב (כמו כולם) לראות רק ניצחונות יכול להגדיר אותם בארבע מילים: ברוך השב, וברוך היוצא.
הניצחון יהיה מושלם לאחר שיעביר את חוק הגיוס המעיב על הקואליציה שלו, ואם יצליח על הדרך לגרום לפיטורי היועמשי"ת, זה כבר יהיה בגדר של חלום. אם זה יקרה, הרי שפיטורי גלנט היו רק הפרומו לקראת האירוע האמיתי שעוד לפנינו.
"קפלניסטים" בארה"ב
לא רק בישראל: גם לנשיא הנבחר צפויות הפגנות של קיצונים שאינם מכירים בתוצאות הבחירות
טראמפ אמור לסייע לנתניהו במטרות המלחמה, ובמקביל לא ילחץ עליו גם בחזית הישראלית פנימית. המשמעות: בניגוד לממשל ביידן, שמנע מהממשלה לבצע את הרפורמה המשפטית, הרי שהנשיא החדש-ישן של ארה"ב תומך בעצמו ברפורמה כזו בארצו.
טראמפ ונתניהו נמצאים באותה עמדה. שניהם מתעמתים ללא הרף עם המוסדות והמנגנונים, שהכריזו עליהם מלחמה. המאבק הזה מאחד אותם, וכאשר הם נפגשים בארבע עיניים, יש להניח שהם מעניקים עצות זה לזה בדיוק בנושאים הללו: כיצד להשיב מלחמה מול המוסדות המשפטיים העוינים אותם.
יש גם להניח שלאחר כניסתו המעשית של טראמפ לתפקידו בבית הלבן, יחלו הפגנות של דמוקרטים קיצוניים נגדו, כפי שהיה גם בכהונתו הקודמת. גם בארה"ב יש "קפלניסטים", שאינם מכירים בתוצאות הבחירות. המטרה שלהם (כאן ושם): לערער את החיים הנורמליים. ואכן מיד לאחר שהתקבלו התוצאות בארה"ב, נרשמו התבטאויות של "ידוענים" ואמנים שונים בכיוון הזה. "זו הכרזת מלחמה", הגיבו על הבחירה והתעלמו מרצון רוב העם האמריקאי.
נתניהו כאמור יוכל לנדב לטראמפ כמה עצות כיצד להתמודד מול אותם קפלניסטים, וטראמפ יגמול לו בנדיבות במישור המדיני. על הפרק יעמוד עניין סיום המלחמה. הנשיא הנבחר הבטיח בנאום הניצחון שלו, שהוא יעשה הכול כדי לסיים את המלחמה גם בצפון וגם בעזה. הדברים הללו נאמרו לנתניהו גם בפגישתם לפני הבחירות. טראמפ הבטיח אז, כי לא יעשה זאת על חשבונה של ישראל, ויש להניח שהבחירות לא שינו את עמדותיו.
הכוורת הקרובה שלו מונה ידידי ישראל מוצהרים, חלקם בעלי עמדות מדיניות ניציות אף יותר מ"עוצמה יהודית". מדובר בשגריר לשעבר פרידמן, מזכיר המדינה לשעבר פומפיאו והשליח גרינבלט. יש להניח שנראה את שלושתם מחזיקים שוב בעמדות בכירות בממשל החדש.
נתניהו מצדו ינסה לעשות הכול כדי לנקות שולחן לכבודו של טראמפ. לצורך כך הוא יצטרך לשתף פעולה בתקופת המעבר במהלך החודשים וחצי הקרובים עם הנשיא ביידן. יש הטוענים כי ביידן ינסה אולי להתנקם בנתניהו ולעשות את מעשה אובמה, שבתקפות המעבר לא מנע באו"ם הצבעות נגד ישראל. מאידך יתכן שביידן ירצה דווקא להיזכר לטובה ולהותיר אחריו מורשת כמי שסיים בהצלחה את המלחמות בעזה ובלבנון.
לנשיא היוצא יש בטן מליאה על סגניתו ועל מפלגתו על הדחתו מהתמודדות. הוא משוכנע שהיה יכול להגיע לתוצאות טובות יותר. אנשיו אמרו שאם ממילא מפסידים, ביידן לפחות לא היה מובס. מה שנשאר לו עתה, זה להשאיר כאמור מורשת חיובית, והוא יוכל לעשות זאת באמצעות סיום המלחמה ואולי גם עוד משהו קטן (גדול): הנחתת מכה אמיתית על תכנית הגרעין של איראן. אם זה יקרה, המורשת שלו תהיה מושלמת.
פיטורין ללא עוררין
איש לא הופתע מפיטוריו של שר הביטחון גלנט, אף שהתקשורת הרימה קול זעקה
בשבוע שעבר תהינו כאן ב"מקור נאמן", מה יקרה קודם: חיסול מזכ"ל החיזבאללה, נעים קאסם, או פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט. השאלה נועדה לחדד את העובדה ששני הדברים נמצאים על הפרק וקרובים לביצוע. לא עבר חצי שבוע והתשובה התקבלה: גלנט פוטר, קאסם חי (עדיין) (ונואם).
איש לא הופתע מהפיטורין. זה היה כל הזמן באוויר. פיטורין צפויים יותר מכל שר, שפוטר אי פעם בממשלות ישראל לדורותיה. למעשה, לא היה אפילו שר ביטחון אחד שסיים טוב עם נתניהו, זולת שר אחד: נתניהו, עצמו שהחזיק בעבר בתפקיד.
היחסים בינו לגלנט החלו דווקא נהדר. היה זה ב-2010 כאשר נתניהו ביקש למנות את אלוף פיקוד הדרום, גלנט לרמטכ"ל. המינוי נתקע ובוטל מסיבות צדדיות, לאחר חשיפה תקשורתית על ההשתלטות של גלנט על קרקעות ביישובו עמיקם. מי שמונה במקומו כ"ברירת מחדל" היה בני גנץ, שיהפוך בהמשך להיות בן בריתו בקבינט המלחמה.
גלנט לא זנח את חלומו להגיע לקומה ה-14 בקריה, וכאשר הוקמה הממשלה הנוכחית, לא היה מאושר ממנו כשקיבל את תפקיד שר הביטחון והגיע (כמו תמיד עם חולצה שחורה) ללשכתו החדשה. אלא שיחסיו עם נתניהו עלו על שרטון על רקע המהפכה המשפטית. גלנט שלא ידע לנטרל את הסרבנות משמאל והתקשה להתמודד מולה, החליט, ארבעה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו, לצאת עם נאומו המפורסם באותו מוצ"ש בו נתניהו שהה בחו"ל.
"השסע ההולך ונפער בחברה, חודר לצבא ולגופי הביטחון", הזהיר, "זו סכנה ברורה לביטחון המדינה". נתניהו זעם על הדברים, ראה בהם ביקורת אישית נגדו ונגד הממשלה והודיע על פיטוריו. ההודעה הזו הובילה ל"ליל גלנט 1": מחאה אלימה ובלתי מרוסנת ברחובות, שהובלה על ידי השמאל והמחאה ולובתה בתקשורת. המוחים האלימים כונו "פטריוטים נאמנים" ובכך נורמלו והוצדקו מעשיהם הבריוניים.
גל המחאות יחד עם איומי ההסתדרות להשבית את המשק גרמו לנתניהו להתקפל ולחזור בו. אולם המתיחות עם גלנט נותרה. או אז הגיע הטבח הנורא, שחשף לעיני כל את חילוקי הדעות ביניהם בכל המהלכים הצבאיים.
זה החל כבר ביום הרביעי למלחמה ב-11 באוקטובר, כאשר גלנט צידד ביציאה למלחמה נגד החיזבאללה. נתניהו התנגד לכך וטען כי יש תחילה לפעול מול החמאס, בנימוק שקשה לצאת בו זמנית ומידית נגד חיזבאללה. לעמדתו של נתניהו הצטרפו גנץ ואיזנקוט שנכנסו לקבינט המלחמה. בדיעבד התברר כי נתניהו צדק, בפרט לאחר שהתגלה מה שהכינו בצפון ליום פקודה, ומה היה קורה לו היו פותחים במלחמה בו זמנית גם בחזית הצפון.
העימותים בין גלנט לנתניהו לא פסקו ונמשכו בכל החזיתות הנוספים – בקטע הבא.
עימותים ללא הפסקה
ליל גלנט 2: כך כשלה התקשורת וכך כשלו ארגוני המחאה בליבוי האווירה נגד הפיטורין
סוגיית החטופים ודרישתו של נתניהו להגביר את הלחץ על החמאס ולהגיע ל"ניצחון מוחלט", הביאה גם היא לחילוקי דעות חריפים בינו לגלנט. שר הביטחון זלזל בפומבי ב"ניצחון המוחלט" וצידד בעד עסקת החטופים גם במחיר עצירה זמנית של המלחמה. משפחות חלק מהחטופים, אימצו את עמדתו נגד נתניהו, תוך טענה ש"הנה אפילו גלנט בעד העסקה, בעוד נתניהו תוקע אותה".
ראש הממשלה התקשה לשאת את הדברים ובעיקר את התדרוכים נגדו. בסביבתו טענו כל העת כי התקשורת מקבלת את התדרוכים הללו משר הביטחון ומאנשיו. ואכן מידי ערב יצאו הדלפות מהקבינט ומישיבות ביטחוניות כאלו ואחרות, שהיו תמיד נגד עמדתו של נתניהו.
עימות נוסף נרשם סביב חוק הגיוס. גלנט (תוך ניסיון חנופה לשמאל ולמחאה), ראה צורך לגמול ולהחזיר להם על שסייעו לו ב"ליל גלנט 1" לשמור על תפקידו. לפיכך הכשיל כל ניסיון להגיע להסכמה על חוק הגיוס. הוא הערים קשיים רבים על עצם הדיונים, לרבות תנאי משונה שהציב: חובה להגיע להסכמה עם בני גנץ והאופוזיציה על החוק. מדובר בתנאי שלא ניתן לביצוע. אין שום סיכוי שהאופוזיציה תסכים עם הממשלה, לבטח לא בסוגיה זו. המחלוקת הזו גרמה לטלטלה קשה בקואליציה, כאשר חלק מאנשי הליכוד, שביקשו לזכות בכותרות מחמיאות, הצטרפו לגלנט והתנגדו לחוק, למרות שמדובר בהתחייבות קואליציונית.
בד בבד צידד גלנט בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את הדרג המדיני והצבאי בכישלון שהוביל לטבח. נתניהו מצדו מצדד גם הוא בוועדת חקירה, אך לא כזו שתמונה על ידי הבג"ץ, שעמדותיו נגדו ונגד הממשלה ידועות. וועדת חקירה צריכה לזכות באמון ציבורי גבוה ואין אפשרות למנות ועדת כזו בראשות שופט עליון לשעבר, כאשר חלק מהמבוקרים חייבים להיות בג"צ והדרג המשפטי בממשלה.
כל זה הביא את נתניהו וגלנט, להימנע מלשוחח זה עם זה חודשים ארוכים. כלפי חוץ, ובעיקר כאשר המצלמות תיקתקו, הם ניסו לשדר כאילו הם מדברים. אבל כולם ידעו שמדובר בהצגה בלבד. הקרע הלך והחריף עד שהם לא היו מסוגלים לשבת זה לצד זה.
השבוע כלו כל הקיצין ונתניהו החליט לפטר את גלנט בפעם השנייה (וכנראה גם האחרונה). התקשורת עשתה הכול ללבות את המחלוקת וקראה לציבור לצאת להפגנות מחאה תוך תקווה לשחזר ולגרום ל"ליל גלנט 2". בפועל זה לא קרה. מאות (ואולי אלפים) יצאו פה ושם לחסום כבישים. אולם המחאה האלימה הזו נקטעה מהר מאד ובעצם כשלה. הציבור הפעם לא יצא לרחובות ואפילו הסקרים למחרת הראו שהליכוד לא נפגע מהמהלך. להפך: בחלק מהסקרים נתניהו אפילו הגביר את כוחו.
השאלה מה יקרה עתה עם גלנט. האם הוא יישאר בליכוד וינסה להתמודד על מקום ברשימה. או יפרוש ויהפוך להיות בוגי יעלון (צוללות) מספר 2. בעבר הצהיר כי יישאר בליכוד, אולם אין כל וודאות שכך יהיה. ההערכה היא שהוא יישאר תחילה בכנסת כח"כ עצמאי, אך ייתכן כי ירגיש מידי בודד וייטול פסק זמן מהחיים הפוליטיים. הכול אפשרי.
בין היררכיה לאנרכיה
גלנט היה בטוח שהוא חסין מפיטורין ולכן הרשה לעצמו לתקוף את נתניהו שוב ושוב
הקיצוניות הקוטבית של התקשורת והשמאל ביחס לגלנט, ראויה להתייחסות מיוחדת. בעבר נחשב גלנט לאחד מאנשיו הקרובים של נתניהו, ואף הגיע לפתיחת משפטו כדי להצטלם לצדו בתמונה המפורסמת בבית המשפט, בה ניצבו כמה מחברי הליכוד מאחוריו. היו אלו אנשי "הגרעין הקשה" של תומכי נתניהו וגלנט עמם. בעקבות התמונה הזו ספג גלנט חיצי לעג וביקורת שלוו בזלזול מתנשא מהשמאל והתקשורת. "גלנט הפך לביביסט", לעגו לו. והנה כאשר שינה את דרכו והחל לדבר נגד נתניהו, הוא הפך ל"קדוש מעונה", כזה שאסור לפטרו.
גלנט, הנחשב לאיש קשה ובעייתי, לא הסתדר מעולם עם הדרג מעליו. כך היה כאשר היה אלוף פיקוד מול הרמטכ"ל מעליו – גבי אשכנזי, וכך היה במפלגת "כולנו" ביחסיו הרעועים עם משה כחלון, שהביא אותו לפוליטיקה. חילוקי הדעות עם כחלון גרמו בזמנו לפרישתו מ"כולנו" והגעתו לליכוד. קשה לו לגלנט לקבל מרות והיררכיה והדבר מוביל בהכרח לאנרכיה. הדבר התבטא גם ביחסיו עם נתניהו, לאחר שמונה לשר הביטחון.
מבקריו של ראש הממשלה טענו במשך כשנה מאז תחילת המלחמה, שאין לו אומץ לשוב ולפטר את שר הביטחון לאחר אותו "ליל גלנט" המפורסם. "הוא רופס ופחדן", הסבירו ב"ידענות" (כספית). גם גלנט חשב כך ולכן הרשה לעצמו לצאת שוב ושוב נגדו. אלא שבניגוד לכל התחזיות, אזר נתניהו אומץ ופיטרו.
עיתוי הפיטורין, ביום ג' בשעה 8 בערב, לא היה מקרי. נתניהו יכול היה לפטרו גם בשעה מאוחרת יותר, אבל הוא כיון לשעת החדשות המרכזית, כדי שלא יעסקו בפרשות החדשות בלשכתו ("שיפוץ הפרוטוקולים"). נתניהו הבין שהפיטורין יתפסו את מרכז העניין לצד סיקור הבחירות בארה"ב. אין מומחה ממנו בהבנת התקשורת (וזה מה שמרגיז אותם יותר מכל).
לערוצי החדשות לא נותרה ברירה והם עשו הכול כדי לקשור בין פיטורי גלנט לממשל האמריקאי, בדגש על האפשרות (לה ייחלו) – בחירתה של האריס. "הממשל לא יוכל לעבוד עם איש אחר בממשלה זולת גלנט", טענו בלהט. חלפו כמה שעות והמציאות השתנתה מול פניהם (החמוצות).
אחת מטענותיהם נגד הפיטורין הייתה, שאסור להחליף שר ביטחון בעיצומה של מלחמה. אולם הטיעון הזה לא מונע מהם לדרוש את החלפתו של ראש הממשלה, ועמו את הממשלה כולה בעיצומה של אותה מלחמה. שמא ילמדונו בשמאל ובתקשורת מה ההבדל.
בצר להם טענו שהיעד הבא של נתניהו הוא פיטורי הרמטכ"ל וראש השב"כ. "לאחר שהמשטרה כבר נפלה בידי הממשלה, עכשיו הצבא והשב"כ בדרך ליפול", פתחו במסע הפחדה. הדברים הללו גרמו לנתניהו לשגר הבהרה לרמטכ"ל, כי אינו מתכוון לפטרו וימשיך לשתף עמו פעולה כנדרש.
בולדוזר ביטחוני
כך מנסה התקשורת לעשות דה-לגיטימציה לשר הביטחון החדש ישראל כץ
באופוזיציה התקשו לקבל את מהלך הפיטורין של גלנט ובצעד תקדימי התכנסו "ארבעת המופלאים" – (שמא ארבעה אבות נזיקין), לפיד, גנץ, ליברמן וגולן (את הערבים השאירו בכוונה בצד), כדי למחות נגד. מדובר בצעד ללא תקדים. לא זכור מצב דומה בו האופוזיציה מפגינה נגד פיטורי שר בממשלה. הדבר רק מוכיח עד כמה גלנט היה "שתול" בממשלה, סיבה אמיתית לפטרו.
גם הטיעון ההזוי של השמאל (כפי שנכתב בכותרת ב"הארץ") לפיו "נתניהו עושה הכול כדי לשרוד עד מועד הבחירות" הוא טיעון מופרך וקלוש. זו הרי המטרה של כל ממשלה, לתפקד עד מועד הבחירות הקבוע בחוק ולעשות את כל המאמצים לצורך כך. זה לא רק לגיטימי אלא גם נחוץ ליציבות השלטונית. בנט, כזכור לא ידע לשמור על הקואליציה שלו ועף הביתה. אין שום סיבה שנתניהו יחזור על טעויותיו. ואכן הצירוף של גדעון סער ומפלגתו, הוכיח עד כמה הוא נחוש לשמור על שלטונו ולחזק את ממשלתו.
מי שמאד עצובים מכך הם הכתבים והפרשנים הצבאיים והמדיניים. עם פיטוריו של גלנט, אבד להם מקור בכיר שתדרך אותם הישר מחדרי המלחמה. הדעות שהם השמיעו באולפנים, היו דעותיו והם שימשו כצינור שלו בתקשורת. שופרות על מלא. זו הסיבה שהם שופכים את חמתם על ישראל כץ ומכנים אותו בכינויי גנאי בלתי הולמים.
השאלות על הפרק: האם כץ יהיה עושה דברו של נתניהו? האם ינהל מדיניות משלו? מה שברור הוא, שכץ לא יהיה "שר לעומתי". אבל גם לא חותמת גומי. הוא מעולם לא היה כזה.
בשונה מגלנט, כץ לא היה בקונספציה שהובילה לכישלון וזה כבר מהווה מבחינתו יתרון. בניגוד לדה לגיטימציה שמנסים לעשות לו על חוסר התאמתו לתפקיד, הרי שהאיש מכיר היטב את המערכת הביטחונית מכל תפקידיו בעבר. כץ הוא השר הוותיק ביותר מבין שרי הממשלה וניחשב לבולדוזר ביצועי בכל תחום. לפני יותר מעשרים שנה הוא מונה על ידי ראה"מ דאז אריק שרון, לשר החקלאות ומאז התקדם במעלה התפקידים, למשרד התחבורה, משרד האוצר ומשרד החוץ. בתווך שימש גם כשר המודיעין, ונחשף לכל החומרים הביטחוניים.
חברותו במשך שנים ארוכות בקבינט המדיני והביטחוני, מעניקה לו את הניסיון לשמש כשר ביטחון, למרות שלא היה איש צבא. ההיסטוריה מלמדת ששרי ביטחון אזרחיים לא נפלו, ואף הצליחו יותר משרי ביטחון בעלי רקע צבאי.
עמדותיו בעניין החטופים ובסוגיית המשך המלחמה זהות לאלו של נתניהו. הדבר היחיד שחלק עליו היה בנושא פינוי תושבי הצפון בתחילת המלחמה. כץ סבר בצדק שזה יהפוך אותם לפליטים, וצידד בהמשך הישארותם. בניגוד לגלנט, שהתחנף לשמאל והחליט לשגר עוד 7000 צווי גיוס לתלמידי הישיבות, כץ ינסה להגיע להסכמות בחוק הגיוס ולא לשבור את הכלים.
"פרשה חמורה ביותר"
מי הדליף את "מסמך סינואר" לתקשורת הזרה ומדוע היה נחוץ לחקור את הפרשה?
אחרי פיטורי גלנט והבחירות בארה"ב, נראית "הפרשה הביטחונית החמורה ביותר", כפי שהוגדרה בתקשורת, בניסיון להדגיש כמובן את הקשר לנתניהו – רחוקה ולא רלוונטית, תוצאה של קצב האירועים הבלתי נתפס. ובכל זאת, הפרשה הזו שווה התייחסות, כדי להבין מה עומד מאחוריה, להיכן היא מובילה, מה יקרה בהמשך וכיצד התייחס אליה נתניהו . ננסה לעשות מעט סדר בדברים, אך לפני הכול – קיצור הפרשה "הראשונה". (אחריה כבר יש עוד אחת).
במוצ"ש האחרון, כתבתי פרשנות קצרה על הפרשה (לעיתון יום א') ושיגרתי אותה לאישור הצנזורה הצבאית. כעבור זמן קצר קיבלתי את הטור מקוצץ. הצנזורה פסלה לי חצי מהדברים בנימוק של "צו איסור פרסום". כעבור יום-יומיים, הותרו עוד הרבה פרטים לפרסום, אך עדיין חלקם חסויים.
מדובר בפרשה הנחקרת על ידי השב"כ והמשטרה בחשד של "פגיעה ביטחונית כתוצאה ממסירת מידע מסווג שלא כדין לגופי תקשורת, שהביא לסיכון מידע רגיש ופגיעה בהשגת יעדי המלחמה ברצועת עזה".
הרקע לפתיחת החקירה קשור לפרסום בתקשורת הזרה, לפני פחות מחודשיים לאחר רצח ששה חטופים בשבי החמאס. באותו ערב התקיימה הפגנה למען החטופים בתל אביב. למחרת ערך נתניהו מסיבת עיתונאים בה הציג מסמך שנתפס לדבריו, במנהרה של חמאס בעזה, ובו הנחיות להגביר את הלחץ הפסיכולוגי על משפחות החטופים. בדבריו ציין כי אינו יכול להתחייב שסינואר כתב את המסמך, אך ודאי שמדובר בבכירי חמאס.
והנה באותו שבוע פורסמה כתבה בעיתון הבריטי "ג'ואיש כרוניקל", בה נכתב כי סינואר מתכוון להבריח את עצמו עם חטופים נוספים דרך ציר פילדפי. בכתבה נוספת באותו שבוע ב"בילד" הגרמני, נכתב כי החמאס לא מנסה להגיע לסיום המלחמה, וכי הדברים מסתמכים על מסמך שלא פורסם עד כה, לפיו החמאס מנסה ליצור פילוג בישראל סביב עסקת החטופים, באמצעות לחץ מניפולטיבי ופסיכולוגי על המשפחות.
החקירה בודקת עתה מי אישר את הדלפת המסמכים המסווגים, האם החשודים פעלו על דעת עצמם והאם קיבלו הנחיות מלמעלה. בהקשר זה חשוב לציין כי כבר לפני עשרה חודשים, פרסם העיתונאי עמית סגל, כי הצבא מצא בעזה, במקום בו שהה סינוואר, "מסמך סודי שכתב בכיר בחמאס", ובו הנחיות ללוחמה פסיכולוגית נגד ישראל. בין ההנחיות: הפצת תמונות וסרטוני חטופים, הגברת לחץ פסיכולוגי על השר גלנט, חזרה על הטענה כי נתניהו הוא המעכב את העסקה, והפרכת התזה הישראלית, לפיה הפעולה הקרקעית משרתת את החזרת החטופים. התגובה במערכת הביטחון לנוכח הדברים היית, שאין במסמך הזה שום דבר אמיתי.
מכל מקום, לאחר ההדלפה הנוכחית פנו בצבא לשב"כ וביקשו לפתוח בחקירה מי הוציא את המסמך ומי הדליף אותו לעיתונות הזרה. הרמזים על זהות המדליף, התרוצצו ברשתות החברתיות וצויין שמדובר בעובד לשכתו של נתניהו. מאוחר יותר פורסם השם, ונתניהו טען כי הוא לא עובד בלשכה, וכלל לא ראה את המסמך. כמו כן ביקש נתניהו מהיועצת המשפטית לממשלה להצטרף לעתירה בבקשה להסרת צו איסור הפרסום על הפרשה. (הביקורת על כך בהמשך).
חקירה סלקטיבית
האם נתניהו הודר במכוון מהמסמך שנתפס, כדי להעצים את הטענות הפוליטיות נגדו?
לאחר הסרת צו איסור הפרסום על שמו של "המדליף", התברר כי מדובר בעובד לשכתו של נתניהו, צעיר בן 32, ששימש יועץ תקשורת בלשכה. עוד קודם שירת ביחידת דובר צה"ל וכדובר אוגדת איו"ש. לאחר שחרורו מהצבא שימש זמן קצר כדוברו של יו"ר "עוצמה יהודית" השר בן גביר, אך פרש תוך זמן קצר והחל לעבוד בלשכת ראש הממשלה.
ב"יתד נאמן" ובשני היומונים החרדים הנוספים, "המודיע", ו"המבשר", הוחלט שלא לכתוב את שמו, כדי לא להוסיף צער למשפחתו המוכרת, בפרט לאור העובדה שהנחקר לא ראה עורך דין במשך כמעט שבוע לאחר מעצרו. היה מי שאמר על כך כי סיסמת השב"כ "מגן ולא יראה" מתאימה היטב למקרה הנ"ל, אך בהטיה שונה: "מגן ולא יראה עורך דין".
מלבד מעצרו של "המדליף", ישנם עצורים נוספים הנחקרים בפרשה, ששמותיהם טרם פורסמו. חלקם משרתים במערכת הביטחון והמודיעין וגם הם מנועים מלהיפגש עם עורך דין (לפחות בשעת כתיבת שורות אלו)
כך או כך, למרות הכותרות הדרמטיות על "פרשה חמורה ביותר", הרי שהדלפת מסמך החמאס מעלה תהיות על האופן הסלקטיבי בו נחקרות הדלפות ביטחוניות בישראל. על פניו נראה כי מדובר בהדלפה שאינה שונה מהדלפות דומות, שלא הגיעו כלל לחקירות, לבטח לא באותה מהירות.
בסביבתו של נתניהו קובלים על האכיפה הבררנית, וזו גרסתם: גורמים באמ"ן ששמעו דיווחים בתקשורת כי אפשר להגיע לעסקת חטופים, ורק נתניהו אינו מעוניין בכך, ביקשו להראות לציבור שהאמת הפוכה: סינואר הוא שמעכב את העסקה, ומלבה את האש הפנימית במטרה לגרום להפגנות נגד הממשלה. אותם גורמים ציינו כי יתכן שנתניהו לא מודע למסמכים שמעידים על כך., לפיכך לאחר לקחי השבעה באוקטובר (כאשר לא העירו אותו), יש להעביר אליו את המידע.
החשש של אותם גורמים היה, שהמידע החיוני הזה נחסך מנתניהו באופן מכוון כדי להעצים את הטענה הפוליטית נגדו, שהוא זה המעכב את העסקה. על פי תזה זו, ראש השב"כ רונן בר, אחד מהאחראים המרכזיים למחדל הטבח, מסייע לשמאל ולתקשורת להפיל את נתניהו ולכן מידר את המסמך הזה ממנו. אולם הפרסום ב"בילד" שחשף את המסמך, הוכיח ההפך ממה שנטען, ולכן החל השב"כ לחקור מי הדליף אותו.
הטענה היא שכאשר ההדלפה משרתת את המחאה, כמו המסמך שהודלף בזמנו (לעיתונאית אילנה דיין) לפיו החמאס תכנן את המתקפה בגלל העלייה להר הבית של בן גביר, לא חוקרים. ואילו כאשר ההדלפה מסייעת לנתניהו, כמו במקרה הנוכחי – חוקרים. לטענת אנשי נתניהו מדובר בתפירת תיק במטרה להגיע אליו אישית ולהפוך את הנחקרים לעדי מדינה כמו שעשו בתיקי נתניהו לניר חפץ ושלמה פילבר. מסקנתם: מדובר בסטנדרט כפול של מערכת הביטחון, החוק והתקשורת.
"המרגל מפיקוד דרום"
פלג וקריב: מה ההבדל בין ההדלפה הנוכחית להדלפות משדה תימן, ומועדת חו"ב?
בשב"כ דוחים את הטענות על חקירה סלקטיבית ומסבירים כי החלו בחקירה הנוכחית לאחר פניית הצבא מבלי לדעת לאן היא תוביל. איש לא חשד ואיש לא חשב, שהדברים יגיעו עד לשכת ראש הממשלה. מנגד, שיגר נתניהו לשב"כ קובץ סודי ובו שורה ארוכה של הדלפות מהקבינט, וביקש לחקור גם אותם.
במבט לאחור אפשר להיזכר בכמה הדלפות משמעותיות שלא נחקרו מעולם. כך לדוגמא לפני כחמש שנים הודיע היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, כי הוא לא מתכוון לחקור את ההדלפות שיצאו מחקירות תיקי נתניהו, למרות שציין כי מדובר בהדלפות חמורות. באותה מידה לפני ארבע שנים, החליט אותו יועמ"ש שלא לחקור הדלפות מדיוני הקבינט הביטחוני.
פרשת הדלפה נוספת נרשמה לפני כתשעה חודשים, כאשר יו"ר הכנסת פנה ליועמשי"ת גלי בהרב מיארה וביקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד ח"כ גלעד קריב ממפלגת העבודה. זאת בחשד שהדליף לעיתונאי חומר מדיון מסווג בוועדת חוץ וביטחון. מיותר לומר שעד כה לא נעשה דבר בעניין. הדלפה נוספת (לעיתונאי גיא פלג) שחשפה סרטונים (שמא מבושלים) משדה תימן, פגעה קשות בחיילים המשרתים שם והסבה נזק רב לישראל. גם כאן לא בוצעה חקירה ולא ידוע מי הדליף את הסרטונים.
כמו כן זכורה ההדלפה בממשלת בנט, יממה לאחר תקיפת בסיס המלטי"ם באיראן ב-2022. ראש המוסד חשד ששמרית מאיר, היועצת של בנט הדליפה את המבצע. בתגובה ציינה כי היא לא הדליפה והכל נעשה על דעתו של בנט. גורמים ביטחוניים שנכחו בלשכה ציינו אז כי מדובר בהדלפה חמורה שצריכה להיחקר פלילית. חקירה לא הייתה.
ואי אפשר להתעלם מהסיפור רב המסתורין של ח"כ אלמוג כהן, שמנסה חודשים ארוכים להתיר את פרסום שמו של החשוד כמרגל, שצילם מסמכים מסווגים בשבועות שלאחר פרוץ המלחמה וגרם לעיכוב בכניסה הקרקעית לרצועת עזה. פרשה זו נחשבת לחמורה, הרבה יותר מאשר ההדלפה הנוכחית ל"בילד" הגרמני.
הרמזים המשוגרים בעניין הזה טוענים, כי מדובר באדם שקרוב לאנשי המחאה והשמאל ולכן שמו טרם הותר לפרסום (אף שרבים נחשפו לשם). בצבא טוענים כי מדובר באירוע חריג וחמור, שמתנהל בעניינו משפט פלילי. "הטענה כי הפרשייה הוסתרה מהדרג המדיני וכי צה"ל ניסה למנוע את פרסומה היא שקרית". התקשורת מצידה אינה עושה מאמץ מיוחד כדי לחשוף את שמו של האיש שזכה לכינוי "המרגל מפיקוד דרום".
ביקורת ותזכורת
נזרק תחת הגלגלים: אין שום סיבה להפניית העורף המהירה של נתניהו למי שסייע לו
התנצלות מראש: השורות הבאות לא ינעמו ל"ביביסטים" אך הם בלתי נמנעים. מי שמתקשה לקבל ביקורת על נתניהו, מוטב לו לסיים כאן את המדור. (שבת שלום)
מיד כאשר נחשפה "הפרשה הביטחונית", ולאחר שהיה ברור כי מנסים להדביק לראש הממשלה את כל האשמה, כאילו מדובר כאן ב"גניבת המסמכים" הראשונה שהודלפה החוצה, ריחפה השאלה הצפויה באוויר: כמה זמן ייקח עד שנתניהו יתנער מהאיש. כמה זמן יחלוף עד שיטען כי אינו מכיר אותו, אינו מכיר את המסמך וכלל לא ידע על כך דבר (לא העירו אותו).
מסתבר שזה הגיע מהר מאד, עם ההתנערות הצפויה: "האיש לא עבד אצלנו בלשכה", "לא ראיתי את המסמך המדובר". וכך במקום שנתניהו ייקח אחריות ויאמר: אני מכיר את האיש. אני עומד מאחוריו. יש לי סמכות כראש ממשלה להוציא כל מסמך כזה או אחר החוצה, אם אני חושב שזה תורם לביטחון המדינה (והמסמך הזה תורם, בכך שהוא מראה כי מי שמכשיל את העסקה הוא סינואר). תחת זאת בחר נתניהו לברוח, פשוטו כמשמעו, מאחריות, תוך הפניית עורף למי שניסה לסייע לו.
ההתנערות של לשכת נתניהו מהיועץ תוך טענה שהוא לא היה מעובדי הלשכה, היא נכונה רשמית, אך לא מעשית. הכתבים המדיניים והצבאיים מעידים כאחד כי קיבלו שירותי דוברות ותדרוך מהיועץ, עד מעצרו, כשכולם יודעים שהוא עובד עבור ראש הממשלה.
במבט לאחור: זו הסיבה שלנתניהו אין חברים קרובים בכוורת הפנימית. כל מי שעבד אתו בעבר, לא נמצא סביבו. לא ארי הרו, לא פילבר, לא גיל שפר, לא ניר חפץ ולא שורה ארוכה של אנשים. אצל אולמרט ושרון זה לא היה קורה. הם תמיד נתנו גב לחברים שהקיפו אותם.
אין ספק שלא כולם יאהבו את הדברים הללו (התנצלתי מראש) עקב הערצה בלתי מסויגת לנתניהו, יהיה מה שיהיה. אפשר אולי לאור המצב להבין אותם כאשר הם מזדהים עם האיש שנרדף ללא הרף, יום אחרי יום, על ידי התקשורת, המחאה והשמאל. זה קורה לכולנו, וגם כאן לאורך השנים בכל המדורים.
אבל יש לפעמים שצריך לסמן גבולות: הפעם נתניהו שגה בהתנהגותו. אין שום סיבה לזרוק תחת הגלגלים את האיש, שרק ביקש לסייע לו ועבד למענו. יש גם להניח שהיה מי שהורה לו להדליף את הדברים לעיתון בילד הגרמני. משפחתו של העצור טרם פתחה את הפה. כאשר הם ידברו, יש להניח שהם יחשפו יותר.
הטור נכתב ופורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן
