מיקום כתבה: הנצפים ביותר

אחרי תקופה ארוכה של היעדרות בשל הכנות מפליגות לחג הפסח, שב הנה כדי לדווח על הנעשה לקראת פתיחת זמן קיץ הקודש, אחרי תקופת געגועים להיכלי הישיבות, בשל הפרידה החפוזה בעקבות הלחימה באיראן. המשב"ק מקווה שפתיחת הזמן לא תדחה ולא תופסק זמן קצר לאחר מכן, שהרי התורה מגנה ומצלא.

•

ראש ישיבה ידועה החליט כי כל הרמי"ם בהיכל ישיבתו, מחוייבים לשלוח את הילדים שלהם לישיבה. אחד מהרמ"ים שבחר שלא להיענות לדרישה, קיבל הודעה על הפסקת עבודתו בישיבה, עד שלבסוף חזר בו ונאלץ לשלוח גם הוא את בנו לישיבה

•

מרן ראש הישיבה הגר"ד לנדו במעמד שריפת חמץ

הגה"צ המשפיע ר' אהרן טויסיג שליט"א בברכת האילנות

הגאון הגדול רבי ברוך דב דיסקין שליט"א, ראש ישיבת 'ארחות תורה', הגיע למסירת שיעור החג בעיר אלעד בבית הכנסת המרכזי 'דרך החיים', בהשתתפות רב הקהילה הגר"ד רוזין מאות המתפללים, תלמידים ותושבי העיר. לאחר השיעור, עלה ראש הישיבה לביקור מיוחד בבית תלמידו חביבו, הגאון רבי אליהו קמינסקי שליט"א, מזכיר 'ועד בני תורה' ומרבני ישיבת תורת חסד בעיר.

הראשל״צ הגאון רבי יצחק יוסף באפיית מצות

במהלך ימי החג, המשב"ק השתתף בתפילת שחרית בבית מדרשו של הראש"ל, בשכונת סנהדריה בירושלים

"בכוונה עצומה": הפוסק הנודע הגרמ"מ קארפ מפריש חלה לאחר אפיית המצות בבית שמש

הרבנים הראשיים לישראל טרם כניסתם לטקס מכירת החמץ של הרבנות הראשית לישראל

מאוחר יותר ראה המשב"ק את הרבנים הראשיים בתפילה בכותל המערבי

חבר מועצת חכמי התורה וגאב"ד יורה דעה, הגר״ש מחפוד, בבדיקת חמץ במעונו.

מרן עמוד ההוראה הגר"י זילברשטיין שליט"א בשריפת חמץ, בשכונת רמת אלחנן.

האדמו"ר מפראמישלן באפיית מצות מצווה

מכירת חמץ התקיימה בבית איגוד עמלי התורה, ע"י מרן הגאב"ד הגרש"י זעפראני, הגאון רבי נפתלי אברז'ל והגאון רבי אלחנן פרץ. כמדי שנה מרן הגאב"ד הסביר באריכות בערבית לגוי ה'מיוחס' את כל משמעויות הקניין החוקיות, וקיימו במכירה את כל ההידורים האפשריים.

הכנות לליל הסדר בחצה"ק ויז'ניץ (שימו לב: יש להנמיך את השמע)

את ראש ישיבת 'קול תורה' הגאון ר' משה יהודה שלזינגר, ראה המשב"ק בדביקות בשריפת חמץ

ראב"ד ת"א, הגה"צ חכם ניסים בן שמעון, בבדיקת חמץ

מאוחר יותר ראה המשב"ק את ראש הישיבה מקיים את מצוות 'ייראה כל זכורך'

גם חבר מועצת חכמי התורה הגר"א סאלים, הגיע לשריד בית המקדש, כדי להעתיר בתפילה

שריפת חמץ בחצר הקודש צאנז ז'מיגראד.

הגאון רבי שבתי לוי שליט"א רב שכונת רמת אהרון ורו"מ 'הליכות משה' בב"ב בשריפת חמץ.

הגה"צ רבי מרדכי שמואל אדלשטיין שליט"א עלה בחול המועד להקבלת פני רבו אצל מרן עמוד ההוראה הגר"י זילברשטיין

הגר"י זילברשטיין באפיית מצות בערב פסח

ראב"ד ירושלים וראש מוסדות 'יורו משפטיך' הגאון הגדול רבי גדעון בן משה באפיית מצות חבורה

מאוחר יותר ראה המשב"ק את הגר"ג בן משה, בבדיקת החמץ בביתו.

מרא דאתרא נווה יעקב מרכז הגאון רבי ישראל יצחק זילברמן בתפילה בכותל. נצפה לצידו: ר' יעקב מורגנבסר, עוזרו של ח"כ משה גפני

במתכונת מצומצמת עקב המצב: מעמד שמחת החג של מוסדות 'המאורות' בראשות ראש המוסדות הגר"י יפת, ובהשתתפות אב"ד תל אביב הגר"א יצחק־הלוי, המקובל הגר"ש בצלאלי, רב קהילת תורת חיים ברה"ע הגר"א רמתי, רב הקהילות באלעד הגר"ב עוקשי, ועוד רבנים נכבדים ואישי ציבור. את הערב הנעימו הזמר מאיר חג'בי והקלידן אלי יפרח

שיעור המועד: זקן המקובלים הגה"צ רבי דוד בצרי שליט"א הגיע לדרשת חיזוק בבית המדרש "בית אליהו" בבני ברק. בסיום ערך קבלת עול מלכות שמים.

רבה של בני ברק הגאון הגדול רבי מסעוד בן שמעון לומד ביישוב הדעת בחול המועד במעונו בבני ברק.

האדמו״ר רבי דוד חנניה פינטו בביקור חג מיוחד במעונו של מייסד מוסדות ״אורות חיים ומשה״ באשדוד, הרב אליהו סיטבון לרפוא״ש. האדמו״ר טרח במיוחד להגיע לבקר את הרב, לשוחח עמו בדברי תורה וחיזוק, ובירכו בחום רב בברכת רפואה שלמה במהרה, הביקור התקיים באווירה מרוממת ומרגשת, כאשר המשתתפים מתרשמים מהכבוד הגדול שרחש האדמו״ר ומהקשר המיוחד ביניהם ובסיום הביקור נפרדו לשלום ובברכות לרוב.

הגה"צ רבי יהודה כהן שליט"א ראש ישיבת "יקירי ירושלים" וחבר מועצת חכמי התורה, הגיע למסור שיעור הכנה לפסח בביהכנ"ס 'בית בוכריס' במסגרת ישיבת בין הזמנים 'בני יששכר'. בסיום השיעור בני התורה עברו לקבל את ברכתו לחג הפסח.

ראש מוסדות יצחק ירנן הרב יצחק ברדא בתפילה בציון רבי מאיר מאזוז זצ״ל בבית העלמין בבני ברק לציון יום השנה הראשון לפטירתו.

הראשון לציון הגרש"מ עמאר, עלה גם הוא להעתיר על ציונו של מרן הגר"מ מאזוז

לאחר מכן הדליק הראשון לציון את נר התמיד על הציון

רו"מ 'יביע אומר' וחבר מועצת הרה"ר הגאון הרב יגאל כהן עלה גם הוא לציונו של רבו מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז זצ"ל להעתיר בתפלה לרגל יום השנה הראשון להסתלקותו

האדמו"ר מויז׳ניץ מרכז הגיע בשעת לילה מאוחרת להבחין בנזק שנגרם למבנה מפגיעת הרסיס בבני ברק.

כאחד האדם: האדמו"ר ממבקשי ה' מספר לסקרנים הבני ברקים על הנפילה בערב פסח בבנין בו הוא גר

הגה"צ הרב רפאל זר בסנדקאות לבן תלמידו בפתח תקווה

הגאון רבי נפתלי קופשיץ בביקור מיוחד בקהילה החרדית בבית שאן

"בתחילת המלחמה הייתם בנתיבות תחת הכי הרבה טילים, וכעת התהפך המצב ואצלכם הכי פחות. כך גם אנו מאמינים ומייחלים שיתהפך המצב על כלל ישראל כולו, בביאת המשיח". הדברים נמסרו בסיום שיעור בישיבת בין הזמנים המרכזית בעיר נתיבות, בקהילת 'חניכי הישיבות', ע"י הגאון הגדול רבי משה אליהו הראל שליט"א.

שאגת הארי נשמעה בעוז בקהילת אנטר בבני ברק ע"י מאות בחורי החמד במסגרת ישיבת בין הזמנים של ארגון "שבתי" שע"י התאחדות קהילות הספרדים בניהולם של סגני ראש העיר. הרב שלמה אלחרר והרב אליהו שושן.

עשרות בחורי ישיבות בישיבת בין הזמנים של קהילת ׳חיי אהרון׳ בראשות הרה״ג יוסף בן חמו, בשיעור בעינייני חושן משפט מפי הדיין הגאון רבי יונתן שושן שליט״א.

ראש מוסדות פתח הדביר בבני ברק, הרב ליאור גלזר, בפילה בציון רבי אהרון ראטה בעל שומרי אמונים ביום ההילולא

הכנסת ספר תורה מרגשת לביהמ"ד 'המרכזי' באשדוד, התקיימה לעילוי נשמת כלאפו בן ססיא ז"ל בהשתתפות מאות מתושבי האזור. המעמד כלל תהלוכה, ריקודים וסעודת מצווה בהשתתפות גדולי התורה, ובראשם הגאון הגדול רבי מנשה תופיק אביעזרי שליט"א

רב העיר באר שבע, הגאון רבי אברהם דרעי בשיח עם חבר מועצת הרבנות, הג"ר יגאל כהן. המשב"ק מבחין כי רב העיר הצעיר, שמיד עם בחירתו נכנס גם לתפקיד חבר מועצת הרבנות הראשית, התחדש בכובע המבורג כיאה לרב עיר, זאת על אף הדיון בבג"ץ בעתירה שהוגשה נגד בחירתו.

הרב ליאור גלזר, בחגיגות המימונה במוסדות הרב אילן גוזל באשדוד

הרב נחמיה הויזמן, ראש מוסדות 'ישועות בקיטוב', בביקור בבית מדרשו של הינוקא

בשעת לילה מאוחרת נצפה הינוקא בביקור חולים בבית החולים וולפסון

כבר במהלך החג היה ברור שמשהו (לא) קורה. לא היה צריך לחכות כדי להבין זאת. עצם העובדה שבבוקר החג התעוררו כולם ללא אותן אזעקות שהפכו כבר לשגרה, לימדה שמשהו דרמטי מתחולל בזירה הבינלאומית. עד מהרה הגיעו האישושים מעובדים זרים: טראמפ הכריז על הפסקת אש.

ההפתעה לא הייתה גדולה מדי. עוד טרם החג, כאשר הנשיא האמריקאי חזר שוב ושוב על איומיו תוך פירוט מדויק של חורבן איראן, היה נדמה שמדובר בפרק נוסף של "זאב, זאב". הציבור כבר הספיק להתרגל לסדרת הפעולות הקבועה: איומים וולגריים, אולטימטומים מרעידי עולם, ובסופם נסיגה דיפלומטית של הרגע האחרון.

המושג שטראמפ אוהב לשנן, בכל גזרה אפשרית מעזה, ביירות ועד טהראן הוא "קבלת הסכם או פתיחת שערי גיהנום". זה נשמע מאיים מאד בפעם הראשונה, אך כשהתברר שגם הפעם הוא מצא נתיב מילוט מהצהרותיו שלו, המסקנה הייתה שאין חדש תחת השמש בבית הלבן הנוכחי.

לזכותו של טראמפ ייאמר שלמרות הכל, הוא אינו רק איש של מילים אלא גם של מעשים. ראינו זאת בחיסול קאסם סולימאני, במבצע "עם כלביא" ובמערכה הנוכחית שבה האמריקאים הצטרפו לתקיפות הישראליות באופן פעיל. דווקא בגלל הרקע הזה, הציפיות ממנו הרקיעו שחקים, ומכאן נולדה תחושת החמיצות. כולם ידעו שהוא דמות בלתי צפויה שיכולה להתהפך ברגע, ולמרות זאת קיוו וייחלו שהפעם הוא אכן ילך "עד הסוף" וישמיד את המשטר האיראני כפי שהבטיח מעל כל במה.

אך טראמפ, כדרכו, משך את החבל עד הקצה וברגע האמת הוכיח שיש עדיין מרחב תמרון מדיני. באופן זה הוא סבור שאפשר להמשיך וללחוץ על מקבלי ההחלטות בטהראן בטרם ינחית את המכה הסופית.

האיראנים, כמו שאר העולם, נותרו מבולבלים מהלוחמה הפסיכולוגית שטראמפ מנהל נגדם. הם פשוט לא מסוגלים לקרוא את מהלכיו, במיוחד לאחר תרגילי ההטעיה המתוחכמים שלו בעבר. נראה שטראמפ מתענג על אי הוודאות שהוא יוצר. אצלו האינטואיציה גוברת על כל אסטרטגיה סדורה: הוא נהנה להשאיר את כולם (כולל את מדינת ישראל) בערפל קרב תמידי. כל הצהרה שלו הופכת לאירוע תקשורתי גלובלי שיוצר לחץ מאסיבי על מי שצריך.

השאלה הגדולה שכולם דשים בה כעת היא מה יקרה בתום השבועיים שהקציב להפסקת האש. האם הוא באמת יחזור למלחמה עצימה במידה והאיראנים לא יתקפלו תחת תנאיו, או שמא נחזור שוב לריטואל של הכרזות על "פתיחת שערי גיהנום" ונסיגה חוזרת חלילה? טראמפ מצליח לבלבל את כולנו, וייתכן שזהו בדיוק כלי הנשק החזק ביותר שלו.

מקהלת החמיצות

אם טראמפ נחשב לאיש שאינו צפוי בתגובותיו, הרי שבישראל וגם באיראן יש דברים צפויים ממש שאינם משתנים. ברור היה לכל, שמיד לאחר ההודעה האמריקאית על הפסקת אש, יכריזו האיראנים על "ניצחון". זאת למרות שהוכו קשות והתפרקו כמעט מכל נכסיהם. העולם כולו רואה כי מדובר ב"נמר של נייר", ללא חיל אוויר שהושמד כליל, ללא חיל הים שנמחק ובלי מנהיגם עלי חמינאי. ולמרות כך הם מכריזים "ניצחנו".

גם במדינת ישראל נרשמו תגובות צפויות. האופוזיציה ופרשני ה"פוזיציה" יצאו במחול כפול: מצד אחד מיהרו לציין עד כמה נתניהו נכשל במהלכי המלחמה, תוך שהם מבליטים את חוסר ההצלחה להרוס ולהשמיד כליל את איראן. מצד שני התקשו להסתיר את סיפוקם מכך, העיקר שנתניהו לא יזכה בתהילה שתתורגם למטבעות פוליטיות.

הגדיל לעשות (ולהצחיק) יו"ר מפלגת השמאל הקיצונית "הדמוקרטים", יאיר גולן, שפרסם הודעה כי "חיסול חמינאי היה טעות ולא תרם לביטחון מדינת ישראל. לא הכל נפתר בכוח צבאי". אלא שאותו גולן שכח לפתע את דבריו זמן קצר לאחר ביצוע החיסול, כאשר פרסם תמיכה נלהבת במילים: "חיסול חמינאי הוא צעד דרמטי ומשמעותי". באותה עת, יו"ר הדמוקרטים אף פירט מדוע החיסול הדרמטי היה מוצדק בעיניו, כשתיאר את חמינאי כ"אדריכל הטרור האזורי" וכמי שהציב את השמדת מדינת ישראל כיעד מרכזי. לאיזה גולן אפוא להאמין?

אבל גולן לא לבד במקהלה. עוד בטרם יצא החג, הרבה לפני שפרטי ההסכם בכלל נחתו על שולחן המערכות, כבר מיהרו ראשי "גוש השינוי" להכריז תוך חילול החג, על תבוסה ישראלית גורפת. יאיר לפיד, שבמשמרת הקצרה שלו מכר לנו את ההתרפסות בחוזה הגז מול חיזבאללה כ"הישג פנומנלי", מיהר לכתוב תגובות בקצב של מכונת ירייה. לשיטתו, מדינת ישראל הפכה ל"מדינת חסות" ונתניהו נכשל בכל מטרות המלחמה. כנראה שעבור לפיד, השמדת יכולות שאיראן לא תשקם עשור ופירוק משמרות המהפכה, הם עניינים זניחים לעומת האפשרות לגרד (במקרה הטוב) עוד חצי מנדט בסקרים.

האבסורד זעק לשמיים: אלו שנהגו לצעוק ולמחות נגד הירידה למקלטים וכניסה לממ"דים שנכפתה על הציבור, וקראו לסיים כבר את המלחמה, הפכו פתאום ללוחמניים ביותר בשכונה. עכשיו פתאום "מדינת ישראל חלשה" ו"ציר הרשע התחזק". נפתלי בנט, שיוצא בהצהרות כאילו הוא עדיין רלוונטי למישהו, מזהיר שהסכם משאיר את איראן "נקמנית". מעניין איפה הייתה הלוחמנות הזו כשחיזבאללה בנה את המפלצת על הגדר תחת ממשלתם.

למקהלה הזו מצטרפים כצפוי גם יושבי האולפנים. אותם פרשנים שביום השני למלחמה כבר דחפו ל"אסטרטגיית יציאה", מוצאים עכשיו פנאי לעקוץ את טראמפ ולגמד הישגים כבירים. במקום לשקף לציבור את גודל השעה ואת המציאות האסטרטגית שהשתנתה, הם מעדיפים להתבצר בפוזיציה של דכדוך וייאוש.

המטרה ברורה: אם נתניהו בתמונה, ההישג חייב להיות כישלון, ובלבד שהנרטיב של "הניצחון המוחלט" לא יתממש.

מבחן הפרוקסי

כפי שניתן היה לצפות, בעוד דוברי האופוזיציה מתחרים ביניהם מי יצליח לצייר תמונה קודרת יותר של "כישלון", נהגו במהופך הכתבים והפרשנים (המעטים) המזוהים יותר עם נתניהו והימין. הללו הבליטו כמובן את ההישגים, תוך שהם מדגישים את השמדת חיל האוויר וחיל הים האיראנים, בכירי המשטר שחוסלו וכן מטרות צבאיות לרוב. הדגש שלהם: מדינת ישראל לא רק הגנה על עצמה, אלא פירקה את נכסי האסטרטגיה של איראן לגורמים.

רשימת ההישגים נראית כמעט דמיונית: מהלומה פתיחה שהותירה את טהראן המומה, חיסולו של "אדריכל הטרור" עלי חמינאי, פגיעה אנושה במערכי הטילים ושלושה מטסי תקיפה יומיים שהבהירו לאיראנים ששמי המדינה שלהם הפכו למגרש המשחקים הפרטי של חיה"א הישראלי. האיראנים, שחשבו שהם חסינים, גילו שהם חשופים לחלוטין.

בניגוד לתחזיות האימה על אלפי טילים שיחריבו כאן ערים שלמות, שוגרו בסך הכל 540 טילים. התוצאה: 13 פגיעות ישירות בלבד ו-300 זירות פגיעה מרסיסים שהסתיימו בנזק מינימלי לעומת פוטנציאל ההרס. אי אפשר להגדיר זאת אחרת מאשר נס גלוי.

אך ההישג הדרמטי ביותר הוא קריסת תכנית ההשמדה האיראנית. האסטרטגיה להפוך למדינת סף גרעינית ספגה מהלומה אנושה: אתרים חשאיים הושמדו, מדענים סוכלו, ועל פי הדיווחים מארה"ב, כל שרשרת הייצור של הנשק הגרעיני נמחקה. איראן אולי תנסה לשקם את חלומותיה בעתיד, אבל היום היא כבר לא מדינת סף. היא מדינה שנאבקת על חמצן.

עם זאת, צריך להביט במציאות נכוחה: המשטר בטהראן עדיין עומד, והתנאים לחילופי שלטון טרם הושגו. האורניום המועשר חבוי עמוק באדמה, ולמרות השמועות על מבצעי קומנדו נועזים לחילוצו, רב הנסתר על הגלוי.

השאלה הגדולה היא מה יקרה בתום "שבועיים של חסד". טראמפ אמנם מאיים לחזור ולהילחם "במלוא העוצמה", אך בוושינגטון נושבות רוחות של סגירת אירוע. הלחץ הפנימי בארה"ב, ירידת מחירי הנפט והשפעתו של סגן הנשיא ג'יי די ואנס, מושכים לכיוון של סיום המערכה.

מדינת ישראל אמנם הייתה מעדיפה להמשיך בשיטוח היכולות לצד "הדוד מאמריקה", אך מבינה את גבולות הגזרה: כשנתניהו אומר "צייתנות", הוא מתכוון להבנה שהמפתח לשתי המלחמות  "עם כלביא" ו"שאגת הארי", נמצא בידיים של האיש מהבית הלבן. בשני המקרים סגר טראמפ את האירוע במפתיע ללא הודעה מוקדמת.

בסופו של יום, כל צד ימכור את נרטיב הניצחון שלו: ארה"ב תצביע על מיצרי הורמוז הפתוחים, איראן תתגאה בכך שהמשטר לא קרס, וישראל תתמקד בתיאום המושלם ובמחיקת היכולות המבצעיות של אויבתה המרה. אך ההישג המשמעותי ביותר נותר בזירה הלבנונית: טראמפ לא כפה הפסקת אש מול חיזבאללה. המערכה בצפון נמשכת בעצימות מלאה, ומציבה את איראן בפני דילמה בלתי אפשרית: האם להפקיר את הפרוקסי שלה למיטוט סופי, או להסתכן בחידוש האש האמריקאית על ראשה. זהו מבחן הפרוקסי בפעולה, והתוצאות שלו עשויות לשנות את פני האזור לעשורים קדימה.

"שומרי הסף"

השמאל הקיצוני מצא "ראיה מרשיעה" לכך שנתניהו "רוחש בוז לעמו" ורואה בו "בשר תותחים לצורך מימוש הזיותיו האימפריאליות". ומהי הראייה? העובדה שנתניהו המתין 18 שעות מרגע ההודעה של טראמפ על הפסקת האש, ולא יצא במהלך החג להודיע על כך לציבור. "השליט התחפש לשומר שבת וחג", כתבו בבוז.

ואכן נתניהו המתין עד צאת החג כדי למסור את הודעתו, והוא ראוי על כך לשבח. בעבר חיללה לשכת ראה"מ את השבת בהודעות פומביות כאלו ואחרות וספגה על כך ביקורת נוקבת ומוצדקת. יש לקוות שנתניהו הפנים זאת ומכאן ולהבא ינהג כפי שעשה הפעם. מכל מקום, בעיני השמאל הקיצוני זה לא מצא חן, והשנאה בעבעה בפרשנויות שלהם, רוויות דמגוגיה זולה.

לצד הביקורת על המלחמה ועל 40 הימים המתישים שגרמו למיליוני אזרחים להיות "טרוטי עיניים", נכתב ב"הארץ" (יוסי ורטר) כי "החרדים לעומתם לא יודעים מה לעשות עם הכסף שנשפך עליהם". כמה רוע צריך כדי להשוות בין הדברים, ומיד אחר כך להוסיף רשימת נפגעים ופליטים, תוך לעג פומבי ל"תריס של ח"כ גפני" שנפגע מרסיס. הכותב בחר כמובן להתעלם מהנזקים הרבים והנפילות בתוככי בני ברק רק כדי לשרת את הקו האנטי חרדי הקבוע.

כך או כך, בנאומו של נתניהו בצאת החג הוא הבליט כמובן את הישגי המלחמה, ואין ספק שהוא כבר מביט קדימה אל עבר הבחירות. נתניהו הבהיר כי "איראן חלשה מאי פעם וישראל חזקה כפי שלא הייתה מעולם", אך המבחן האמיתי להצהרה זו לא יהיה בנאומים אלא בפעולות. המבחן העליון של הממשלה יהיה הוצאת 440 הקילוגרמים של האורניום המועשר מאיראן, משימה שטרם הושגה ושנתניהו התחייב שתתבצע "בהסכם או בחידוש לחימה".

המערכה הנוכחית תימדד ביכולת לעמוד בהבטחה הזו מול המשטר בטהרן, שעודנו מחזיק במושכות למרות המכות הקשות. בעוד השמאל ממהר לסכם ב"כישלון מוחלט" והציניקנים מנסים לצייר אופוריה של סיום, המציאות מורכבת יותר: מדובר בשותפות היסטורית עם ממשל טראמפ, כזו שלא הייתה כמותה, ששינתה את המציאות הביטחונית של מדינת ישראל מאז השביעי באוקטובר.

הזירות לא נסגרות, הן רק מתחלפות: שבועיים של הפסקת אש באיראן מאפשרים כעת להשלים את המשימה בלבנון ולעבור מחדש לטיפול בחמאס המשתקם בעזה. העמידה על בידול הזירות היא הישג מבורך, אך היא זמנית בלבד ותיבחן בכל יום באופן מעשי.

מה שברור הוא שהוויכוח הפוליטי על גורל הגרעין האיראני עוד ילווה אותנו לאורך מערכת הבחירות, אך מעבר לכל השאלות על הטווח הקצר, המציאות בשטח מדברת בעד עצמה: שום דמגוגיה מבית היוצר של השמאל לא תצליח לטשטש את העובדה שהמאזן האסטרטגי באזור עבר טלטלה שטרם נראתה כמותה.

הלילה הקריטי

השעות הקטנות של ליל החג טרם פקיעת האולטימטום, וטרם ההחלטה על הפסקת האש ייזכרו בדברי הימים של המזרח התיכון כרגע שבו ה"סבלנות האסטרטגית" של איראן פגשה את ה"לחץ המקסימלי" של דונלד טראמפ.

זה לא היה משא ומתן דיפלומטי מנומס בטרקלינים ממוזגים, אלא הצבת אקדח טעון על הרקה של המשטר. על פי דיווחים ב"וושינגטון פוסט", טראמפ לא שלח שליחים עם הצעות פשרה, אלא שיגר ופרס מפות תקיפה מפורטות. המסר היה חד: "זהו ההסכם הטוב ביותר שתקבלו אי פעם, כי החלופות יגרמו לכם להתגעגע לסנקציות".

בשיאו של הלילה, כשהמתח בחדרי המצב בוושינגטון ובטהראן הגיע לנקודת רתיחה, הורה טראמפ על הקפצת מטוסי קרב לבסיסים קדמיים. זה לא היה תרגיל. זה היה הקדימון למלחמה ישירה.

בטהראן, שם המנהיג העליון הטרי מוג'תבא חמינאי, מנהל את ענייניו תחת מעטה חשאיות כבד ובאמצעות שליחים פיזיים מחשש להתנקשות, הבינו שהפעם האיומים מגובים בנכונות פוליטית וצבאית להגיע עד הקצה. כשטראמפ פרסם ש"ציוויליזציה שלמה תמות הלילה", הרעידה עברה מקירות הבונקר בטהראן ועד למסדרונות המועצה לביטחון לאומי.

המהירות שבה עברו האיראנים מהתבצרות אידיאולוגית לכניעה מוחלטת הייתה מדהימה אפילו בעיני דיפלומטים אירופים ותיקים. בתוך פחות מ-12 שעות, המשטר שחרט על דגלו את "ייצוא המהפכה" הסכים לפרק תשתיות טרור ולסגת מקווים אדומים שישראל וארה"ב סימנו על המפה. כל התנאים המוקדמים האיראנים הושלכו הצידה. איראן דרשה הפסקת אש מליאה, וקיבלה זמנית. כמו כן טענה כי מיצרי הורמוז לא ייפתחו לעד לארה"ב, והם נפתחים.

הכניעה האיראנית לא נולדה מרצון טוב, אלא מהכרה פשוטה: מול טראמפ, הברירה היא חתימה או השמדה.

הצגת הניצחון

ברגע שהפסקת האש נכנסה לתוקף, החלה בטהראן מערכה שנייה ולא פחות יצרית: המלחמה על הקרדיט. בזמן שמיצרי הורמוז נפתחים מחדש תחת איום אמריקאי, בכירי המשטר האיראני עסוקים בדו קרב של הצהרות. כל אחד מהם מנסה למכור לציבור המפוחד את הכניעה כ"ניצחון"  ובעיקר לנכס לעצמו את התואר "מוביל ההפוגה".

היריבות הפנימית זלגה במהירות לכלי התקשורת המזוהים עם משמרות המהפכה. מצד אחד, שר החוץ עבאס עראקצ'י, מיהר להוציא הודעה בשם המועצה העליונה לביטחון לאומי. מצד שני, יו"ר הפרלמנט קאליבאף, ניסה להעמיד את עצמו בראש המשלחת לשיחות בפקיסטן, רק כדי להיבלם בתוך חצי שעה על ידי גורמים שטענו כי "הדבר טרם סוכם".

אפילו הנשיא מסעוד פזשכיאן, שנשאר מחוץ לחדר המשא ומתן, מיהר לשחרר הצהרה סמלית כדי להזכיר לציבור האיראני שלמדינה עדיין יש נשיא, גם אם אין לו באמת מילה במערכת.

המהומה הפנימית הזו בטהראן חושפת את השבריריות של המשטר ביום שאחרי המכה הקשה. האמריקאים, בצעד מחושב, בחרו להשאיר את מוג'תבא חמינאי בחיים לא מתוך חולשה, אלא כדי שתהיה כתובת אחת בעלת סמכות שתוכל "לחתום בשם המשטר" ולהחזיק את ההסכם מול מוקדי הכוח הפנימיים.

וכך בזמן שבירושלים ובוושינגטון מחכים לראות אם איראן באמת תוציא את האורניום המועשר מהמדינה כמו שהבטיחה, בטהרן ממשיכים בהצגה. הם פותחים את המיצרים ומכריזים על 'ניצחון' מתוך הבונקרים. הם מקווים שהאזרחים האיראנים, אלו שרק לפני לילה ברחו מהבתים מפחד מהפצצה אמריקאית, יאמינו לשקרים שלהם.

האמת הרבה פחות מורכבת ואפילו פשוטה: מאחורי כל הדיבורים על "ניצחון איראני", מסתתרת כניעה של משטר שנלחץ לקיר ולא נותרה לו שום ברירה אחרת.

גמלים פורחים

בתוך כל המולת המלחמה, כשהאש בחזיתות עודנה יוקדת, התחוללה בימי חול המועד, מהומה לא קטנה גם בתוך לשכת נתניהו. זה החל עוד קודם החג, עם חשיפת התבטאויותיו המביכות של הדובר זיו אגמון, שכללו פנינים גזעניות על "בבונים" ו"אפריקה". זה המשיך בזיגזג מפואר של נתניהו: תחילה ניסיון להשאירו בתפקיד תחת מעטה של "סליחה ומחילה" לאחר התנצלות של אגמון. מיד לאחר מכן זה הסתיים בהתקפלות מהירה ומביכה של נתניהו מול זעמם של חברי הכנסת מהליכוד, שדרשו את פיטוריו של הדובר.

פרשה זו גרמה גם לתומכי נתניהו להצביע על הבעיה העמוקה בלשכת ראה"מ. הלשכה שאמורה להיות הומוגנית ומלוכדת בניהול ענייני המדינה נראית פחות כמו מרכז עצבי של מדינה במלחמה, ויותר כמו מוצב הנמצא תחת מצור תמידי. קשה לנהל מערכה אסטרטגית כאשר בכירי הלשכה נקראים השכם והערב לחקירות, שחלקן, כפי שצף ועולה לאחרונה, נראות כמו ניסיון נואש לייצר כותרות יש מאין.

כבר לא מדובר רק בביקורת פוליטית. כפי שהעיד השופט מנחם מזרחי בפרשת "הבילד", ישנן חקירות שבהן תילי תילים של חשדות מתבררים כ"גמלים פורחים באוויר". כששופט בכיר מטיח ביקורת כה נוקבת על מחדלי חקירה ועל רדיפת סרק, אי אפשר שלא לתהות כמה מהאנרגיה השלטונית מתבזבזת בחדרי החקירות במקום בחדרי המצב. היכולת לשמור על רציפות תפקודית נפגעת אנושות כאשר כל יועץ הופך לחשוד פוטנציאלי וכל שיחה פנימית מוקלטת ומתועדת.

ולמרות הנסיבות המקלות לכאורה, קיימת ביקורת עניינית על ראה"מ ועל שרשרת המינויים המביכים שלו. את מקומו של אגמון אמור למלא עדו נורדן, ששמו עלה לכותרות לא בשל חזונו המדיני, אלא בשל תגובות שכתב ברשתות החברתיות שבהם הוא (או מישהו בשמו, לדבריו) מנהל שיחות עידוד עם עצמו. בין אם מדובר ב"תגובות מזויפות" כטענתו, ובין אם בשיטה מביכה של האדרה עצמית, המסר העובר לציבור הוא של כאוס ניהולי.

מותר כאמור וצריך לבקר את נתניהו על הזיגזגים הללו. פעם דורון כהן לנציבות המדינה ופעם אלי שרביט לשב"כ, מינויים שמתאיידים עוד לפני שהתייבשה הדיו על כתב המינוי. מינויים אלו עוררו ביקורת אפילו בקרב אנשיו פנימה.

גם במקרה של אגמון, פורסם על מחלוקת פנימית בתוך הלשכה, בין מתנגדיו לתומכיו. אפשר היה לחוש זאת גם בדיווחים ב"חדשות 14", שם נתניהו מקבל בדרך כלל תמיכה גורפת. הפעם לא נטו לו חסד והביקורת הייתה נוקבת.

חניה לטווח קצר

גם בימי חול המועד נמשכו הקרבות בתוך האופוזיציה. מי שליבו אותם הפעם היו הפרשנים תומכי השמאל, שקראו לגדי איזנקוט לוותר לנפתלי בנט ולהצטרף אליו כמספר שתיים כדי להבטיח ניצחון על נתניהו. אחרים כבר הרחיקו לכת וקראו לשניים לגבש הסכם רוטציה מראש, במידה ויצליחו להרכיב את הממשלה הבאה. אולם כפי שנראה כעת, הדרך לאיחוד עוברת דרך קרב ירושה יצרי שלא בטוח שיסתיים בלחיצת יד.

במבט על המפה הפוליטית של גוש ה"שינוי", אפשר להבחין בסינון טבעי ואכזרי. מה שהחל כזירה צפופה של טוענים לכתר, כל ראשי מפלגות האופוזיציה, הצטמצם לשני שחקנים מרכזיים שדחקו את כל היתר הצידה.

באגף הימני של הגוש, הצליח בנט להביס את שותפיו (יריביו), גדעון סער, שעשה מהלך חכם מבחינתו והצטרף לליכוד, ואביגדור ליברמן, שהצהיר בכל הזדמנות כי הוא רואה עצמו מתאים יותר מאחרים לראשות הממשלה.

ליברמן שנהג לומר כי הוא היחיד שמילא את שלושת התפקידים הבכירים – ביטחון, חוץ ואוצר, מוצא את עצמו בסקרים הרחק מאחורי המומנטום של בנט. ליברמן (וכמוהו רבים) אמנם טוען שהמצב של בנט בסקרים מתעתע וכי במציאות הוא חלש ביותר ויסיים עם "חד ספרתי". אולם בשלב הנוכחי בנט חזק מליברמן בסקרים וזה מה שקובע כרגע בגוש השינוי.

עם זאת הדרמה האמיתית התחוללה באגף המרכז-שמאל. מי שהיה פעם "יקיר הסקרים" עם 38 מנדטים דמיוניים, בני גנץ, מצא את עצמו מחוץ למשחק. המהפך של גדי איזנקוט היה דרמטי: הוא סירב להישאר בצל של גנץ, פרש, ובאופן שהפתיע רבים הפך למגנט של קולות המחנה. השילוב בין הרקע המבצעי, הצניעות האישית והמעמד של אב שכול בתקופת מלחמה, יצר עבורו כוח פוליטי שסחף אחריו גם את מצביעי יאיר לפיד ויאיר גולן.

כעת, הזירה מתנקזת לעימות ישיר בין בנט לאיזנקוט על הנהגת הגוש כולו. בנט מחזיק ב"מגרש חנייה" גדול של קולות, אך כזה שנראה לאחרונה לא יציב, בעוד איזנקוט נמצא במגמת עלייה עקבית. לפיד, מצדו, מנסה להילחם על הרלוונטיות שלו ותוקף את שניהם בטענה ש"אין לסמוך עליהם", אך נדמה שהציבור כבר סימן את המועמדים המובילים שלו.

איזנקוט כבר הבהיר שאין לו כוונה לשמש כ"כינור שני" פעם נוספת. הוא לא עזב את גנץ כדי להפוך לעוזרו של בנט. מנגד, בנט משוכנע שהוא המועמד האולטימטיבי ואין לו כל כוונה לוותר על הבכורה. הוויכוח הזה, שמתנהל כרגע על דפי העיתונים ובין הפרשנים, יהפוך בקרוב למבחן המעשי של הגוש: האם האגו והשאיפות האישיות יאפשרו איחוד, או שמא הקרב על ההנהגה יסלול שוב את דרכו של נתניהו לניצחון בטוח. ההכרעה עדיין רחוקה.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'

בגלל הסקרים? אחרי שלוש שנים בתפקיד: הדובר החרדי של סמוטריץ', אפרים דוד, מסיים את תפקידו בימים הקרובים. איצקוביץ' תוהה מה קרה ללשכה של סמוטריץ' שכולם ממהרים לקפוץ ממנה, לאחר שבחודשים האחרונים עזב הדובר המיתולוגי איתן פולד, מנכ"ל משרד האוצר אילן רום וכעת הדובר הנוכחי אפרים דוד.

•

איש פרסום חרדי, שבעיתות הפנאי משמש גם כעיתונאי באחד הביטאונים, החליט לסגור את הווצאפ שלו החל מהשעה 16:00. לעוקביו נימק זאת בכך שבימי החג הסתדרו בלעדיו ולא הרגישו בחסרונו.

•

בעקבות ביטולים של אירועים רבים כתוצאה מהמלחמה, כמה מהמפיקים הבולטים במגזר, שוקדים כעת על על מופע ווקאלי ענק יחד עם עשרות חברי מקהלה וזמר.

•

אלפים עלו מאז אמש לציונו של מרן הגר"מ מאזוז, לרגל יום השנה הראשון להסתלקותו. הצלם נועם אליהו שהגיע גם הוא להעתיר בתפילה, תיעד את שר התקשורת מהליכוד, שלמה קרעי, יחד עם סגן ראש העיר שלמה אלחרר מש"ס, מעתירים בתפילה.

אותו אלחרר נצפה מאוחר יותר, יחד עם הסגן הנוסף אליהו שושן והמשנה לראש העיר ניר אריאל, מדליקים נר לזכרו של מרן ראש הישיבה. נצפה: איש הצללים ראובן שהרבני.

הגוורדיה, לא התספקה בהדלקת הנר וביקשה גם לסייר באוהל המיוחד שהוקם על ציונו של ראש הישיבה, בו עסקו בלימוד תורתו. החבורה, קיבלה הסבר מפורט מהאיש שמאחורי כל הפקת הענק: מקורבו וחביבו של ראש הישיבה זצ"ל, יבדלחט"א הרב יאיר כהן.

ואילו יו״ר המועצה דתית בני ברק יחיאל לוי נצפה בציון, יחד עם הגאון רבי צמח מאזוז שליט״א אחיו של מרן זצוק״ל, וראש ישיבת כסא רחמים.

שף ישראל דודק בהכנת אלפי מנות טשולנט לעולים לציון מרן רבי מאיר מאזוז זיע״א

אותו לוי מהאייטם הקודם, נצפה מתברך מראש ישיבת חברון, חבר המועצת הגאון רבי דוד כהן

מעמד סיום הש"ס של איש העסקים הרב יחיאל גלזר נאמן ביתו של מרן הגאב"ד הגר"נ קופשיץ שליט״א, שנערך ברוב פאר והדר בהשתתפות רבנים ואישי ציבור

אמן הרגש שמוליק סוכות נצפה יחד עם איש הקומזיצים אלעזר ברנט בשמחת חג, בביתו של הנגיד ר' ארי וייס

במכירת חמץ בכנסת שערך הרב הראשי לשעבר הרה"ג דוד לאו שליט"א נצפה מנכ"ל הכנסת משה ציקו אדרי ולצידו: אלעזר שבילי – יועץ לח"כ משה אבוטבול.

ואילו במכירת חמץ בבית הרבנות הראשית לישראל, בהשתתפות הרבנים הראשיים לישראל, איצקוביץ' ראה את יוסי פלד שלנו, כשהוא שקוע בשיחה עם כתב החרדים של גל"צ דניאל גרובייס, יחד עם איש התקשורת קובי ישראל מ'קול ברמה'.

את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, יחד עם הרמ"ט חנמאל דורפמן, איצקוביץ' ראה ביציאה ממתחם הר הבית לרחבת הכותל לאחר תפילת חול המועד בהר. איצקוביץ' מזכיר שדעת מרנן ורבנן גדולי ישראל, כמו גם הרבנות הראשית לדורותיה, נגד העלייה להר.

ביציאה מברכת הכהנים בכותל: מפקד מחוז ירושלים אבשלום פלד וסגנו, הגיעו להתברך מהראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף, רגע אחרי שתקף בחריפות את בג"ץ וכינה אותם אויבי היהדות.

איש היח"צ איתמר בבי נצפה משתטח על פתחו של גן עדן, ב'היכל יצחק' שבמערת המכפלה.

חברי סיעת ש"ס בבני ברק בראשות סגני ראש העיר שלומי אלחרר ואליהו שושן הגיעו לביקור חג במעונו של רב העיר הגר"מ בן שמעון

לאחר מכן המשיכו חברי סיעת ש"ס בבני ברק בראשות סגני ראש העיר שלומי אלחרר ואליהו שושן לביקור חג במעונו של חבר המועצת הגר"ש מחפוד. בביקור השתתפו גם: יו"ר ועדת הבריאות ח"כ יוני משריקי ויו"ר המועצה הדתית בב"ב יחיאל לוי.

יקיר המדור ח"כ יוני משריקי, בביקור במעונו של חבר מועצת חכמי התורה הגר"ש מחפוד. איצקוביץ' הבחין בידיד המדור, הצלם נועם אליהו כשהוא מתקבל בחביבות אצל חבר המועצת.

הזמר שלמה אשר בקומזיץ מיוחד עם בחורי הישיבה באירוע הקבלת פני רבו בחול המועד פסח אצל חבר מועצת חכמי התורה הגאון הרב ראובן אלבז

את סנדי דינקל ושמילי אונגר שהופיעו יחד בחופשת פסח באוסטריה, איצקוביץ' ראה כשהם מתיישבים לפודקאסט קצר כשסנדי משתמש בביטויים מהשמילי פודקאסט

ויהי לפלא: הזמר שמוליק קליין והקלידן חנניה סונדרס, פגשו בערב החג חתן שלפני שנה בדיוק הם שימחו אותו בחתונה. וכעת בחסדי שמים זכה לחבוק בן.

רגע אחרי ההודעה על הפסקת האש, המונים מעדת מרוקו הסתערו בחדוות מצווה על המנהג העתיק שהחל אצל הפרסים ועד מהרה הפך לחג מרוקאי, אשר בשם מימונה יקרא. בין היתר, ראה איצקוביץ' את ראש עיריית צפת, יוסי קקון, כשהוא עם הלבוש המסורתי בחגיגת המימונה הפרטית בביתו.

את הבוס שלו, יו"ר ש"ס אריה דרעי, שסוף סוף יכל לחלץ את עצמו מחדרי הקבינטים, איצקוביץ' ראה כטוב ליבו מסובב עלי חסה על ראש בני המשפחה

גם את חבר הכנסת משה אבוטבול ראינו בדרכו לעוד חגיגת מימונה

גם ראש עיריית נתניה אבי סלמה וסגנו מש"ס אורן גבאי, נצפו מרקדים בחגיגות המימונה שערך חבר המועצה רפאל נמני. נצפה: העסקן החב"די אלעזר פרץ

רומז לבאות? מוישי פרוש, השליח למשימות מיוחדות של שלומי אמונים, שיתף בסטטוס שלו, את חגיגת המימונה בביתו של העסקן הדגלאי באלעד רפאל אלבז. נראים: המרא דאתרא הרב גרוסמן, יו״ר דגל התורה אבי שטרן, וחברי מועצת העיר אלעד יצחק חלה (מהקואליציה) ומשה ברדוגו מדגל התורה.

את איש היח"צ אלעזר איפרגן, איצקוביץ' ראה בלחיים בחגיגות המימונה אצל רב המנהרות, הרב נתנאל שריקי.

מה הוא רואה שאנחנו לא? איצקוביץ' שהשתתף גם הוא במימונה של רב המנהרות, שמע את השמו"ס של האדמו"ר, שסיפר על שני F-35 יחידים של צבא ארה"ב שהצטרפו ללחימה והופלו על ידי איראן. העובדות שלא ממש הסתדרו עם השיחה, נטשו בזעם את חגיגות המימונה.

גם הדובר של חבר הכנסת מקלב, החתן דוד בירנברג, נצפה סועד את ליבו במימונה. איצקוביץ' קורא לרשות החרדית לקיים סעודות מימונה המוניות.

שמחת המימונה המרכזית בעיירת הנופש הליטאית מודיעין עילית, נערכה בבית חבר המועצה נתנאל מנשורי בהשתתפות גאב״ד העיר הגר״י סרי, הגר״נ רוטשילד, הגר״ר מזרחי, הגר״ח אבוטבול, הגר״ש עמר, הגר״ש בארי והגר״א אסוס, לצד סגני ראש העיר יעקב מרציאנו ונחום גיטלר וחבר המועצה משה יפת.

ואילו את איש היח"צ, יקיר המדור פנחס פלינקר, ראה איצקוביץ' כעבד לפני קונו, מעתיר בתפילה בשריד בית המקדש באסרו חג.

ואילו את מאיר עמר, משמשו בקודש של הראשון לציון הגר"י יוסף, איצקוביץ' ראה בעיצומו של חול המועד, בתפילה בכותל המערבי.

העסקן שימי קליין נצפה בהתייעצות במעונו של הראשון לציון הגר"י יוסף, רגע לאחר שתקף בחריפות אל שלטון בג"ץ ואיחל שהקב"ה ישמידם.

מפקד שיטור העירוני בני ברק פקד אלעד אמויאל יחד עם מזכה הרבים הגאון הרב יגאל כהן בתרומת דם לילדה נסיה בת הילה, תושבת העיר בני ברק ונכדתו של אחד ממזכי הרבים, שנפצעה אנושות בנפילה בבני ברק בערב החג.

מתנות האפיקומן לא פוסחים גם על עולם המוזיקה: זו המתנה שקיבל המנצח והמעבד יואלי דיקמן, מאיש העסקים יוסי בייניש

מאסטרו דני אבידני נצפה בשיחה ערה עם המפיק שלום וגשל, יחד עם הזמרים שמילי אונגר, נפתלי קמפה ואלי הרצליך.

בביתו של המועצה דתית רמת גן גדליהו בן שמעון עלו בימים האחרונים המוני מבקרים לאחר שנפצע באורח קשה וניצל בנס בפיגוע הדקירה ברמת גן לפני מספר שבועות. בחול המועד עלו רבנים ואנשי ציבור בניהם רבה של שכונת רמת אהרון בבני ברק הרב שבתי לוי שליט״א.

בני לאופר, שי גראוכר, אייזיק גפן ושלומי כהן, נצפו בסלפי משותף בחופשת הפסח ברודוס שביוון

בזמן קריאת 'עולה ריח ניחוח' הזמר רפאל מלול עלה לתורה כשסיגר בידו של הבעל קורא. הפינה לשיפוטכם.

בין זירה לזירה: דובר זק״א ישראל חסיד בתואר האביר על הסוס הלבן

אותו חסיד, נצפה בערב החג מתעד את רב ארגון זק"א, יחד עם הרב הראשי לישראל הגר"ק בר.

הצלם עובדיה כלימי, שחגג השבוע יומולדת 35, תיעד את ארוע 'גמר חידון ההלכה' בתורתו של מרן הגר״ע יוסף זיע״א, שהתקיים בהיכל ישיבת 'כסא רחמים' בבני ברק במוצאי שבת חול המועד פסח.

הזמר שמוליק סוכות עם עם המפיק אלי אברמוב, במסר מיוחד של תקווה לעם ישראל, רגע לפני העלייה לבמה במופע של "תפארת" בדיסיטי.

רגע לפני החג: יחידת "חוד" באיחוד הצלה התכנסו להרמת כוסית לקראת החג במסגרת השיעור השבועי, עם חמץ שאותו התבקשו לבער.

מאחורי הקלעים במופע של יודי ביאלוסטוצקי: ג'ואי ניוקם מגלה יכולות קסם מפתיעות

השחקן דוד גודיק מ'הצגודיק' הזכור ממשדר פורים של 'המחדש' נצפה מפיג את החשש בליבם של ילדי ישראל, באמצעות סדרת הצגות ברחבי הארץ. איצקוביץ' יודע לספר, שלגודיק יש טלפון כשר בלבד, מה שלא מוריד מזרם הפניות לבקשת מופעים

הגה״צ רבי שלום ארוש הגיע ללשכת ראש העיר בני ברק חנוך זייברט יחד עם סגן ראש העיר ויו"ר סיעת ש"ס בני ברק שלמה אלחרר בכדי להודות להם על היוזמה לפתיחת קהילת ״חוט של חסד״ בשכונת מתחם הסופרים בעיר. כמו כן הודה לחה״מ עו״ד שלמה חדד על ליווי המהלך.

במהלך האירוסין למאסטרו דוד חי שנכנס אמש בברית האירוסין, שוטרים ביקשו לעצור את המוזיקה. אלא שאז, משה קליין הכניס אותם לאווירה והם הלכו כלא היו. הפקה: זאבי רבינוביץ

זה קרה ביום בהיר, הם נתלשו באחת מספסלי בית המדרש ומהווי הישיבה המוכר, והושלכו אל מאחורי סורג ובריח לכלא הצבאי "בעוון לימוד התורה", כאשר כל "חטאם ופשעם" שנשמעו לדעת גדולי הדור ובחרו בכלא על פני שמד רוחני בכור ההיתוך החילוני הצבאי.

לרגל חג החירות, 'המחדש' הושיב לשולחן אחד ארבעה בחורי חמד, הבה"ח יהודה חיון משיבת בית מדרש עליון, הבה"ח רפאל מ. מישיבת עטרת ישראל, הבה"ח יצחק רביבו מישיבת רבינו חיים עוזר, והבה"ח ישראל ב., לראיון בלעדי, גלוי לב ורווי באמונה. הם משיבים על השאלות הקשות ופותחים צוהר אל המתרחש הרחק מעין הציבור: מרגעי המעצר האלימים, דרך ההשפלות בתאי הבידוד והמאבק על שמירת ההלכה, ועד לתעצומות הנפש וההשגחה הפרטית שגילו בתוך הקירות האטומים, המסר המחזק והמטלטל בעיצומו של חג החירות מקבל משמעות חדשה ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

המפגש המטלטל

המפגש הראשון עם המערכת הצבאית תפס כל אחד מהם בסיטואציה שונה לחלוטין, אך עבור כולם הוא היה פתאומי, אגרסיבי ומטלטל, עבור יצחק רביבו, המעצר גלש לאלימות פיזית של ממש, מיד לאחר הדלקת נרות החנוכה.

"זה קרה בדיוק כשירדתי מהדלקת נרות חנוכה בבית", הוא משחזר בכאב, "הלכתי לרכב שלי כדי לנסוע לישיבה, מיד כשאני מתיישב ומתניע את הרכב, לפתע פותחים לי את שתי הדלתות אנשים בלבוש אזרחי, שאלתי אותם: 'מי אתם? מה אתם רוצים ממני?', והם פשוט לא ענו, לא הכרתי אותם וזה היה מבהיל, באתי לסגור את הדלת, והם פשוט חסמו אותי בכוח, רק אחרי כמה דקות אחד מהם הואיל בטובו להגיד שהוא ממשטרה צבאית ודרש את המפתח של הרכב. אמרתי לו: 'אני אביא לך את המפתח', אבל לפני שבכלל הספקתי להגיב, הוא תפס אותי, משך אותי בכוח אדיר מהרכב לרצפה וגרר אותי לניידת. נפצעתי בגב, חטפתי שפשופים מהאספלט, והגעתי למעצר כשאני ממש מדמם ופצוע."

לעומתו, יהודה חיון נעצר בכלל כשחזר מחו"ל, בסצנה שהפכה מהר מאוד למלחמת התשה, "עצרו אותי בנתב"ג," הוא מספר, "ומשם לקחו אותי ישירות לבקו"ם בתל השומר, ייבשו אותי שם בהמתנה מורטת עצבים של כ8 שעות, נתנו לי בהתחלה לדבר קצת בטלפון, ואז הכניסו אותי לדיון משמעתי מהיר, המבטים שלהם היו חמורי סבר, כאילו אני איזה פושע מסוכן, הם שאלו אותי: 'אתה רוצה להתגייס?', עניתי להם: 'מה אתם רוצים? לא ידעתי בכלל שיש לי כבר צו גיוס, הם לא רצו לשמוע. מיד 'נפלו' עליי ופסקו לי במקום 20 ימי מחבוש, שבסוף קוצרו ל-14 ימים, לקח להם עוד שעות ארוכות שיבשו אותי שם, ולבסוף אזקו אותי בידיים וברגליים, ופשוט זרקו אותי לתא באגף, אבל ברוך השם, לרגע לא פחדתי, אמרתי להם: 'אני לא מפחד מכלום'." 

גם עבור ישראל בנדר, הרגע בו נשללה חירותו היה מהיר ובירוקרטי, מלא בהמתנות ארוכות וחוסר ודאות, "המשטרה הצבאית עצרה אותי לפתע," משחזר ישראל את הרגעים הראשונים, "הם הובילו אותי ישירות לבסיס תל השומר, שם הכניסו אותי למתקן מעצר קטן, נאלצתי להמתין שם בערך שש שעות מורטות עצבים.

בסוף הופיע 'שופט צבאי' שלמעשה התברר כחייל רגיל עם שתי דרגות על הכתף, שקיבל את הסמכות לשפוט אותי, בלי יותר מדי שאלות הוא נתן לי במקום 30 ימי מחבוש, לאחר גזר הדין המהיר הזה החזירו אותי לתא ההמתנה, וזמן קצר לאחר מכן העלו אותי על מיניבוס שיצא לדרך אל היעד הסופי, הגעתי לכלא 10 בסביבות השעה אחת בלילה, כשנכנסתי לכלא מיד הלבישו עלי מדים צבאיים של אסירים."

סדר היום בתא האפל

הכניסה לכלא הצבאי לוותה בהלם תרבות מוחלט ובקשיי הסתגלות למערכת שמטרתה לכופף ולשבור, רפאל מתאר את השבר של הימים הראשונים: "כשנכנסתי בפעם הראשונה, הייתי בהלם טוטאלי, לא הבנתי מה אני עושה שם ואיך אני בכלל קשור למקום הזה, אני בחור ישיבה, ופתאום אני מוקף בחיילים חילונים בתוך כלא צבאי.

למרות שלא עשיתי שום פשע נורא שמצדיק ישיבה מאחורי סורגים, הרגשתי מנותק מכל מה שהכרתי, בהתחלה זה היה פשוט נורא סוגרים אותך בחדר, נועלים אותך עם מפתח, אומרים לך מתי לצאת ומתי לאכול, אתה מרגיש שאתה כלוא, שאין שום שליטה על החיים שלך." 

יצחק מוסיף ומסביר את הפער התהומי בין הכלא לישיבה: "התחושה היא שאתה נזרק אל הלא נודע, אתה מגיע למקום שאתה לא יודע מה עושים בו, ואף אחד גם לא מסביר לך לפני כן, אין שם שום סדר יום שדומה לבחור ישיבה, אין לקום בבוקר לשחרית בצורה מסודרת, אין סדר יום של ישיבה, אין סדר א' או שיעור, כל ההווי המוכר פשוט איננו, מה שהכי היה חסר לי זו החברה, החברים, כל האווירה."

עבור ישראל, התחושה הראשונית דווקא לוותה בסקרנות מהולה במתח, "זה היה מעניין לראות את המקום מבפנים, התחושה הייתה מסקרנת אמרתי לעצמי, בוא נראה מה יש שם, על מה אנשים מדברים שם בפנים, מי הם בכלל האנשים שמרכיבים את אוכלוסיית הכלא."

אך הסקרנות התחלפה מהר מאוד בשגרה נוקשה ואפורה, ישראל מתאר את סדר היום הדחוס שהמתין להם: "קמים בבוקר מוקדם, תפילה, ואחר כך ארוחת בוקר, אחרי זה יש ועדות רפואיות שונות, כל החרדים שהיו שם דאגו להיות בוועדות האלה פשוט בשביל שתהיה לנו קצת תעסוקה במהלך שעות הבוקר הארוכות, אבל את רוב הזמן ניצלנו לטובה.

במקום סתם להיכנס לחדר, היינו נכנסים לבית המדרש של הכלא ופשוט לומדים, בשעה שתיים בצהריים קוראים לכולם לארוחת צהריים, ואז שוב היינו חוזרים ללמוד, לאחר מכן יש תפילת מנחה, ואז פשוט סוגרים ונועלים אותנו בתוך החדר עד השעה שש בערב, משש עד שש וחצי זה זמן המיועד לניקיון החדרים, בשעה שבע מתקיימת תפילת מעריב, אחר כך ארוחת ערב, ובסביבות תשע וחצי עד עשר סוגרים אותנו שוב, נועלים את הדלתות עד חמש בבוקר למחרת."

את המחיר הכבד ביותר שילמו יהודה וישראל. יהודה, שהמערכת הצבאית החליטה באטימות מוחלטת, לסווג אותו ברמת המסוכנות הגבוהה ביותר, מה שנקרא "רמ"ס 5" (רמת סיכון 5), בעקבות אירוע קודם של אסיר שברח מהכלא.

"הכניסו אותי לחדר קטן וסגור," מתאר יהודה את התנאים הנוקשים כמו בצינוק, "האור שם הוא אור צהוב וחזק שדלוק 24/7, אי אפשר לכבות אותו אף פעם, גם בלילה כשאתה מנסה לישון, אסור להכניס בקבוקים לשתיה, מקבלים רק מים מהברז באיזה כד קטן, היחס שם מאוד לא קל ונועד להשפיל אותך: הם נכנסים לספירות בבוקר, מעירים אותך כבר ב-5:30 לפנות בוקר, ואחר כך בצהריים ובערב הם דורשים שתעמוד דום, 'תעמוד נוח! תעמוד דום! אל תזוז!'. אם אתה לא מגיב איך שהם רוצים, הם מתחילים לצרוח עליך ולטרטר אותך, מעבר לזה, כשאתה כבר יוצא מהחדר לטלפון ויש לך בדיוק 4 דקות ביום להתקשר לבית אתה חייב ללכת על משבצות מסוימות, כשהידיים שלך מאחורי הגב והראש מורכן למטה בצורה מאוד מושפלת."

גם ישראל חווה את אימת הצינוק על בשרו בצורה מחרידה ומסכנת חיים, "שמו אותי בצינוק, וזה ללא ספק היה הרגע הכי קשה שחוויתי שם," מתאר ישראל את הרגע שבו נשבר שיא חדש של התעמרות, "הייתי שם כמעט 48 שעות רצופות, קשור בידיים וברגליים באזיקים", מושלך בתוך חדר אטום לגמרי בלי חלון ובלי שום פתח אוורור  וכל זה קורה באמצע הקיץ.

הטמפרטורות בתוך התא הקטן הזה הגיעו לכמעט 50 מעלות, לא היה שם חמצן לנשום, בגלל התנאים הבלתי אנושיים האלה התעלפתי בתוך הצינוק שלוש פעמים, בתוך הצינוק אתה פשוט לא יודע איפה אתה נמצא, אתה לא מסוגל לחשוב על כלום, נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבה ממש 'שמעתי' את המוח שלי עובד ככה, בבת אחת, זה מצב קשה מאוד, הראש פשוט נשרף לך מהחום ומהבידוד, רק אחרי כ-48 שעות בסיוט הזה, הוציאו אותי מהצינוק והעבירו אותי לאגף.

ההבדל הוא שבצינוק אתה הרי נמצא לבד וקשור כל היום, אבל כשאתה עובר לאגף אתה לפחות נמצא עם עוד אסיר ויש שומר מהפלוגה, הייתי באגף בערך שלושה ימים, ואחרי זה העבירו אותי לפלוגה ג', זו הפלוגה שנחשבת להכי בעייתית בכלא, מרכזים בה אנשים עם העבירות הכי חמורות שחייל יכול לעשות במסגרת השירות שלו, למרות הכל, חשוב לי להרגיע ולציין ש-99% מהאנשים שנכנסים לכלא הצבאי לא מגיעים לתנאי צינוק כאלה."

הרגעים שלא יישכחו

באופן פלאי ומעורר השראה, דווקא מתוך האפלה, מצאו הבחורים הזדמנות לשליחות וקידוש ה' במקום החשוך ביותר. רפאל החליט מהרגע הראשון שהוא הופך את הלימון ללימונדה: "החלטתי שאני לוקח את השהות שם כחוויה וכשליחות, ראיתי סביבי חיילים חילונים שפשוט צמאים לחיזוק, אחרי כל תפילה הייתי נעמד, מדבר, מוסר כמה הלכות ודברי חיזוק.

היה שם בחור אחד שנכנס ביחד איתי לכלא, הוא סיפר לי שהוא מאמין שיש אלוקים, אבל הוא ממש מתלבט אם הנצרות צודקת או היהדות, בשבת הראשונה פשוט לקחתי אותו איתי לבית הכנסת, והוא ממש נהנה, מאותו רגע, אחרי אותה שבת, הוא התחיל להגיע לכל תפילה ולהניח תפילין כל יום! הוא היה מסתכל עליי ולומד איך מתפללים, בשבת האחרונה שלי שם, עשינו לו עלייה לתורה בפעם הראשונה בחיים שלו, זה היה אירוע מאוד מרגש, וברוך השם, בתוך כל הטירוף הזה, גם זכיתי להשלים שם את המסכת שלמדתי בישיבה."

גם יצחק מצא נחמה באווירה המפתיעה שנוצרה באגף: "היה פשוט מדהים ויפה לראות שם חבר'ה שהם חילונים לגמרי, שפתאום מתחזקים בצורה בלתי רגילה, הם אפילו היו מעודדים אותי! אמרו לי: 'אל תדאג, הכל מבורא עולם, ייצא לך מזה רק טוב', לראות חיילים חילונים עומדים, שרים תפילות מכל הלב ובכוונה אמיתית – זה מראה יפהפה ומחזק."

ישראל מחזק את הדברים ומשתף גם הוא בקידוש השם ולימוד התורה שלא פסקו לרגע: "ברוך השם, למרות התנאים והקשיים, הצלחתי לשמור על לימוד תורה, היה לנו בכלא לימוד חזק מאוד, אפילו בתוך הצינוק החשוך אמרתי המון פרקי תהילים וגם למדתי מתוך ספר אחד שנתנו לי להכניס, כשעברתי מאוחר יותר לאגף הרגיל של הכלא, מצאתי שם בית מדרש עם הרבה ספרים, וישבנו ולמדנו בו המון.

עם זאת, היו רגעים קשים מבחינה רוחנית, הקושי הכי גדול עבורי היה בשבת שבה הייתי נעול בצינוק, ולא אפשרו לי לרדת לשמוע קריאת התורה, גם בימים שני וחמישי, כשהייתי באגף, לא ירדתי לקריאת התורה ונאלצתי להישאר סגור כל היום בתוך חדר קטן של שני מטר על שני מטר, זה היה לי הכי קשה, האווירה הכללית של הלימוד, שהכרתי מהישיבה, הייתה מאוד חסרה לי, בכלא יש מין אווירה של זילות כזאת, אתה מנותק מהעולם הרוחני שלך, זה מצד אחד מאוד מוריד אותך למטה, אבל מצד שני ההתרחקות הזו גם מגבירה בצורה עצומה את החשק לחזור לספסלי הישיבה."

ישראל גם הפך למגדלור עבור חבריו לאגף, "היו שם הרבה חבר'ה שהתחזקו סביבנו, באחת ההזדמנויות הנחתי למישהו תפילין בפעם הראשונה בחייו, הנחתי לו גם תפילין של רש"י וגם של רבינו תם, למעשה, עשיתי לו סוג של בר מצווה שם, בתוך תחומי הכלא, זה היה רגע מאד מאד מרגש שלא אשכח."

יהודה, ששהה בבידוד וסבל את ההשפלות הקשות, מצא כוחות אדירים דווקא מבפנים: "כשאדם נמצא בהשפלה כזו, הוא מרגיש את השם יתברך בצורה הכי חזקה שיש," הוא חושף, "הרגשתי כאילו אף אחד בעולם לא יכול לשלוט עליי. אמרתי לעצמי: הרי מי שם אותי פה? אין לי לאן לברוח, אבל בורא עולם איתי פה בחדר, וזה מה שהחזיק אותי. התפילות שהיו לי שם היו הרגעים הכי טובים בחיי, באיזה שהוא שלב, עם כל הקשיחות שלהם, כשאמרתי להם 'אני לא יכול לצאת, אני באמצע תפילה', הם היו חייבים להתקפל ולהתחשב בי."

יהודה נאלץ גם לנהל מאבק עיקש על המצווה דאורייתא של קריאת פרשת "זכור", בערב שבת הגעתי למפקדים ואמרתי להם שיש פרשת זכור, שזו מצווה מהתורה ושאי אפשר לפספס אותה, ביקשתי  קחו אותי רק לזמן הקריאה לפלוגה איפה שיש בית כנסת ותחזירו אותי לבידוד, הם סירבו בתוקף ואמרו: 'אין דבר כזה', העסקנים בחוץ הפכו עולמות, הצבא הבטיח להם שיסדרו את זה אבל בפועל הם שיקרו, הם לא הוציאו אותי, ואחר כך אפילו הוציאו הודעה שקרית לתקשורת שבכלל לא ביקשתי."

למרות זאת, יהודה גם הוא זכה לקדש שם שמים בתוך הצינוק "היה איתי חייל, בחור ממשפחה דתית שירד מהדת בצבא, הוא אמר לי שהנחמה היחידה שלו בשבת זה לצאת לעשן בשעת הטיול היומי, אמרתי לו: 'ממילא אתה פה בבידוד, אין מלאכות, אתה לא מדליק אור… בשביל מה לך לעשן בשבת?', הוא הקשיב לי, ולא עישן כל השבת.

כשהודעתי לו שאני משתחרר, הוא התחיל לצעוק: 'תישאר פה שבת בכלא! אם תישאר, אני אשמור שבת, אם תלך אני לא יודע מה יהיה איתי', זה ישמע הזוי אבל הוא ממש התפלל שאני אשאר בכלא בשבילו, הבאתי לו את הספר 'תיקון הכללי' של רבי נחמן עם דיבורי חיזוק, והוא כל הזמן החזיק אותו בכיס ואמר לי "זה מה שמחזיק אותי"

היציאה לחירות

למרות חומות הבטון, הבחורים הרגישו היטב את המעטפת הציבורית ואת הדאגה מבחוץ, "הארגונים היו שם איתנו מההתחלה ועד הסוף," משתף ברוך, "ארגון 'עזרם ומגינם' היו תמיד בתמונה, עזרו להורים שלי, דאגו לעורך דין, להכל, אבא שלי התקשר אליי ואמר לי: 'אל תדאג, כולם מאחוריך, כל הציבור איתך', זה נתן לי המון כוח לדעת שאני לא לבד."

רפאל מוסיף כי "לא היו לי יותר מדי ציפיות מהמערכת, אבל מהצד שלנו הרגשתי גב חזק, הגיע אליי עורך הדין שלמה חדד פעמיים, הייתי בקשר עם הרב שמעון שישא, והארגונים החשובים "עם קדוש" ו"נותנים גב" יחד עם 'עזרם ומגינם' של הרב אייכנשטיין שנתנו מעטפת מלאה." 

גם יהודה מציין את ארגוני הסיוע ואת רב הכלא שניסו לעזור כמה שרק יכלו. כמו כן ישראל חש היטב את הפעילות הענפה שהתקיימה עבורו מחוץ לכותלי הכלא, "הרגשתי היטב שמישהו מבחוץ מנסה לעזור ולסייע לי בכל דרך אפשרית," הוא אומר: "הרב שמעון שישא היה שם בשבילי, ענה לי לטלפונים בכל שעה שהייתי צריך אותו, וסייע לי המון מבחינה מעשית ונפשית לאורך כל הדרך." 

כשהגיע רגע השחרור המיוחל, החזרה לעולם התורה הפכה למפגן תמיכה והתרגשות אדיר, רפאל, שסיים את המסכת בכלא, נכנס לישיבה הישר לחגיגת סיום מרגשת: "עשו לי מסיבה גדולה עם ריקודים ושירה, זה היה אירוע מאוד יפה ומכובד," לברוך חיכתה קבלת פנים חמה בישיבה עם תזמורת וסעודה גדולה "ממש קיבלו אותי יפה וחיבקו אותי".

ואת יהודה, שהשתחרר בסמוך לימי הפורים, הפתיעו החברים בבני ברק באירוע יוצא דופן: "עשו לי 'השלמה לפורים!" הוא נזכר בחיוך רחב, "אמרו: הוא הפסיד את פורים בכלא?! נעשה לו השלמה. פתחו שולחנות, הביאו בשרים, לחמניות, דגים, יינות ובירות, ופשוט עשו סעודת פורים שלמה כדי לשמוח יחד."

עבור ישראל, שנעצר מוקדם יותר ביחס לגל המעצרים הנוכחי, החזרה לספסל הלימודים הייתה שקטה יותר אך עטופה בתדהמה קלה מצד החברים. "החברים בישיבה קיבלו אותי באופן די רגיל," הוא מספר בחיוך, "אבל מצד שני הם גם קצת התפלאו, כי אני הייתי בין הראשונים שנכנסו לכלא, אני נכנסתי למעצר כבר לפני כמעט שנה שלמה, בעוד שרוב הבחורים האחרים שהשתחררו לאחרונה נכנסו רק במהלך חצי השנה האחרונה."

"תגיעו עם ראש מורם"

כשהם נשאלים את השאלה הזו, התשובה של כולם מהדהדת באמונה עמוקה וביטחון צרוף.

יהודה מבקש להדגיש: "המסר הוא קודם כל לעשות הכל כדי שלא יתפסו אתכם, אבל ברגע שתפסו אתכם צריך לדעת שאין ממה לפחד! תהיו חזקים, תדעו שאף אחד לא יכול לשלוט עליכם, מה שנגזר נגזר, והעיקר זה לא להראות פחד, ככל שאתה מראה פחות פחד ככה אתה חזק יותר מולם."

רפאל מסכם בגישה חיובית: "אין מה לפחד, בסופו של דבר זו חוויה, אם לוקחים את זה למקום טוב של שליחות ולימוד, זו יכולה להיות תקופה מאוד מחזקת."

ישראל, מניסיונו העשיר, מצטרף גם הוא לצפירת ההרגעה ומבקש להעביר מסר ברור לבחורי הישיבות באשר הם: "המסר שלי הוא קצר פשוט אל תפחדו, בסופו של דבר התנאים במקום הזה מזכירים תנאים של ישיבה קטנה עם מסגרת סגורה, זה ממש לא אירוע כזה מפחיד כפי שמנסים לצייר אותו מבחוץ.

ויצחק חותם בטיפ חשוב לכל בחור: "אם נגזר עליכם להיות שם – תגיעו עם ראש מורם! אל תפחדו מכלום, אל תיתנו להם להחליט עליכם על ההתנהלות שלכם בתפילה או על סדרי הלימוד שלכם, תעמדו על שלכם, גם אם באים אליכם בדרישות הנוגדות את אורח חייכם, תענו בעדינות אך בתקיפות, כל עוד אתם עומדים על שלכם ולא עושים בעיות מיותרות הכל בסדר, יש לכם זכויות, יש לכם תפילות, ואין לכם ממה לפחד."

סיפורם המרתק של בחורי הישיבה מקדשי השם שעמדו בגבורה כשלוחי ציבור עבור כלל ישראל, מוכיח לנו מעל כל ספק שאת הרוח לא ניתן לשבור ונצח ישראל לא ישקר.

הרוח המנשבת בהרי יהודה בשעות בין הערביים נושאת איתה ניחוח חריף של אדמה רטובה, זיכרונות עתיקים ודריכות שקטה של שדה קרב מודרני. כאן, בין סלעי הטרשים לכרמי הזיתים, המושגים "שקט" ו"ביטחון" אינם מובנים מאליהם; הם תוצאה של מאבק יומיומי, סיזיפי, שמתנהל הרחק מעיני המצלמות של ערוצי המיינסטרים. כשיושבים מול אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך, שלושה אנשים שונים בתכלית אך מאוחדים בתחושת שליחות ששורפת את הנשמה, מבינים מיד שכל מה שחשבנו על "אנשי ההתיישבות" דורש עדכון גרסה רדיקלי.

הם לא מחפשים כותרות, הם לא באו לייצר פרובוקציות זולות למצלמות – הם אנשים עם תבונת שטח נדירה ומטרה ברורה: למנוע את הפיגוע הבא. בזמן שהמערכת הממסדית לעיתים מתנודדת תחת כובד הבירוקרטיה והקונספציות הישנות, הם נותרו הערניים ביותר. בשיחה פתוחה, נוקבת ובלעדית ל'המחדש', האנשים שחיים על קו התפר מעניקים לנו הצצה נדירה לקרב חייהם.

אלחנן גרונר – התחקירים שעוקפים את המערכת

אלחנן גרונר, מייסד אתר "הקול היהודי", הוא איש שחי את השטח דרך עדשת התחקיר העיתונאי החודר. כשהוא מדבר, ידיו נעות בתזזיתיות עדינה, כאילו הוא עדיין מקליד את החשיפה הבאה. האתר שלו, שחוגג כבר 15 שנות פעילות, הפך מזמן להרבה יותר מכלי תקשורת; הוא הפך ליחידת מודיעין אזרחית שמתמחה בנושאים שהתקשורת הכללית מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח.

"תשאל אותי איך הכל התחיל?" הוא מחייך חיוך מריר כשהוא משחזר עבור קוראי 'המחדש' את ראשית הדרך. "הקול היהודי נולד מתוך כאב וצורך בוער. היינו רואים בעיניים שלנו איך הערבים מסיתים, איך אבנים נזרקות על רכבים של משפחות, איך יהודים יוצאים בחירוף נפש לכבות שריפות שהוצתו במכוון – ובערב, כשפתחנו את כלי התקשורת, הכותרות היו הפוכות. היהודים הוצגו כאשמים, כתוקפנים. הבנו שאם אנחנו לא נקים גוף שיביא את האמת מהשטח, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".

גרונר מסביר כיצד הפך לאחד התחקירנים המשפיעים ביותר בימין, כזה שגורמי ביטחון לעיתים חוששים ממנו ולעיתים נסמכים עליו בסתר. "אנחנו יושבים על רשתות ערביות ללא הפסקה. אנחנו לא רק מתרגמים, אנחנו מנתחים. צברנו ידע עצום על רשתות חמאס בירושלים וביו"ש, על מנגנוני ההסתה של הרשות הפלסטינית ועל השחיתות המובנית שם. המידע מגיע אלינו מכל מקום: מאזרח שראה משהו חשוד ברחוב ועד גורמים במערכת הביטחון שמרגישים שהידיים שלהם קשורות ושמשהו חייב לצאת החוצה כדי שמקבלי ההחלטות יתעוררו".

אחת החשיפות שטלטלו את גרונר באופן אישי הייתה פרשת מרכז "דאר א-סלאם" בכפר קרע. כשהוא מתאר את המקרה ל'המחדש', טון דיבורו הופך לנחוש יותר. "דמיין מרכז שנראה מבחוץ כמו מקום תמים לדו-קיום, רב-תרבותיות, הכרת האסלאם. כולם מחייכים, הכל נראה אירופי ומתקדם. אבל כשנכנסנו פנימה, כשהתחלנו לנבור במסמכים ובמימון, גילינו מפלצת. מדובר בארגון 'דעווה' קלאסי, במימון ארגוני טרור, שמטרתו המרכזית היא אסלאמיזציה של יהודים ויהודיות תחת הכוונה של חמאס. זו הייתה תחפושת אזרחית מושלמת שאפשרה להם לפעול מתחת לרדאר של השב"כ והמשטרה במשך שנים. הוכחנו קשרים ישירים לעמותות חמאס בהר הבית. זה היה רגע שבו הבנתי עד כמה האויב שלנו מתוחכם בלבוש ה'אזרחי' שלו".

העבודה הסיזיפית הזו מניבה פירות. גרונר מציין בגאווה ל'המחדש' כי בזכות חשיפות האתר, עשרות מחבלים נעצרו, ומחבלים מסוכנים שכבר שהו בכלא הוכנסו לבידוד לאחר שהוכח שהם ממשיכים להכווין טרור מתוך התאים. "גם בסיפור של מפלגת רע"מ והקשרים לתנועה האסלאמית ולחמאס – אנחנו היינו שם ראשונים. היום כל איש ימין מבין שאי אפשר להקים ממשלה עם האחים המוסלמים, אבל לקח לזה זמן לחלחל, וזה קרה כי הבאנו הוכחות, לא סיסמאות".

היחסים שלו עם מערכת הביטחון מורכבים כמו המזרח התיכון עצמו. הוא חושף בפנינו מקרה בו שר בקבינט אמר לו בפירוש: "אלחנן, אם השב"כ אומר לי משהו ואתה אומר לי משהו אחר – אני מאמין לך". האמירה הזו, שמעידה על משבר אמון עמוק בתוך המערכת, היא המנוע של גרונר. "אנחנו מעבירים מידע ישירות למקבלי החלטות כי אנחנו יודעים שלפעמים בדרך למעלה, המידע עובר 'פילטרים' שמעדנים אותו. כשחשפנו שהרשות הפלסטינית שולחת אנשים לאימוני שריון וצליפה בפקיסטן, המערכת הכחישה. הם אמרו 'לא ידענו'. רק כשהבאנו את הצילומים והמסמכים הגלויים מהרשתות, הם נאלצו להודות. זה היה מידע גלוי, פשוט אף אחד לא רצה לראות אותו".

לגבי ה"קונספציה" ביהודה ושומרון, גרונר נחרד. "אנחנו נסמכים על הרשות הפלסטינית, משתפים איתם פעולה ביטחונית בזמן שהם מחזיקים עשרות אלפי נשקים וחיילים מאומנים. זו מפלצת שמחכה לרגע הנכון. זה לא חכם להחזיק מחבלים חמושים לידך ולקוות לטוב". כששואלים אותו על האיומים על חייו, הוא מחייך חיוך דק. "יש את הקדוש ברוך הוא, ויש לי אקדח. משתדלים לעבוד חכם ולהיות דרוכים. השליחות גדולה מהפחד".

המלחמה על הקרקע: רגבים והאסטרטגיה הפלסטינית

אם גרונר הוא הבלש, הרי שאברהם בנימין מתנועת "רגבים" הוא האסטרטג. בנימין, שהגיע לתנועה לאחר שנים של עבודה סוציאלית ועיתונאית, מנהל היום את מחלקת המחקר של הארגון – גוף שהפך לאימת הבנייה הלא חוקית הערבית במדינת ישראל.

"הכל התחיל מפנייה של בצלאל סמוטריץ', שהיה אז מנהל התנועה," מספר בנימין ל'המחדש'. "הוא הבין שאי אפשר רק לצעוק 'גונבים לנו את האדמה', צריך להוכיח את זה מדעית. הקמנו מחלקת מחקר שמתעסקת בניטור, במיפוי וניתוח של מגמות. אנחנו מסתכלים למציאות בעיניים, גם כשהיא לא נעימה. אנחנו מצביעים על הבעיות בצורה מקצועית ורוחבית ומציעים פתרונות פרקטיים לממשלה".

בנימין מתאר בראיון ל'המחדש' את "תוכנית פיאד" – המהלך הגיאו-אסטרטגי של הרשות הפלסטינית להשתלטות על שטחי C. "הם פשוט העתיקו את השיטות של התנועה הציונית מלפני קום המדינה. הם קובעים עובדות בשטח דרך בנייה לא חוקית מאסיבית, פריצת דרכים וחקלאות פולשת. מי שנוסע בכביש 6 רואה חומה ולא מבין שמעבר לה נבנית מדינה פלסטינית דה-פקטו שתחנוק את מרכז הארץ. בירושלים, מרחק נגיעה משכונות חרדיות צפופות, יש שוטרים פלסטינים חמושים ששולטים על הצירים. זה איום אסטרטגי ממשי".

הוא רואה בשינוי הפוליטי האחרון הישג כביר של שנות פעילותן של תנועות כמו רגבים. "העובדה שמייסד התנועה הוא היום שר במשרד הביטחון ובקבינט היא דרמטית. סוף סוף יש מי שמבין את השפה שלנו. גם בנגב חל שינוי. הגענו למצב מטורף של 100,000 מבנים לא חוקיים, אבל השנה, בזכות השרים בן גביר ושיקלי, אנחנו רואים אכיפה חסרת תקדים. המדינה התחילה להחזיר לעצמה את המשילות".

אחת הנקודות הכי בוערות שבנימין מעלה בשיחה עם 'המחדש' היא חשיבותה של החלטת הקבינט שקידמו השרים כץ וסמוטריץ'. "במשך שנים, הרשות הפלסטינית בנתה מבנים שחולשים על כביש 60 ועל צירי תנועה מרכזיים בגוש עציון ובתקוע. לפי החוק הבינלאומי וההסכמים, אסור לבנות במרחק של 150 מטר מהציר, אבל הם צפצפו על זה והמערכת שתקה. היום, בפעם הראשונה, יש אישור לאכוף ולהרוס מבנים מסוכנים גם בשטחי A ו-B אם יש בהם סכנה ביטחונית. זה שינוי תודעתי עצום".

עבודת המחקר של רגבים דורשת סבלנות של צורף. "אנחנו משתמשים ברחפנים, במפות לוויין ובסיורים רגליים. רכזי השטח שלנו הם אנשים שמכירים כל סלע וכל ואדי ביהודה ושומרון. הם יודעים להבחין בין אוהל תמים לבין התחלה של מאחז פלסטיני אסטרטגי. המידע הזה חיוני לצבא, שלפעמים בגלל עומס אירועים מפספס את ה'זחילה' של האויב על הקרקע".

בנימין מסיים באזהרה לקוראי 'המחדש': "7 באוקטובר לימד אותנו שמי שלא נוכח בשטח – הוואקום שלו יתמלא באויבים. המאבק על הקרקע ביו"ש הוא לא רק עניין של נוף או היסטוריה, הוא עניין של ביטחון קיומי לכפר סבא, לנתניה ולירושלים. אם אנחנו לא נהיה שם, הם יהיו שם – עם נשק".

יאיר הראל בן ברוך – השומר בשטח סמוך לחוליות הטרור

אם אלחנן ואברהם פועלים מהמשרדים ומהמקלדות, יאיר הראל בן ברוך הוא האיש שבקצה החנית. יאיר גדל ב"חוות יאיר", יישוב שהוריו הקימו במו ידיהם לפני רבע מאה. "ההתיישבות זורמת לי בדם," הוא מספר ל'המחדש' בשקט שמאפיין אנשים שראו הכל. "אבל ככל שהיישוב גדל והתברגן, הרגשתי שאני חייב לחזור לחזית, למקום שבו האדמה עוד לא נכבשה".

לפני שמונה חודשים, בעיצומה של תקופה ביטחונית סוערת, הוא החליט לעשות מעשה. יחד עם אשתו וילדיו הקטנים, הוא עלה להקים חווה חדשה באזור חלחול, מצפון לחברון. "הטריגר היה הפיגוע בצומת הגוש בו נרצח שליו זבולוני הי"ד," הוא משחזר בכאב ניכר. "הסתכלתי על המפה והבנתי שיש חלל עצום בין צומת הגוש לחברון. קילומטרים של כביש 60 שבהם אין אפילו יהודי אחד, רק כפרים ערביים עוינים. הרגשתי שהקב"ה קורא לי למלא את הוואקום הזה".

שליו זבולוני הי"ד

יאיר מסביר ל'המחדש' את ההבנה הביטחונית שמאחורי החוות: "אנשים חושבים שאנחנו שם בשביל המרעה, אבל המרעה הוא רק הכלי. הנוכחות האזרחית היהודית היא זו שמאלצת את הצבא להיות דרוך. בעזה הם התאמנו מאחורי גדרות כי לא היו שם יהודים שיפריעו להם לראות את האמת. כאן, כשאני נמצא בשטח, אני רואה כל תנועה חשודה. אני החוצץ".

הוא מתאר את המיקום הגיאוגרפי של החווה שלו כנקודה אסטרטגית. "אנחנו יושבים בין הכפר בית אומר לבין הכביש הראשי. פעם, מחבל היה יכול לצאת מהבית, ללכת מאה מטר ולזרוק מטען על אוטובוס. היום, הוא יודע שיש שם חווה. יש שם אנשים ערניים, יש שם כלבים, יש שם נשק. הוא לא יכול לפעול בחופשיות. הנוכחות שלנו שומרת על אלפי המשפחות שנוסעות ביום ובלילה בכביש 60".

החיים בחווה אינם פיקניק. יאיר מספר ל'המחדש' על החודשים הראשונים: "היו עשרות התקפות. עשרות ערבים היו מגיעים, זורקים אבנים, מנסים להפחיד. בתקופה הראשונה המשפחה לא הייתה איתי, היינו רק אני וכמה בחורים. עמדנו איתנים. לא נסוגנו סנטימטר. ברגע שהם הבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, השקט התחיל לחזור. היום יחסית רגוע, אבל הדריכות היא תמידית".

גם יאיר שותף לחשש הכבד מהרשות הפלסטינית. "זו רשות טרור לכל דבר," הוא אומר בנחרצות. "הפיגוע שבו נרצח שלב בוצע על ידי שוטרים פלסטינים. הם מתאמנים כצבא לכל דבר. יש להם נשקים איכותיים, מדים ומוטיבציה גבוהה. אסור לנו להשלות את עצמנו שהם הפרטנר שלנו לשקט. השקט מושג רק כשאנחנו חזקים יותר ונוכחים יותר".

על הקשר עם החיילים בשטח, יש לו רק מילים חמות. "החיילים במילואים ובסדיר הם אחים שלנו. הם מבינים מצוין את החשיבות של מה שאנחנו עושים. לפעמים בדרגים הגבוהים, אלו שיושבים במשרדים ממוזגים, יש פוליטיקה שמפריעה, אבל בשטח – אנחנו יד אחת. הצבא יודע שהחווה שלי היא מוצב קדמי שמונע אינספור אירועים עוד לפני שהם מתחילים".

קול הקורא מן ההר

שלושת המרואיינים שלנו – אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך – הם הפנים של דור שלא מוכן יותר לעצום עיניים. דרך המקלדת החודרת של 'הקול היהודי', דרך המחקר המדויק של 'רגבים' ודרך המחרשה והנשק של החוות ביהודה, הם משרטטים תמונה מפוכחת ואמיצה.

הם לא מבקשים פרסים ולא הכרה רשמית. הם מבקשים רק דבר אחד: שהציבור בישראל יתעורר ויבין שהמערכה על יהודה ושומרון היא המערכה על הבית של כולנו. כפי שסיכם זאת יאיר בשיחתנו ל'המחדש': "השקט שאנשים מרגישים בערב כשהם חוזרים לביתם בבני ברק או בפתח תקווה, מתחיל כאן, על הגבעה הנידחת הזו בחלחול. אנחנו נמשיך לעמוד כאן, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת".

ביציאה מהרי יהודה, כשאורות היישובים היהודיים מתחילים לנצנץ מול אורות הכפרים הערביים, קשה שלא לחוש את עוצמת השליחות של האנשים הללו. הם השכפ"ץ האנושי של המדינה, הערניים שבשטח, אלו שוויתרו על הנוחות הפרטית שלהם כדי להבטיח שכולנו נוכל לישון קצת יותר בשקט.

השמש נטתה לשקוע מעל גבול איראן-עיראק, וצבעה את השמיים המדבריים בגוונים עזים של אדום וזהב. בתוך המסגד המקומי המפואר בצד האיראני של הגבול , עמד צעיר בעל חזות חרדית מובהקת, שפאותיו התבדרו קלות באוויר. הצעיר הזה, אבי גולד, כיום בן 34 , מיהר באותם רגעים דרמטיים לקפל את רצועות התפילין שלו בדבקות. קולו של המואזין פילח לפתע את האוויר השקט. הוא ידע שעליו להזדרז ולצאת. המאמינים המוסלמים החלו לנהור פנימה לקראת התפילה. חברו המוסלמי העיראקי, שליווה אותו במסע, עמד בחוץ וביקש מהמקומיים להמתין בסבלנות. "יש פה יהודי מישראל שמתפלל, תנו לו דקה לסיים," הכריז החבר באוזניהם.

גולד איבד את הריכוז באחת. הוא יצא החוצה כעבור דקה קצרה, בטוח שאת פניו יקבל המון זועם האוחז בסכינים שלופות ומקלות. אלא שאז, התרחש הבלתי יאומן. האנשים שעמדו בחוץ לא אחזו בכלי נשק, אלא בשקיות עמוסות כל טוב. הם רוקנו את החנויות מסביב ורכשו ממתקים, פחיות שתייה ושלל מתנות. הם קפצו עליו, חיבקו אותו ודמעות זלגו מעיניהם. "תיקחו את זה מתנה לישראל, לעם שלכם," הם התחננו בפניו בקול חנוק. "תגידו להם שאנחנו לא שונאים אותם, אנחנו לא מאמינים לתקשורת. פה זה הבית שלכם, פה גדלתם, מפה באתם, תחזרו לפה". באותו רגע, גולד מצא את עצמו רועד ובוכה מרוב התרגשות עמוקה, ידיו עמוסות בשקיות שלא יכול היה לשאת לבדו. התקשורת המקומית, מלווה בעיתונאים וראש הכפר, אף הגיעה לתעד את הפלא במצלמותיהם: שני יהודים מסתובבים בחופשיות בכפר איראני.

בריאיון החג המיוחד שאנו מקיימים כאן ב'המחדש', מצטיירת דמותו של איש צללים מתעתע שחי חיים כפולים. גולד שבר שיא רשמי כשהפך לישראלי שטייל בהכי הרבה מדינות – 158 במספר. הוא מכיר היטב את כל המטיילים הישראלים האחרים שחורשים את הגלובוס, ומתעדכן עמם. אך למרבה הפלא, מסלול חייו לא רמז על הבאות, ותחילת דרכו הייתה נורמטיבית לחלוטין. כנער חרדי שסיים את לימודיו בישיבה בגיל 18 , הוא לא תכנן כלל לטייל בעולם. למעשה, החוץ הפחיד אותו עד אימה והעולם לא עורר בו שום עניין.

מהישיבה לעולם: הילד שפחד מחו"ל

נקודת המפנה התרחשה כאשר חבר שכנע אותו להצטרף אליו לטיול קברי צדיקים באומן שבאירופה בגיל 18. "גיליתי שהעולם הוא יפה ונחמד," הוא משחזר בגילוי לב. האסימון נפל והוא הבין שהעולם יכול להיות חוויה אתגרית. זמן קצר לאחר מכן, הוא יצא לטיול העצמאי הראשון שלו ללא הוריו ומשפחתו. הוא טס לאנגליה, ומשם חצה את אירופה ברכב בואכה אומן. החיידק דבק בו. הוא החל לעבוד, יצא לגיחות קצרות מראשון עד שני, ולבסוף, לאחר כשנתיים או שלוש, התפטר מעבודתו לחלוטין. כיום, הוא שוהה בחו"ל בממוצע מדהים של כמעט 320 ימים בשנה. באופן טבעי, הוא "סימן וי" קודם כל על היעדים הקלאסיים שכל ישראלי עושה באירופה וארצות הברית , אך נפשו משכה אותו אל מעבר לקווי האויב.

ירדן: המסע הראשון אל האויב

הטבילה הראשונה באש התרחשה לפני כעשור וחצי. ירדן ומצרים נחשבו באותם ימים ליעדים מסוכנים מאוד עבור ישראלים, ואנשים כמעט ולא ביקרו שם. חבר אמריקאי מהישיבה נזקק לחדש את אשרת השהייה שלו, ויזת הסטודנט או התייר, בעזרת יציאה לחו"ל, והציע לקפוץ מעבר לגבול כדי לזכות בעוד כמה חודשים בארץ. במסוף הגבול הסמוך לבית שאן, המתינו להם נציגים ממשלתיים שהזהירו את מעט הישראלים שעברו שם (אחד בכמה שעות) כי הם מפקירים את חייהם וכי מדובר בסכנת נפשות של ממש ובמעשה שאינו בטיחותי, למרות שהוא מוגדר כחוקי. גולד חשב להישאר קרוב לגבול ולא להתרחק, אך השניים הרחיקו עד לעיר עמאן, בילו שם יום אחד וחזרו ארצה שלמים. באותו טיול הוא הקפיד שלא לחבוש כיפה ולא לחשוף את זהותו כיהודי ישראלי, ולכן לא חש בסכנה מיוחדת. "היה כל כך נחמד שבא לי לנסוע שוב פעם לירדן," הוא הרהר לעצמו עם חזרתו.

וכך אכן קרה. כעבור כחודש, חזר אבי גולד לירדן עם חברים נוספים. הפעם, התסריט היה שונה לחלוטין. הם הצליחו להתחבר למשפחה מקומית, חמולה גדולה ועוצמתית שהתגוררה בשכונות היוקרה הסמוכות לארמונו של המלך. הם התארחו בביתם במשך כמעט חודש ימים. המארחים סיפקו להם הכל: אוכל, רכב, כסף לנסיעות – הכל בחינם ובמאור פנים, בתחילה, הסוו גולד וחבריו את מוצאם וטענו כי הם תיירים מאירופה.

באותה תקופה מתוחה שלפני חשיפת הסוד, תפריטו של גולד הסתכם בלחם, מים ופירות בלבד, באמתלה שהוא פשוט אוהב את המזון הזה ולא רעב לארוחות הערב העשירות שהכינו. אולם, לאחר כשבוע, כשהחיבור הפך לחזק ועמוק והוביל לשיחות נפש אישיות אל תוך הלילה , הייסורים על השקר גברו עליו. הוא ידע שלמשפחה המארחת יש קרובים פלסטינים ברשות , אך השיתוף העמוק שנוצר ביניהם גרם לו להרגיש כי הסתרת האמת שורפת את נשמתו.

גולד, שהיה אז רק בן 19, אזר אומץ ופנה לאחד הבחורים במשפחה. "אנחנו מישראל," הוא הטיל את הפצצה ללא התראה מוקדמת. הבחור ההמום סירב להאמין למשמע אוזניו. "אנחנו יודעים שהישראלים הם אנשים רוצחים, לא ייתכן שאתה בן אדם כל כך טוב ונחמד מישראל," טען בתוקף. גולד לא מצמץ ושלף מיד את דרכונו הישראלי, מעלה לו את הדופק. הבחור פער את פיו בהלם ורץ לספר לאימו. הדקות שחלפו עד שובה של המשפחה, שניסתה לעכל את המידע, נדמו כנצח. בסופן, המשפחה קיבלה אותם בהערצה מוחלטת: "אתם אנשים כל כך טובים, זה מוזר לנו שאתם כל כך נכבדים ואתם יהודים מישראל". הקשר ביניהם העמיק אף יותר בשל החשיפה הרגישה, והמשפחה סיפקה להם רכב וכסף לקניות.

בעקבות הגילוי, החמולה המקומית, שקולה נחשב כהכרעה שאין להתנגד לה, ארגנה מסיבת קבלת פנים ענקית לכל תושבי השכונה כדי לחגוג את נוכחותם של הישראלים בבית. גולד, שחשש בתחילה מתגובת השכנים, צפה בנדהם כיצד הם הפכו את הפתח למרחב של אווירה ומסיבה, תוך תליית אורות ונרות על העצים בכבישים. מאותו רגע, הוא התהלך בחופשיות עם פאותיו בחוץ , סיפר להם מה מותר ומה אסור לו לאכול, וזכה לארוחות נדיבות שכללו פירות, ירקות ולחמים נקיים. בשעת בוקר מוקדמת, בעוד מארחיו מתפללים במסורת האסלאם, עמד גולד בביתם והתפלל שחרית מתוך סידור.

סוריה: מניין היסטורי ומתנה ליהודי האחרון

קפיצה קטנה קדימה בזמן, ואנו מלווים את גולד בראיון המיחוד ל'המחדש' היישר אל לב המאפליה: סוריה. הוא הצטרף למשלחת רשמית מטעם הממשלה הסורית שסיירה באתרים יהודיים, כגון בתי כנסת. בחיק המשלחת, הוא צעד ברחובות בראש מורם, חובש כיפה על ראשו, תחת אבטחה כבדה. אולם, הדם ההרפתקני זרם בעורקיו ולא נתן לו מנוח. באחד הימים, הוא חמק והצליח להיפרד מהמשלחת והגיבוי הביטחוני שלה, ונכנס בגפו, ללא סממנים יהודיים בולטים, לאזורי הקרבות העקובים מדם בין מוסלמים לנוצרים.

מולו ניצבו חומותיו האכזריות של כלא סיידנאיא, המפורסם לשמצה, המוכר גם כ"כלא העינויים". בעקבות ההפיכה ומעבר השליטה לידיו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני , נחשפו זוועות המקום לעיני התקשורת, שבו נקברו אסירים בעודם בחיים במעבה האדמה, כשמעט בוץ נפתח מעליהם מידי יום רק כדי לדחוף להם צינור הזנה לפיהם, או אסירים שנתלו חיים על הקירות. גולד לא הצליח לרדת אל המעמקים הנסתרים מתחת לאדמה של הכלא כדי לראות אסירים חיים, אך עצם הנוכחות במקום הילכה עליו אימים.

משם, המשיך לצעוד לכפר נוצרי סמוך, שעטה על עצמו מחסומים וצלבים מפחד פלישה מוסלמית. התושבים, שבחנו אותו בחשדנות כשנכנס סתם כך, דרשו לדעת אם הוא מוסלמי, ואיימו לירות בו אם כן. "אני לא מוסלמי," השיב גולד בשלווה. "אה, אז אתה נוצרי?" הם שאלו. "לא, אני יהודי מישראל," פסק. לתדהמתו, השנאה היוקדת שציפה למצוא התחלפה בשמחה. התושבים חגגו את בואו, מבהירים כי המח המורעל נגד ישראל והשנאה כלפיה קיימים רק בתקשורת. תרחיש זה חזר על עצמו גם בשווקים התוססים של דמשק. כשהוא בלבוש המסווה את זהותו במטרה לא למשוך תשומת לב, קנה גולד מזכרות ופרט כסף. כשנשאל למוצאו, הכריז ללא מורא: "אני יהודי מישראל, שכן שלכם". כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אותו באהבה ושמחו.

הסיבה לביטחון העצמי הזה נטועה בהיכרותו עם היהודי האחרון שנותר בדמשק, גבר מקומי המתהלך בגאון עם זהותו ושמו מפורסם בקרב כולם. גולד הבין שאם הוא מטייל עם אותו יהודי ללא כל בעיה, גם הוא יכול להצהיר על יהדותו. הוא מציין בפנינו ב'המחדש' כי העם הסורי הפשוט והמקומיים ברחוב מייחלים לשלום ולנורמליזציה עם ישראל, ומעדיפים לראות את חיילי צה"ל ברחובות מאשר את שלטון האימה של אסד או ג'ולאני, שטבחו ללא רחם באוכלוסייה ונמאס להם מהרצח. "הם רק רוצים לחיות, ללכת לעבודה, לאכול ולשלוח את הילדים לבית הספר, והמנהיגים שלהם עשרות שנים לא נותנים להם את האופציה," הוא מסביר, ומוסיף כי בעקבות עזרת ישראל לדרוזים ולאוכלוסיות אחרות שניבטה מהמסכים, התושבים החלו לפקפק בשקרי התקשורת ורואים בנו שכן טוב. גם העובדה שטייל שם בזמן מלחמה לא השפיעה לרעה על היחס החיובי.

רגע מצמרר ומרגש במיוחד במסע זה נרשם כאשר גולד, שידע כי הוא מגיע לקראת תקופת החגים, העניק ליהודי האחרון, בכור סימנטוב שופר במתנה. בכור סימנטוב המסורתי, שעד לפני עשרים שנה עוד התפלל בבית כנסת במניין סורי, ומקפיד גם כיום על הדלקת נרות חנוכה וקשר עם אחיו בישראל ובאמריקה, פרץ בהתרגשות עזה למראה המתנה. המשלחת אף זכתה לקיים את המניין הראשון מזה שנים בבית הכנסת הסגור, המסוגר והמאובק, המוגדר כאתר מורשת שרק הממשלה יכולה לפתוח. הם הוציאו ספרי תורה מהאוסף שבמקום, קיימו קריאת התורה בימי שני וחמישי, והתפללו על קברו של רבי חיים ויטאל.

אכזבה בביירות: "זה נראה כמו חיפה או יוון"

התחנה הבאה במסע של גולד, היישר מדמשק באמצעות מונית, הייתה העיר ביירות שבלבנון. לפני הנסיעה, הוא שלח "פיקסרים" (אנשי שטח) כדוגמת חברו למסע, לבדוק את מצב הגבולות בנפרד. הבשורות שקיבל לא היו מעודדות בלשון המעטה: פניו ושמו היו מוכרים לבקרי הגבול ולשוטרים עקב הראיונות הרבים שהעניק לתקשורת המקומית. הפחד פיעם בו, אך בכוח התפילות ותושייה מבריקה, הוא צלח את המעבר המאיים. כשהגיע למסוף, גרם לנהג המונית שלו להטריד, לחפור ולעצבן קצת את השוטרים, מה שהסיח את דעתם וגרם להם להחתים את הדרכון מבלי להעיף מבט בפניו של גולד, שישב בצד.

האימה האמיתית, כך סבר, תמתין לו מעבר לגבול – בשטחי השליטה המוחלטת והטרור של ארגון חיזבאללה. להפתעתו, הדרך עברה בצורה חלקה להפליא, ללא מחסומים או בעיות מצד חיזבאללה. הוא ידע שבמקרה הצורך יוכל להתמזג עם הסביבה כשהוא מסתיר את פאותיו תחת כובע שמש, נראה בעיני עצמו "יותר ערבי מהמקומיים," מספר ל'המחדש' וכך יעבור כל מחסום בקלות.

אלא שביירות, שבה חגג את ביקורו במדינה ה-150, זימנה לו את האכזבה הגדולה ביותר בחייו ו"הפתיעה אותו לרעה". חמש עשרה שנים הוא חלם וחשש מהרגע בו ימתח את החבל וידרוך על אדמת לבנון (שנחשבה בעיניו לחתימת מוות), צופה להיתקל באווירת מלחמה, מתח וכאוס מחיזבאללה כפי שמוצג בתקשורת. בפועל, הרחובות הרגישו לו בדיוק כמו הכבישים והנופים של העיר חיפה, אתונה או לרנקה שבקפריסין. הוא שמע שם בעיקר שפות אירופאיות, כדוגמת צרפתית, ולא ערבית זועמת. מותגים אירופאיים התנוססו מכל עבר, ואווירת האסלאם נראתה כלא קיימת, בניגוד מוחלט לציפיות. עבור קוראי 'המחדש', הוא מתאר את הדיסוננס והבאסה שחווה כמטייל שחיפש אקשן עבור חבריו. למעט צילום של דגל לבנון כדי להוכיח שדרך שם, לא היה לו שום תוכן מעניין לצלם, בניגוד לאלף התמונות ששמר באלבום מסוריה.

אפילו הסיור הרכוב ברובע הדאחייה, מעוז חיזבאללה הידוע לשמצה, עבר בצורה מחשידה. תושבי ביירות, כך התברר לו, פוחדים להתקרב לאזור הקטן והקיצוני הזה של טרור, ואין להם חברים שם, בדיוק כפי שחילוני מהסס לעבור בשכונת מאה שערים בירושלים. נהג המונית שלו הרגיש לא בנוח לאורך הנסיעה בדאחייה, שכן זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שלו שם, ופחד להביע דעה או לדבר על הארגון. גולד, שהבחין באנשים רגילים ללא מכונות ירייה ברחובות , הגיע עם המונית עד לנקודת החיסול וההריסות של חסן נסראללה. הפחד שיתק אותו מלצאת ולצלם את הבורות והפיצוצים מחשש שיבלוט באופן קיצוני, והוא נאלץ להסתפק בהתבוננות מבעד לחלון הרכב.

אך הדרמה האמיתית והאלימה בלבנון התפוצצה דווקא לאחר שעזב את גבולותיה. גולד פרסם סרטון שלו שבו הוא מדבר בעברית על רקע הנמל של ביירות. הסרטון הפך לוויראלי בתקשורת הלבנונית, הצית את חמתו של ארגון חיזבאללה ומחבלים מקומיים, והוביל למצוד טלפוני של ממש. מחבלי הארגון איתרו את פרטיו האישיים, פרסמו את מספר הדרכון שלו, מועדי הכניסה והיציאה ושם המלון שבו ישן, במטרה להפחיד אותו ולחשוף אותו לפגיעה פיזית אם ייתפס בעתיד.

לדאבונו של גולד, בעל הניסיון, זהו אינו אירוע חריג; תרחישים דומים של רדיפה תקשורתית אירעו לו גם בבגדד שבעיראק, תוניסיה, מצרים ואפילו באפגניסטן, שם זכה להיות האורח הראשון של שלטון הטאליבן יחד עם חברו בסתר, וסודו נחשף רק לאחר עזיבתם. למרות כל זאת, גולד שומר על אופטימיות נדירה: הוא מאמין שהקב"ה מסדר הכל לטובת היהודים בסופו של דבר, ומציין כי ממשלת לבנון מאותתת לאחרונה לממשלת ישראל שהיא בצד שלנו ומעוניינת להיפטר מחיזבאללה, מה שאולי יוביל להסכם שלום שיאפשר לו בעתיד הרחוק לחזור למדינה עם דגלי ישראל.

העימות בקהיר: כיצד הפך שונא ישראל לאוהד?

הכישרון של גולד לשרוד טמון לא רק ביכולת ההסוואה שלו, אלא גם ביכולת פנומנלית להנדס תודעה ולשכנע. את טבילת האש הראשונה שלו ב"הסברה" ביצע בקהיר שבמצרים בהיותו כבן 20 בלבד. שם פגש אדם מקומי ששנאת ישראל יוקדת בעיניו ושמסוגל לרצוח. "אם הוא היה יודע בתחילת השיחה שאני ישראלי, כנראה שהוא היה דוקר והורג אותי מיד," מודה גולד בפשטות.

המצרי הקיצוני הציג בפניו סרטון מזעזע שבו חייל צה"ל יורה באישה פלסטינית, ומנה בפניו את פשעי המלחמה של ישראל והיותם "נאצים" הרוצחים נשים וילדים חפים מפשע. במקום להיכנע לפחד, גולד הצליח לשלוף במקרה ממכשירו את הסרטון המלא, שטרם נחתך על ידי מכונת התעמולה, ובו נראית בבירור האישה כשהיא מגיעה ומסתערת על החייל עם סכין שלופה במטרה לדקור אותו. המצרי נותר בהלם מוחלט למראה האמת.

גולד הכה בברזל בעודו חם. הוא הסביר לאיש שלא כל מה שרואים הוא האמת המלאה ושיש רקע. תחילה, הציג את עצמו כתייר מאמריקה הבקיא בעובדות, אך מיד לאחר מכן חשף את זהותו: "אני לא אמריקאי, אני יהודי ישראלי שנמצא במרחק נסיעת אוטובוס מהבית שלך," אמר לו אבי. המצרי איבד את המילים למספר דקות ארוכות מרוב תדהמה. גולד הסביר לו בחדות שכשם שהתקשורת מציגה מוסלמים וערבים כמחבלים ורוצחים – עובדה שהמצרי התנער ממנה בתוקף וטען שזה לא נכון – כך התקשורת הערבית מסלפת את המציאות לגבי הישראלים.

האסימון של המקומי נפל והוא הבין את הקיצוניות העיוורת. גולד, בשיא התעוזה, אמר לו: "ברוך הבא למועדון," ודרש ממנו "פיצוי" הולם על כוונתו המקורית להורגו מוקדם יותר בשיחה. הפיצוי שביקש לא היה כסף או מתנות, אלא התחייבות אישית להפיץ את האמת בקרב חבריו וקהילתו, ולהסביר להם שלא כל מה שאומרים בתקשורת הוא אמת. המצרי הבטיח, וגולד חזר מטיולו כשהוא לא חווה אפילו טיפת פחד לאורך כל האירוע המסוכן, בטוח שיוכל לשנות כל דעה של שונא ישראל.

המוות בעיניים: דווקא בדרום אפריקה הידידותית

עם זאת, רגע האימה המצמרר והמפחיד ביותר שחווה במסעותיו לא אירע בלב מדינה מוסלמית עוינת, אלא דווקא באחת המדינות המתוירות ביותר – דרום אפריקה. גולד מגדיר אותה כמדינה הגזענית ביותר שבה ביקר, במיוחד בערים הבעייתיות כגון יוהנסבורג וקייפטאון. "כמה שצבע העור שלך יותר לבן, אתה קורבן גדול יותר בלילה. בן אדם שחור יהרוג בן אדם לבן," הוא מסביר לקוראי 'המחדש', ומציין כי ביום הכל מתנהל על מי מנוחות והמטיילים נהנים מאטרקציות.

באחד מטיוליו הראשונים לשם, בו עדיין היה חסר ניסיון לילי, תקלה קטנה בלוח הזמנים גרמה לסיור לגלוש אל תוך החושך, בניגוד לשיעורי הבית שעשה. הוא מצא את עצמו יחד עם חבריו על רכבת לילה מסוכנת במקומות בעייתיים, כאשר כנופיות של שודדים חמושים עלו וירדו בכל תחנה, בוחנים את קורבנותיהם הפוטנציאליים ומעדכנים לקראת השוד את חבריהם בתחנה הבאה. גולד הלבן והבולט, שנשא תיק מלא בדרכונים וכסף, ראה את המוות מול עיניו במשך שעה ארוכה של פחד. הוא ידע בוודאות שהשודדים הללו לא רואים בעיניים, ולא יהססו לדפוק כדור בראשו רק כדי לגנוב את נעליו, מכשיר הטלפון שלו או הארנק, מבלי אפילו לריב איתו.

ברגע של תושייה בין התחנות, כשהשודדים לא נכחו בקרון, הוא לחץ על כפתור החירום והזעיק עזרה טלפונית. לתא הקרון נכנס איש ביטחון מקומי ענק ממדים וכבד, חמוש מכף רגל ועד ראש. "גורילה שכל רגל שלו בגודל הבטן שלי, בגובה כפול ממני," מתאר גולד את המחזה המפחיד. אלא שהופעתו המאיימת של השומר רק הגבירה את החרדה: גולד לא ידע אם מדובר במושיע שלו שמגיע לשמור עליו, או בראש השודדים בעצמו שבא לעשות את העבודה, ופחד אפילו להביט לעברו ולדבר איתו.

בעודו יושב ברכבת, עצם גולד את עיניו, קרא "שמע ישראל" והתחנן ממעמקי ליבו בפני הבורא: "השם תענייני, תעשה את זה מהר שלא ייקח זמן ולא יכאב". הסיוט הממושך לא תם גם כשירד מהרכבת בתחנה שורצת, הומלסים ושודדים מסוממים. המאבטח עזב אותו, וגולד נאלץ לצעוד 20 דקות בחשכה מוחלטת ובשכונה מסוכנת עד לרכבו שחנה הרחק משם, ונמצא באורח פלא בשלמותו. משברון הלב והפחד העמוק, בניגוד גמור לציפיות מהמדינות המוסלמיות, זהו הרגע היחיד בחייו בו הודה להשם מפורשות על כך שהמוות לא לקח אותו.

ההסתננות לאיראן: תפילה במסגד והדרמה שהתפוגגה

ההרפתקאות של גולד הובילו אותו לא פעם למשחקי חתול ועכבר עם שלטונות זרים. הוא ביקר בעיראק פעמים רבות, כשהוא לא מסתיר את יהדותו ונוהג להתהלך ברחובותיה בכיפה ופאות בגלוי. כך קרה שבאחד מביקוריו, חבר מוסלמי עיראקי שאירח אותו והיה מודע למוצאו, הציע לו, תוך כדי ארוחת בוקר של ביצה קשה, לנסוע לאיראן במכונית, ולהסתנן למדינה דרך פרצה מוכרת בגבול (המשמשת לרוב להברחות סחורות). גולד זרם עם ההצעה. הרעיון היה פשוט: חציית השטח הענק ללא ויזה, תוך הימנעות מהגעה למחסומים הפנימיים המובילים לטהרן, שם נבדקות תעודות מזהות על ידי שתי הממשלות המודעות לפרצה.

גולד שהה פיזית בשטח איראן (אך לא מחשיב אותה כאחת מ-154 המדינות שביקר), כשהוא חובש את כיפתו ופאותיו כפי שהוא מתלבש בישראל, עוצר טרמפים וזוכה לקבלת פנים אוהדת. האהדה הציבורית כלפיו נבעה, לדבריו, מהאויב המשותף לעם האיראני ולישראלים – ממשלת איראן – עד כדי כך ששוטרים ומשמרות איראניים ביקשו להצטלם לסלפי עם התייר היהודי הישראלי החובש פאות. באותו בוקר שבו חצו את הגבול, הזדקק גולד להניח תפילין ולהתפלל שחרית. חברו המוסלמי לקח אותו למסגד מעבר לגבול האיראני, ואף הצטרף לתפילה מתוך תחושת שייכות. שם, כאמור בתחילת דברינו, נתקל גולד במטר המתנות המרגש מהמוסלמים בכפר.

אולם, טיולו האחרון לעיראק עלה לו ביוקר רב, ומאז הוא מנוע לחלוטין מלחזור לאזור ונשרף שם. במהלך שהותו שם, העלה סרטון שלו מדבר בעברית מכיכר תחריר שבבגדד. הסרטון הפך לוויראלי בתוך שעתיים בלבד, והצית טירוף מערכות וטלפונים. מיליציות פרו-איראניות שטפו את הרחובות בחיפוש אחריו, כשהם מחזיקים בתמונות ענק שלו, חוסמים כבישים במרחק שלושה רחובות והופכים בתי מלון בניסיון לאתר ולחטוף אותו.

מה שהמחבלים לא ידעו הוא שבאותה העת, גולד כבר ישב בבטחה בביתו בישראל, רחוק מהסכנה. אדם חשוד וידוע כבעייתי פנה אליו בהודעה וניסה לחלץ ממנו את מיקומו הנוכחי, באמתלה שהוא רוצה לבוא לסגור איתו במלון. גולד, שרצה לבחון את האינטואיציה העמוקה והחוש המטורף שפיתח לזיהוי סכנות (שהוא בודק ב-101 אחוזים), מסר לו שם של מלון פיקטיבי והציע שייפגשו בלובי.

זמן קצר לאחר מכן, עודכן בבהלה כי כוחות ביטחון רבים פשטו על המלון המדובר, והוכיח את צדקת תחושות הבטן של גולד. מאז ועד היום חלפו כמה שנים, וגולד נמצא על הכוונת, כאשר ארגוני טרור ומדינות המשתפות עמם פעולה מנסים ללכוד ולחטוף אותו מסביב לעולם. מסיבה זו, הוא מקפיד בצעדי מניעה שלא לחשוף את מיקומו בזמן אמת.

"אל תחקו אותי": האזהרה לציבור

גולשי 'המחדש' עלולים לחשוב כי מדובר בהרפתקה קלילה שכל אחד יכול לקפוץ לתוכה, אך גולד, המטייל ומנוסה בתחום כבר שנים ארוכות, מתחנן מפורשות שלא לעשות זאת. הוא אינו מחפש את האדרנלין של הסכנה ואף בורח ממנה, אלא פשוט יודע להתחמק מהאיום בזכות חוש מיוחד שניחן בו, ומבין מתי מסוכן ומתי לא. טעות אחת קטנה, כמו לחשוף את זהותך במדינה אנטישמית כמלזיה עם כיפה ופאות, יכולה לעלות בחיי אדם. הוא יודע לייצר חוויות, אך מזהיר כי חברים שניסו לחקות אותו הוכו וכמעט נרצחו, והוא אינו מעודד את מעשיו לאחרים. "אל תעשו את הדברים המסוכנים שעשיתי כמו לעצור טרמפים עם כיפה באיראן," הוא מתריע על הסכנה העצומה בהליכה בעקבותיו.

האם הוצע לו להיות סוכן מוסד לאור הישגיו הכבירים והנועזים? השאלה הזו עולה כל הזמן מאנשים, בצחוק וברצינות, מספר גולד, אולם הוא דוחה אותה לחלוטין. הכישרון שלו הוא לשרוד ולהגן על עצמו כמטייל בודד, ולא להיות מיועד לדלות מידע ביטחוני כמוטיב של מרגל מקצועי.

לסיום: מה עוד נשאר לכבוש

עתידו של גולד עדיין מלא ביעדים מרתקים והחלומות שלו ברורים: "לכבוש כל מקום שלא הייתי בו". הוא שואף לטוס פיזית לאיראן בצורה רשמית לטיול של חודש או חודשיים, בזמן שהתאפשר. בנוסף, הוא לוטש עיניים אל היבשת האחרונה שחסרה לו ברשימה – אוסטרליה (הוא כבר ביקר באנטארקטיקה), ואל האיים הפסיפיים כידידותיים, כגון טונגה, פפואה גינאה החדשה, סמואה ופיג'י. יתרה מזאת, הוא מודה בגאווה כי נותרו לו עוד כשתיים או שלוש מדינות עוינות מאוד על הכוונת לזמן הקרוב, אך הוא מסרב לחשוף את שמותיהן. "יש לי הפתעות לכל הקוראים," הוא קורץ, ומותיר אותנו המומים ומרותקים מול סיפורו הבלתי נתפס שטרם הסתיים.

רחוב "התורה" בבגדד עיראק

אבי גולד בחצר של ארמון הנשיאות של הטאליבאן באפגניסטן

בתמונה עם לוחמי טאליבן באפגניסטן

ימים ספורים לפני חג הפסח אנו צועדים ברחובות הצפופים של מאה שערים, משב רוח קריר מקדם את פנינו, בדרכינו אל הקודש פנימה אל מעונו של האדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה המכונה בפי כל "צינור השפע". מראש כבר הכינו אותנו הגבאים שהאדמו"ר אינו מתראיין כלל, כחלק מהאופי השמרני והקנאי של קרעטשניף מדורי דורות, אך מה שהתחיל כביקור נימוסין הפך די מהרה לשיחה אישית, פתוחה ומרתקת של שעה שלמה, האדמו"ר פתח את סגור ליבו, דיבר בגילוי לב נדיר על עברו, על הדרך הייחודית שהוא סולל עם שילוב נדיר ויחודי שטרם נראה.

דפקנו על דלת העץ הכבדה, גבאי חמור סבר פתח את הדלת, נכנסנו אל החדר הצנוע, הרבי יושב בראש השולחן שוקד על תלמודו לצידו מאפרה עם כמה בדלי סגריות, מול פניו ניצב קלף גדול עליו נכתב בדיו שם הוי"ה, הרבי הרים את עיניו הטהורות וחייך את חיוכו הכובש, והורה להושיב אותנו לצידו סביב השולחן, פתחתי והצגתי את עצמי: אני כבר תקופה ארוכה עוקב ומתעניין במה שקורה פה, בכל העולם עוקבים בסקרנות ופליאה על הבית הזה, קוראינו באתר "המחדש" הם מסלתה ומשמנה של הציבור החרדי, וגם הם רוצים להבין את פשר הדבר המופלא הזה.

הרבי מאיר פנים ומשיב לי: "הייתי רואה הרבה ב'המחדש' בשביל לדעת מה קורה בעולם. זה אתר נקי מאוד, המילה 'המחדש' בעצמה היא שם מחייב, רבי נחמן מברסלב אומר שכל עניין העולם הוא התחדשות, עצם זה שיש אתר שהוא פתוח בסינונים הכי גבוהים, הוא דבר גדול מאוד. זה בעצמו עושה שלאנשים לא יהיה תירוץ ללכת למקומות פסולים, יהי רצון שתצליחו בכל מעשה ידיכם ויהיה לכם הרבה סייעתא דשמיא והצלחה ברוחניות ובגשמיות".

אך רגע לפני שנמשיך בשיחה המרתקת במעונו של האדמו"ר, נעצור לרגע ונביט על מסע חייו המעניין והלא שגרתי של האדמו״ר הצעיר, שהדרך אל ההנהגה לא הייתה סלולה לו מראש, אלא נבנתה נדבך על גבי נדבך, מתוך התמודדויות, נדודים והרבה כאב.

הילדות, העליה לארץ ישראל, וההתקרבות לסבא הגדול

האדמו״ר מקרעטשניף כפר עטה, או בשמו רבי ניסן חיים מרדכי רוזנבוים, נולד בחודש חשוון שנת תשמ״ב בארצות הברית, לאביו, הרה״צ רבי זיידא אליעזר זאב רוזנבוים זצ״ל, ששימש כרב קהילת קרעטשניף בוויליאמסבורג ובהמשך נתמנה לאדמו״ר מקרעטשניף סיגעט, בן לשושלת האדמו"רים לבית נדבורנה, ולאמו, הרבנית פרומט ע״ה, בתו של הרה"ח רבי יחזקאל מרץ זצ״ל.

כבר בשנת תשמ"ד בהיותו בן שנתיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, כשגדל הכניסו אותו לתלמוד תורה סאטמאר בעיר, הילדות בירושלים הייתה נקודת ההתחלה של הקשר המיוחד עם סבו, האדמו״ר רבי הרשל׳ה מקרעטשניף רבי צבי הירש רוזנבוים זצ״ל, הקשר הזה הלך והתפתח, כאשר הנכד סופג מסבו הגדול תורה והנהגה, כבר בגיל אחת עשרה, בשנת תשנ״ג, החל לשהות תקופות ממושכות בבית סבו, ובשלב מסוים אף עבר להתגורר אצלו באופן קבע, שנים שהיוו בית יוצר לדמותו המיוחדת.

בגיל שתים עשרה, בשנת תשנ״ד, החל הרבי שליט"א לכתוב חידושי תורה משלו, הוא נבחן תדיר על תורות ששמע מסבו, והתרגל להעמיק בדבריו.

וכעת נשוב אל חדרו של הרבי במאה שערים, הרבי מצביע ברגש על ערימת כתבים עבה שמונחת לפניו ואומר: "את זה אני כתבתי, יש לי הרבה כתבים בבית מכל השנים, כתבתי הרבה, כולל את החידושים של סבא שלי זצ"ל ששימשתי אצלו בקודש 6 שנים".

אני שואל: וזה ייצא לאור?

הרבי משיב: "אני רוצה, אבל זו הרבה עבודה, תמיד ידעתי שיום אחד זה יתפרסם בעולם, אני חולם גם לבנות בניין וישיבה לחסידות, כרגע עוד אין לי מקום של קבע".

היתמות, השבר, והחיים באומן

אך המסלול הבטוח לפתע נקטע, בגיל חמש עשרה, בשנת תשנ״ח לאחר תקופה ממושכת של מחלה קשה, נפטרה אמו מרת פרומט ע"ה, עבורו כנער צעיר היה זה שבר עמוק, הבית התערער, המשפחה התמודדה עם מציאות חדשה, אך הרבי במקום לפנות החוצה פנה פנימה, אלו היו שנים של שתיקה יחסית, של התכנסות, של שקיעה בלימוד ובתפילה כאמצעי להתמודד עם הכאב הרב.

לאחר פטירת אמו המשיך להתגורר אצל סבו, ושם עוצבה תקופת הבחרות שלו, בשנים אלו נהג בסגנון חיים סגפני יחסית, שעות ארוכות של לימוד, התבודדות, ומיעוט בשיחה עם הסביבה, לצד זאת, בגילאי העשרה המאוחרים נסע לתקופות שונות לארצות הברית, שם שהה בקרבת אביו, ובהמשך אף למד תקופה בישיבת “תורת חסד” בלונדון, סביב שנת תש"ס שם נחשף לסגנון לימוד שונה, הרחיב אופקים, ואף העמיק בלימוד ההלכה.

לאחר תקופה זו חזר שוב ושוב לירושלים אל מרכז חייו הרוחני, אל סבו, אך במקביל, הלך והתחזק אצלו תהליך נוסף, פחות שגרתי ביחס לרקע שממנו הגיע: התקרבות לדרכה של חסידות ברסלב, כבר סביב גיל ארבע עשרה החל להיחשף לתורת רבי נחמן, אך בשנים שלאחר מכן הפך הדבר לחלק בלתי נפרד מחייו.

בשנת תש"ע, אף עבר לגור תקופה ממושכת בעיר אומן שבאוקראינה, לצד ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב זי"ע, במשך כארבע וחצי שנים חי שם בתנאים פשוטים, כמעט בבדידות, והקדיש את זמנו להתבודדות, תפילה ועבודת ה' בדרך יחודית, כאשר התחבר לזרם ה"ננחים" ואף היה מקפץ ומרקד איתם בציון, עבור מי שגדל בבית אדמו״רי מסודר, הייתה זו בחירה חריגה, במשך שנים כינו אותו "הרבי מקרעטשניף ברסלב".

לאחר שנות הנדודים והחיפוש, ולאחר שעבר גירושין, שב בהדרגה לחיים מסודרים יותר, הוא נישא לבת ממשפחה פשוטה מעדות המזרח.

במשך השנים שלאחר מכן פעל בשקט יחסי, הוא לא עמד בראש חצר, לא חיפש להנהיג חצר, אך סביבו תדיר התקבצו מעגל של אנשים שחיפשו את דרכו הססגונית.

נקודת המפנה הגיעה עם פטירת אביו האדמו"ר מקרעטשניף סיגעט זצ"ל בשנה האחרונה בתאריך ב' אלול תשפ״ה, במלאת השבעה להסתלקותו הפתאומית התכנסו החסידים לעצרת חיזוק והתעוררות בבית המדרש זוועהיל בשכונת בית ישראל בירושלים.

בעצרת המספד הכתיר בנו ממלא מקומו את אחיו הצעיר ר' מרדכל'ה לשמש כאדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה על שם הישוב כפר עטה שהפך לימים לקרית אתא, אשר שם ששימש סבם האדמו"ר רבי הרשל'ה זצ"ל.

בתחילה היו לא מעט סימני שאלה על המינוי, הן בשל גילו הצעיר יחסית, והן בשל הדרך הלא שגרתית שעבר, אך מה שהתחיל כסוג של בדיחה הפך לדיבור החם ביותר ברחוב החרדי, תוך זמן קצר הטישים של הרבי הטרי הפכו למוקד עליה לרגל מכל קצוות ירושלים ואף מחוצה לה, בחנוכה האחרון נהרו אלפים לצפות ברבי מדליק נרות חנוכה בדבקות עצומה תוך כדי שזועק "ניסים ונפלאות" בבכיות אדירות, לאחר מכן המשיך את המסורת וניגן בכינור כמנהג זקיניו, באחד הימים ערך מעמד הדלקה בישיבת "אורייתא" עם טיש לאחר מכן בהשתתפות אלפים.

בט"ו בשבט ערך את הטיש באוהל של פינסק קרלין בירושלים גם לשם נהרו אלפים לטיש המיוחד.

לאחר מכן יצא הרבי למסע הקודש לארצות הברית שם התקבל בכבוד מלכים על ידי הנגידים בגולה, שיירות רכבים עם סירנות וצ'קלקות הסיעו את הרבי מביקור אחד למשנהו, בטישים שהתקיימו בברוקלין השתתפו אלפים, כאשר רבים הגיעו במיוחד אפילו מלייקווד הרחוקה לחזות בפלא העצום.

בפורים האחרון גם כן ערך טיש פורים רב משתתפים סמוך לצומת בר אילן בירושלים, באמצע טיש פורים אמר הרבי: "דעו לכם, יש כאן מיליוני משתתפים בטיש הזה, אמנם לא את כולם רואים בחוש, אבל הם כאן איתנו", וכשהציבור לא שר מספיק חזק נשכב על רצפת השולחן עד אשר הציבור התעורר, ורק אז ניאות לקום, והשמחה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

ונחזור בחזרה לחדרו של הרבי במאה שערים, אני אוזר אומץ ושואל את הרבי ישירות: באותן שנים שהרבי היה גר באומן, האם הרבי רואה זאת כ'פאשלה' או משהו שמתבייש בו, או שזה חלק מהדרך היחודית של הרבי בחייו? לאחרונה הופצו סרטונים משנים עברו שבהם רואים את הרבי רוקד יחד עם "הננחים" באומן האם הרבי מתחרט על כך?

הרבי שותק לרגע, שולף את חפיסת הסיגריות, ולוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ועונה בכנות מצמררת: "אני לא מכחיש את זה שהייתי באומן, הרבה 'ננחים' מכירים אותי, כל מי שיש לו עסק או משהו גדול באומן הכיר אותי, כל מה שקשור לאומן באותם שנים אני הייתי בפנים, ואפשר להגיד שאלו היו השנים הכי טובות שלי, חייתי כחמש שנים באומן (משנת תש"ע עד תשע"ד) והייתי שם מעין 'רב'ה', היו לי מניינים וטישים, עכשיו אמרו לי שהוציאו סרטון שלי רוקד בציון עם כיפת 'ננח', לא קרה שום דבר, אני זוכר בדיוק מתי זה אירע, זה היה בהילולא של רבינו, כבר גרתי בארץ והייתי נשוי, לא היו לי ילדים הרבה שנים (סבלתי הרבה בחיים ועברתי לא מעט, כולל גירושין), הייתי שם אצל רבינו, ולפני שהלכתי לרקוד עם כל הננחים הסתפקתי מאוד, אבל אז אמרתי לעצמי: בשביל רבינו אני אעשה את זה.

הרבי מוסיף בהחלטיות: כל סרטון שיוציאו עליי, אין לי בו שום הפתעות, אני זוכר הכל ויודע כל מה שהיה איתי.

אני מקשה: הרבי יגיע לאומן גם בשנה הקרובה?

הרבי משיב: "אני מקווה מאוד, אני נוסע ברציפות כבר 22 שנה לאומן, גם בתקופת הקורונה, כל שנה יש לי שם תפילה וטיש עם כמה חסידים, השנה היה טיש גדול מאוד בלילה השני של ראש השנה, הוא אמנם היה סגור, אבל השתתפו בו מאות איש, לשנה הקרובה כבר יש לי שני מקומות שהציעו לי לעשות בהם את השהות".

קרעטשניף פינת ברסלב

השילוב הזה מעורר פליאה, כיצד מחברים בין אצילות קנאית מוקפדת לבין הדרך הצבעונית והססגונית של ברסלב, וכאן אני שואל: אם רוצים להגדיר את החסידות הזאת של הרבי, האם זה יותר קרעטשניף או יותר ברסלב?

הרבי: "זה המנהגים והנוסח של קרעטשניף, יחד עם התורה של רבינו רבי נחמן מברסלב, אני ברסלב בנשמה. החזון שלי הוא שזו תהיה הנהגה של קרעטשניף עם התורה של ברסלב, החיות שלי זה ברסלב, אני יודע את כל ה'ליקוטי מוהר"ן', למדתי גם את ה'ליקוטי הלכות' וסיימתי שלוש פעמים את כל שמונת הכרכים, "כמו שסבא שלי ינק מתורת 'בעל התניא' למרות שסבא שלו לא 'אחז' מתניא, ועוד שמעתי ממנו שלמד את הספר 'משיבת נפש' בילדותו, כך אני הולך בדרכו, אבל עם תורה משלי שהיא תורת ברסלב, כל דבר ביהדות אני מסתכל על מה שטוב לי, אבל מה שאסור זה לשנות מדרך רבותינו".

אני מנסה להבין: חסידות קרעטשניף ידועה כחסידות קנאית, איך זה מסתדר היום עם הפתיחות והפרסום?

הרבי מבהיר: "אני קנאי" חסידות קרעטשניף הייתה קנאית מאז ומתמיד, עוד לפני סאטמאר, סבא שלי למשל, לא הלך לכותל המערבי משלושה טעמים: א. משום שבשביל לשחרר את הכותל נשפך דם של ישראל. ב. כדי לא לתת כבוד לציונים. ואת הטעם השלישי איני זוכר כרגע, הוא גם מעולם לא לקח תקציבים מהציונים למרות שרצו לתת לו.

"אני עקרונית לא רוצה להתראיין, היום מקיפים אותי הרבה יועצים, שאומרים לי אל תעשה כך כך, זה לא שאני עושה כל מה שהם אומרים, אבל יש לי כלל אם אדם מגיע אליך, תיתן לו."

"הכל יצא משליטה" – ההכתרה בהשתתפות אלפים

העלייה המטאורית של הרבי להנהגה התרחשה בשנה האחרונה, לאחר פטירת אביו זצ"ל.

אני שואל: מתי בעצם הרבי החליט לפתוח חצר משלו?

הרבי חושף: "האמת היא שלא רציתי להיות אדמו"ר באופן רשמי, אבל מאז שהאבא נפטר, לא היה לי איפה להתפלל, אז לא הייתה לי ברירה ופתחתי לעצמי, הטעות שלי הייתה בטיש הראשון, אך הרבי מייד חוזר בו ואומר "אין טעות הכל משמיים", כל האחים שלי הגיעו, ואני בכלל לא רציתי ללכת לטיש הזה, אנשים כבר הכירו אותי לפני כן, אבל משם הכל פשוט יצא משליטה והתפתח לבד".

ה"יציאה משליטה" הזו הביאה המונים.

אני מציין: ראינו בחנוכה האחרון את הרבי ממרר בבכי בהדלקת הנרות וחוזר ברגש על המילים "ניסים ונפלאות", מהיכן הנוסח היחודי?

הרבי מחייך: את המילים "ניסים ונפלאות" אני אומר כך תמיד בכל שנה, אני יכול להשמיע לך הקלטות, (כאן מוסיף הרבי בהלצה:) "אני גם 'צינור השפע', וגם יודע מה קורה מתחת לשפע…"

ואז הרבי פונה אלי: שמעתם על המופתים שלי? "הרבה אנשים באים לבקש ברכה ואני מתפלל עליהם מעומק הלב ושומע את כל הצרות שלהם, הבעיה היא שכשהעניינים מסתדרים ומגיעה הישועה הם שוכחים להגיע ולספר לי, לכן היום אני כבר כמעט ולא מברך, למעט בשידוכים, שם אני מברך, כי אני יודע שבוודאות אשמע כשהחתן מתארס בשעה טובה, המעלה בקרעטשניף היא שיש לנו זכות אבות, וזה מה ששומר עלינו, אנחנו נכדים של רבי מאיר הגדול מפרימישלאן, בלי זכות אבות, זו סכנה גדולה להיות מפורסם, ולכן אי אפשר ללכת כל כך רחוק בלי השמירה הזו.

"לקפוץ למים לא לחשוב הרבה"

לקראת סיום, אני מבקש מהרבי צידה לדרך: איזה מסר הרבי רוצה למסור לקוראים שלנו באתר "המחדש" לחג הפסח? אנחנו לא מחפשים את מה שכולם מדברים, אנחנו רוצים דווקא את הזווית של הרבי מהנקודה הזאת של השילוב בין קרעטשניף וברסלב?

הרבי פותח במסר מרתק: "העניין של פסח הוא כך: יש את תורת 'אזמרה', שבטח שמעתם עליה, שבה רבינו אומר שצריך למצוא בכל דבר את הנקודות הטובות. למצוא איפה יש באדם דברים שבהם הוא כן טוב. ישנם מקורבים שלי שבאים אליי אחרי כל טיש שאני עושה, עם טענות: 'למה עשית ככה ולמה התנהגת ככה?'. אני שואל אותם: 'היה משהו שכן היה טוב?'. ואז כשהם שמים לב, הם פתאום מוצאים ואומרים כמה דברים שכן היו טובים.

"רבי נתן אומר שאם הקב"ה היה מסתכל על עם ישראל לפי המצב שלהם ביציאת מצרים, הוא לא היה מוציא אותם, כי הם היו בשפל המדרגה, לכן הוא הביא להם את דם הפסח ודם המילה, בשביל שיהיו להם נקודות טובות שבזכותן יוכל להוציא אותם, וזה כל העניין של פסח!, הראשון שעשה מצות זה אברהם אבינו, למה אברהם אבינו עשה מצות? מכיוון שאברהם היה מידת החסד, בחינת 'מטה כלפי חסד', כל העניין של הפסח, ארבע הכוסות והמצות, הוא שמסתכלים על הנקודות הטובות של היהודי, ככה אפשר לצאת ממצרים, מכל הצרות הרוחניות והגשמיות.

"יש לי ראיה לקשר שבין יציאת מצרים לעניינים של רוחניות, הרי כתוב: 'אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', לכאורה, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים בשביל לשכון בתוכנו, מה הקשר? אלא שאומרים שמצרים הוא עניין של הסתרת השכינה, וכשיוצאים ממצרים זוכים לכל הישועות ממילא, וגם, צריכים להסתכל על כל ההרחבות ברוחניות ובגשמיות, רבי נחמן כותב שבגשמיות צריך להסתכל על ההרחבות, וברוחניות צריך להסתכל על כל מה שעשיתי טוב: אם יש משהו טוב שעבר עליי, יש לי ציצית, אני רוצה לעבוד את ה', אני מתגעגע.

"עוד עניין של פסח אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: זה לצאת מרגע לרגע, בעשיית המצה אסור לחשוב הרבה, הכל צריך להיעשות בזריזות, 'פסח' זה לשון דילוג וקפיצה, 'לפי שפסח', פסח זה עניין של לקפוץ, כשיצאו ממצרים הם לא חשבו הרבה, רש"י אומר, למה הייתה קריעת ים סוף? לפי שהאמינו בי כשיצאו ממצרים, תראו, במצרים כמה שהיה להם קשה, בסוף כל אחד ידע כמה עולה לו השכירות וכמה הוא צריך לשלם כל חודש למחיתו, הוא ידע מתי הוא קם כל בוקר ומתי הוא הולך לישון, אבל כשאומרים להם פתאום לצאת למדבר בן אדם לא יודע לקראת מה הוא הולך, והם יצאו בלי לחשוב הרבה.

"לכן גם קריעת ים סוף זה סגולה לשידוך – לקפוץ למים, לא לחשוב הרבה, זה כל העניין של פסח, קודם כל צריך לקפוץ ורק אחר כך לחשוב.

"אך לעתיד לבוא זה לא יהיה כך,לעתיד לבוא, משיח לא יבוא בקפיצה, זה יהיה במתינות, כפי שכתוב: 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו, אני ה' ההולך לפניכם', עכשיו, בימים אלו, צריכה להיות גם הגאולה האחרונה וגם פסח, אני לא יודע איך משלבים את זה, אבל מה שצריך לקחת זה שבפסח אפשר לצאת מהרגע להרגע. וכשמסתכלים על הנקודות הטובות – כך יוצאים מהגלות."

השיחה המרתקת הגיעה לסיומה הרבי מברך אותנו בחום ואף מעניק לאחד מהפמליה שלנו סיגריה כ"שיריים" אנחנו יוצאים חזרה לרחובותיה הקרירים של ירושלים של מעלה, אך בתוך הלב יש הרבה חום מדבריו המרתקים של "צינור השפע", מעיין חי של תקוה לאלפי נשמות שמחפשות את דרכן, איש שידע את חשכת המיצרים, שנדד בשוליים ושילם מחירים אישיים כבדים, עומד היום ומלמד אותנו את הנוסחה, כיצד לקפוץ אל המים הקרים, ולמצוא בהם את הישועה.