בישראל נמשכות ההיערכויות לשחרור החטופים במסגרת תוכנית טראמפ. צה"ל העמיד צוותים מיחידה מיוחדת בכוננות מיידית ברצועת עזה, למקרה שחמאס יקדים את שחרור החטופים, על אף שכרגע ההערכה בישראל היא כי החטופים ישוחררו ביום שני בבוקר.
בדומה לשחרורים קודמים, נציגי הצלב האדום יחברו למחבלי חמאס בתוך הרצועה, שם יקבלו את החטופים החיים – הפעם ללא טקסים וללא עיכובים. משם יועברו החטופים לידי הכוח המיוחד של צה"ל, שיעביר אותם למתקן הקליטה הראשוני ברעים.
השחרור אמור להיעשות בפעימה אחת, אך בצה"ל נערכים לאפשרות שיתבצע בפעימות ומכמה מוקדים. במידה ויהיו חטופים שמצבם ידרוש טיפול דחוף, הם יוטסו במסוקים מתוך עזה ישירות לבתי החולים בישראל, ולא יגיעו למתקן הקליטה.
למתקן הקליטה הראשוני יגיעו גם בני המשפחות, שם יפגשו לראשונה אחרי שנתיים, יעברו בדיקה ראשונית, ומשם יוטסו לבתי החולים המיועדים. לאחר שחרור החטופים החיים, חמאס התחייב להעביר את כל החטופים החללים לידי הצלב האדום, לאחר בדיקה ביטחונית. החטופים החללים יועברו לזיהוי במכון לרפואה משפטית באבו-כביר.
חבר הכנסת מאיר פרוש שיגר מכתב דחוף לשרת התחבורה מירי רגב, בו הוא מבקש ממנה לפעול על מנת לאפשר את תנועת ההמונים לירושלים וממנה ביום שני, יום הושענא רבה וערב שמחת תורה, למרות ביקורו הצפוי של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
פרוש הדגיש במכתב את הרגישות של התקופה: "עם ישראל כולו נרגש משיבתם הצפויה של אחינו החטופים ושמח עם שמחת משפחותיהם, לצד ההשתתפות בכאב של המשפחות שרוצחי יקיריהם ישוחררו".
לגבי ביקור טראמפ, אשר לדבריו "עומד לימין העם היהודי במשך שנים וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה", כתב פרוש כי הביקור הוא "ביטוי למלכות של חסד, ואין ספק כי מן הראוי שיתקבל בכבוד רב".
אולם, פרוש הוסיף כי "לצד זאת, ומבלי להמעיט בכך, העם היהודי מציין בימים אלו את חג הסוכות ושמחת תורה, כמסורת מדור לדור מאז קבלת התורה". הוא ציין כי תפילות הושענא רבה מתקיימות ברוב עם בכותל המערבי ובמקומות קדושים נוספים, וכן "עשרות אלפי משפחות נוהגות לשבות בחג שמחת תורה בירושלים".
עוד כתב: "החסימות הצפויות בעקבות ביקור הנשיא טראמפ בירושלים ביום שני יוצרות אתגר תחבורתי חסר תקדים.אני פונה אליך ומבקש בשמם של רבים כי תפעלי בכל יכולתך להבטיח כי ההמונים המבקשים להתפלל בירושלים ביום הושענא רבה והרבבות המבקשים לשבות בעיר הקודש בחג שמחת תורה – יוכלו לעשות זאת כמסורת העם היהודי מזה אלפי שנים".
"חוסר היערכות נכונה עשוי לגרור מצב של חשש מחילולי שבת ובחירתם של רבים שעשויים להיתקע בדרכים לעשות את שארית הדרך לירושלים רגלית או להישאר בשטח פתוח על אם הדרך, יחד עם ילדים ותינוקות – דבר בעייתי ואף מסוכן", כתב פרוש לשרת התחבורה.
בישראל חיים כיום אלפי ילדים שמוגדרים “בעלי צרכים מיוחדים”. לפי נתוני המרכז לחקר מדיניות ברוקדייל (2020), כ־11% מכלל הילדים סובלים ממוגבלות או לקות כלשהי – החל מבעיות למידה ותקשורת, ועד לקויות מורכבות יותר כמו אוטיזם או תסמונת דאון. המספרים האלו רק הולכים ועולים: בתוך חמש־עשרה שנה גדל מספר התלמידים בחינוך המיוחד ביותר מפי שניים. מאחורי כל נתון כזה עומדים הורים, אחים, משפחות שלמות שמתמודדים יום־יום עם אתגרים, קושי וגם הרבה אור ואהבה.
כדי להבין את החוויה מבפנים, שוחחנו עם שלוש אימהות:
שרה, אמא של ישי בן 32, שנולד עם תסמונת דאון ובעיית לב נדירה.
אמא של רוחמה, שהתמודדה עם PDD – לקות על הרצף האוטיסטי.
חני, אמא של אוריה בן 9, ילד עם תסמונת דאון.
שאלנו אותן את השאלות שאנשים לא תמיד מעיזים לשאול, וקיבלנו הצצה נדירה לעולם מורכב ומלא באמונה, כאב, וגם אהבה שאין לה גבולות.
קחי אותי לרגע שגילית שהילד שלך הוא ילד מיוחד
שרה: "בחודשים לפני שהוא נולד ובבדיקות שקדמו משהו הרגיש לי לא רגיל. הוא הילד ה-13 שלי, והרבה דברים היו מוזרים. המון מי שפיר, ראש גדול לעובר קטן". אחרי שקראה המון חומר, הכירה את התסמינים והתעקשה לקבל תשובות מהרופאים הם הודו בפניה שיכול להיות שהילד שלה סובל מתסמונת דאון, אבל רק כשישי נולד – האבחנה הייתה חד משמעית. היה רגע של הלם, כי באינסטינקט אנחנו מאמינים שהכל בסדר ומעדיפים להגיד שהמחשבות הן סתם פחדים אבל האבחנה היתה חד משמעית וההתעטשות שלה היתה מהירה, כי החיים חזקים יותר מהכל.
תסמונת דאון היא מצב גנטי שבו במקום 46 כרומוזומים רגילים יש בגוף 47. הכרומוזום הנוסף (בכרומוזום מספר 21) גורם להתפתחות ייחודית: עיכוב קוגניטיבי, מאפיינים חיצוניים אופייניים ולעיתים גם בעיות בריאות נוספות – כמו מומי לב או קשיים בראייה ושמיעה.
במקרה של ישי, התברר לאחר הלידה שיש לו גם בעיה בלב – עורק קטן שאמור להיסגר בבכי הראשון אחרי הלידה, אך אצלו זה לא קרה. רופא המשפחה גילה את זה במקרה, ובגיל שנה הוא עבר ניתוח לסגירת העורק. עד גיל 13 הוא היה במעקבים אבל ברוך השם הלב שלו מתפקד תקין והיום אפילו המעקב מיותר.
שרה נזכרת בהשגחה פרטית קטנה מאותה תקופה: כמה חודשים לאחר הלידה הם נסעו לשווייץ, ובמקרה פספסו רכבת שהייתה אמורה לקחת אותם להרים גבוהים במיוחד. “אחר כך הרופא הסביר לנו שטיול בגובה כזה היה עלול לסכן אותו בגלל בעיית הלב,” היא מספרת. “הבנתי שהכול מלמעלה, פשוט הכול. זה כל כך מרגיע”..
אצל רוחמה לא היתה הבחנה עד גיל שלוש, ולמרות שכתינוקת היא היתה בוכה המון, עדיין לקח שלוש שנים להתחיל להבין שמשהו לא תקין. “בהתחלה היא פשוט הפסיקה לדבר, ומשהו בהתפתחות שלה היה לא תקין, ולא בקצב. היא הילדה ה – 11 מתוך 15 בלע"ה, היה לי ניסיון בתינוקות ובקצב ההתפתחות שלהם ומשהו אצלה היה נראה לא הגיוני. עברנו המון אבחונים ובדיקות עד שקיבלנו שם ומושג ‘PDD’ – על הרצף האוטיסטי.”
Pervasive Developmental Disorder) PDD) – היא הפרעה התפתחותית נרחבת. זהו מונח רפואי שמתאר קבוצה של לקויות שנמצאות על הרצף האוטיסטי. בניגוד לאוטיזם קלאסי, שבו הסימנים מופיעים כבר בגיל צעיר מאוד, ב־PDD לעיתים ההתפתחות נראית תקינה בשנים הראשונות ואז חלים שינויים – כמו אובדן דיבור, קשיים בתקשורת או כניסה לעולם פנימי סגור. ילדים עם PDD יכולים להיות בעלי יכולות גבוהות בתחומים מסוימים – ציור, מוזיקה, מחשב – לצד קשיים משמעותיים אחרים, כמו התמודדות עם שגרה, הבנת כללים חברתיים או ויסות רגשי.
חני מספרת שרק אחרי שאוריה נולד הם הבינו שיש לו תסמונת דאון. היא לא חשדה בכלום לפני, ולא ראו שום סימן. "הרגע הראשון זה הלם, ברור. אף אמא לא מצפה לבשורה כזאת, להגיע לבית חולים וללדת ילד לא רגיל" אבל באותה נשימה היא מספרת, שיחד עם ההבנה שהילד שלה לעולם לא יהיה ילד רגיל, היא הבינה שאם הקדוש ברוך הוא שלח אותו דווקא אליה, היא תהיה האמא הכי טובה בשבילו.
יש משפטים שאסור להגיד לאמא לילד מיוחד?
שרה לא סובלת את האמירה ש“אם נולד לך ילד כזה, את בטח צדיקה”. בעיניה, זה לא “תיקון” שלה ולא ניסיון שמקפיץ אותה לדרגת קדושה. יש לקדוש ברוך הוא את הסיבות שלו, לכל דבר, אבל ילד מיוחד לא הופך את ההורים שלו לקדושים יותר מכל הורה אחר. הורות היא עבודת קודש תמיד, לכל הורה, והאהבה לילד היא אהבה אוטומטית, בלי קשר לגיל, להגדרה הרפואית שלו או לכמות הכרומוזומים שלו.
היא גם לא אוהבת שמייפים מציאות: “אל תשקרו לי שהוא מפותח, כי הוא לא. האמת לא מפחידה אותי, אני מכירה אותה. מצד שני", היא חייבת לעדן "כשמתנדבות או מטפלו אומרות לי שהן אוהבות לעבוד איתו, אני ממש מתרגשת. כל אמא אוהבת שאוהבים את הילדים שלה, וכשזה מגיע לילדים עם מוגבלות זה אפילו מרגש יותר".
אצל רוחמה ההתמודדות היתה שונה, מההתחלה. בניגוד לילד עם תסמונת דאון שאפשר לזהות על הפנים שלו, ברכה התמודדה עם מצב שבו הבת שלה נראתה רגילה, רק ההתנהגות שלה יכולה להיות חריגה ולפעמים גם לא נעימה לאנשים. "זה לא תמיד נעים, כי היו יכולות להיות לה התפרצויות ואנשים מבחוץ חושבים שאלה הורים שאיבדו שליטה על הילדה שלהם", אבל גם עם זה לומדים לחיות. לפעמים להסביר, לפעמים להתעלם. בשכונה שלהם כולם הכירו אותה ואהבו אותה, וגם אם היו סיטואציות לא נעימות הסביבה תמיד הבינה, ועם הזמן גם רוחמה למדה לווסת את עצמה והם למדו להתמודד איתה במצבי לחץ, להגיב לה ולהרגיע.
חני לא מתרגשת מאנשים בלי טקט. תמיד יש, והם לא יעלמו. היום היא גם מעידה שכלום כבר לא נכנס לה ללב, אבל חלק מההתמודדות של השנים הראשונות היא גם להבין שלאנשים תמיד יש מה לאמר, ולפעמים הם כל כך בלתי נסבלים שאפילו לענות להם מרגיש מיותר. "היו כאלה שאמרו לי: 'אתם בטח עשירים עכשיו עם קצבת הנכות שאת מקבלים', כאילו, באמת? יש לי ילד תסמונת דאון, כל החיים השתנו, השגרה, העבודה, הבית, ילד תסמונת דאון דורש הרבה יותר מילד רגיל, ואתם נתקעים על הקצבת נכות?" ויש עוד משהו שקשה לה לשמוע, כשקוראים לילד שלה נשמה גבוהה. "אני מגדלת ילד, לא נשמה. והוא ילד, בדיוק כמו ארבעת האחים המושלמים שלו".
ילד מיוחד דורש הרבה יותר מילד רגיל, ובמקרה שהוא לא ילד יחיד במשפחה, האחים מרגישים את השינוי ואת חלוקת הקשב והמשאבים של ההורים, שהם תמיד לטובת הילד המתמודד. שרה ידעה מהיום ששי נולד, שהתפקיד הראשון שלה הוא לתווך לילדים בבית עם מה הם מתמודדים. בעלה ישב והסביר לכל ילד בשפה שלו על ישי, על הבעיה שלו ועל השינויים שיהיו מעכשיו בחיים. והיא יודעת להגיד גם היום, 32 שנה אחרי, שהדרך שבה היא מתייחסת לילד – תהיה הדרך שהסביבה שלו ובמיוחד האחים יתייחסו אליו.
אחד הילדים פעם שאל אותה אם ישי יתחתן, ואחרי רגע של בהלה היא הבינה שהאמת תמיד חזקה יותר מהכל והסבירה שילדים כאלה לא מתחתנים. את התגובה שלו היא זוכרת עד היום: "הוא חיבק את ישי ואמר לו, 'אל תדאג כשאני אתחתן אתה תמיד תוכל להגיע לבית שלי, ואני אתן לך מה שאתה רוצה'. זה היה רגע מרגש, לראות שכנראה הצלחנו במשהו אם זאת התגובה של הילד".
גם חני יכולה להעיד שאוריה צריך הרבה יותר שעות אמא ביום, מילד רגיל. "הכל אצלו יותר מורכב, ולוקח יותר זמן ללמוד. פעולות שילד רגיל לומד לעשות תוך כדי החיים, צריך ללמד ילד תסמונת דאון, שלב אחרי שלב". הרצון לאתגר את הילד וללמד אותו עצמאות מורכב, כי צריך גם להבין מה הגבולות שלו, ולא לייצר לו תסכולים מיותרים. אפילו בפעולה פשוטה של ללכת למכולת לקנות חלב. תחשבו על הילד שלכם, ועם הפעם הראשונה ששלחתם אותו לקנות חלב. גם ילדים בישנים יותר ילמדו מה בדיוק צריך לעשות. "אצל אוריה זה מורכב יותר. צריך ממש להסביר לו שלב אחרי שלב מה עושים, ואז לתת לו להיכנס לבד, אבל להישאר בקרבת מקום. יש פחד שלא יבינו אותו, שלא יראו אותו, שיעקפו אותו והוא לא תמיד יידע לעמוד על שלו".
גם כשאוריה למד לקרוא ראתה חני הבדל תהומי בינו לבין האחים שלו. "ילדים לומדים לקרוא בבית ספר. אצל אוריה היינו צריכים לברר מה הדרך הכי נכונה בשבילו. זה להתייעץ, לבדוק, לשאול, לקבל החלטה, לבדוק אם זאת החלטה נכונה, ואם טעינו אז מהתחלה לברר הכל שוב.
ובכל שלב יש גם רגרסיות, שאסור להיבהל מהם, רק ללמוד יותר טוב את הילד ואת הגבולות שלו. "חשוב לנו לאתגר את הילד שלנו", היא מסבירה "אבל צריך להיזהר לא להביא אותו לקצה". היום חני כבר מכירה את הגבולות של הילד שלה, יודעת למה הוא מסוגל ומתי לשחרר ולוותר לו, ולמנוע תסכולים מיותרים.
גם הטיפול ברוחמה דרש יותר מכל ילד אחר, והאסטרטגיה של ההורים שלה היתה מאוד ברורה: "היא בטח לוקחת יותר אנרגיה, אבל אם לומדים לרתום את הילדים האחרים לטיפול אז המאמץ נהיה מאמץ משותף – וההתמודדות היא משפחתית" מסבירה אמא שלה. היו תקופות שאחת הבנות שלה נסעה עם רוחמה בכל יום ראשון ממודיעין עילית לירושלים, והחזירה אותה כל יום שישי הביתה, מהפנימיה.זאת מסירות לא ברורה מאליה של אחות.
היו גם סיטואציות לא קלות. חלק מההתמודדות אצל ילדים עם PDD הוא קושי בוויסות רגשי ובתגובה למצבי לחץ. אצל רוחמה זה התבטא לעיתים במצבים קיצוניים. היא היתה יכולה לברוח מהבית כשמשהו בשגרה שלה פתאום השתנה, ופעם גם קפצה למרפסת של השכנים מהקומה למטה, קפיצה מסוכנת שהיתה יכולה להסתיים בבית חולים או גרוע מכך.
מקרה נוסף שזוכרת ברכה עד היום היה בשלב שבו רוחמה כבר ידעה לנסוע לבד באוטובוס. היא עלתה על אוטובוס מהבית לכיוון הפנימיה בירושלים, כשבאחת התחנות עלו המון בחורי ישיבה. רוחמה לא מצאה את עצמה באוטובוס אז היא פשוט ירדה. בלי להודיע או להסביר לאף אחד. את השעות שבהם חיפשו אחריה היא לא תשכח, את החרדה לגורלה ואת תחושת ההקלה כשמצאו בריאה ושלמה רק מעט מפוחדת.
אלה התנהגויות שלא נובעות מרצון להשתולל או ממחסור בחינוך, אלא מכך שילדים עם PDD חווים שינויים קטנים או חוסר שגרה בעוצמה עצומה, ולעיתים מתקשים לבטא במילים את מה שמציק להם. כשהם מוצפים, התגובה הטבעית שלהם היא להיעלם מהסיטואציה, בלי להבין את ההשלכות של הפעולות שלהם ובלי לחשב סיכונים.
עוד אתגר שהתמודדה איתו רוחמה היה הפער בין מה שציפו ממנה במוסדות השונים, ליכולות שלה. לא פשוט למצוא לילדה במצב שלה מוסד שמדויק בשבילה. מי שהכיר אותה ידע שהיא צריכה לקבל הוראות ברורות לכל שלב, ובמקומות שבהם למדה לא הבינו למה היא לא עושה מה שאומרים לה ומחכה להוראות. זה יוצר המון תסכולים, וילדים במצב שלה מגיבים לא טוב לתסכולים.
אחרי שנים של ניסיונות למצוא מסגרת מתאימה, רוחמה התקבלה לבית הספר “דקלים” בירושלים – מסגרת לילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי. שם היא סוף־סוף הרגישה שייכת. המדריכות האמינו בה, לימדו אותה עצמאות, והצוות עטף אותה בחום ובסבלנות.
בהתחלה היה לה קשה להסתגל לסדר יום קבוע, אבל עם הזמן למדה להכיר את הגבולות והצליחה לפרוח. היא אהבה שיעורי מוזיקה, הייתה רגישה מאוד לצלילים, ויכלה לקלוט מנגינה רק משמיעה אחת. בהמשך גם למדה לשים גבולות, אפילו בתחום המוזיקה. למדה שלא מתאים שתשיר ליד גברים, ושאין מוזיקה בשלושת השבועות. מבית הספר שלה עזרו לה גם להשתלב בעבודה בעלי שיח, בקשירת ציציות. תפקיד שנתן לה משמעות והמון סיפוק.
עם כמה שהמשפחה מושפעת מנוכחות של אח מיוחד בחייה, יש גם המון דברים טובים, שלא בטוח היו מקבלים בחיים אחרים. שרה היא סבתא רבה לנינים, וגאה להגיד שכולם אוהבים את הילד שלה. "יש כאלה שקשה להם להתחבר בהתחלה, אבל הם רואים את ההתלהבות והאהבה שיש לאחרים אליו והם לומדים אותו". החופש האחרון היה אחד מרגעי הנחת הגדולים שלה. הם התארגנו לחופשה משפחתית, והדבר הראשון שכולם חיפשו כשהגיעו למתחם היה את ישי.
יש גם רגעי נחת קטנים גם בשבתות בצהריים, כשנכד שלה יושב עם הבן שלה, שלפעמים גדול ממנו בעשרים וחמש שנה, ומשחק איתו, או מקריא לו ספר, וזאת כנראה סיטואציה שילד במשפחה אחרת לא היה נתקל בה ביומיום שלו.
גם ברכה בטוחה שהילדים שלה רגישים יותר לסביבה, בגלל שהם יודעים שלא תמיד אפשר לשפוט בני אדם לפי מראה חיצוני. "ילד שמתמודד עם PDD נראה מבחוץ ילד רגיל", היא מסבירה. "עד שיש התנהגות מוזרה או התפרצות שיכולה לגרום לאנשים להגיב מוזר, להיבהל ולפעמים אפילו לכעוס עלינו כהורים".
המון מהתהליך שהם עשו כהורים, והעבירו גם את הילדים, היה ללמוד על ההתמודדות שלה. להבין את המצוקה, להכיר את הטריגרים, אף פעם לא לשפוט ותמיד להיות סלחניים הרבה לפני שכועסים. "זאת לא היא, זאת המחלה שלה", היא הסבירה להם תמיד, וכשמבינים את זה באמת, הרבה יותר קל להתמודד איתה, ובדיעבד גם עם אנשים אחרים.
הילדים של חני היו צעירים כולם, כך שהשינוי הוא פחות דרסטי, אבל האהבה שאוריה מקבל מהאחים שלו היא פנומנלית. "להיות אח לילד תסמונת דאון הופכת אותך לרגיש ולקשוב יותר, לא משנה הגיל", היא מסבירה. זה ילדים שרואים את העולם אחרת, מבינים יותר, רגישים וקשובים יותר.
יש לך עצה לתת להורה שמתמודד עם בשורה כזאת?
שרה, בלי להתלבט לרגע, מבטיחה שילד מיוחד הוא מתנה. "הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ולא הייתי מוותרת עליו לרגע, למרות כל הקשיים". וכן, ההתחלה קשה, כמו שכל התחלה היא קשה, ויש המון מה ללמוד, אבל לכמות האהבה שמקבלים חזרה מילד כזה אין תחליף בעולם. שרה היא סבתא רבא, יש לה נינים, הבית שלה אמור היה להתרוקן מזמן אבל היא מרגישה שזכתה שיש לה ילד שחוזר אליה הביתה כל ערב, נמצא בבית בשבתות וחגים ומשאיר אותה צעירה, כנראה לנצח.
שרה נוהגת להשתתף במפגשים של עמותת “יד על הלב” – מסגרת תומכת להורים לילדים עם תסמונת דאון. בהתחלה, היא מספרת, היו שם הרצאות ממומחים על התפתחות הילד ועל סוגי טיפולים שאפשר להעניק להם, אבל ההורים עצמם ביקשו משהו אחר: “אמרנו להם, עזבו הרצאות, אנחנו חיים את זה כל יום – באנו לנשום אוויר.” היום, כשהם נפגשים, זו חגיגה של אהבה. “יושבים סביב השולחן, כל אמא מראה תמונות של הילד שלה ומספרת עליו בגאווה. זה מטורף לראות כמה אימהות לילדים מיוחדים אוהבות את הילד שלהם באמת מכל הלב"
ברכה רואה בגידול של רוחמה לא עונש ולא גזרה, אלא ניסיון מהשם – ניסיון שבא יחד עם הכוחות לעמוד בו. “השם לא שולח לאדם ניסיון שאין לו את הכלים להתמודד איתו,” היא אומרתובאמת מאמינה באמונהש למה במה שהיא אומרת. “זה קשה, לפעמים קשה מאוד, אבל עם הזמן לומדים להבין את הילדה, לומדים את השפה שלה, ואז הכול נהיה קל יותר.”
היא מדברת על השנים שעברו, על ההתמודדויות, על האשפוזים ועל מסע ארוך של חיפושים אחר המסגרת הנכונה לבת שלה. “רוחמה לא הסכימה להיות בכל מקום. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ואיפה היא לא רוצה להיות, היא פשוט לא נשארה.” עד שמצאו את המקום המתאים – בית הספר ‘הדקלים’, שבו סוף־סוף הרגישה בבית – עברו שנים של ניסוי וטעייה. “זה לא היה פשוט,” ברכה מודה, “אבל שם היא פרחה. היא למדה, יצרה, נהנתה. סוף סוף ראינו אותה שמחה.בהתחלה את חושבת שאת רק נותנת" היא מסבירה על ההבנה העמוקה שבאה עם הזמן, "אבל אחר כך את מגלה כמה את גם מקבלת. היא נתנה לנו כמשפחה רוגע, שמחה, ביטחון, ואהבה שלא דומה לשום דבר אחר.”
חני מביאה זווית נוספת להורים שמקבלים בשורה כזאת. "בסוף, זה לא מפחיד כמו שזה נשמע” היא אומרת. “ברור שבהתחלה קשה, יש הרבה שאלות והרבה פחד, אבל עם הזמן לומדים שזה פשוט חלק מהחיים.”
אחת העצות שהיא עצמה קיבלה כאמא טריה, היתה לא לשנות את הבית בשביל הילד. "תכניסו את הילד לבית, לשגרה, ותוך כדי תנועה תלמדו לשלב אותו. לא צריך לשנות את כל החיים, לעזוב את העבודה ולעשות שינויים דרמטיים. הילד לא צריך בית חדש, הוא צריך את הבית שלו – עם ההורים שלו, עם האחים שלו, עם השגרה. זה מה שייתן לו ביטחון.”
גם המסגרות היום שיש לילדים מיוחדים הם ממש טובות, וברוב הפעמים הם מספיקות. יש תמיכה, יש עזרה מקצועית ויש טיפולים שמתאימים לילדים בכל שלב ובכל מצב. אוריה בעצמו לומד היום בכיתה משולבת – בית ספר רגיל, עם סייעת צמודה שעוזרת לו במה שצריך ומוציאה אותו בשיעורים בהם הוא לא בקצב של הכיתה, בעיקר במקצועות כמו חשבון.
יש מחשבות על העתיד? מה יהיה בעוד 30 שנה, 50 שנה?
שרה מעדיפה לא לחשוב. פשוט לא לחשוב. הציעו לה המון פעמים לשלוח את הילד שלה לפנימיה, יש המון מסגרות שיכולות להכיל ילדים במצב של ישי, אבל היא לא רוצה לשחרר אותו. הוא לא יודע לדבר ולהביע את עצמו, והמחשבה שהוא יהיה בפנימיה ימים שלמים ולא יידע להביע את עצמו מצמררת אותה. אז היא פשוט לא חושבת, ומאמינה שמה שהכי טוב בשבילו, יקרה לילד שלה.
גם חני לא חושבת. היא צעירה בהרבה, וגם הילד שלה צעיר, והיא פשוט הבינה שאסור לה לחשוב על ההמשך. אין לה שליטה על מה יקרה ושום דרך לתכנן את זה, אז בשביל מה לחשוב? "כשאוריה נולד, לא חשבנו לעולם שהוא יהיה מפותח כל כך בגיל תשע, אז לחשוב עכשיו מה יהיה בעוד חמישים שנה? מה זה יעזור לנו? ועוד משהו", היא אומרת, בפשטות אבל בעוצמה. "אני יודעת שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו פי מליון ממה שאני אוהבת אותו, אז הוא ידאג לו. אני בטוחה בזה". ככה, פשוט. חזק.
לברכה היו המון מחשבות על העתיד. היא חששה ממנו, הסתקרנה ממנו, ובעיקר לא ידעה איך להתכונן עליו. ואז בוקר רגיל של יום ראשון ה׳ באדר א׳ תשע״ט (10.2.2019) ענה לה את כל התשובות לגבי העתיד. בימי ראשון רוחמה היתה נוסעת מהבית שלה במודיעין עילית לפנימיה בגבעת שאול. באותו בוקר עלתה על קו 304, שבדרך התהפך האוטובוס, נפצעו 32 נוסעים ונהרגו שתי נוסעות. רחלי גוטרמן, נשואה ואמא לתינוק בן חצי שנה, בת 24 במותה, ורוחמה רוזן, בת 27 במותה.
בשעות אלו מתקיימים דיונים פנימיים בין עסקני 'העדה החרדית' אודות יוזמה חריגה לחסום את ירושלים ביום שבו הנשיא דונלד טראמפ צפוי להגיע לעיר. כך עולה ממידע שהגיע לידי 'המחדש'.
מהמידע עולה כי המניע למהלך הוא מחאה על מעצרם המתמשך של בחורי הישיבות, כאשר העסקנים מבקשים לנצל את ביקורו המתוקשר של טראמפ כדי להציב את הסוגיה על סדר היום הבינלאומי.
לדבריהם, מדובר במהלך שמטרתו לעורר הדים ברחבי העולם ולהביא לכך שגם טראמפ עצמו והתקשורת הזרה ישמעו על הבחורים החרדים היושבים בכלא, שכל "עבירתם" היא שהם יושבים ולומדים תורה.
אחרי שהכחישו במשך שנתיים כי הם נלחמים בנתניהו ממניעים פוליטיים, שאותם הסתירו בכסות הדאגה לחטופים, הערב נחשפה תרמיתם של המפגינים.
במהלך עצרת ענק שנערכה בכיכר החטופים בהשתתפותם של השליח האמריקני סטיב ויטקוף, ג'ראד קושנר ורעייתו איוונקה, התייחסו השלושה לשחרור החטופים הצפוי והודו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ והמתווכות, לצד תודה מיוחדת לראש הממשלה בנימין נתניהו.
אלא שבמהלך הנאומים, בעוד המשתתפים מריעים כשמזכירים את הרודן הטורקי ארדואן ונשיא מצרים א-סיסי, צעקות בוז נשמעו בזמן שהוזכר ראש הממשלה בנימין נתניהו. השליח ויטקוף ניסה להסות את ההמונים המורעלים, אך ללא הועיל.
סגן ראש הממשלה ושר המשפטים יריב לוין, הגיב לאירוע ואמר כי זו חרפה גדולה. "הקולות שנשמעו הערב בתל אביב, עת שליחו של הנשיא טראמפ, סטיב וויטקוף, הודה לראש הממשלה בנימין נתניהו, הם חרפה גדולה. זה היה ביטוי מביש לכפיות הטובה הנוראה כלפי ראש הממשלה נתניהו שהוביל את מדינת ישראל בתקופה הקשה שהיא חוותה, והביא להישגים האדירים שראינו בשנתיים האחרונות. הישגים שכוללים את שובם של החטופים, עם ניצחון ישראלי, ולא כניעה ישראלית, כפי שחלק מאותם אנשים שמפגינים באותה כיכר דרשו שייעשה במהלך השנתיים האחרונות.
הייתי ליד ראש הממשלה בשעות הקשות ביותר. ראיתי כיצד הוא מוביל את המדינה ואת דאגתו הכנה לחטופים, גם כשהיו מי שחשבו שהשבתם חסרת סיכוי. ראש הממשלה נתניהו, הרוב המוחלט של אזרחי ישראל מעריכים את עשייתך ומודים לך גם בערב הזה. תודה לך!".
שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי הגיב גם כן ואמר: "ידוע שארבעת המינים מייצגים את עם ישראל, כאשר הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח מייצגת את אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. הערב גילינו שיש דרגה נמוכה יותר מערבה. ערב רב. טעם רע וריח מסריח. חסרי בושה, כפויי טובה, בלי דעת ובלי תבונה.
לא תהרסו לנו את השמחה. ברוך אלוקינו שהבדילנו מן התועים. עם ישראל יודע את האמת והוא מכיר תודה ענקית לראש ממשלתנו על המהלך ההיסטורי שהוביל והשיג".
ח״כ צבי סוכות אמר גם הוא כי ״אלפים ששואגים בוז כששליח המעצמה החזקה בעולם מודה לראש ממשלת ישראל זו קודם כל טיפשות אדירה ושנאה פתולוגית באמת חסרת תקנה. מביש כל כך״.
מהליכוד נמסר: "זה לא משנה כמה בוז תצעקו, אתם צועקים בוז לאמת. סטיב וויטקוף וכל מי שהיה שם יודע, לולא הנחישות, היצירתיות, האסטרטגיה והאומץ של ראה״מ הממשלה נתניהו, החטופים לא היו שבים הביתה. תודה בשם כולנו אדוני ראש הממשלה, תודה לך!"
תקרית חמורה התרחשה היום (מוצאי שבת) במכלול הגירוש בכלא קציעות, כחלק מההיערכות לשחרור אסירים ביטחוניים במסגרת עסקת החטופים שצפויה לצאת לדרך.
אסיר ביטחוני תקף לוחמת כליאה משירות בתי הסוהר (שב"ס) ונגח בה בראשו. הלוחמת נזקקה לטיפול רפואי במקום. כוח של לוחמי הכליאה שהיה בסמוך השתלט במהירות על התוקף, והוא הועבר לחקירה ולמעצר במשטרת ישראל.
בעקבות האירוע, נציב שב"ס דורש באופן מיידי לשנות את רשימת המשוחררים המתוכננת ולהסיר ממנה את האסיר התוקף. משמעות הדבר היא כי המחבל ימשיך לרצות את עונשו בכלא ולא ישוחרר במסגרת ההסכם.
דוברות שירות בתי הסוהר מסרה כי לוחמי הכליאה ממשיכים לפעול במסירות בבתי הסוהר ובמכלולי הגירוש "מול הגרועים שבאויבים", בהתאם להנחיית הדרג המדיני, והכול במטרה לאפשר את חזרת החטופים לישראל.
• נמשכת ההיערכות להשבת החטופים: גורם ישראלי מעריך כי נערכים לשחרור החטופים ביום שני, ובתקשורת הערבית יש דיווחים על שחרור אפשרי כבר מחר (ראשון). בתוך כך, באל-ג'זירה דווח פורסם מסמך שלבים ביצועיים לתוכנית טראמפ, לפיו כל החטופים החיים ישוחררו בין יום ראשון ליום שני (עד 06:00 בבוקר), יחד עם חללים ככל שניתן. המסירה תיעשה ללא טקסים פומביים. במקביל, יוכנס סיוע הומניטרי מיידי ותחל פעולת שיקום התשתיות.
• התחייבות חמאס להשיב חללים: חבר משלחת המו"מ, אלוף במיל' ניצן אלון, הבטיח למשפחות כי "ההסכם מחייב את חמאס להשיב את כל החטופים", על רקע חשש ממשפחות החללים. עם זאת, דובר חמאס ניסה להתחמק מהתחייבות למסירת החללים, בטענה ל"מורכבות גדולה מאוד" עקב ההרס בעזה.
•בג"ץ דחה עתירה נגד העסקה, והשופט שטיין קבע כי "ענייני מלחמה ושלום… אינם שפיטים". במקביל, המחבלים שצפויים להשתחרר הועברו לבתי הכלא עופר (לשחרור לגדה) וקציעות (לשחרור לעזה ולמצרים).
• ברכות להסכם: מנהיגי בריטניה, צרפת וגרמניה פרסמו הצהרה משותפת בה בירכו על הסכם הפסקת האש ושחרור החטופים. במקביל, נשיא ארה"ב טראמפ מתכנן לקיים ועידת פסגה עם מנהיגים ערבים ואירופים בנושא עזה במהלך ביקורו במצרים בשבוע הבא. בתוך כך, נשיא מצרים, א-סיסי, שוחח עם קנצלר גרמניה והציג את חזונה של מצרים ליישום ההסכם ושיקום עזה, בהתבסס על תוכנית טראמפ. א-סיסי אישר את הכוונה לכנס פסגת מנהיגים בין-לאומית בנושא.
• דיווח ב-BBC: חמאס החזיר לשירותיו כ-7,000 מאנשי מנגנוני הביטחון שלו כדי להשיב את השליטה באזורים שפונו על ידי צה"ל. בנוסף, מונו חמישה מושלים חדשים למחוזות בעזה, כולם בעלי רקע צבאי בכיר בזרוע הצבאית של הארגון. במקביל, "ההגנה האזרחית" של חמאס דיווחה לאל-ג'זירה כי חצי מיליון תושבים חזרו לצפון רצועת עזה מאז הכרזת הפסקת האש.
• בכיר חמאס מוסא אבו מרזוק התבטא בנוגע לפירוק הארגון מנשקו: "כל עוד יש כיבוש, זכות ההתנגדות נשמרת. רק אם יוסר הכיבוש… הנשק יהיה בידי המדינה הפלסטינית". אבו מרזוק נטש ריאיון בערוץ מצרי לאחר שנשאל אם מעשי 7 באוקטובר היו אמורים להוביל לשחרור.
• חיל האוויר תקף תשתיות של חיזבאללה בדרום לבנון, בהן אוחסנו כלים הנדסיים לשיקום תשתיות טרור, וזאת בטענה להפרת ההבנות בין ישראל ללבנון.
חדשות מהעולם
• הנשיא טראמפ הודיע כי יטיל מכסים בשיעור של 100% על סין, החל מ-1 בנובמבר, בתגובה להגבלת ייצוא המתכות והמינרלים הנדירים על ידי בייג'ינג. טראמפ איים גם בביטול פגישה עם הנשיא שי ג'ינפינג. בתגובה, ירידות בבורסות בארה"ב (נאסד"ק 100 ירד בכ-2%) והדולר התחזק מול השקל.
שר האוצר ויו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' במתקפה חריפה נגד השר לשעבר גדי אייזנקוט, שתקף אותו על רקע התנגדותו לעסקת שחרור המחבלים. סמוטריץ' טען כי אייזנקוט היה צריך "להצטער, להתבייש, לבקש סליחה, לומר לנו תודה שלא הקשבנו לך", ואף האשים אותו ב"פוליטיקה קטנה".
יו"ר הציונות הדתית ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' פתח את תגובתו לאייזנקוט בהתייחסות לכינוי "תת-הנהגה" בו השתמש חבר הכנסת: "אני מניח שניסית להתכתב עם המונח תתי-אדם של חברך לאופוזיציית השנאה והפילוג, יאיר גולן."
סמוטריץ' הטיח באייזנקוט כי ביום של השגת השבת כל החטופים, הוא היה צריך לשתוק: "אתה ביום כזה היית אמור להתכסות בדום שתיקה, להצטער, להתבייש, לבקש סליחה, לומר לנו תודה שלא הקשבנו לך. אתה הרי במשך חודשים מטיף למדינת ישראל להיכנע לגרועים שבאויביה." הוא טען כי עמדת אייזנקוט, שכללה נסיגה לקווי השישי לאוקטובר ואפשרות לחמאס להתעצם, הייתה מונעת את ההישג: "אם חלילה היינו מקשיבים לך, לא היה שום סיכוי בעולם שנגיע להישג הכביר הזה, שבו אנחנו מחזירים בעזרת השם את כל החטופים הביתה במכה אחת."
השר הדגיש את ההישג המושג: "צה"ל נשאר בחמישים אחוז משטח רצועת עזה כנקודת פתיחה לחתירה להמשך מימוש מלוא מטרות המלחמה, ובראשן השמדת חמאס ופירוזה של רצועת עזה, כשיש לנו לגיטימציה של הנשיא טראמפ."
סמוטריץ' טען כי ההתעקשות שלו נגד עסקאות חלקיות היא שהובילה להשבת כל החטופים, ואף דרש תודה: "היית ביום כזה אמור גם להגיד לי תודה שסירבתי לעסקאות חלקיות שהיו מפקירות חלק מן החטופים. אנחנו מקבלים עכשיו את כל החטופים רק בגלל ההתעקשות הזאת שלי." הוא תיאר את הסכנה בעסקאות קודמות: "חצי מהחטופים עדיין נקברים במנהרות החמאס, שדורש כניעה מוחלטת שלנו כתנאי להשבתם."
השר הבהיר מדוע הצביע נגד העסקה למרות השבת כלל החטופים: "כן אני הצבעתי נגד. הצבעתי נגד כי אני חושב שלרוקן את בתי הכלא ממרצחים טרוריסטים נוראיים, להוציא לחופשי את כל הנהגת הטרור של הדור הבא, שתתפזר עכשיו בכל העולם ותשמר את אותם תאים שיכוונו כאן טרור… אני חושב שזו טעות קשה."
הוא הוסיף כי הרגיש צורך להשמיע את קולם של נפגעי הטרור: "אני גם חושב שצריך מישהו שישמיע את קולם של אותם נפגעי טרור, שבלב שותת דם ישבו עכשיו בבית וירגישו שרוצחים מחדש את יקיריהם כשמוציאים לחופשי את מי שרצח אותו. אני הרגשתי צורך להשמיע את קולם ולהתנגד לעסקה הזאת."
סמוטריץ' מתח ביקורת חריפה על אייזנקוט וגנץ על עזיבת הממשלה: "היית צריך להיות שם, אבל אתה לא שם, כי יחד עם בני גנץ, שגם בו בינתיים הספקת לבגוד, החלטת לפני שנה שאתה בורח מאחריות. החלטת שאתה הולך לעסוק בפוליטיקה קטנה, כשהחטופים שלנו נמקים במנהרות כשהלוחמים שלנו מחרפים את נפשם בעזה ובכל זירות המלחמה. וזה חבל מאוד."
הוא טען כי אייזנקוט מתהדר ב"נוצות של אחדות" שלא שייכות לו: "אין שום דבר מאחד בלא לתת לגיטימציה למי שחושב אחרת ממך ולא להיות מסוגל לנהל שיח ענייני, רציני, מכובד." השר סיכם: "אני אמשיך באחריות גדולה לאחד את העם הזה. אני אמשיך באחריות גדולה לחתור לניצחון מלא, להשמדה מוחלטת של חמאס, לפירוזה של עזה."
באתר המוזיקה החרדי היחיד מסוגו 'המחדש מיוזיק' מבית 'המחדש' – האתר המסונן הגדול ביותר בעולם, מתקרבים לסגירת ההצבעה במצעד המוזיקה השנתי הגדול לשנת תשפ"ה, שתנעל עם כניסת השבת. והשנה, המצעד מתקיים בשיתוף פעולה אסטרטגי עם יישומון המוזיקה 'ג'וזיק' – הבית של המוזיקה היהודית'.
מצעד המוזיקה השנתי של 'המחדש' הפך זה מכבר לאחד האירועים המכוננים והמשפיעים ביותר בז'אנר המוזיקה היהודית, כאשר הציבור הרחב הוא זה שקובע מי הם אמני, שירי ואלבומי השנה.
החל מהערב (מוצאי שבת שובה תשפ"ו) ההצבעה נפתחה והגולשים יקבעו מי הם הזמרים והשירים של שנת תשפ"ה, במגוון קטגוריות: שיר השנה, זמר השנה, אלבום השנה, תזמורת השנה, מלחין השנה, מעבד השנה ומקהלת השנה.
מלבד ההצבעה המסורתית באתר וכדי להקל על הציבור ולהנגיש את חווית ההצבעה, 'המחדש' ו-ג'וזיק, משיקים בוט וואטסאפ חדשני, שיאפשר את ההצבעה באופן ישיר, מהיר וידידותי באמצעות הודעה פשוטה.
להצבעה באתר 'המחדש' הקליקו כאן – להצבעה באמצעות הבוט הקליקו כאן.
תוצאות המצעד החגיגיות יפורסמו, אי"ה, ביום ראשון ה' דחול המועד סוכות תשפ"ו.
אז קדימה! בואו להצביע ולקבוע מי הם האמנים שיוכרזו כזוכים בקטגוריות המתמודדות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא היום (ו') הצהרה לתקשורת בה הכריז על השבתם של כלל החטופים, החיים והחללים כאחד, כהישג עצום במלחמת התקומה. נתניהו הדגיש כי זהו יעד מרכזי שדבק בו לאורך כל הדרך, תוך שהוא מתייחס למבקרים וללחצים שהופעלו עליו.
"אנחנו מציינים היום את אחד ההישגים העצומים שלנו במלחמת התקומה: השבת כל חטופינו, החיים והחללים כאחד. זהו יעד מרכזי שדבקנו בו לאורך כל הדרך. לאורך כל השנתיים שחלפו מתחילת המלחמה הבטחתי למשפחות החטופים – והבטחתי גם לכם, אזרחי ישראל – שנחזיר את כולם, בלי יוצא מן הכלל. הבטחנו – ואנחנו מקיימים."
ראש הממשלה תקף את אלו שהטילו ספק בדרך זו: "אני מזכיר לכם שהיו מי שאמרו בתחילת המלחמה: 'טוב, צריך להתרגל לרעיון שלא נוכל להחזיר אפילו חטוף אחד חי.' אני חשבתי אחרת – ופעלתי אחרת. האמנתי שאם נפעיל על החמאס לחץ צבאי כבד – בשילוב לחץ מדיני כבד – נוכל גם נוכל להחזיר את כל חטופינו. וכך בדיוק עשינו."
נתניהו טען כי ההחלטה להתמיד בדרך זו לא הייתה קלה: "אבל אני גם אומר לכם – בלשון המעטה, זה לא היה קל. הייתי צריך לעמוד מול לחצים כבירים, גם מן הבית וגם מן החוץ." הוא פירט את הלחצים שדחה: "לחצים לא להיכנס לרפיח, לחצים לא לתפוס את ציר פילדלפי, לחצים לא לפעול בזירות אחרות, לחצים לעצור את המלחמה ולסגת מהרצועה – כש'חמאס', 'חיזבאללה', משטר אסד ואיראן – כולם בשיא כוחם. אבל דחיתי בתוקף את כל הלחצים הללו, כי לנגד עיניי עמד שיקול אחד ויחיד: ביטחון ישראל."
הוא הדגיש כי ביטחון ישראל משמעותו "השגת מטרות המלחמה, לרבות שחרור חטופים; הסרת האיום הגרעיני והבליסטי מאיראן, שהעמיד בסכנה את הקיום שלנו כאן; ושבירת הציר האיראני, שהחמאס הוא חלק מרכזי ממנו."
ראש הממשלה הציג נתונים על השלבים השונים בהשבת החטופים: "חרף כל הלחצים שהזכרתי, המשכנו להילחם בעזה והמשכנו להילחם במרחב כולו. עד כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן השבנו לישראל 158 חטופים – מתוכם 117 חטופים חיים. לאחר כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן החזרנו הביתה עוד 49 חטופים חיים וחללים – עשרה מתוכם במבצעים נועזים נוספים של כוחותינו."
נתניהו התייחס לאתגר האחרון של השבת 20 חטופים חיים ו-28 חללים, תוך שהוא תוקף שוב את הפרשנים שטענו כי "אין דרך עלי אדמות להחזיר את החטופים – מבלי להיכנע לדרישה המרכזית של החמאס: שצה"ל ייצא לגמרי מהרצועה."
"גם כאן אני חשבתי אחרת, ופעלתי אחרת," אמר נתניהו והסביר את ההיגיון שהוביל לעסקה: "ידעתי שאם ניכנס בעוצמה למעוז האחרון שנותר בידי החמאס – העיר עזה – ואם נשמיד את מרכזי הכוח בתוכה, החמאס ירצה להציל את שלטונו."
הוא הדגיש את חשיבות השילוב בין עוצמה צבאית ללחץ מדיני: "חשבתי גם שאם נוסיף ללחץ הצבאי המאסיבי שלנו לחץ מדיני מאסיבי של ידידנו הגדול, הנשיא טראמפ – השילוב הזה יגרום לחמאס להשיב את כל חטופינו, כשצה"ל נשאר עמוק בתוך הרצועה ומחזיק בכל הנקודות השולטות בה. וזה מה שקורה."
ראש הממשלה הבהיר כי העסקה הנוכחית לא הייתה אפשרית קודם לכן: "כל מי שאומר שעסקת החטופים הזאת הייתה מונחת כל הזמן על השולחן – פשוט לא אומר אמת. החמאס מעולם לא הסכים לשחרר את כל חטופינו כשאנחנו נמצאים בתוך הרצועה." הוא סיכם: "החמאס הסכים לעסקה רק כשהרגיש שהחרב מונחת על צווארו – והיא עדיין על צווארו."
נתניהו פנה למשפחות: "הבטחתי לקרובי החטופים שלא נוותר על אף אחד ועל אף אחת. ואכן החטופים כולם ישובו אלינו. בימים הקרובים, בעזרת השם, נביא את כולם." הוא ציין כי לצד השמחה, החטופים "יעמדו בפני משימה קשה של שיקום גופני ונפשי. עם ישראל כולו יחבק אותם."
בסיום, הודה נתניהו לכוחות הביטחון ולצוות המשא ומתן: "בלי ההקרבה המופלאה של חיילינו לא היינו זוכים להשיב את החטופים הביתה." הוא הודה באופן מיוחד לנשיא טראמפ על "מנהיגותו העולמית, ועל המאמצים הבלתי נלאים שלו לגיבוש התוכנית הזאת להשבת החטופים," וכן לשר רון דרמר ולצוות המשא ומתן.
"לפני שנתיים חג שמחת תורה הפך ליום של יגון לאומי. שמחת תורה הזה יהפוך, בעזרת השם, ליום של שמחה לאומית על שובם של כל אחינו ואחיותינו החטופים," סיכם נתניהו, תוך שהוא מדגיש: "כפי שאמר הרמטכ"ל: המערכה עדיין לא הסתיימה. יחד נשלים את משימותינו, יחד נרחיב את מעגל השלום סביבנו."
כשאומרים בן רהב, אוהדי הספורט הוותיקים בישראל יזכרו שוער מוכשר בשיא הקריירה, שהגשים את "פסגת החלומות" של כל ספורטאי. כיום, מי שפוגש את הרב בן רהב – רואה אברך כולל, מוסר שיעורים, ואדם ששקוע עמוק בעולמה של הלכה. עבורו, השינוי הזה לא היה רק חיצוני: "אם היית שואל אותי, לא הייתי מעלה אפילו בדמיון הכי פרוע, באמת, שיום יבוא ואני לא רק אראה ככה, אלא ארגיש ככה".
לא מצליחים לצפות? נסו באמצעות הקישור הבא
"יש לי את הכל ואין לי את עצמי"
הסיפור של רהב אינו סיפור תשובה קלאסי של התחזקות איטית. הוא מספר על ילדות באבן יהודה למשפחה חמה ומדהימה, שבה "תורה ומצוות לא הייתה… בכלל, אפשר לומר, בכיוון". הספורט היה המוקד, והוא טיפס בחזרה לליגה הראשונה לאחר פציעה קשה בנעוריו. בגיל 25 הגיע לקבוצה הירושלמית.
אבל בשיא התהילה, כשחייו נראו כחלום שהתגשם, רהב הרגיש ש"שום דבר לא באמת נוגע בי". הייתה לו "תחושה שיש משהו גדול שנסתר ממני". החיפוש אחר תכלית החל.
תחושות אלו חפפו לתקופה שבה נפצע שוב. הפציעה, שאותה לא רצה באופן מודע, שימשה כטריגר לשינוי שבו חשק בתת-מודע. אז, הוא מספר, זה פגש אותו: "האור הגדול" – אותו רגע רוחני עמוק שבו "אין שאלות יותר, שהכול מובן". לדבריו, זה רגע שבו "משמיים נותנים לך, מגלים לך את הנשמה פשוט. וכשהנשמה מתגלית, כולנו יודעים באמת שהכל ברור והכל טוב".
טוטליות מול "כף הקלע"
ההתמסרות של רהב לדרך החדשה הייתה מיידית ומוחלטת. הוא מתאר אותה כטוטליות, כשהוא פשוט ישב ולמד: "אני הולך עם הדבר הזה עד הסוף. לא מעניין אותי איך". בגיל 28 הוא פרש מכדורגל וחזר להתגורר אצל הוריו. הוא נאלץ ללמוד את יסודות היהדות מאפס: "אני בן 28 ואני לא יודע כלום. א' ב' של יהדות" , תחושה שלעיתים תסכלה אותו.
אך תקופת המעבר הייתה קשה ומאתגרת, ורהב מתאר אותה כ"כף הקלע": "אתה יום אחד רוצה את הדרגות הרוחניות הכי גדולות בעולם… ולמחרת? למה לא אחרי עשר דקות? עשר דקות אחרי זה, וזה מאוד מאוד קשה". זו התקופה שבה אנשים נוטים "להיכשל", כפי שהוא מעיד מניסיונו בליווי בעלי תשובה.
"הם ראו שיותר טוב"
למרות המעבר הדרסטי, משפחתו קיבלה אותו בהכלה מדהימה. רהב מתאר את הוריו כ"צדיקים גמורים" שהיו ענוותנים ונתנו הכול. לדבריו, הם הכילו את השינוי כי "הם ראו שיותר טוב. כשאתה מראה להם שאתה אדם אחר, שמח יותר, שלם יותר, רגוע יותר, כל הורה רוצה של הבן שלו יהיה טוב". כיום, הם מקפידים על המצוות בשיא הדקדוק.
כיום, רהב הוא אברך כולל הלומד למבחני הרבנות ומשמש כרב בישיבה ומעביר שיעורים, כולל שיעור קבוע שמנצל את עברו המפואר ופונה במיוחד לאוהדי כדורגל.
בסיכומו של הראיון אומר הרב רהב: "אני כל כך שמח מהחיים שלי היום, אני חי חיים יהודיים, אני חי בטהרה… אני לא מוכן לסכן את זה". המסר שלו הוא חד וברור: חיים עם אמונה, גם אם הם דורשים טוטאליות, הם החיים "הכי מתוקים, והכי הכי אמת, והכי שמחים בעולם".
הם ראו את הדפוס, חקרו את השורש הדתי, ושילמו מחיר אישי כבד בטרור. כעת, שנתיים אחרי שאסון שבעה באוקטובר חשף את הקיפאון המחשבתי בדרג המדיני, שלושה מהמומחים הבולטים והנועזים ביותר בסכסוך הערבי-פלסטיני חושפים את התובנות שהשאירו אותם "צועקים במדבר" במשך שנים.
ד"ר מרדכי קידר, מזרחן ותיק ששירת 25 שנה במודיעין; דוקטור אדי כהן, בן לקהילה היהודית בלבנון שאיבד את אביו שנרצח על ידי חיזבאללה; ודוקטור יחיאל שבי, חוקר שכתב דוקטורט על שאיפת "זכות השיבה" – כולם מגיעים לאותה מסקנה חותכת: הסכסוך הוא מלחמת דת מתוכננת שמתנהלת בתוכנית שלבים.
בראיון מיוחד ל'המחדש', הם מפרקים את פרדיגמת "השלום האזורי" שקרסה, חושפים את הצביעות של קטאר ששימשה "אב במשפט הרצח של בנו" (חמאס), ואת האמת המטרידה על מצרים שחתמה על "שלום תועלתני" בלבד. זוהי עדותם המלאה, חפה מנאיביות, של האנשים שראו את האיום מגיע – ובידם מונחות כעת התוכניות המפורטות כיצד לצאת ממנו.
מבית פולני לחיל המודיעין
כשנשאל ד"ר קידר כיצד התחיל להתעסק בעולם הערבי, הוא השיב בשאלה: "תשאל יותר איך אדם ששפת אם שלו מהבית זה שפת היידיש, ושני הוריו הם פולנים, בכלל הולך לכיוון הזה?". התשובה טמונה במורה אחד יוצא דופן בבית הספר צייטלין בתל אביב, בכיתה ט'. "הוא היה מורה מאוד מעניין, מאוד מושך, מאוד ככה אהבנו אותו התלמידים, ואנחנו אחריו באש ובמים. ואז פתאום ראיתי שאני יודע ערבית על בוריה."
ידע זה פתח בפניו מסלול חיים שלם: "ולאחר מכן אני הייתי 25 שנה בחיל המודיעין," הוא מגלה. "התגייסתי בשנת 1970, ישר לחיל המודיעין, ל-8200." עבורו, זה היה עולם מרתק: "זה עולם שאנחנו לא מכירים. עולם שמתנהג בצורה אחרת משלנו. עולם שחושב אחרת משלנו. עולם שכל הארגז הכלים התרבותי שלו שונה משלנו."
הרגע שהפך לוויראלי
לאחר שחרורו, הפך קידר לדמות תקשורתית, בין השאר בזכות יכולתו להשתמש בערבית "בכל מיני אירועים תקשורתיים, כמו ויכוחים," כדבריו. עימות אחד בלט במיוחד: "זה היה עימות שהיה לי באל-ג'זירה עם המנכ"ל של אל-ג'זירה, כשהוא ראיין אותי ביום ירושלים שלפני 17 שנה, ב-2008."
כשהמנכ"ל שאל בזעם "מדוע אתם בונים בירושלים?" קידר השיב בטיעון מוחץ: "עניתי לו שירושלים הייתה בירתנו כשאבותיכם, הם אבות המוסלמים, היו שותים יין, קוברים בנות בחיים, ועובדים אלילים ואלילות במכה. כי הרי האסלאם כולו 1,400 שנה. […] אז אמרתי לו, כשאנחנו לפני 3,000 שנה היינו בירושלים, בירתנו הנצחית וההיסטורית, אבותיכם בכלל היו עובדי אלילים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מכם רשות לבנות בירושלים?"
כשמנחה אל-ג'זירה הגיב: "אתה לא יכול למחוק את ירושלים מהקוראן," קידר השלים את הניצחון: "אמרתי לו, אדוני, ירושלים אפילו פעם לא מופיעה בקוראן. אתה לא יכול לשכתב את הקוראן מעל מצח אל-ג'זירה." לדבריו, "הריאיון הזה נהיה ויראלי, הוא רץ בכל המקומות, ועד היום אנשים מצטטים אותו." שבע וחצי שנים לאחר מכן, המנכ"ל ציין זאת כ"חוויה מאוד קשה שהוא עבר."
בסיס הסכסוך: זה לא מה שחושבים
"תראה, בסיס הסכסוך הוא סכסוך דתי בין האסלאם והיהדות," אומר ד"ר קידר בבהירות. "ואנשים, בעיקר אנשים שהדת לא מהווה בשבילם שיקול חשוב, לא מבינים את זה, וגם לא רוצים להבין את זה. מכיוון שהם רואים בכל דבר עניין פוליטי, כלכלי, טריטוריאלי, כל מיני עניינים אחרים. כאשר המרכז של הסכסוך הוא העניין של הדת." הוא מדגיש כי זהו סכסוך "שאנחנו צריכים לדעת איך להתייחס אליו, כי גם בדת האסלאם יש דרכים איך להתמודד עם בעיות קשות, וצריך לדעת איך לעשות את זה."
ד"ר קידר מבהיר כי המהלכים המדיניים הנוכחיים הם "אווילים בגלל שבישראל לא מבינים את הראש שלהם. חושבים שאם ניתן להם מדינה או משהו כזה, אז זה ירגיע אותם." כפתרון חלופי, מציע ד"ר קידר את הקמת "אמירויות פלסטיניות" – ערי מדינה המבוססות על מבנה החמולות. "אתה יכול לתת להם אמירות בחברון על בסיס החמולות שלהם."
עיקרי התוכנית, אותה כתב באופן מפורט, הם יצירת שלטון פלסטיני המבוסס על מבנה החברה הערבית השבטית, בו "השייכות והנאמנות לשבט ולחמולה חזקות בהרבה מהשייכות והנאמנות ללאום או לדת." כשהועלתה הטענה שהמאבק הדתי סותר הסכמה כזו, הוא הסכים: "לחלוטין. ולכן, אם אתה מדבר איתם באופן הנכון, הם מבינים שאין להם שום סיכוי לקבל שום דבר אחר, אז הם יקבלו את זה, כאילו תהיה להם ברירה."
הרשות הפלסטינית: יצירה מלאכותית
"הרשות הפלסטינית היא יצירה מודרנית על בסיס הלאומיות המומצאת שהומצאה בשנות ה-60 של המאה שעברה. וזה דבר שלא מחזיק מים," טוען קידר בנחרצות. הוא משווה זאת ל"לאומיות הסורית, שהיא לא אמיתית, ולכן הסורים הורגים אחד את השני. כמו הלאומיות העיראקית, שגם היא מלאכותית, ושם כולם הורגים אחד את השני. בתימן, בלוב, בסודאן, בכל המדינות הכושלות, וגם לבנון. אין לאומיות אמיתית."
על שולחן הממשלה
קידר מגלה כי הצעתו "היה על שולחן הממשלה." מה שמנע את קיומה, לדבריו, הוא "המלחמה בעזה, וסוריה ואלף ואחד עניינים. עוד אין להם את הפנאי לשבת ולדון בדברים עמוקים." הוא מביע תקווה כי אנשים כמו דוד זיני "שייכנס להיות ראש השב"כ" ו"עוד אנשים שמבינים את הרעיון הזה של האמירויות, ילכו על זה," ומציין כי זיני כבר מכיר את התוכנית.
חיים עם איומים
בעקבות פעילותו, ד"ר קידר הולך עם נשק. "האיראנים מדברים עליי, כי אני גם עושה עניינים באיראן," הוא אומר בנחישות, "למשל, אני קורא בגלוי לפרק את איראן למדינות אתניות. כי איראן אין, זה לא עם, אין עם איראני. יש שם הרבה עמים." הוא מאשר כי קיבל איומים "כל הזמן, האיראנים מאיימים עליי," אך משיב בציטוט: "אשרי אדם מפחד תמיד."
הסכנה הנסתרת: סוריה
כשנשאל איזו מדינה היא המסוכנת ביותר מבין אלו שנראות שקטות, קידר עונה מיד: "סוריה." הסיבה? "בגלל שמי שעומד בראשה היום זה איש דאעש. זה אחמד אל-שארעא. הוא מכונה מוחמד אל-ג'ולאני, והוא איש דאעש." לגבי הסכם שלום, קידר מזהיר: "בהחלט. ולכן צריך להיות מאוד זהירים." המלצתו: "כבדהו וחשדהו", וחתירה להסכם ביטחוני של שקט, לא לנורמליזציה מלאה.
בין ביירות לתל אביב: שיחה עם המזרחן שחי את הטרור על בשרו
דוקטור אדי כהן, מומחה לסכסוך הערבי-פלסטיני שגדל בלבנון, חווה את האנטישמיות בעורף ואיבד את אביו כשנרצח ע"י ארגון הטרור חיזבאללה לאחר שנחטף, חושף את האמת שאנשים מסרבים לראות על הסכסוך, האסלאם הקיצוני והמחיר של נאיביות מערבית
כשאנו משוחחים עם ד"ר אדי כהן, הוא לא מביא רק תעודות אקדמיות ומומחיות מזרחנית. הוא מביא זיכרונות. זיכרונות של ילד יהודי שגדל בלבנון, שראה את השנאה מקרוב, ששמע את הקללות ברחובות, וששילם את המחיר הכי יקר שאפשר לשלם.
"אני מיהודי לבנון," הוא פותח בפשטות. "נולדתי וגדלתי בלבנון. המזרח התיכון קשור אלינו מרקע. אני גדלתי עם מוסלמים ועם נוצרים, אני יודע את השפה הערבית." אבל מה שנשמע כהקדמה תמימה של מזרחן אקדמי, הופך במהרה לעדות מזעזעת על המציאות שהוא חי בה.
ילדות בצל חיזבאללה
"האם הכרת בתור ילד את אנשי חיזבאללה והשלטון שלהם?"" כן," הוא עונה מיד. "השנאה והאנטישמיות בקרב אנשי חיזבאללה, בקרב המוסלמים שם אתה רואה את זה בגרפיטי, אתה רואה את זה ברחוב, אתה רואה את זה בתקשורת שלהם. בכל מדינה, כמעט מדינה ערבית, אתה רואה את הדברים האלה. אבל בלבנון יותר."
עד גיל 18 גדל כהן בלבנון. 18 שנים שבהן ספג את תרבות השנאה, את התעמולה, את האנטישמיות הגלויה. אבל הדבר שצרוב בזיכרונו עמוק מכל הוא לא רק גרפיטי על קירות. "אבא שלי חטפו," הוא אומר בשקט. "חיזבאללה חטפו יהודים בשנת 1985. רצו לעשות עסקת חילופים ממש מה שאנחנו מדברים עליו היום. חטפו יהודים, רצו שישראל תשחרר אנשי חיזבאללה. זה היה בשנות ה-80, ולא יצאה לפועל העסקה. רצחו את היהודים. 11 יהודים, וביניהם אבי זיכרונו לברכה." הפאוזה בשיחה מרגישה כבדה. זה לא סיפור אקדמי. זה חיים.
הקול שצעק במדבר לפני השבעה באוקטובר
"הרבה דברים השתנו מאז שבעה באוקטובר," ד"ר כהן ממשיך. "אני הייתי פעיל גם לפני שבעה באוקטובר. אם תקראו את מה שכתבתי ברשתות הייתם קוראים לי ימני פשיסט. יש כאלה שקראו לי." הוא נושם. "פשוט הקו שלי ברור: לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים, לא מסייעים להם. את הטרור משמידים. אין לתת מזומנים לארגון טרור. טרור משמידים. את כל הדברים שאנשים התחילו להגיד אחרי השבעה באוקטובר אני אמרתי זאת תמיד."
אבל איך זה ייתכן ששום אחד לא הקשיב? איך אנשים, במיוחד בדרג הצבאי והמדיני, לא ראו את מה שהיה ברור לכהן? "חלק זה נובע מנאיביות," הוא מסביר בתסכול. "למשל, גם לפני שבעה באוקטובר אמרתי שאסור לתת לעובדים הפלסטינים להיכנס לישראל. אנשים אמרו: 'וואלה, עובדים פלסטינים, רק עובדים, חוזרים הביתה, רוצים רק להתפרנס.' אבל זה לא ככה. הנה, ראינו איך העובדים הפלסטינים 'התפרנסו' בעזה – אספו מודעין על ישראל לצורכי טרור, עובד פלסטיני שנכנס לישראל, זה סכנה."
כשאנו שואלים אותו על האחריות של הדרג הצבאי והמדיני, הוא לא נרתע: "הם טועים. זה שיש להם דרגות על הכתפיים, זה לא אומר שהם צודקים."
הנאיביות המערבית: אחרי מלחמת העולם השנייה
"זה משהו גלובלי," כהן מנתח, "משהו שקרה אחרי מלחמת העולם השנייה. אנשים רוצים ואוהבים לעשות שלום, אבל לפעמים זה לא הולך, זה לא יוצא – הערכים זה לא אותם ערכים. אני אצטט את ראש ממשלת איטליה: הערכים של האסלאם הם לא אותם ערכים שלנו, ושל האירופאים. זה לא אותו דבר, זה אחרת לגמרי."
זו נקודה קריטית שכהן חוזר אליה שוב ושוב: הניסיון לכפות ערכים מערביים, ליברליים, על תרבות שפועלת לפי כללים שונים לחלוטין. והמחיר? הוא משתלם על ידי הקורבנות.
העימות שהפך אותו למשפיען ערבי
"אחד הדיונים הכי מרתקים," מספר כהן בחיוך קטן, "שבאמת הביא לי קבוצה גדולה של סעודים שהתחילו להתעניין בי – זה כאשר התעמתתי בתקשורת מול ערבי ישראלי שהתחיל לקלל את מלך סעודיה."
מה עשה ד"ר כהן? "יצאתי והפסקתי את הראיון. לא המשכתי את הראיון בגלל קללות. צריך לכבד ולכן יצאתי מהדיון." התוצאה? "הסעודים מאוד העריכו, ואפילו הגדירו אותי בשנת 2021 כאחד האנשים הכי משפיעים בעולם הערבי – אני, כיהודי. עיתון סעודי הגדיר אותי אחד האנשים הכי משפיעים בתקשורת לשנת 2021, בגלל הסצנה הזו ועוד דברים."
האם יש סיכוי לשלום?
בהתייחסותו לתוכנית טראמפ עם חמאס, כהן נאנח. "תראה, אני לא מאמין. אני רוצה לקוות. אני מקווה שאני טועה, אבל אני לא מאמין. שמחר או מחרתיים, או אפילו עוד שלושה ימים, ישחררו את כולם – את מי שנשאר בחיים ואת כל הגופות. אני לא מאמין פשוט. אני מכיר אותם. זו תחושה. תחושה והרגשה פנימית. אין לי משהו להתבסס עליו, אין לי מידע ספציפי, אבל אני מכיר אותם."
מלחמת דת שלא מדברים עליה
האם יש דרך לפתור את הסכסוך הערבי-פלסטיני באופן כללי? לא רק עם חמאס, אלא עם חיזבאללה, החות'ים, וכל הארגונים האחרים? "ברור שהמלחמה היא מלחמת דת," כהן אומר בבירור. "ולא רק אנחנו. הם נלחמים בכולם בנוצרים, בכורדים, בכל מי שלא מוסלמי. זאת מלחמת דת. אין ספק."
והוא מביא דוגמה היסטורית מזעזעת: "אני יכול להגיד לך מה קרה בטבח פרהוד – טבח יהודי עיראק. נעשה ביהודים בבגדאד בחג השבועות, ו'-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. במהלך הפרעות נרצחו, לפי הערכות שונות, בין 180 למעל ל-1,000 יהודים, לפחות 2,118 נפצעו, לפחות 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז."
הוא משעין את ראשו קדימה: "למה טבחו ביהודי עיראק? ב-1941 הרי לא היה לא ישראל, לא התנחלות, לא אל-אקצא, לא בן גביר, לא נתניהו – כלום. מה היה? זה היה שבע שנים לפני הקמת המדינה". לדבריו "הטבח היה רק בגלל שהם יהודים."
"וזה לא רק היהודים," הוא ממשיך. "אם זה לא יהודים – זה נוצרים. אם זה לא נוצרים – זה יזידים. אם זה לא יזידים – זה כורדים. כל מי שלא מוסלמי, הם שונאים אותו."
הנשק שלא רואים: כסף ודמוגרפיה
אז אם זה מלחמת דת, איך האסלאם הקיצוני מצליח לגייס את כל העולם נגד ישראל? "שילוב של דמוגרפיה וכסף," כהן עונה בפשטות. "מאיפה הביאו את 40 הספינות למשט מול עזה? חמאס נתן להם. מאיפה חמאס קיבל את הכסף? מקטאר, מאיראן. כשיש כסף ויש דמוגרפיה – יש כוח."
והבעיה לא רק של ישראל. "לך תראה מה קורה עכשיו בכל מדינות אירופה. יש בעיות, וזה לא קשור לסכסוך הפלסטיני. כשאדם מפחד לצאת בגרמניה – זה לא קשור לפלסטין, לא לישראל, לא לאקצא."
ואז הוא משחרר משפט שמסכם את הכל: "בוא אגיד לך ככה בשני משפטים: שני מנהיגים גרמנים השמידו את אירופה. אחד קראו לו אדולף היטלר, השני – אנגלה מרקל. שניהם זרעו חורבן באירופה. אחד כי הוא נלחם בכל העולם, ומרקל כי היא פתחה את השערים לכל המוסלמים וכל הקיצונים."
כשאנחנו שואלים מה הדרג המדיני צריך לעשות? הוא משיב: "הדרג המדיני הפעם באמת מקבל החלטות נכונות," כהן אומר בזהירות. "מטרות המלחמה הן מטרות ראויות: השמדת חמאס, פירוק עזה מנשק. אבל צריך ללכת על זה עד הסוף. אם באמת ילכו עד הסוף."
כמו את קידר, כך אני שואל את ד"ר אדי כהן. "אתה מקבל איומים על חייך? אתה מפחד? "לא. אני לא חושש," הוא עונה. "אבל כשאני בחו"ל – אני נזהר." "מאות," הוא עונה כשאני שואל אם קיבל איומים ישירים. "אני מקבל את זה בתקשורת החברתית."
מאיפה כל החוזק הזה? "קודם כל, אמונה בהקב"ה. זה אחד. אני חושב שזו אמונה שאני מאמין בלמעלה. זה בעיקר. וחוץ מזה – צריך להיזהר גם. זהירות מתבקשת, אני תמיד זהיר."
האיום הכי מסוכן: המדינה שמחייכת
בסיום השיחה, אנו שואלים: מכל המדינות שאתה רואה בעולם – איזו מדינה, שלכאורה מחייכת לישראל, הכי צריך להיזהר ממנה? "הסעודים," הוא עונה מיד. "אני מזכיר לך, לפני שנה וחצי כולם כמה התלהבו לנורמליזציה עם סעודיה. אפילו נשיא המדינה יצחק הרצוג היה בקונגרס ואמר שהוא מתפלל לנורמליזציה עם סעודיה. זו היית נאיביות כי אני אז התנגדתי. אני יודע שזה לא אנשים שרוצים לעשות שלום. הסעודים לא יעשו שלום אם לא ניתן מדינה לפלסטינים. זה היה הנאיביות של המנהיגים שלנו. הסעודים – כל רצונם זה מדינה פלסטינית, והם יעשו הכל למען זה. ושלום יהיה שלום פייק איתם."
זכות השיבה, קטאר ומצרים: שיחה עם המומחה שחושף את האמת מאחורי הפרגוד
דוקטור יחיאל שבי, מומחה לסכסוך הערבי-פלסטיני שכתב דוקטורט שלם על זכות השיבה, חושף את המנגנון הגלובלי שפועל נגד ישראל, מסביר למה קטאר היא "האב במשפט הרצח של בנו", ומזהיר: המדינה המסוכנת ביותר היא דווקא זו שחתמנו איתה על שלום.
הדוקטורט שחשף את האמת
כשאני שואל את דוקטור יחיאל שבי איך הוא התחיל להתעסק בסכסוך הערבי-פלסטיני, התשובה שלו מפתיעה בעומקה. "קודם כול, כתבתי על זה במסגרת לימודיי – דוקטורט שלם, על כל הנושא של הדרישה לזכות השיבה," הוא פותח. "ההשלכות על מדינת ישראל, העובדה שיש תושבים או אזרחים ישראלים שחיים בעיר כמו נצרת, שרוצים לחזור לבתים שלהם ספוּרִיֶה – מה שהיום זה כפר ציפורי. אנשים שחיו בנס ציונה, ב-48' עזבו אותה ללוד."
והתובנה המרכזית? "הערבים עושים צעדות שיבה. צעדות השיבה האלה, כמו שעושים ערבים וישראלים, ואומרים: 'זאת הארץ שלי'. זה אותן צעדות שיבה של העזתים מ-2018 עושים צעדות שיבה לגדר, ואומרים: 'אנחנו רוצים לחזור לפלסטין של 48'.' היינו – אין הבדל בין פלסטין של 48' לפלסטין של 67'. הם רוצים את הכול."
המחקר המעמיק הזה הוביל אותו למסקנה חד-משמעית: "הסיפור הזה מאוד מאוד עניין אותי, חקרתי את זה. הגעתי למסקנה שזה מאבק דתי – זה מאבק למי שייכת את הארץ הזאת. ולכן המלחמה היא מלחמה של תוכנית שלבים – לנסות לשחרר אותה בשלבים."
הברית המסוכנת: השמאל הפרוגרסיבי והאסלאם הקיצוני
מה אחרים לא מבינים על הסכסוך? מה הדרג המדיני מפספס? הוא עונה, היום המאבק הוא מאבק קשה, מכיוון שיש פה שני גורמים שחברו להם יחדיו," שבי מסביר בתשובה מרתקת. "אחד זה השמאל, מה שנקרא, הליברל פרוגרסיבי, שרוצה לתקן עוולות, לפעול למה שנקרא צדק, והפלסטינים מצטיירים כעם ילידי, כאלה שגרו פה. הם בנו נרטיב מאוד יפה."
"ואת זה מתדליקים," הוא ממשיך, "גם הקטארים עם הכסף שלהם, וגם כל אותם מהגרים ערבים אסלאמיים, או אסלאמיים באופן כללי, שגרים באירופה ושיש להם השפעה מאוד גדולה על דעת הקהל. הם גם כוח אלקטורלי מאוד מאוד חשוב." הוא מסכם: "ושני הגורמים האלה שמשתפים פעולה – הם Game Changer.
האם ישראל יכולה להתמודד?
האם ישראל בכלל יכולה להתמודד מול המנגנון הגלובלי הזה? אנחנו שואלים והוא עונה: "ישראל יש לה גם משקולות שהיא יכולה להפעיל. קודם כול, ההון האנושי. דבר שני, היכולת הצבאית שלנו, הסיוע הצבאי שאנחנו יכולים להעניק. דבר שלישי זה להמשיך ולעביר את הנרטיב שלנו, שהנרטיב שלהם הוא שקרי והנרטיב שלנו הוא נכון. צריך לדעת לדבר – אתה שופט את הדברים מול העיניים."
והעיקרון המנחה? "צריך להבין שזה מאבק טוטאלי, ושלא בוחלים באמצעים, ושצריך להשפיע על כל גורם. אם יש את האוונגליסטים בעולם, שיש להם תמיכה מסוימת בנו – אז לתמוך בהם, לבוא ולהתחבר אליהם."
העימות שחזה את שומר החומות
כשהוא מספר לנו על עימות בתקשורת שהוא זוכר במיוחד, הוא מספר על רגע נבואי שהתרחש לפני שומר החומות. "הייתי בערוץ i24 בערבית," הוא מתחיל. "ושם דיברו על כל מה שקורה ביישובים הערביים, והמאבק של האוכלוסייה הערבית בישראל במה שנקרא גזענות וכיבוש ופגיעה. התרעם שם סגן ראש העיר של אום-אל-פחם. הוא אמר: 'אום-אל-פחם המורדת, אום-אל-פחם הנועזת' – שאום-אל-פחם היא מה שנקרא עומדת על שלה, נצמדת לאדמה."
הוא אומר כבדרך אגב "הסמל של עיריית אום-אל-פחם זה עץ זית. תראה איך הם נכסו את הזית לעצמם."
ד"ר שבי לא שתק: "ואני באתי ואמרתי: זה מצביע על זה שאום-אל-פחם לא נכבשה ב-1948, אלא אנחנו קיבלנו אותה מהירדנים. אנחנו נתנו להם שטחים מסוימים שכבשנו, והם נתנו לנו את האזור של ואדי ערה."
והמסר המרכזי שהוא העביר: "עכשיו, אני באתי ואמרתי: תשימו לב שהאנשים האלה שחיים בתוכנו חלק מערביי ישראל, אני לא אומר כולם, אבל חלק מערביי ישראל – הם יבואו והם יצאו כנגד המדינה. למה? כי לא מעניין אותם לשחרר את יהודה ושומרון או את הגדה המערבית או את עזה. מה שמעניין אותם זה לשנות את ההיסטוריה ולהגיד שהכול שלהם והיהודים לקחו מהם את כל השטחים."
"זה היה אחד העימותים החזקים," הוא נזכר. "והוא אמר: 'אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים לנצח את העושק.'" והתובנה? "זאת הייתה נקודה שבה הבנתי שאנחנו הולכים להתנגשות, והייתה התנגשות – ההתנגשות בשומר החומות, וההתנגשות לאחר מכן, בטבח-7 באוקטובר." תוכנית טראמפ: הרע במיעוטו.
מה דעתו על תוכנית טראמפ? "זה הרע במיעוטו," ד"ר שבי עונה. "יש בזה הרבה דברים טובים. מה הדבר הטוב ביותר? זה שאנחנו לא צריכים לעצור בשביל, מה שנקרא, לקבל את החטופים."
קטאר: האב במשפט הרצח של בנו
אבל הגילוי המדהים ביותר של שבי נוגע לתפקידה של קטאר. לאחר מחקר מקיף שערך, הוא מגלה תמונה מטרידה ."קטאר למעשה משכה את העולם בעם עם הפלסטינים או עם חמאס," הוא חושף. "ובזמן שהיא ניהלה איתנו משא ומתן עקר לעסקת חטופים חלקית, היא הרעילה ובנתה פה את קמפיין ההרעבה. היא מציגה עצמה כמתווכת 'אובייקטיבית', שותפה חיונית למהלכים הומניטריים, ואף נהנית מתמיכה של מדינות המערב."
"אלא שבפועל," הוא ממשיך, "המעורבות הקטארית חושפת מציאות מטרידה הרבה יותר: לא תיווך נייטרלי, אלא פעילות עקבית של ליווי, מימון ולגיטימציה לארגון טרור רצחני. לתת למדינה כמו קטאר לשמש כמתווכת בעסקה להשבת חטופים – זה כמו לתת לאב להיות השופט במשפט הרצח והטבח שבנו, במקרה הזה חמאס, ביצע."
מכונת התעמולה: אל ג'זירה והקמפוסים
שבי חושף את הממדים המלאים של השפעת קטאר: "קטאר הייתה זו שהדהדה את רעיון 'פלסטין מהירדן ועד הים', באמצעות מכונת התעמולה הרעילה שלה – רשת אל ג'זירה בערבית ובאנגלית. מכונת התעמולה נקראת בשפת האיסלאם 'דעווה' (הטפה) או 'ג'יהאד בל-כלאם' (ג'יהאד העט של העיתונאי – כתב הטלוויזיה של ימינו)."
ופרט מזעזע: "ולא לחינם רבים משדרני התחנה בעזה הם אנשי חמאס שהיו מחבלים בעצמם, המגדירים את פעולות הטרור של הארגון כ'הירואיות'." "כל ההשפעה שלה בעולם," הוא מוסיף, "גם באמצעות המיעוטים האסלאמיים באירופה, גם באמצעות ההשפעה שלה בקמפוסים השונים."
כשאני שואל אותו אם קמפיין ההרעבה שחמאס הדהד בעולם קשור לקטאר, התשובה ברורה: וודאי, בוודאי, מה זאת אומרת. היא מנהלת אותו לאורך השנים, ולא רק בתקופת המלחמה."
האם הסכם טראמפ יכול להחזיק?
"אני חושב שהוא הסכם מצוין, בהתחשב בנסיבות," ד"ר שבי עונה. "הוא הסכם הרבה יותר טוב מכל מה שראינו לפני כן." אבל יש תנאי חשוב: "אם מדינת ישראל תהיה זאת ששולטת על השטח מבחינה צבאית, ואם מדינת ישראל תעמוד על זה שעד שהיא לא תגיד – האנשים האלה עברו שינוי, גם ביהודה ושומרון וגם בעזה, והם יקבלו מאיתנו מפתחות רק אחרי שהם יוכיחו שהם עשו שינוי."
"שינוי," הוא מדגיש, "זה אומר שאין יותר הסתה, שהם לא קוראים להשמדת ישראל, שהם לא מחנכים למה שנקרא להחליף את ישראל. זה בסדר, כל עוד הם מחזירים לנו את האנשים שלנו, הכול טוב ויפה." "אבל אם זה לא הולך בדרך הזאת זה הסכם לא פשוט."
המדינה המסוכנת ביותר: הגילוי המפתיע
כשאני שואל אותו איזו מדינה מהמזרח התיכון היא המסוכנת ביותר, למרות החיוך וההסכם, התשובה מפתיעה. " מצרים," הוא אומר בלי היסוס. למה? "כאשר הם חתמו איתנו על הסכם שלום, סאדאת אמר: 'מנחם (בהתכוונו לראש הממשלה דאז מנם בגין) המסכן קיבל חפיסת נייר, אבל אנחנו קיבלנו את כל סיני.'"
ואז מגיע ההסבר התיאולוגי: "הפתווה, פסק ההלכה שעליו התבסס השלום הזה, הוא הולך על פי פסוק באסלאם. הפסוק בקוראן אומר ככה: 'אם פנו לשלום, תפנה גם אתה אליו, ותסמוך על אלוקים שהוא יודע מה לעשות.'" המשמעות? "זאת אומרת שהשלום הזה הוא שלום תועלתני, וברגע שירצו – הם יעשו משהו אחר. ככל שעכשיו זה משרת אותם."
האם אנחנו קרובים למלחמה עם מצרים? "אני לא יודע," שבי עונה בכנות, "אבל אני אומר: הרוצה שלום יכון למלחמה. תמיד להיות עם יד על הדופק. זה מה שאני אומר. עם זאת, אני לא מאמין בשלום איתם, כי שלום שמבוסס על מסירת שטחים ועל זה שממשיכים להרעיל נגדנו בכל מקום ואתר זה לא באמת שלום."
המאבק הטוטאלי
בסיום השיחה, שבי חוזר על העיקרון המרכזי שלו: "ככל שאנחנו לא נהיה חזקים ולא נאמין בצדקת דרכינו, ולא נבין שזה מאבק טוטאלי אנחנו נהיה בבעיה." לדבריו "אפשר לשתף פעולה עם המדינות שסביבנו ועם האוכלוסייה הערבית שחיה אצלנו " הוא מדגיש. "אבל הכול, הכול מתוך הבנה שאנחנו לא זרים בארצנו."
פורום "בוחרים בחיים – משפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה" הגיש עתירה דחופה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, יחד עם הרצל ומירב חג'אג', בדרישה למנוע את שחרורם הקרוב של מחבלים במסגרת עסקה ולחייב את המדינה בהודעה מוקדמת ומלאה למשפחות השכולות. העתירה, המופנית נגד ממשלת ישראל , דורשת מבית המשפט להוציא צו על תנאי שיורה למדינה לנמק מדוע לא תמנע את שחרורם של מחבלים הצפויים "לשוב לרצוח" , ואף טוענת כי מקרי עבר של שחרורים "הובילו לאסון השביעי באוקטובר".
בנוסף, המשפחות דורשות נימוק מדוע לא תימסר להן הודעה אישית ופיזית על ידי נציג צה"ל ונציג הממשלה על שחרור רוצחי יקיריהן, והודעה טלפונית מסודרת לשאר המשפחות הנפגעות. יתר על כן, העותרים מבקשים שיפורסם מידע מלא אודות כל מחבל משוחרר, הכולל את משך המאסר שנגזר עליו, פירוט מלא של הפיגוע בו השתתף, ושמות הנרצחים והנפגעים. העתירה כוללת גם דרישה לבדוק בצורה מקיפה כי אף אחד מהמחבלים המיועדים לשחרור לא הורשע בנסיבות חריגות בחומרתן, שכן לפי חוק הממשלה, אסירים שהורשעו לפי סעיף זה אינם יכולים להשתחרר בעסקאות.
העתירה מוגשת, לדברי הפורום, ב"לב כבד", תוך ציון כי גורלן של עתירות דומות "נחרץ מראש" וכי ההליך המשפטי הפך ל"מראית עין גרידא". המשפחות מדגישות כי במשך שנים התריעו על הסכנות בשחרור מחבלים, הזהירו מפני התוצאות ההרסניות של עסקת שליט, וטוענות כי אותם גורמים שדחו את אזהרותיהם נושאים באחריות ישירה לאסון השבעה באוקטובר. כעת, הם עומדים שוב בפני שחרור מחבלים, כשהסכנה, לטענתם, "אינה תיאורטית, היא ודאית".
מעבר לחשש הביטחוני, העותרים מדגישים את הפגיעה הרגשית, שכן קבלת הידיעה על השחרור דרך אמצעי התקשורת, ללא הכנה ותמיכה, מהווה "טראומה נוספת" ו"פגיעה נוספת" למשפחות. למעשה, העותרים מביאים דוגמה קודמת: בשחרור מחבלים בינואר 2025 התחייבה המדינה בפני בית המשפט כי תודיע מראש למשפחות השכולות, אך התחייבות זו "לא קוימה" ומשפחות רבות גילו על השחרור מהתקשורת. לפיכך, הם דורשים שנציג ממשלה בכיר יחד עם נציג צה"ל יגיעו אישית לכל משפחה, כפי שהמדינה התחייבה.
דוגמה נוספת שמובאת בעתירה היא מקרה ראיד חליל (רוצח אהרון יסייב ורביד אבירם הי"ד) , שעל אף שנידון לשני מאסרי עולם ובית המשפט קבע כי נסיבות הרצח היו "חמורות וחריגות בחומרתן" – עובדה שאסרה על שחרורו לפי חוק הממשלה – נכלל ברשימת המשוחררים הקודמת. רק לאחר פניית המשפחות, הוסר שמו מהרשימה. המשפחות טוענות כי "דם ילדינו הפך למטבע עובר לסוחר", ומבהירות כי הן פונות לבג"ץ לא בשם "הצדק שנרמס", אלא בשם "הכבוד המינימלי שמגיע למשפחות השכולות".
כחיזוק לדברים, ברנדה למקוס, אמא של דליה למקוס הי"ד שנרצחה בפיגוע דקירה בגוש עציון, ושאמה של דליה היא מראשי פורום "בוחרים בחיים" ורוצח בתה צפוי להשתחרר בעסקה הקרובה, פרסמה גינוי חריף: "אני מגנה את ממשלת ישראל על שחרור רוצח ביתי דליה למקוס הי"ד, ועל שחרור כל המחבלים… השחרור מזמין באופן מיידי את הרצח הבא". למקוס הטעינה כי "דם הנרצחים על ידם של השרים שהצביעו בעד שחרור המרצחים" והביעה זלזול בכך שהידיעה הגיעה אליה דרך התקשורת ולא בהודעה אישית, בניגוד להתחייבות המדינה. היא קראה לראש הממשלה לקדם באופן מיידי את חוק עונש מוות למחבלים.
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, עשוי להגיע לביקור בישראל ביום שני הקרוב. המידע על הביקור עלה בשיחות שהתקיימו לפנות בוקר בין הבית הלבן ללשכות בכירים בישראל, אם כי הפרטים "עדיין לא נסגרו סופית ויש הרבה אי בהירות בנושא".
שיחות המשא ומתן נמשכות גם כעת, כאשר המשלחת הישראלית המקצועית עדיין שוהה בשארם א-שייח'. גורמים המעורים בנושא ציינו כי העבודה על רשימת האסירים שישוחררו במסגרת ההסכם "התבצעה עד השעות הקטנות של הלילה".
ממשרד הביטחון נמסר הבוקר כי "על פי הנחיית הדרג המדיני, בהמשך לאישור הממשלה את המתווה להחזרת החטופים, החל מהבוקר יימסרו הודעות אישיות למשפחות הנרצחים, שהמחבלים המעורבים ברצח יקיריהן, צפויים להשתחרר במסגרת המתווה".
דובר צה"ל התיר הבוקר (שישי) לפרסום את שמו של חלל צה"ל: רס"ל (מיל') מיכאל מרדכי נחמני, בן 26 מדימונה.
נחמני, ששירת כלוחם טכנולוגיה ואחזקה בגדוד הנדסה קרבית 614, נהרג מירי צלף בפאתי שכונת שאטי בעיר עזה. האירוע התרחש במקביל לתחילת נסיגת כוחות צה"ל מהאזור, כאשר כוח של היחידה שהיה בפעילות במחנה הפליטים הותקף ממארב. הלוחם נפצע באורח אנוש, ולאחר ניסיונות החייאה, נקבע מותו.
מספר חללי צה"ל מתחילת המלחמה עומד כעת על 914.
שר הביטחון ישראל כ"ץ כתב: "אני כואב את נפילתו. ההישגים הגדולים שהושגו הם בזכות מיכאל ז"ל ולוחמי צה"ל הגיבורים שלחמו באומץ ובנחישות בארגון טרור אכזר".
