מיקום כתבה: שבת

שיתוף פעולה מיוחד, ושירה משותפת של גדול הזמר ארז יחיאל יחד עם הקלידן והזמר אלחנן בידני, בשיר מיוחד לכבודה של השבת, למילים של גדול המשוררים: רבי אברהם אבן עזרא, בלחן עממי. המפגש בין קולו המחוספס והמרגש של יחיאל לבין הכישרון המלודי של בידני יוצר הרמוניה יהודית שורשית שמפיחה חיים חדשים בטקסט העתיק, ומזמינה את המאזינים להתנתק מטרדות היום-יום.

היצירה נשענת על המילים המקודשות שכתב רבי אברהם אבן עזרא: "כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת – אֵל יִשְׁמְרֵנִי , אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי. אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ, לַעְשׂוֹת דְּרָכִים, גַּם לְדַבֶּר בּוֹ דִּבְרֵי מְלָכִים. דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִבְרֵי צְרָכִים – אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי. בּוֹ אֶמְצְאָה תָמִיד נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי, הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי מוֹפֵת , בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בְּשִׁשִּׁי – כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי! הַיּוֹם מְכֻבָּד הוּא , יוֹם תַּעֲנוּגִים , לֶחֶם וְיַיִן טוֹב, בָּשָׂר וְדָגִים, מִתְאַבְּלִים בּוֹ הֵם אָחוֹר נְסוֹגִים – כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וִישַׂמְּחֵנִי".

על המעטפת המוזיקלית הופקדו אנשי המקצוע המובילים בתחום, כאשר על הקלידים, התיכנותים והגיטרות חתום שי אסייג, שגם ביצע את המיקס והמאסטרינג PB יחד עם חליל מרטיט של מישל אסייג.

הקלטת השירה והמיקס הסופי בוצעו על ידי גיל נגר, כשהפן הוויזואלי זוכה לשדרוג מודרני באמצעות צילום של ארן חן וגרפיקה מרהיבה של בינה AI, המעניקים לשיר הוותיק חזות עכשווית ומרשימה.

הזמר דניאל אלישע משיק את מחרוזת השבת החדשה “שבת Live”, שצולמה באווירה סוחפת ומלאת אנרגיה יחד עם מאות בני ישיבה, שמכניסים את הצופה הישר אל תוך חוויית השירה של ליל שבת.

המחרוזת משלבת ניגוני שבת אהובים ומוכרים, בעיבוד עשיר וסוחף של יענקי כהן, לצד קליפ חי ומרגש בהפקתו של שרולי ברונכר, שצולם יחד עם מאות בחורים ומעביר את העוצמה והאחדות של רגעי השירה.

על הניהול האמנותי מנצח מוישי רוט, שמוביל את הפרויקט לחוויה מוזיקלית מיוחדת שמכניסה את הלב והבית כולו לאווירת שבת.

קונספט וניהול אמנותי: מוישי רוט | עיבוד ומיקס: יענקי כהן | בימוי עריכה וצבע: שרולי ברונכר | יחסי ציבור ותקשורת: ישראל רוזן

ערב שבת שלום אחים יקרים, פרשת השבוע – פרשת כי תשא.

אני רוצה לצלול לאיזה עומק נפלא שמגלה לנו רבי אליעזר בן הורקנוס – רבי אליעזר הגדול – בפרקי דרבי אליעזר (פדר"א פרק מ"ח), אומר: האותיות שיש בהם אותיות כפולות (יש בהם אותיות סופיות): כ', מ', נ', פ', צ'. כולם בסוד הגאולה נאמרו.

האות כ' – היא לאברהם אבינו; "לֶךְ־לְךָ" (בראשית י"ב, א'), פעמיים כ'. האות מ' – היא ליצחק אבינו; "כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם כ"ו, ט"ז), פעמיים מ'. האות נ' – היא ליעקב אבינו; "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (שם ל"ב, י"ב), פעמיים נ'. האות פ' – היא לגאולת עם ישראל ממצרים; "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם" (ג', ט"ז), פעמיים פ'. זו היתה הסיסמא של הגואל – "פקוד פקדתי אתכם". והאות צ' – היא לגאולה הקרובה ממש, וכפי שאומר הנביא: "צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'" (זכריה ו', י"ב), פעמיים צ'. האות צ', היא אות הגאולה שלנו.

על זה אומר מרן החיד"א בספרו "כיכר לאדן" (ליקוטים. סי' ה' אות א') בשם רבי שמשון מאוסטרופולי על הפסוק "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי" (ישעיהו כ"ד, ט"ז) – "מכנף" זה אותיות מ', כ', נ', פ', זה כל הארבע אותיות הראשונות. אז מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ – [את האותיות והסימנים של "מכנף",] זה כבר שמענו. אבל צְבִי לַצַּדִּיק – לזה אנחנו מחכים, רָזִי לִי רָזִי לִי – זה סוד שעדיין לא נגלה.

וזה כאשר משה רבנו מבקש: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (ל"ג, י"ח), עונה לו הקדוש ברוך הוא: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם כ"ג). חלק מזה, זה שהתהליכים שנגלים לעינינו, הם תהליכים שהם בהסתר פנים. לפעמים לאחר מעשה אנחנו מסתובבים לאחור ומצליחים להבין; "אה, תראה איזה יופי קרה כך וכך. כמה חסד ה'!".

אבל הגאולה הקרובה, היא נסתרת. וכאשר אנחנו נעורר בעצמנו את הכמיהה לגאולה ואת האמונה השלמה לגאולה, זה יעורר… ואנחנו נמצאים סמוך לחודש ניסן, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" (ראש השנה י"א ע"ב), במהרה בימינו אמן.

שבת שלום ומבורך!

אשר ירד משה רבנו מהר סיני, כשבידיו שני לוחות האבנים, הוא נחשף למחזה הנורא של החוגגים והרוקדים סביב מעשה העגל. ברגע ההוא, משה הבין את גודל האבדה ואת קושי השעה. מתוך קנאת השם שבערה בו, הוא יצא בקריאה נרגשת שהדהדה במחנה: "מי לה' אליי?" – מי מוכן לבוא אל משה רבנו ולמסור נפש למען כבוד שמיים?

באותה שעה גורלית, היה זה שבט לוי כולו שהתייצב לפני משה. הם לא היססו גם כשנצטוו לבצע את המשימה הקשה מכל – להרוג איש באחיו מבין אלו שידם הייתה במעשה הנורא של חטא העגל. רבותינו הקדושים מלמדים כי בעבור אותה מסירות נפש וזריזות מופלאה לבוא לכבוד השם, זכו בני שבט לוי למעמד הנצחי של עבודה בבית המקדש. הבכורים, שהיו אמורים לשרת לפני ה' יתברך, הפסידו את זכותם, ומי שזכה בכתר הכהונה והלוויה היו אלו שקפצו ראשונים לקריאתו של משה.

סיפור מדהים ממחיש את עוצמת הבחירה הזו: אחד מגדולי ישראל סיפר כי בהיותו נער צעיר, זכה לבקר אצל רבם של כל ישראל, מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. ה'חפץ חיים' שאל אותו: "האם אתה ישראל, כהן או לוי?". הנער השיב כי הוא ישראל.

ה'חפץ חיים' הביט בו ואמר: "אתה יודע שאני כהן. ומה ההבדל בינינו? הרי במהרה ייבנה בית המקדש, ואני אעבוד בו. כשיבואו זמנים שכל ישראל יעלו לרגל וכולם ירוצו וירצו להיכנס פנימה, השומר בכניסה יחקור: 'מי אתה? האם אתה כהן? האם אתה ישראל?'. מי שכהן יוכל להיכנס למקומות המקודשים ביותר, אך ישראל לא יוכל להיכנס לכל מקום. אלו שיעמדו בחוץ ויראו אותי בפנים, ודאי יחושו בליבם קנאה וכאב גדול על כך שהם אינם יכולים להיכנס לפניי ולפנים".

המשיך ה'חפץ חיים' וגילה לנער – שלימים הפך בעצמו לגאון עולם – את שורש העניין: "אתה יודע למה אני מספר לך את זה? כי את ההבדל הקטן הזה ביני לבינך עשה מעשה אחד לפני למעלה משלושת אלפים שנה. כשמשה רבנו צעק 'מי להשם אליי', האבות שלך לא קפצו. האבות שלי – קפצו! בזכות הזריזות והמסירות הזאת לכבודו של הקדוש ברוך הוא, זכיתי גם אני לשמש לפניו".

אך ה'חפץ חיים' לא הסתפק בכך והעניק לנער צידה לדרך החיים: "כהן אתה כבר לא תוכל להיות, אבל דע לך שיש רגעים בחיים שהאוזן שלך שומעת 'מי להשם אליי'. יש הרבה מצבים שבהם השעה צריכה אותך לכבוד השם. יש אנשים שהדברים עוברים ליד האוזן שלהם, ויש אנשים שקולטים את גודל השעה, קופצים מייד ועומדים לכבודו של השם יתברך – לשאת בנטל, לשאת בעול ולעשות למען שמו הגדול. שים לב, בני: כשיהיה זמן כזה שתשמע קריאה נרגשת לכבוד בורא העולם – תקפוץ מייד ואל תשתהה!".

גם בימינו, הקריאה "מי להשם אליי" עדיין מהדהדת. ישנם רגעים רבים שבהם צריכים דווקא אותך, וזוהי הזדמנות נפלאה לעמוד לכבוד בורא העולם ולעשות את מה שאחרים אולי מתעצלים לעשות. אל תחכה – תחטוף את השעה, תחטוף את הרגע! מי יודע לאיזה שכר, מעמד ומעלה תזכה בזכות אותה קימה לכבוד הקדוש ברוך הוא בשעת צו השעה.

שנזכה כולנו לימים של שלום ושלווה, לגאולה השלמה ולביאת משיח צדקנו בקרוב, אמן ואמן.

שבת זכור, השבת שלפני חג הפורים, נושאת אופי מיוחד במעגל השנה. בשבת זו קוראים בתורה את הציווי “זכור את אשר עשה לך עמלק”, ומדגישים את מצוות הזכירה והמחיה.

לקראת השבת המיוחדת נפוץ המנהג בתפוצות ישראל לכבד את השבת המיוחדת בקוגל מיוחד הנקרא "קוגל עמלק" שהוא עשוי מארבעה מינים שראשי התיבות שלהם "עמלק" לקיים מחיית עמלק בהידור, כאשר כל אות מיוצגת באמצעות סוג קוגל אחר בשפת היידיש: עפּל – תפוח עץ, מעל – קמח, לאָקשן – אטריות וקאַרטאָפֿל – תפוח אדמה. ארבעה סוגי קוגל: קוגל תפוחים, קוגל קמח, קוגל אטריות וקוגל תפוחי אדמה.

לגבי המקור של המנהג הקדום והקדוש נחלקו הדעות מתי התחיל אשר יסודתו כמובן בהררי קודש. כמו כן יש מחלוקת בין החנויות באופן עשיית הקוגל, האם מכינים ארבעה קוגלים נפרדים או שעושים בקוגל אחד ארבעה שכבות עם כל המרכיבים.

בבואנו לחנות שאבעס מרקט בירושלים שם נוהגים להכין את הקוגלים בנפרד, בשיחה עם הבעלים הרב שמואל וייס סיפר לנו שהמקור הוא מבורו פארק שבארה"ב שם לפני 3 שנים אחד מבעלי המעדניות (שמו שמור במערכת) קיבל את ההארה לזכות את הדור בקוגל המיוחד.

משם המשכנו אל מעדניית "נהדר" שבהר חוצבים, שם קידמו את פנינו הררי תבניות "קוגל עמלק" עסיסיים, כאשר אצלם נהגו לעשות את כל המרכיבים בקוגל אחד העשוי מארבעה שכבות. בשיחה עם מנהל המקום הרב מוטי קניג הסביר לנו שלמרות שטעם המנהג גנוז וטמיר מנהג ישראל תורה.

מאידך אחד המבינים טען בכל תוקף שמקור המנהג הוא בדחן ידוע שהיה אצל האדמו"ר ר' יואליש מסאטמאר זי"ע, שאמר את זה בטיש פורים כבדיחה ומשם הפך העניין

כך או כך ארבעה טעמים תרתי משמע למנהג המיוחד, וכל אחד ינהג בהכנת הקוגל כפי הוראת רבותיו ויהי רצון שנזכה למחות את קליפת המן – עמלק בשלמות.

דמותו של הרב יצחק אייזנבך זצ"ל חקוקה בזיכרון הירושלמי כנצר למשפחה שורשית ומפוארת, אך בילדותו היה "איצל'ה" ילד תוסס, מלא חיות ועליצות, שהפך את סמטאותיה הצרות של ירושלים ומגרשי הגרוטאות שלה לממלכת המשחקים והתעלולים הפרטית שלו.

היה זה בצהרי יום שבת קודש. השמש הירושלמית החלה לנטות לעבר המערב ואיצל'ה הקטן עשה את דרכו לעבר שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי. רגליו הקלות נשאו אותו דרך שער יפו, אל תוך נבכי העיר העתיקה, בואכה הרובע המאוכלס בערבים. הוא פסע בסמטאות המפותלות, בין אבנים שחוקות לחנויות ובתי קפה שוקקים אדם, כשלפתע קפא על עומדו.

בצד הדרך, מונחת על העפר הכהה, נצצה מטבע זהב בוהקת.

לבו של הילד החסיר פעימה. ערכה של המטבע היה עצום; בימים ההם, פיסה כזו של זהב יכלה לכלכל משפחה ברוכת ילדים ודלת אמצעים, כמשפחתו של איצל'ה, במשך שבועיים ימים של רווחה. דלותו של הבית זעקה מכל פינה, והאפשרות הגלומה במציאה הזו – להביא מזור למצוקת הכלכלה של הוריו – הרעידה את נימי נפשו.

אלא שבאותו רגע של ניסיון, נזכר איצל'ה: הן היום שבת קודש, והמטבע היא 'מוקצה' שאסור בטלטול. בתושייה של ילד נחוש, החליט להניח את כף רגלו על המטבע כדי להסתירה מעין עובר ושב, ולעמוד כך, כצוק איתן, עד צאת השבת. עבור כל ילד אחר זו הייתה משימה בלתי אפשרית, אך איצל'ה, בלהט של קדושה, לא ראה בכך שום קושי.

כך ניצב לו הילד, דומם כפסל, בלב הרחוב הערבי הסואן במשך למעלה משעה. המתח באוויר היה מוחשי. לפתע, ניגש אליו נער ערבי מקומי, עיניו בוחנות בחשדנות. "מדוע אתה עומד כאן ללא תזוזה?" שאל בתמיהה. איצל'ה ניסה תחילה לשתוק, אך כשהנער המשיך לחקור, ענה בתמימות ילדותית טהורה: "יש משהו יקר מתחת לרגלי, אך בגלל קדושת השבת אסור לי להרימו. אני שומר עליו ומחכה לצאת השבת כדי שאוכל…"

הוא לא הספיק לסיים את המשפט. בבת אחת הדף אותו הנער הערבי בעוצמה והפילו ארצה. עוד לפני שאיצל'ה המום הספיק להתאושש, גחן הנער, חטף את הזהב הנוצץ ונמלט אל מעבר לגדרות, נעלם בנבכי הסמטאות.

כואב ומדוכדך, הבין איצל'ה שאין טעם לרדוף אחריו בסמטאות העיר העתיקה בשעה כה מאוחרת ומסוכנת. הוא גרר את רגליו לעבר בית המדרש של הרבי מטשרנוביל, הרה"ק רבי נחום טברסקי זצוק"ל, שם נהג אביו לסעוד סעודה שלישית. בדרך כלל, היה איצל'ה הרוח החיה במקום – מסדר כסאות, עורך שולחנות ומגיש לסועדים בזריזות, אך הפעם נשברה רוחו. הוא הצטנף בקרן זווית, שקוע בעצבונו.

עיניו הטהורות של הרבי מטשרנוביל, שחיבב את הילד בכל לבו, הבחינו מיד בשינוי. הספסלים עמדו בערבוביה, ואיצל'ה "נעלם". כשמצא אותו הרבי בפינתו החשוכה, ניגש אליו ברכות ושאל: "מה קרה היום, בני? פניך כבויות, וכולנו זקוקים לך לעריכת השולחן". בלב שבור סיפר הילד לרבי את כל קורותיו ואת שברון הלב על הזדמנות הפז שהוחמצה בגלל רגע של תמימות. הרבי הקשיב בריכוז עמוק, נטל את ידו של הילד ואמר: "בוא איתי לשולחן עכשיו, ובמוצאי שבת, בוא לביתי".

עם צאת השבת, בחדרו הסמוך לבית המדרש, פתח הרבי את מגירת שולחנו. לעיניו המשתאות של איצל'ה הוציא הרבי מטבע זהב זהה לחלוטין לזו שאבדה בסמטה. "המטבע הזו שלך היא," אמר הרבי בקול מרטט, "אבל יש לי תנאי אחד: אני מבקש שתיתן לי תמורתה את שכר המצווה שקיימת היום!".

איצל'ה נדהם. "הרבי רוצה את המצווה שלי תמורת זהב?". "כן," השיב הרבי ברצינות תהומית. "היום קידשת שם שמים בפרהסיה. עמדת בניסיון, נמנעת מלהרים מוקצה מתוך אהבת השבת. שלמות כזו של מצוה מילד קטן היא נדירה. אני רוצה את שכר המצוה הזו".

הילד הביט במטבע הזהב, חישב בראשו את כל המחסור שיוכל למלא בבית הוריו, ואז נשא את עיניו בגאווה יהודית עתיקה ואמר: "רבי, אם שכר המצווה שלי גדול כל כך עד שצדיק כמוכם מבקש לקנותו – הרי שהמצווה הזו אינה עומדת למכירה בשום הון שבעולם!".

באותו רגע, גחן הרבי לעברו ונשק לו על מצחו בהתרגשות: "כמה מרגש לראות מעלת עשיית מצווה בטוהר לב ובשלמות כזו". במשך שנים רבות נהג ר' יצחק לספר לצאצאיו את הסיפור הזה, כשהוא מדגיש שהלקח מהרבי מטשרנוביל לימד אותו יותר מכל ספר: מהו ערכו האמיתי של קיום מצווה בטוהר הכוונה ובשלמות לפני הקב"ה.

סוד הניחוח: עשיית הרצון ללא נגיעה

העומק שבמעשה זה מתבאר היטב לאור פרשת השבוע. נאמר בתורה: "רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לה' הוּא" (שמות כ"ט, י"ח). רש"י הקדוש, בדבריו המאירים, חושף בפנינו רובד מפתיע: "ריח ניחוח – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

במבט שטחי, היינו חושבים כי הניחוח העולה מן הקרבנות הוא שמפיק את רצון ה'. אך רש"י, על פי הגמרא בזבחים (מה:), מגלה כי עיקר ה"נחת רוח" אינו הריח הפיזי, אלא עצם העובדה שבני האדם ביטלו את רצונם בפני רצונו של בורא עולם.

נשאלת השאלה: הרי בכל מצווה יש עשיית רצון ה', מדוע דווקא בקרבנות נאמר "ריח ניחוח"? התשובה טמונה בשלמות המעשה. בקרבנות, האדם מקריב את כל הווייתו וממונו לה'; אין לו בזה שום נגיעה אישית, שום טעם של אכילה או רווח עצמי – הכל קודש לה'. זהו רצון ה' בביטויו המושלם ביותר, וכשיהודי פועל כך, המעשה הופך ל"ריח ניחוח".

מכאן אנו למדים לדורות: גם בזמננו, כשבית המקדש חרב ואין קרבנות, כל מצווה שאדם עושה בשלמות, ללא פניות אישיות אלא רק משום ש"כך ציווה הבורא", הופכת לקרבן של ממש. כפי שהביא ב'ילקוט לקח טוב' בשם ספר 'זיכרון מאיר' להגר"מ רובמן זצ"ל, עשיית מצווה בשלמות היא ה"ריח ניחוח" המודרני לפני הקב"ה.

יהי רצון שנזכה כולנו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

בפתח פרשת "תצווה", מצווה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ…". המפרשים, ובראשם תלמידי הבעל שם טוב, מדקדקים בלשון: אם בני ישראל צריכים לתת למשה שמן, היה ראוי לומר "ויביאו אליך". מה פשר הלשון "ויקחו אליך"? ממי הם לוקחים ואל מי הם מביאים?

התשובה טומנת בחובה יסוד עצום בהנהגת העולם: השפע יורד לפי הביקוש. הקדוש ברוך הוא מלמד את משה שכאשר עם ישראל נזקק לחוכמתו, לעצתו או לברכתו של המנהיג, הם למעשה "מושכים" ולוקחים שפע מהמקור העליון. השפע הזה לא יורד ישירות לחלל הריק, אלא הוא נשפע אל משה ("אליך") – כדי שממנו הוא יזרום חזרה אליהם.

חז"ל מספרים על רבי חנינא בן דוסא ש"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". השל"ה הקדוש מסביר כי המילה "בשביל" אינה רק סיבה, אלא תיאור טכני: רבי חנינא נעשה כעין שביל או צינור, שדרכו עובר כל השפע לעולם.

החכם האמיתי, הצדיק ירא השם, אינו מבקש דבר לעצמו. הוא הופך את עצמו לביטול גמור, כצינור שמעביר שמן. גם כשהזרימה בצינור נפסקת, נותר בו תמיד מעט שמן המקנח את דפנותיו – וזהו ה"קו חרובים" המועט שמספיק לצדיק מערב שבת לערב שבת. כל מהותו היא להיות כלי שרת עבור הכלל.

מכאן עולה יסוד נוקב לכל אחד מאיתנו: הרווח שלנו תלוי בביטול שלנו. ככל שאדם דבק ברבו, שואל, דורש ומאמין בכוחם של חכמי ישראל, הוא "פותח את הברז" של השפע. אדם שסומך רק על חכמתו שלו ומתנשא מעל דעת תורה, סוגר במו ידיו את דלתות השפע. הוא המפסיד העיקרי, שכן הוא מנתק את עצמו מהצינור המקשר בינו לבין האור האלוקי.

השמן, כידוע, הוא סמל לחוכמה. כפי שאמרו חז"ל: "הרואה שמן זית בחלום – יצפה למאור החוכמה". בפרשת תצווה אנו למדים שחוכמה זו אינה נחלה פרטית, אלא אוצר שניתן למשה רבנו בזכות ובשביל עם ישראל. כמה שהאדם מתבטל לתלמיד החכם, הרי הוא יזכה לשפע גדול יותר מהבורא יתברך.

יהי רצון שנזכה להיות דבוקים במאור התורה ובחכמיה, ונזכה לשפע של שמן זית זך – שפע של חוכמה, יראת שמיים ובינה יתרה שתזרום לתוך עולמנו הפרטי ולעולם כולו.

מחפשים דרך מקורית להפוך את סעודת השבת לחוויה משפחתית מגבשת? אחרי הדגים והסלטים, רגע לפני המנה העיקרית, זה הזמן להפעיל את הילדים (וההורים) עם חידון מרתק שעובר בין כל אותיות ה-א' ב' ומסכם את אירועי הפרשה.

החידון מותאם לכל הגילאים, מהקטנטנים שיזהו את המכה הראשונה ועד למבוגרים שיוכלו לדייק בלשון המקרא. זו ההזדמנות שלכם להכניס את אווירת השבת והפרשה הביתה, לעורר סקרנות ולגרום לכולם להשתתף בשיח תורני מהנה וקליל.

רוצים את החידון שיהיה לכם לשולחן השבת? לחצו על הכפתור להורדה והדפיסו את הקובץ.

היאפצ'ק הוא מאפה יהודי מסורתי שבו שכבת בשר עשירה מתבשלת בתוך מסה של תפוחי אדמה. הסוד שלו הוא זמן האפייה הממושך, שמאפשר לשומן של הבשר לפעפע לתוך תפוחי האדמה ולהפוך אותם לכהים, רכים ובעלי טעם עמוק במיוחד, זהו מתכון שנותן מקום של כבוד גם לקוגל תפוחי האדמה וגם לבשר, ניתן להכין עם מספר סוגי בשר שונים לפי טעמכם האישי.

רשימת מצרכים לבסיס תפוחי האדמה:

2.5 ק"ג תפוחי אדמה (עדיף מזן אדום/דזירה), קלופים.
2 בצלים גדולים.
5 ביצים בגודל L.
1 כוס שמן קנולה.
1 כף מלח.
1 כפית פלפל שחור גרוס (הפלפל הוא מרכיב מפתח בטעם).

רשימת מצרכים לבשר:

לבחור סוג אחד – כ-1 ק"ג חתוך לקוביות של 4-5 ס"מ:
אסאדו (קשתית) ללא עצם: המומלץ ביותר בזכות אחוז השומן הגבוה.
בשר ראש (לחי): לתוצאה ג'לטינית ונימוחה מאוד.
צלי כתף (מספר 5): למי שמעדיף נתח רזה יותר ששומר על צורתו.
שריר הזרוע (מספר 8): נתח עשיר בטעמים שמתפרק בבישול ארוך.

הוראות הכנה

1. הכנת ה"בלילה"
   מגרדים את תפוחי האדמה והבצלים במגרדת דקה (למרקם קרמי) או גסה (למרקם קוגל קלאסי).
   סוחטים מעט מהנוזלים המיותרים שהצטברו לאחר הגירור.
   בקערה גדולה, מערבבים את תפוחי האדמה והבצל עם הביצים, השמן, המלח והפלפל עד לקבלת תערובת אחידה.
2. טיפול בבשר
   מחממים מעט שמן במחבת ו"סוגרים" את קוביות הבשר מכל הצדדים עד להשחמה יפה. זה נועל את המיצים ומוסיף עומק של טעם למנה כולה.
3. הרכבת המנה
   משמנים היטב תבנית חסינת חום עמוקה או סיר כבד שמתאים לתנור.
   יוצקים חצי מתערובת תפוחי האדמה לתחתית התבנית ומיישרים.
   מסדרים את קוביות הבשר הסגורות בשכבה אחידה מעל.
   מכסים בחצי השני של תערובת תפוחי האדמה ומיישרים את החלק העליון.
4. האפייה (השלב הקריטי)
   אטימה: מכסים את התבנית בנייר אפייה ומעליו שכבה כפולה של נייר אלומיניום. חשוב לאטום היטב כדי שהמנה לא תתייבש.
   שלב א': מכניסים לתנור שחומם מראש ל-200°C למשך שעה אחת.
   שלב ב': מנמיכים את הטמפרטורה ל-100°C-110°C (חום של פלטת שבת) ומשאירים בתנור לכל הלילה (לפחות 10-12 שעות).

טיפים לתוצאה מנצחת
הצבע השחום: אם בבוקר המנה נראית בהירה מדי, הסירו את הכיסוי והעלו את החום ל-180°C למשך כ-20 דקות עד שהחלק העליון הופך לשחום וקריספי.
תיבול הבשר: ניתן לעסות את קוביות הבשר ב-2 כפות סילאן לפני ההנחה בתבנית כדי להוסיף צבע ומתקתקות עדינה.

מגישים מעולה עם הטשלונט או כמנת ביניים בין הדג לבשר בבוקר או כתוספת מעולה בליל שבת, מעולה עם מלפפון חמוץ ושאר חריפים, לא לשכוח לומר לכבוד שבת קודש.