מיקום כתבה: שבת

ערב שבת שלום, אחים יקרים! פרשת השבוע – פרשת משפטים.

פרשת השבוע מלאה וגדושה בכל מיני מצוות, בכל מיני עניינים. ממש מרתק לקרוא ולהתבונן. אחד הדברים שאומרת התורה (כ"ג, י"ט) "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". התורה חוזרת על המצוה הזאת שלוש פעמים (שמות כ"ג, י"ט. שמות ל"ד, כ"ו. דברים י"ד, כ"א), ורבותינו למדו (חולין קט"ו ע"ב) אחד לאיסור אכילה, אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. אפילו לבשל סתם בשר בחלב על מנת לזרוק – גם זה אסור. "לא תבשל גדי בחלב אמו".

על המצוה הזאת יש טעמים וכל מיני רעיונות נפלאים. אבל אבינו הגדול זצוק"ל הכ"מ הביא בשם יהודי בשם מאיר לוי, נהג מונית, שאמר לו רעיון, ואבינו חקק את זה בספרו (חומש בית נאמן ח"ד עמ' צ"ט) וזה דבר חשוב. אומר: החלב – זה מסמל את הלידה. הבשר – אי אפשר לאכול בשר אם לא שחטת את הבהמה – זה מסמל את המיתה. באה התורה ללמד אותנו ויסות רגשות נכון. אתה לא מערבב; יש זמן שבו תשמח. נולד ילד – "אוו, עוד מעט ימות"… מה? אתה עכשיו תהיה שמח. "בְּיוֹם טוֹבָה, הֱיֵה בְטוֹב" (קהלת ז', י"ד). תתרכז, תשמח שמחה שלמה. אל תערבב את יום המיתה ביום השמחה.

אמנם, בזמן השמחה אתה לא צריך לדחות את זכר המיתה לגמרי רחוק. זאת אומרת, בין חלב לבשר לא מרחיקים יותר מדי. תמיד אדם צריך לזכור שאנחנו פה חולפים בעולם. גם כאשר אדם עכשיו עסוק בזמן מיתה גם כן ייתן לרגשי הצער להתפרק – זה חשוב. לא, "אל תצטער! תכניס לך שמחה כדי לדכא את הצער" – לא, תן לזה קצת מקום, גם לזה תשאיר. בסוף גם כן תכניס את השמחה, את מה שמבטא החלב. אבל כרגע, תן לכל רגש את המקום שלו. וזה רעיון נפלא לחיים מאוזנים בעלי רגש נכון.

מרן ה'איש מצליח' היה מוסיף כאן (והובא בחומש בית נאמן שם), שכמו שלא מערבבים בשר בחלב, כך צריך גם בעניין הדעות והחכמות לדעת להפריד בין חכמת התורה לשאר החכמות. לא לערבב. זאת אומרת, כאשר אדם לומד תורה צריך להיות מרוכז בתורה. גם אם הוא יודע ידיעות אחרות, כולם צריכים לשרת את התורה, אבל לא הראש קצת פה קצת שם.

הוא היה אומר (עי' בהקדמתו לס' דרך ישרה, ג'רבא ה'תשכ"ו. ובספר מגדו"י ח"ד עמ' צ') "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב', י"ח) – אל תקרא "לבדו" אלא "לב-דו", הלב מחולק על שניים. כאשר אדם עוסק בעבודת ה'… כמה הפלאפונים האלו לוקחים לנו את הריכוז. אדם מתפלל – "צ'יק צ'יק", צפצופים מפה, זמזומים משם. אדם לומד – צריך לזכור: "לא תבשל גדי בחלב אמו". אתה עכשיו מרוכז בתפלה, בתורה. הריכוז בדברים האלו כל כך חשוב, אדם עושה את זה הרבה יותר בעוצמה, הרבה יותר מכל הלב.

והמצוה הזאת נכנסה בתוך הפסוקים על שלושת הרגלים. יהי רצון שנזכה, ריבונו של עולם, בקרוב בקרוב לחגוג את שלושת הרגלים בבית מקדשנו ותפארתנו, אמן ואמן.

שבת שלום ומבורך!

השילוב הקלאסי של רוזמרין ושום עוטף את תפוחי האדמה בניחוחות משגעים וטעם ארומטי. התוצאה הסופית היא תפוחי אדמה פריכים מבחוץ ורכים כמו חמאה מבפנים – תוספת מושלמת שתשתלב נפלא לצד עוף צלוי, דגים, או אפילו כחלק מארוחה צמחונית עשירה.

המסע מתחיל: רשימת קניות לתוספת המושלמת

לפני שנצלול אל הקסם שבמטבח, ודאו שיש לכם את כל הדרוש ליצירת המנה המופלאה הזו. זו רשימת קניות פשוטה שתבטיח לכם תוצאה מדהימה:

• קילוגרם תפוחי אדמה קטנים (רצוי מסוג דשן או אדום), חתוכים לרבעים
• 1/4 כוס שמן זית איכותי
• 3-4 ענפי רוזמרין טריים, מופרדים לעלים
• 4-5 שיני שום, קלופות וכתושות
• מלח ים גס ופלפל שחור גרוס, לפי הטעם

אל הכיריים: הוראות הכנה מדויקות לטעמים משגעים

הכנת תפוחי האדמה האלה היא פשוטה ומהירה, והתוצאה – חוויה קולינרית בלתי נשכחת. בואו נתחיל ליצור את הקסם:

חממו מראש את התנור לחום של 200 מעלות צלזיוס. זהו השלב הראשון והחשוב להבטחת אפייה אחידה וקריספיות מושלמת.

בקערה גדולה, ערבבו היטב את תפוחי האדמה החתוכים עם שמן הזית, עלי הרוזמרין הטריים, השום הכתוש, מלח הים הגס והפלפל השחור הגרוס. ודאו שכל תפוחי האדמה מצופים היטב בתערובת. זוהי הנקודה בה הטעמים מתחילים להתמזג וליצור את הבסיס הארומטי למנה.

פזרו את תפוחי האדמה בשכבה אחת על תבנית אפייה מרופדת בנייר אפייה. הקפידו על רווחים בין תפוחי האדמה כדי לאפשר להם להיאפות באופן שווה ולהיות פריכים מכל הצדדים. צפיפות תגרום להם להתאדות במקום להיצלות.

אפו למשך 30-40 דקות, או עד שתפוחי האדמה רכים מבפנים וזהובים-פריכים מבחוץ. רצוי להפוך אותם פעם אחת במהלך האפייה כדי להבטיח השחמה אחידה. הריח שימלא את ביתכם יהיה סימן מבשר טובות!

הגישו מיד לצד המנה העיקרית שלכם ותיהנו מתוספת יוקרתית, קלה להכנה ומלאת טעם.

טיפ של שף:

לשדרוג נוסף, ניתן להוסיף מעט פפריקה מעושנת או צ'ילי גרוס לתערובת התיבול, להענקת עומק ונגיעת חריפות עדינה.

וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ. (שמות כב, יג – יד)

כתב רש"י, אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו, אם בעליו עמו, בין שהוא באותה מלאכה, בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה.

והנה בגמ' בבא מציעא (צד, א) במשנה, השואל את הפרה ושאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה שאל הבעלים או שכרן ולאחר כך שאל את הפרה ומתה פטור שנאמר 'אם בעליו עמו לא ישלם' אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן ומתה חייב שנאמר 'בעליו אין עמו שלם ישלם', וכתב בפירוש המשנה לרמב"ם, בא בקבלה שזה שאמר יתעלה 'אם בעליו עמו לא ישלם', כלומר אם שאל בעליו עמו בשעת שאלה, וכלל הוא אצלינו בדינים אלו היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה, לא היה עמו בשעת שאלה אף על פי שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה חייב ולא נאמר בזה בעליו עמו, ומן הכללים עוד שאם שאל פרה ובעליה אפילו פשע בה פטור.

טעם הדין

ובטעם הדין כתב בספר החינוך (מצוה ס), ועל ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט, שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, מכיון שהוא שם ישמור הוא את שלו, ואף על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים אם היו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורים ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וציותה התורה דרך כלל שכל שהבעלים שם בשעת שאלה יהא פטור, וזהו הטעם שאמרו בגמ' (בבא מציעא דף צה, ב) שאם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבירה ומיתה פטור, אבל היה עמו בשעת שבירה ומיתה ולא היה עמו בשעת שאלה חייב, כי בתחילת המעשה הענין תלוי, וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות בבעלים שגם כן פטור.

ובחוות יאיר (סי' רכג) תמה בגוף הדין, מאחר שפיקודי ה' ישרים וכלם נכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת והאריך בהם הרמב"ם (מורה נבוכים פי"ג), וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל ילקה באבדון ממונו ביד שואל, אלא היה אפשר לומר אם היה צריך להיות בשעת הנזק ביאור הכתוב 'עמו' ר"ל אצל דבר ששאל לחברו והיה לו להשגיח עליו, וכדברי החינוך שהבעלים היה צריך לשמור על בהמתו.

הרלב"ג על התורה שם מבאר, שאם לא היה בעליו עמו במלאכתו בשעת השאלה ישלם גם באונסים גדולים, ואם בעליו עמו בשעת שאלה לא ישלם דבר מפני שבעליו היה שם הרי לא יתכן שישתעבד לו על בהמתו שלא יתכן שהאדם יהיה עבד ואדון יחד לאיש אחד, וכתב עוד טעם בזה, על פי מה שנאמר 'אם שכיר הוא בא בשכרו' ומבאר שאם הבעלים שכיר הרי אינו נזהר בבהמה שעובד בה אפי' שהיא שלו ולכך בא בשכרו שפטור השואל.

ויש שביארו, משום שכל שואל כיון שכל הנאה שלו ויצאה מרשות הבעלים שיוכל להתשמש בדבר הרי מזלו גרם וחייב גם באונסים, משא"כ כאן שעדיין רשות הבעלים להשתמש הרי אין סברת מזליה גרם, אמנם צ"ב שהרי מצינו שגם אם שכרו למלאכה אחרת מ"מ הוא פטור ולפי הנ"ל אי"ז עומד עבור הבעלים.

במשך חכמה כתב בביאור הפסוק, למ"ד שוכר כשומר חינם וחייב רק בפשיעה, שאם הוא שוכר את הבעלים הרי הוא נחשב גם שוכר על בהמתו שאין לך אדם שמשאיל בחנם את עצמו ובהמתו, והוא פטור מלבד פשיעה, וזה הביאור בפסוק 'אם שכיר הוא בא בשכרו' דהיינו כיון שהוא משכיר את עצמו לכך פטור, אמנם לא יתיישב עם מ"ד שוכר שומר שכר וכן אם פטור בפשיעה בבעלים, וכן לא יתישב עם דברי המשנה השואל את הפרה ושאל בעליה עמה או שכרן פטור דהיינו גם ע"י שואל.

ברש"ר הירש כתב לבאר, שכל ההתחייבות של שומר היא במקום שאדם אחר יפטר והשומר מחייב את עצמו באחריות ושמירה, והנה אמרה התורה, שאדם שהעמיד את גופו לרשות חברו, ואחר כך גם מסר לידו חפץ לשמירה, מסתמא לא הטיל עליו אחריות יותר גדולה ביחס לחפץ, ממה שהשומר קיבל על עצמו ביחס אל גופו של המפקיד, שלא יהיה חיוב האחריות ביחס לחפץ מאשר לאדם בעצמו, רק שזה קשה שהרי בכל שואל הוא חייב רק על החפץ משא"כ לגבי שמירה בבעלים, ובדין שליחות יד התבאר שחייב כדין גזלן ולא מדין שומר כיון שעשה מעשה נזק.

שמירה בבעלים בכל השומרים

והנה כתב השולחן ערוך (חו"מ רצא, כח), המפקיד אצל חברו, בין בחנם בין בשכר, או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהם או שכרם, הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר, ואבד מחמת הפשיעה, הרי זה פטור, שנאמר 'אם בעליו עמו לא ישלם', במה דברים אמורים, בששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ, או שהיו שאולים או שכורים אצלו מקודם לכן, כיון שהם עמו במלאכתו בשעה שנטל, אף על פי שלא היו עמו במלאכתו בשעה שנאבד פטור, אבל אם נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה, ואחר כך שכר הבעלים או שאלם, אף על פי שהיו הבעלים עמו במלאכתו בעת שנאבד, חייב.

וכתב הסמ"ע (סקנ"ב), שנלמד מהפסוק 'וכי ישאל', משמע שבשעת שאלה צריכין שיהא עמו אף על פי שלא יהא עמו אח"כ, וכתב כן בשואל וכ"ש בשאר שומרים שפטור אם בעליו עמו, שנלמד ג"כ מפסוק זה.

בגדר פטור בעליו עמו

פשיעה בבעלים

והנה מצינו בגמ' בבא מציעא (צה, א), איתמר פשיעה בבעלים, כלומר במקום שאחד מן השומרים פשע כשהיו בעלים במלאכתו, נחלקו רב אחא ורבינא, אחד אמר חייב, ואחד אמר פטור, וחלקו האם לומדים מהפסוק שנאמר בשואל 'וכי ישאל' לפניו דהיינו לפרשת שומר שכר שהיא קודמת וכיון שדין פשיעה בכל השומרים נלמד משומר חנם יהיה חייב בפשיעה בבעלים, או שדורשים לפני פניו שהיא פרשת שומר חנם שחייב רק בפשיעה ויהיה פטור בבעלים.

ובתוספות הביאו, פסק רבינו חננאל שפטור לפי שכל מקום שחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל ואפי' שזה חומרה לגבי המפקיד מ"מ נחשב קולא למוחזק שהרי ספק ממון לקולא, ומה שמצי,נו שמקשים ממי שסובר פשיעה בבעלים חייב אינו לפי ההלכה.

וכתב הרמב"ם (פ"א הל' שכירות ה"ג), המפקיד אצל חברו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי"ז פטור שנאמר 'אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו', והוא הדין לשאר השומרים שכולן בבעלים פטורין אפילו פשיעה בבעלים פטור.

פשיעה בעבדים שטרות וקרקעות – הפושע מזיק

והנה ברמב"ם (פ"ב הל' שכירות ה"ג) כתב, שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן שאם היה ש"ח על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין פטור מלשלם באלו, אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון, וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירות חנם והתנה עמו שיחפור או יזמור או יאבק משלו ופשע ולא עשה חייב כמי שהפסיד בידים וכן כל כיוצא בזה שהפסיד בידים חייב על כל פנים.

והקשה הראב"ד, ואם אמת הוא זה שומר חינם למה אינו נשבע על טענתו שלא פשע שהרי אם פשע משלם ואם נפשך לומר הלא מודה במקצת שאם יודה ישלם ואעפ"כ אינו נשבע הרי אמרה תורה כלל ופרט בש"ח וכלל ופרט בש"ש מה שומר שכר מיעט את אלו מעיקר התשלומין ולא מן השבועה לבדה אף ש"ח שמיעט את אלו אף מעיקר התשלומין מיעטן ולא מן השבועה לבדה ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור אלא שאין פושע דומה למזיק.

ובמגיד משנה דייק מלשון המשנה שנאמר בשומר חנם אינו נשבע ולא אינו משלם כמו בנושא שכר, והרמב"ן והרשב"א חלקו בזה כיון שבשומר חנם לא נאמר תשלומים כלל ולכך פטור גם בפשיעה, וכתבו דפושע לאו מזיק הוא שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב וכדברי הראב"ד.

משנה למלך הקשה, שהרי מצינו בגמ' בבא קמא (צג, א) לגבי מי שפשע בארנק של צדקה שהפקידו אצלו שפטר אביי ע"פ הברייתא שנאמר 'לשמור' ולא לחלק לעניים, ומוכח שממעטים מדין השומרים לגמרי ואפי' מפשיעה ולא משבועה דוקא, וכתב לישב שמסברא לא שייך לתבוע בעניים ואלו היה עני מסוים תובען היה חייב ולזה למד הכתוב שפטור לגמרי.

אם הפטור מהשמירה או מהתשלומין

והנה בש"ך (חו"מ סו, ס"ק קכו) כתב על ראית הראב"ד שאין הפושע מזיק, משום שא"כ מדוע פסק שפטור בפשיעה בבעלים, אלא שאין פושע דומה למזיק, וכתב לדחות דבריו שאין כוונת הרמב"ם שפושע מזיק הוא ממש, אלא כמו מזיק לענין שמסברא חייב גם בלא פסוק, וכתב לבאר את דברי הרמב"ם שבעשו"ק חייב בפשיעה בתשלומים ופטור בשבועה, לפי שכל המיעוט הוא מכלל ופרט וכלל שהוא פטור בחיוב שחייבה התורה, ומסברא חייב בפשיעה שהרי הפושע כמזיק, אבל פשיעה בבעלים שנאמר בפירוש 'אם בעליו עמו לא ישלם', הרי לא ישלם מכל מה שהיה חייב כולל בפשיעה, משום שכשבעליו עמו אינו שומר כלל אלא כאינש דעלמא, והביא שם כמה ראיות לזה.

ובנתיבות המשפט (שא סק"א) הקשה על דברי הש"ך, שהרי שואל חייב בשליחות יד גם בבעלים וא"כ מוכח שאינו הופקע מדין שומרים לגמרי וכן בלשון הפסוק בעליו עמו לא ישלם משמע שהפור הוא רק בתשלום, ולכך כתב להיפך, שבעשו"ק יהיה פטור לגמרי שהופקעו מדין שומרים כלל ובשליחות יד בעשו"ק יפטר, משא"כ בבעליו עמו יהיה פטור רק בחיוב תשלומים ולכך חייב בשליחות יד, אמנם קשה לדברי הש"ך שסבר שבבעליו עמו פטור מהשמירה א"כ מדוע חייב בשליחות יד בבעלים.

וליישב דברי הש"ך כתב בקהלות יעקב, שאמנם סבר שבדין בעליו עמו הוא נפטר לגמרי מדין השמירה רק שמ"מ הוא עדיין מוגדר כנפקד, שהרי העמיד את רשותו עבור הבעלים וא"כ עדיין הוא יתחייב בשליחות יד כיון שאינו בכלל החיובים של שומרים אלא שהוא בפרשת שומרים ובזה נכלל גם בעליו עמו.

שליחות יד בבעלים

בגמ' (ב"מ מא, ב) מבואר שלכו"ע אם שלח יד בבעלים חייב, וכיון שחייב בשומר ושומר שכר הרי חייב גם בשואל כגון ששאלה למלאכה זו ושלח בה יד לעשות מלאכה אחרת שחייב, וכ"כ בקצות החושן (שמו, סק"א) והביא משו"ת בית יעקב (סי' קמג), ששואל ששלח יד בבעלים פטור, וכל מה שחייב דוקא בשומר חנם ושומר שכר, והקשה עליו הקצות שהרי המקור לדין שליחות יד נלמד משואל ואם פטור בשואל בבעלים צריך שיפטר בכל השומרים.

ובנתיבות המשפט (רצא, סקל"ד) כתב, שבשמירה בבעלים כיון שאין פטור משמירה לגמרי אלא פטור מהתשלומים הרי כיון ששלח יד הוא עדיין דומר ולכך חייב בשליחות יד, משא"כ בעבדים שטרות וקרקעות שפטור משמירה לגמרי יהיה פטור גם אם שמר בבעלים, וזה לשיטתו שהפטור בשמירה בבעלים אינו מהשמירה אלא מהחיוב תשלומים.

חיוב שבועה בבעלים

והנה בקצות החושן (רצא סקי"ז) הסתפק אם בשמירה בבעלים נשבע שבועת השומרים, והביא ראיה מדברי התוספות (ב"ק נז, ב) שפטור להשבע שבועה שאינה ברשותו, ונשאר בזה בצ"ע, והביא מדברי הירושלמי (שבועות פ"ח, ה"א) שחלקו בזה, וכתב הרידב"ז, שהנידון אם צריך לישבע שלא פשע, או שבבעלים נפטר לגמרי מכל חיוב שומרים, שרבי זירא אמר נשבע, ר' חנינה ורבי אילא אמרו שאינו נשבע, בפני משה כתב בביאור מחלוקתם, שתלוי אם פשיעה בבעלים חייב כיון שנאמר בשומר חנם שחייב על הפשיעה 'על כל דבר פשע' ומשמע שחייב גם בבעלים, וא"כ יהיה חייב גם בשבועה, ואם פטור בפשיעה בבעלים יהיה פטור גם בשבועה, אמנם בנתיבות (סקל"ד) כתב, שיהיה פטור משבועה בשמירה בבעלים, וביאר את דברי הירושלמי באופן אחר, ונראה שהנתיבות סבר כן לשיטתו שאין פטור משהשמירה לגמרי בבעליו עמו אלא פטור מתשלומין וא"כ סבר שעדיין חלה עליו הבועה.

ספק בעליו עמו

והנה מצינו בגמ' שם (צו, א) בספק בעליו עמו כגון, שאל משותפין וכתב רש"י ששאל פרה של שניהם, ונשאל לו אחד מהן, האם צריך שכל הבעלים יהיו עמו וכאן יש רק חצי, או שמהחצי של שותף זה יפטר, וכן בשותפין ששאלו פרה לחרוש קרקע של שותפות, ונשאל הבעלים לאחד מהן במלאכה אחרת, יש לדון אם צריך שכל השואל יהיה, או שמ"מ בחצי ששאל יפטר.

והנה כתב הרמב"ם פ"ב הל' שאלה ופקדון ה"ח), שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן וכן השותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן ה"ז ספק אם היא שאלה בבעלים אם אינה, לפיכך אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, פשע בה הרי זה משלם.

ובטור (חו"מ סי' שמו) כתב, בשותפין שהוא ספק, ואם תפס אין מוציאין מידו, והקשה על הרמב"ם, ואיני מבין מה חילוק יש בין פשיעה לאונס כיון שפשיעה בבעלים פטור, והמגיד משנה הקשה, כיון שהוא ספק בגמ' מדוע חייב בספק פשיעה והרי פסק הרמב"ם שפשיעה בבעלים פטור, וכתב שמא משום שהפושע מזיק לכך חייב בספק, אמנם עדיין קשה משמירה בבעלים שפטור.

ובשולחן ערוך (חו"מ שמו, יא) כתב, שאל משני שותפים ונשאל לו אחד מהם, וכן השותפים ששאלו ונשאל לאחד מהם, הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים אם לאו, לפיכך אם מתה אינו משלם, ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם. ואם פשע בה, יש מחייבים ויש פוטרים.

ובבאור הגר"א (סקט"ו) כתב בביאור דעת הרמב"ם הואיל והן שני ספיקות שהרי גם פשיעה בבעלים הוא מחלוקת וזה הוא ספק אם יש כאם פשיעה בבעלים הרי"ז ספק ספיקא לחומרא, ובערוך השולחן כתב ליישב, שכל החיוב בשותפין הוא מדין ערבות ולכך לא התמעט מהדין של בעליו עמו וחייב בפשיעה שחוזר הדין שהוא מזיק.

ובקובץ שעורים (בבא בתרא תרנח) כתב לבאר, שחלוק חיוב פשיעה מגניבה ואבידה ואונסים, שבפשיעה החיוב הוא על מעשה הפשיעה כדין מזיק שחייב על מעשה ההיזק שהוא חיוב על מה שפשע ולכך היה חייב גם בבעלים וגזה"כ פטור, אבל בספק מ"מ הוא חייב להביא ראיה שלא פשע והזיק שהפטור אינו מעצם המעשה שפשע אלא מהחיוב תשלומים והוא כמי שאומר איני יודע אם פרעתיך שחייב, משא"כ בגניבה ואבדה אונסים שהוא חיוב אחריות לשמור אין חיוב על עצם המעשה ולכך כיון שהוא פטור הרי הוא פטור בעצם על האחריות ולכך כשיש ספק הרי הוא כאומר איני יודע אם התחייבתחי ופטור.

אם צ'ק פקדון נחשב שמירה בבעלים

בחשוקי חמד בכורות (נ, ב) כתב לדון, בגמ"ח למכשירים רפואים שקיבל צ'ק פקדון האם זה שמירה בבעלים, שכיון שקבלו את הצ'ק ושומרים עליו לשואל הרי נחשב שמירה בבעלים.

וכתב, שיש בזה כמה נדונים האם הוא פטור משום שמירה בעלים, א. משום שהרי שומרו לטובת עצמו, אך על זה הסכימו רוב הפוסקים שזה עדיין נחשב לשמירה בבעלים, ב. שמא אין שמירה בבעלים בשטרות, שאין עליהם דין שמירה, אך בזה כבר כתב נכדו של הישועות יעקב, שלא מצינו בתורה שהוא פטור משום חיובו, אלא משום שהוא פועל בעבורו, אמנם כתב לחלק בין שטרות לצ'ק שאינו צריך את גוף הדבר.

בעליו עמו בשמירת הנפש

אור החיים כתב, יש לדון במשפט זה האם נשפטה בדין זה לעולם הבא כשיבוא בעל הפקדון הוא אדון העולם אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור דכתיב (דברים ד, ט) 'ושמור נפשך מאד' כשיבא לתבוע פקדונו מכל אחד ונמצא נגנב או נשבר או נשבה או מת כי כל בחינת אלו ישנם מצויות בעוברי עבירה, ובעמוד בעל הפקדון ויטעון טענה הנשמעת תן לי הנפש כמו שנתתיה לך כאומרו (קהלת יב) 'והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה', ודרשו (שבת קנב, ב) תנה לו כמו שנתנה לך, האם יכולין הנפקדים ליפטר בטענת בעליו עמו, שהרי אמרו (ב"מ צז, א) אפילו אמר לו השקיני מים ושאל ממנו חפצו הרי זה שאלה בבעלים והוא הדין כל השומרים, והן האדון קדם לזון לכלכל מיום היות האדם והוא הנופח באף האדם נשמת חיים ומתעסק בצורכי אדם מלבד אשר יעשה לכללות העולם מחדש בכל יום מעשה בראשית לזה יקרא בעליו עמו מתחלה ועד סוף והרי שומרי הנפשות פטורים הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה.

וכתב שלא לסמוך על טענה זו, משום שמצינו שמצנה שומר נם להתחייב באונסים כשואל, וא"כ גם בזה אפשר להתחייב גם אם בעליו עמו, ועוד הרי מצינו שיש עוד דינים שפטורים כאן בעולם וידונו עליהם לאחר מיתה, וודאי שלא לגבי פשיעה שהוא מזלזל בכל הדין של שכר ועונש.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com

הרוח הקרירה של סלבודקה ליטפה את פניו של רבי אייזיק שר זצ"ל. הרופאים, שדאגו לבריאותו של ראש הישיבה הנודע, ציוו עליו לצאת מדי יום לשאוף אוויר צח. אך רבי אייזיק, שכל מהותו הייתה חינוך, לא בזבז רגע; הוא הפך את הטיול הרפואי לשיעור חי בנפש האדם, כשהוא מצרף אליו בכל יום תלמיד אחר לשיחה עמוקה.

באותו יום, בעודם פוסעים ברחוב, הגיחה מפינת הסמטה אישה צעירה. היא דחפה עגלת תינוק במהירות מסחררת, עיניה ממוקדות במטרה נעלמה, פילסה דרך בנחישות מבלי להביט לצדדים. במרוצתה, כמעט והפילה את ראש הישיבה הישיש.

התלמיד שנלווה אליו הזדעזע. דמו רתח בקרבו על ביזיון התורה ועל חוסר הזהירות. "וכי כך הולכים ברחובה של עיר?!" קרא בכעס, "הלא היא עלולה הייתה לגרום לנזק בלתי הפיך! מי הרשה לה להידחף כך בחוצפה? יש כאן רבנים, וגם לאנשים אחרים צריך לתת כבוד…"

רבי אייזיק שתק. הוא המתין עד שסערת רגשותיו של התלמיד תשכך, ואז אמר ברוגע: "לא אענה לך על טענותיך. רוצה אני לדבר לעצמי, ואם תסכים לשמוע – מה טוב ומה נעים".

התלמיד השתתק, ורבי אייזיק החל למנות את סדר יומו: "התעוררתי בבוקר, הודיתי לה' על שנת הלילה ועל החזרת הנשמה. נטלתי ידיים, התפללתי, סעדתי ארוחת בוקר כדי שיהיה לי כוח לעבוד את הבורא, ובירכתי ברכת המזון בכוונה. כעת אני כאן, מקיים את מצוות הרופאים. אלו מעשים נפלאים, ובוודאי אקבל עליהם שכר – אולם, שים לב: כל המעשים הללו נעשו עבור נפשי שלי. עד לרגע זה, לא הטבתי עם אף אדם אחר בעולם".

הוא הפנה את מבטו לעבר הדמות המתרחקת עם העגלה והמשיך: "ואילו הגברת הזו? הבוקר שלה התחיל עוד מאתמול. היא קיבלה את הילדים, שיחקה איתם, בישלה, קילחה, סיפרה סיפור והשכיבה לישון. היא המתינה לבעלה שיחזור מהכולל, דאגה לארוחתו, ניקתה את הבית והכינה את ארוחת הצהריים להיום. כשסוף סוף עלתה על יצועה, התעורר ילד אחד בבכי. היא הייתה יכולה לשלוח את בעלה, אך היא חסה על תורתו וקמה בעצמה. ושוב ילד שני ביקש לשתות… כך נדדה שנתה עד הבוקר".

"הבוקר היא כבר הספיקה להכין כריכים, לתלות כביסה, להלביש ולשלוח את כולם למסגרות. ואז, כשהטלפון מהמנהלת ביקש ממנה לבוא למילוי מקום, היא גייסה כוחות אחרונים כדי לסייע בפרנסת הבית שבעלה יוכל לשקוד על תלמודו. כעת היא רצה להפקיד את התינוק אצל המטפלת כדי לא לאחר. שמת לב כמה פעמים היא הטביעה את עצמה בחסד עבור אחרים? באיזו זכות אתלונן עליה שאינה נוהגת בי כבוד, כשאני עדיין לא עשיתי היום דבר עבור הזולת?!"

כאן טמון יסוד עצום בהסתכלות על החיים. התורה היא אמנם שיא השיאים, ו"אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמיים וארץ לא שמתי". חז"ל אף מפליגים בשכרם של אלו המהנים תלמידי חכמים מנכסיהם או משיאים להם את בנותיהם, ואומרים על הלומד עצמו ששכרו כה גדול עד ש"עין לא ראתה אלוקים זולתך". אך גם הלומד הגדול ביותר, אם עוסק הוא רק בתורתו, דואג לשלמותו האישית.

לעומתו, אם בישראל היא מפעל חסד חי. גם אם אינה רשומה בשום ארגון התנדבותי, בתוך כתלי ביתה, הרחק מאור הזרקורים, היא מקימה אימפריה של נתינה.

רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה נוהג לספר בדרכו המופלאה כיצד הגיע לישיבת לייקווד והתבקש לשאת דברים בפני הנשים. הוא שאל אותן: "אילו הייתן מקבלות מכתב מהחזון איש שמתחיל במילים 'לכבוד ידידי', הלא הייתן מרחפות מאושר? ואם מאברהם אבינו או משה רבנו? בוודאי לא היה ניתן לדבר איתכן מרוב רוממות".

והנה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קורא לאשת תלמיד החכם: "ידידי". כך מובא בגמרא במסכת יומא (עז ע"א) על הפסוק בתהילים: "שוא לכם משכימי קום… כן ייתן לידידו שינא". רבי יצחק דורש שם: "אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לעולם הבא".

המהר"ל מסביר שהמילה 'ידיד' מורכבת מפעמיים 'יד' – שתי ידיים השייכות לגוף אחד. האישה שמוותרת על נוחותה, שקמה בלילה לתינוק כדי שבעלה יוכל להתמיד בלימודו, שמוסרת את נפשה למען המשכיות התורה – היא הופכת לידידה של הבורא. אין צורך לקפוץ לים סוף כמו בנימין כדי להיקרא ידיד; מסירות הנפש היומיומית בתוך הבית היא הקפיצה הגדולה מכולן.

רבי יענק'לה סיפר כי פעם פגש יהודי בעל נכסים בניו יורק, נובהרדוקר בנשמתו, שתמך קבוע במוסדותיו. להפתעתו, אותו יהודי סירב הפעם לתרום. "מה קרה?" שאל הרב בדאגה. היהודי הסביר: "בתי התחתנה עם בחור מלייקווד. התחייבתי לתמוך בהם שלוש שנים, בתנאי שלאחר מכן יבוא החתן לעזור לי בעסקים. אמש היא התקשרה והתחננה בבכי: 'אבא, שמעתי את הרב גלינסקי מדבר על הזכות להיות ידידה של ה'. אני לא רוצה לוותר על התואר הזה! תן לנו עוד שנה של תורה'. לא יכולתי לסרב לה, וכעת כל כספי הולך לתמיכה בהם". רבי יענק'לה חייך במתק לשונו: "אמנם למוסדות שלי לא היה כסף, אבל זכיתי להביא עוד ידידה לריבונו של עולם!"

בפרשת יתרו נאמר: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". רש"י מדגיש: "בית יעקב" אלו הנשים – ולהן יש לומר קודם, ובלשון רכה. הסיבה לסדר המדויק הזה, כפי שמסביר רבנו בחיי, היא ש"האישה הטובה סיבה לתורה". הקדוש ברוך הוא מגלה למשה סוד: אם אתה רוצה דורות של תלמידי חכמים, עליך לפנות קודם ללב האישה. לה יש את הכוח להאהיב את התורה על בניה ועל ביתה.

זה היה המבט המזוקק של רבי אייזיק שר: ההבנה שהאישה אינה רק "מסייעת", אלא היא השותפה והידידה, זו שבידיה הופקד הכוח להפוך את הבית היהודי לאימפריה של חסד ותורה. כאשר היא מבינה את ייעודה, היא הופכת לתקווה הגדולה ביותר של עם ישראל – ממנה, ורק ממנה, תצא תורה.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

ערב שבת שלום, פרשת השבוע – פרשת יתרו.

בשנת תשפ"א – שנת הקורונה, אבינו הגדול זצוק"ל הכ"מ אמר: בחוץ לארץ עשו את סעודת יתרו לזכר הפסקת המגפה, אז גם עכשיו כדאי לעשות את סעודת יתרו עם הילדים שיברכו בקול ויענו אמן בקול, וכך זה יביא ישועות לעם ישראל. כך אז פרסם מרן זצ"ל. וזו עצה טובה בכלל להביא ישועות לעם ישראל – לעשות את הסעודה הזאת עם הילדים שיברכו ויענו אמן, זה דבר גדול.

בפרשת השבוע אומרת התורה (י"ט, א') "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". אומר ה'ילקוט שמעוני' (אות רע"א) "בחודש השלישי. בא חודש" – אומר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "כל כך חיכית למתן תורה, כל כך חיכית לחודש סיון, הנה בא החודש שכל כך חיכית לו". כמה הצימאון לטוב, הכמיהה לטוב, יש לזה כח עצום שהקדוש ברוך הוא מציין ומסמן את זה בתורה; "בא החודש שכל כך חיכית לו!".

והציפייה לטוב היא יוצרת. כאשר מתרכזים בטוב, מתרכזים בשאיפה להגיע לטוב, אז זה מפרק ומוריד את כל גורמי המחלוקת. ולכן "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שם ב'). אומרים חז"ל (סוף מסכת דרך ארץ זוטא) "הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי". כאשר מתרכזים כולם ביעד, בדבר שהוא משותף לכולנו – בדבר גדול, אז זה מסיר את המחיצות ומוריד את החילוקים הקטנים. כי אנחנו מתרכזים במשותף – במאחד הגדול והחשוב, וכל הדברים הקטנים הם סרים הצידה.

מוסיף אבינו הגדול בביאורו הנפלא 'בית נאמן' עה"ת (ח"ג עמ' תקכ"ב) כתוב "ויחן". מביא רש"י (כאן) "כאיש אחד בלב אחד". "כאיש אחד" – בדיוק גימט' "ספרד". "כאיש אחד בלב" – גימט' "אשכנז". אז כולם גם "ספרד" גם "אשכנז", כאיש אחד בלב אחד, אחדות שלמה.

יהי רצון שנזכה לראות בעינינו כולנו מאוחדים. ונזכה לקרב את הגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.

ברוכים הבאים למסע קולינרי אל לב המטבח הצפון אפריקאי, שם ניחוחות תבלינים עשירים מתערבבים עם מסורת שלמה של טעמים. הפעם, אנחנו צוללים לתוך סיר של מפרום (בולת) בתפוחי אדמה, מנה שהיא לא פחות מיצירת מופת. הכינו את בלוטות הטעם שלכם לחוויה בלתי נשכחת.

המתכון הזה הוא חגיגה של טעמים ומרקמים – תפוחי אדמה רכים שעוטפים בתוכם מלית בשר עשירה ומתובלת, הכל שוחה ברוטב אדום עמוק ומנחם. זוהי המנה שתעצים כל ארוחה, בין אם זו סעודת ליל שבת משפחתית או אירוח חגיגי. בואו נצא לדרך!

מסע הקניות: המצרכים שיצרו קסם

כמו בכל יצירה קולינרית, הסוד מתחיל בחומרי הגלם. הקפידו לבחור את הטובים ביותר, הם אלו שיבטיחו את הצלחת המפרום שלכם.

לבשר:

• 500 גרם בשר בקר טחון טרי (מומלץ לבקש טחינה גסה)
• 1 בצל קטן, קצוץ דק-דק
• 1/2 צרור פטרוזיליה קצוצה
• 1/2 צרור כוסברה קצוצה
• 1 ביצה בגודל L
• 3 כפות פירורי לחם (עדיף פנקו)
• 1 כפית פפריקה מתוקה
• 1/2 כפית כמון
• 1/4 כפית כורכום
• מלח ופלפל שחור גרוס טרי, לפי הטעם

לתפוחי אדמה:

• 6-7 תפוחי אדמה גדולים ומוצקים, קלופים

לרוטב:

• 3-4 כפות שמן זית איכותי
• 1 בצל גדול, קצוץ
• 2 שיני שום כתושות
• 1 פלפל אדום (גמבה), חתוך לרצועות
• 1 קופסה (800 גרם) עגבניות מרוסקות איכותיות
• 1 כף רסק עגבניות
• 1 כפית פפריקה מתוקה
• 1/2 כפית כמון
• קורט סוכר (לאיזון חמיצות העגבניות)
• מלח ופלפל שחור גרוס טרי, לפי הטעם
• 3-4 כוסות מים רותחים (או ציר ירקות/עוף)

הכנות מוקדמות: היסודות לטעמים עמוקים

כמו בניית מבנה מפואר, גם המפרום דורש יסודות מוצקים. התחילו בהכנת המלית והכנת תפוחי האדמה.

הוראות הכנה:

1. מלית הבשר: בקערה גדולה, מערבבים יחד את כל מרכיבי הבשר: בשר טחון, בצל קצוץ, פטרוזיליה, כוסברה, ביצה, פירורי לחם ותבלינים. לושו היטב עד לקבלת תערובת אחידה. חשוב לא ללוש יתר על המידה כדי שהבשר לא יהפוך קשה.
2. תפוחי האדמה: בעזרת סכין חדה, חותכים כל תפוח אדמה לפרוסות עבות (כ-1 ס"מ), אך לא מפרידים אותן עד הסוף. כלומר, משאירים את החלק התחתון מחובר, כך שייווצר מעין "כיס" או "מניפה". זהו המקום אליו נדחוס את מלית הבשר.

אמנות המילוי והטיגון: הפיכת חומרי גלם ליצירה

כעת, מגיע השלב האמנותי – מילוי תפוחי האדמה וטיגון קצר שיעניק להם צבע וטעם.

שלבי הכנה:

1. מילוי תפוחי האדמה: לוקחים מעט מתערובת הבשר ודוחסים אותה בעדינות בין פרוסות תפוחי האדמה. מניחים בצד על מגש.
2. ציפוי קל: בקערה רחבה טורפים ביצה עם מעט מלח ופלפל. טובלים כל מפרום (תפוח אדמה ממולא) בביצה טרופה.
3. טיגון ראשוני: במחבת רחבה ושטוחה, מחממים שמן זית. מטגנים את המפרומים מכל הצדדים עד להזהבה קלה. זה לא נועד לבשל אותם, אלא רק להעניק להם קראסט וצבע יפה. מוציאים ומניחים בצד.

הרוטב העשיר: הלב הפועם של המנה

הרוטב הוא נשמתה של המנה, הוא זה שיעטוף את המפרומים בטעמים עמוקים ויעניק להם את הלחות והרכות המושלמת.

1. הכנת הרוטב: באותה מחבת (או בסיר רחב ושטוח המתאים לתנור), מוסיפים מעט שמן זית ומאדים את הבצל הקצוץ עד שהוא הופך שקוף וזהוב.
2. הוספת ירקות ותבלינים: מוסיפים את השום הכתוש והפלפל האדום (גמבה) ומטגנים עוד מספר דקות. מוסיפים את העגבניות המרוסקות, רסק העגבניות, פפריקה, כמון, קורט סוכר, מלח ופלפל. מערבבים היטב ומבשלים על אש קטנה כ-5-7 דקות, עד שהרוטב מסמיך מעט וריחות התבלינים מתפתחים.
3. שילוב הנוזלים: מוסיפים את המים הרותחים (או הציר) ומביאים לרתיחה. טועמים ומתקנים תיבול במידת הצורך.

סיום הבישול: סבלנות היא המפתח לטעמים מושלמים

כעת, הגיע הזמן לאחד את כל המרכיבים ולתת להם להתבשל יחד בסבלנות, עד שהטעמים יתמזגו והמפרום יהיה רך ועסיסי.

1. סידור בסיר: מסדרים את המפרומים המטוגנים בעדינות בתוך הרוטב, כך שיהיו שקועים כמעט לחלוטין.
2. בישול איטי: מביאים לרתיחה עדינה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים כשעה וחצי עד שעתיים, או עד שתפוחי האדמה רכים לחלוטין והבשר מבושל. אם הרוטב מצטמצם יתר על המידה, אפשר להוסיף עוד מעט מים רותחים.
3. סיום בתנור (אופציונלי אך מומלץ): לקבלת צבע עמוק וקרמליזציה עדינה, ניתן להעביר את הסיר (אם הוא מתאים לתנור) לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך כ-20-30 דקות, ללא כיסוי, עד שהמפרום מקבל גוון שחום יפה.

טיפ למפרום מושלם: כדי שתפוחי האדמה לא יתפרקו במהלך הבישול הארוך, בחרו בתפוחי אדמה מזן שמתאים לבישול ארוך ונשאר מוצק יחסית, כמו דזירה או קארי.

בתיאבון!

התורה מתארת "וישמע יתרו את כל אשר עשה האלוקים למשה ולישראל לעמו". שואלים רבותינו: מה הוא שמע? רש"י הקדוש כותב על המקום: "שמע קריעת ים סוף ושמע מלחמת עמלק". כאן עולה תמיהה גדולה מאוד – הרי על קריעת ים סוף כתוב "שמעו עמים ירגזון", כל העולם רעד, "נבהלו אלופי אדום", כולם ידעו. אם כך, מה מיוחד כל כך בשמיעה של יתרו שהתורה מציינת אותה באופן כה מפורש?

רבותינו הקדושים מדייקים בלשונם ושואלים: "מה שמועה שמע ובא?". יתרו לא רק שמע את הניסים והנפלאות, הוא שמע שמיעה שהביאה אותו לכדי מעשה – הוא בא להתגייר. שמיעה, במובן העמוק שלה, היא כוח של הבנה, הפנמה והשבה אל הלב. כולם שמעו מקצה העולם ועד סופו, אבל אף אחד לא שינה את דרכיו. אדרבה, ראינו שעם ישראל ממשיך ללכת במדבר והעמים יוצאים נגדם למלחמות למרות הכל. היחיד שהשמיעה שלו הייתה עמוקה מספיק כדי להסיק מסקנות היה יתרו.

מסיבה זו, יתרו זכה שתיקרא פרשה שלמה על שמו, ולפי רבותינו הוא "יתר פרשה בתורה". יתרו הוא השורש לכל הגרים בהיסטוריה. מאז אברהם אבינו, שגם הוא היה במעמד של גר עד שזכה לשלמות באמונתו ונקרא "איתן האזרחי", הגר הראשון שקנה לעצמו מקום נצחי בתורה הוא יתרו. התורה הקדושה אינה ספר היסטוריה לזמנה בלבד, היא תורת חיים השואלת אותנו היום: האם אנחנו, עם ישראל, באמת שומעים?

אנחנו שומעים כל היום חדשות – מלאכים מתגרים זה בזה, העולם כולו כמרקחה. הזרקורים של כל הגלובוס מופנים לנקודה הקטנה הזו שנקראת מדינת ישראל, והכל מתנהל סביב החשבונאות שלנו. מי שומע את זה באמת? אפשר לשמוע חדשות מהבוקר עד הלילה ולהתייחס לזה כאל "סיפורים בעולם", מבלי להבין שהכל קשור אלינו ומוביל אותנו לגאולה השלמה.

דעו לכם, אחים יקרים, שום דבר לא מגיע לאוזנו של יהודי בחינם. אין מקרה בעולם; הכל ביד השם המכוונת בהשגחה פרטית. אם אנחנו שומעים משהו, אנחנו צריכים להיות לפחות כמו יתרו – להגיע להבנות עמוקות באמונה ולבוא לקראת השם יתברך. אנחנו כבר שומעים באוזניים של יהודים, והשם משמיע לנו קולות רבים סביבנו. חובתנו היא להקשיב, להתבונן ולהבין לאן השם יתברך מוביל אותנו. שבת שלום ומבורך.

בעומק החשכה של ימי מלחמת העולם השנייה, כשהמוות ריחף מעל כל ראש יהודי, התחוללה דרמה גורלית שחתמה את גורלם של רבים. עשרים וארבעה רבנים פליטים, שמצאו מקלט זמני באיטליה, עמדו בפני תהום: פקודת הסגרה למדינותיהם כבר נחתמה, ומשמעותה עבורם הייתה גזר דין מוות אכזרי ומידי.

באותם רגעים קריטיים, הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שעמד בראש 'ועד ההצלה' בארה"ב, לא ידע מנוח. הוא פנה לעסקן הידוע ובעל ההשפעה אירווינג בונים ושאל בדאגה: "למי לדעתך יש את הכוח והיכולת להתערב לטובתם?". התשובה הייתה מפתיעה ומורכבת – אירווינג הציע לפנות אל מנהיגי המאפיה האיטלקית בארה"ב, שלהם היו קשרים ענפים במולדתם. רבי אהרון לא היסס והאיץ בו ליצור עמם קשר ללא דחייה.

כאשר נוצר הקשר הראשוני, הפתיע רבי אהרון ואמר לאירווינג: "אתה ואני הולכים מחר!". אירווינג נדהם; לדפוק על דלתו של ראש המאפיה ללא הזמנה מפורשת היה בגדר מסירות נפש של ממש, אך כשרבי אהרון מצווה – הולכים. בבוקר שלמחרת, הם ניצבו מול אחד הבוסים החזקים והמפורסמים בהיסטוריה של המאפיה באמריקה, ראש הארגון ג'ו בונאנו.

הרב קוטלר לא ידע אנגלית, ואירווינג הוא שהסביר לבונאנו על עשרים וארבעה הרבנים הנתונים בסכנת חיים. בונאנו הביט ברב בשתיקה ואז שאל: "ומיהו הרבי היושב לידך?". "הוא הראש של העם היהודי!" השיב אירווינג בביטחון. "באמת?" תהה איש המאפיה, וכשאירווינג אישר זאת, אמר בונאנו: "תגיד לו שאני רוצה ברכה".

אירווינג פנה לרב קוטלר באידיש והסביר את הבקשה. רבי אהרון לא היסס ובירך: "תגיד לו שהוא יאריך ימים, וימות במיטתו!". בונאנו התרשם מאוד מהברכה, שהייתה יקרה מפז בעולמו הסוער, והבטיח לפעול. תוך שבועיים הוא מימש את הבטחתו והביא לשחרור הרבנים.

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת תשכ"ד, נעצרה לימוזינה שחורה ונוצצת בחזית ישיבת לייקווד. שני גברים לבושים בהידור רב יצאו ממנה וביקשו את הרב קוטלר. כאשר הגאון רבי שניאור קוטלר התייצב לפניהם, אמרו: "לא, זה לא אתה, אנחנו מחפשים אדם מבוגר יותר". רבי שניאור הסביר כי הוא בנו של הרב וכי אביו נפטר בשנה שעברה. שני הגברים הציגו עצמם כ"אחים בונאנו", בניו של ג'ו בונאנו. הם סיפרו כי אביהם עדיין חי ומייחס את אריכות ימיו לברכת הרב. כעת, משפרש והם החליפוהו, באו לקבל את אותה הברכה תמורת סכום כסף עצום. "אני מצטער", השיב רבי שניאור, "אבי אכן יכול היה לעשות כדבר הזה, אך לא אני!". ג'ו בונאנו זכה לחיות עד גיל 97 ונפטר בשנת תשס"ב בשיבה טובה במיטתו. התובע הכללי של אריזונה, שעסק בתיקיו, ציין בתדהמה: "ככל הנראה הוא ראש המאפיה הראשון שמת מזקנה".

הסיפור המופלא הזה שופך אור על דברי הכתוב בפרשתנו (שמות יד, ד): "וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן". שואל ה'אבן עזרא' קושיה עצומה: הרי המצרים הללו עומדים לטבוע בים, אם כן מה הטעם בידיעה זו ברגע האחרון?

מבאר ה'אבן עזרא' (בפירושו הארוך) כי הכוונה היא גם למצרים שנותרו במצרים, וגם לאלו הנמצאים בים – קודם מותם. באותם רגעים אחרונים, שידד הבורא מערכות שמים וארץ כדי להחדיר אמונה אפילו באותם כופרים, ולו לרגע אחד. מכאן נלמד כמה חביב ויקר כל רגע של אמונה בעולם הזה בעיני הבורא יתברך שמו.

פרשת האמונה: בין קריעת ים סוף לפרשת המן

פרשתנו היא יסוד האמונה. בתחילה בקריעת ים סוף – "וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה'", כשהיו מראים באצבע ואומרים "זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ". לאחר מכן בפרשת המן, המלמדת על השגחה פרטית יומיומית: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", בדיוק לפי הצורך, לא פחות ולא יותר.

מעשה נפלא הביא הרה"ק ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע (שפע חיים בשלח תשמ"ג): הגה"ק ר"ח ויטאל דרש פעם שכל אדם שישים בה' מבטחו, יזמין לו הקב"ה כל צרכיו גם ללא השתדלות. יהודי פשוט ותמים קיבל את הדברים וחדל ממסחרו לטובת לימוד התורה. יום אחד נכנס לחנותו גוי שהחזיק פרווה כבדה שקנה בזול, וביקש להשאירה אצל היהודי כי המשא כבד עליו. כשיצא הגוי, נקרעה הפרווה ומתוכה נפלו דינרי זהב רבים.

שכן שראה זאת ניסה לחקותו וחדל ממלאכתו, אך לא זכה לדבר. כששאל את המהר"ח ויטאל מדוע, השיבו: "חברך בטח בה' מבלי שיעלה על דעתו איך יושפע לו. אתה, לעומת זאת, ציפית לפרווה… וכאשר האדם יש לו עצות בנפשו כיצד תבוא הישועה, אינו זוכה לישועת ה'".

בד בבד עם האמונה, הכלי להחזיק את השפע הוא התפילה. הרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע כתב באיגרת קודש (תרס"ז): "אזהרתי גם על הסוחרים… שיעשו חוק קבוע לבל לשנות, שיבואו לבית המדרש בוקר וערב להתפלל בציבור, ואף אם יצטרך להמתין למניין, ימתין וילמד דבר מה. והנני מבטיחם כי לא יפסידו חלילה, אדרבה עוד יתברכו בשפע ברכה… והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו".

בסוף הפרשה, במלחמת עמלק המנסה להטיל ספק וקרירות, נאמר: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל". וחז"ל למדו מכאן: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים".

כך מתבאר הפסוק בתהילים: "זֵ֥כֶר עָשָׂ֗ה לְנִפְלְאֹ֫תָ֥יו חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם יְהוָֽה". הקב"ה מבקש מאתנו: זכרו את הנפלאות שעשיתי עמכם בצאתכם ממצרים. כאשר תמצאו עצמכם בעת צרה, היזכרו בכתובת היחידה אליה יש לפנות. ביטחו בה' והתפללו אליו, ואז יתעורר הרצון העליון להיטיב לכם בניסים ונפלאות. זהו כוחו של הזיכרון – שנזכור יציאת מצרים ונאמר לפניו שירה חדשה.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל