שלום וברכה מורי ורבותי!
בתקופה זו כולנו מתחזקים בבין אדם לחברו, לרגל פטירתם הטראגית של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא.
אבל אחרי הכל, איך עושים את זה?
אנחנו רוצים מאוד להיות כאלו,
אנחנו לומדים על זה,
אנחנו מבינים את זה,
אבל איך מורידים את זה לעולם המעשה?
ספר החינוך, אחד מהראשונים, מלמד אותנו (פרשת בא מצוה טז) שכל הסיבה שבגללה הקדוש ברוך הוא מצווה את החוטא להקריב קרבן, היא אך ורק בגלל ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
אם תאמר לאותו חוטא ופושע: "אתה חייב מיתה, והקדוש ברוך הוא מוחל לך בגלל שאתה חוזר בתשובה", הוא לא יפנים את הדברים, הוא לא יחוש בהם.
הוא צריך לראות בהמה נשחטת ומוקרבת על גבי המזבח, ומתכלה באש ובלהבות שעל גבי המזבח, ורק אז להבין: "את זה הייתי אני אמור לעבור, וה', ברחמיו וברוב חסדיו, מוחל לי".
זה נכון לגבי קרבן, זה נכון לגבי חזרה בתשובה, וזה נכון לגבי כל דבר בחיים,
ובפרט לגבי מידות טובות.
אתה רוצה להיות בן אדם נחמד?
אתה רוצה להיות ענוותן?
אתה רוצה להיות ההוא שמתחשב באחרים?
גם אם אתה עדיין לא כזה, תעשה את ה"פרצוף" הזה,
תשתמש בהתנהגות הזו לא "באמת" בגלל שזה יוצא לך ממעמקי הלב,
כי בניגוד למה שחשבת שהלב אמור להיות המוביל, והמעשים להתבצע אחריו –
האמת היא הפוכה:
"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
תעשה כפי יכולתך,
תעשה את הפרצוף של ההוא שמתנהג בענווה,
ולאחר מכן תזכה ותהיה ענוותן באמת.
ומי אומר את זה אם לא אחד מגדולי הראשונים, הלא הוא הרמב"ן, רבינו משה בן נחמן, שבאגרתו המפורסמת והידועה שכתב לבנו (אגרת הרמב"ן), הוא מבקש ממנו לדבר בנחת, ולהסתכל כלפי הארץ כאשר מדברים עם אדם אחר.
הוא לא מבקש ממנו: "תחוש צורך לעשות זאת", אלא "דיבורך יהיה בנחת וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה".
כלומר, "תעשה את הפרצוף של הבחור הענוותן, ויום יבוא ובקרוב ממש תגלה שאתה זכית להיות ענוותן אמיתי לשם שמים".
ברוכים תהיו!
