שלום וברכה מורי ורבותי!
והיום יום פטירתו של מור דודי היקר, משה בן מזל שאער, רוח ה' תניחנו בגן עדן.
משה לא זכה להקים בית בישראל.
הוא היה חייל צה"ל,
יצא יחד עם החברים, ולצערנו ולבושתנו לא חזר באותו לילה לבסיס.
משם הוא הובל לבית הקברות.
זה קרה לפני הרבה מאוד שנים.
מאז, גם ההורים שלו הספיקו להיפרד מאיתנו, ולהיפטר מן העולם.
אבל מה התובנות שלנו כילדים קטנים שגדלו בצל אותו דוד, שאפילו לא הכרנו?
שני דברים.
דבר ראשון, אין מחיר לשכול.
אין גודל להורים שאיבדו את בנם,
אין משהו שיום אחד הולך ומתרפא.
ניתן לדבר על כך, לשוחח,
ניתן אפילו, במידת מה, להתנחם,
אבל לא ניתן לשכוח ממה שקרה, כי שנים על גבי שנים שיעברו, הילד נשאר להוריו אותו ילד, והאובדן אותו אובדן.
אבל דבר נוסף למדנו מהסבא והסבתא היקרים והמדהימים שלנו.
למדנו עד כמה ניתן לנתב את אותו שכול ואת אותו אובדן לדברים טובים.
כל כך הרבה מעשי חסד,
מקומות של תורה, ישיבות ובתי מחסה נפתחו ונוסדו לעילוי נשמתו של משה זכרונו לברכה.
מידי שנה, כאשר מרת אמו סבתא מזל היתה עולה לקברו יחד עם התלמידים של בנה, הרב בנימין, שיבדל לחיים טובים וארוכים,
היא היתה אומרת לו: "משה! תסתכל כאן מסביב, כל אלו הם הילדים שלך!".
ואכן כולם זכו והיו ועודם הילדים והנכדים הרוחניים של משה.
כי כאשר מנתבים את השכול למקומות טובים,
ניתן להגיע ממנו לדברים טובים, שבשגרה לא ניתן להגיע אליהם.
ה' יזכה כל אחד ואחד מאיתנו לדעת לקבל את המכות הכואבות והאנושות אותם אנחנו מקבלים מהקדוש ברוך הוא,
ולנתב אותם על פי דרכו ורצונו לדברים טובים, ולמקסימום האפשרי בתוך הצער והכאב הזה,
מתוך נחת, שלווה ושמחה, אמן.
ברוכים תהיו!
