רוצים לראות את העיניים של ישי ריבו נדלקות? תכניסו אותו לחדר עם גיטרה, כינור ופסנתר. זה מה שקרה בשיר: "כל מעייני".
שמוליק נויפלד השכיל להבין שהמלך של האקוסטי בדורנו זה ישי ריבו, ואכן באלבום שלו: "המשקפיים של נויפלד" הוא חיבר את ישי ריבו עם המילים של השיר אולי הכי יפה שלו. ולא רק עם גיטרה, כינור ופסנתר, אלא גם עם קונטרה בס שמשחקת כאן תפקיד חזק, והשילוב שלה יחד עם ההקשות העדינות של התופים יוצרים יחדיו הרמוניה מדהימה שלוקחת אותך אל תוך סייסטה מופלאה מעולם החלומות.
אבל לפני הכל כמה מילים על מילים שברגע ראשון נשמעים כמו מתוך פיוט של רבי אברהם איבן עזרא, או שיר של רבי יהודה הלוי.
יושב בכוכו יוצר, על דלתו: כאן גר 'משורר', עוצם את עיניו ומהרהר, להשראה ולמוזה חותר. בקיצור. יש מצב שכנראה שחלק מן היוצרים לוקים בו, הגאווה. ואת זה בדיוק מגיע השיר הזה ומנפץ לרסיסים.
השיר הזה לוקח מחשבה אחר מחשבה שכנראה עלולות לעלות במוחו של משורר, ומנתחת, ומפרקת, ומרסקת ולא מותירה שריד ופליט. אז מי אם לא ריבו הזמר שראוי לשיר שיר כזה?!
השיר הזה מדבר על אמן שמתרברב לעצמו: "גשם נדבות לחם חסדים לא על סף דלתי".
או במילים אחרות יוצר שבטוח שהשירים הם שופרו ודרכם יעשה הוא ככל העולה על לבו. כאן מתקן אותו נויפלד דרך קולו של ריבו ומסביר לו שהוא שופרו של שיר. אבל למה נאמר את זה במילים שלנו אם זה נשמע הרבה יותר טוב כפי שזה מובא בשיר עצמו: "כלי נגינה אינני ועודני שופרו של שיר, מהתפילה הגעתי ולנצח שר מתוך נפשי".
איזה כיף לרדת על משוררים, הא? אבל בעצם. אולי כל אחד ואחד מאיתנו לוקה בהתרברבות הזאת?
"מעשה אדם דעת ותבונה להולכים ישר, המילים חינם רק הנגינה היא תיבת אוצר, חלומות גדולים הם משב אוויר שאיני מכיר, רק נותן קולי את קולי בשיר".
מילים: מאיר גולדברג.
לחן והפקה: שמוליק נויפלד
