להדביק לזמר את המילים שמתאימות לו, את העיבוד שיושב עליו טוב, את המוזיקה שמתלבשת לפי המידה שלו – זו היא אומנות.
ומי שעשה את זה כאן, בשיר הנוכחי, וחיבר בין גיל ישראלוב, לשיר: "טפח מעל הקרקע", עשה את זה בצורה הנכונה ביותר. בטונים המותאמים לגיל ישראלוב, בקצב הנכון לו, במוטיבים הזורמים סביבו כמו נוצרו הם בדיוק עבורו ובעיבוד המיוחד לסגנונו.
וכאשר מגיע גיל לשיר הזה, ומביא אתו את המיוחדות שלו, את הבגרות, את הקול שמבט רוגע, ובעיקר את הטון של אחד שיודע, שמבין, שנמצא במקום הזה ויכול להעביר את המסר בצורה החודרת ביותר ולהעניק למאזין את היצירה האיכותית הזאת, עם המרקם העדין שלה.
ובשיר: הנשמה מתהלכת לה ברחוב הסואן, היא לא רגועה, היא שואפת לאן שהוא, אבל היעד לא מספיק ברור לה: "ובעודי מתהלך ברחוב הסואן, ובוחן רצונות מה באמת מעניין, ובז לסוסי מלחמה ששוטפים, לפעולות מלומדות של אנשים".
והיא לא רוצה להיות כמו כולם רק כי כולם עושים כך. היא רוצה את מה שמתאים לה: "מה רוצים מעצמם מה כל כך הם חושקים, אם שוקלים מעשיהם ובין כך הם כושלים, ורק רציתי להרגיש, קצת להיות, טפח מעל הקרקע".
עד כאן המוזיקה מעט חוששת, קצת לא יציבה, כמו לא יודעת מה רוצה מעצמה. מנגנת על אותו המוטיב, מבררת ומחפשת, בעיקר חושבת.
וכעת מגיע הרצון הנכון, המוזיקה מקבלת קצת אומץ. התמונה מתחילה מעט להתבהר, עולה, נוכחת יותר: "לא מידי אחרי הכל ולא אולי, לא איי שם בעננים ובוודאי, לא אטמון ראשי בחול ואת פחדי, רק טפח מעל הקרקע".
ואז מתחיל איזה שהוא מרוץ. העסק נהייה יותר סוער, הסאונד חם יותר: "וחושב אולי אחרי הכל כולם רוצים, לרדוף אחרי האושר והם רצים ורצים…".
אך בדיוק מה שגרם לעסק להזדעזע ולצאת מהבינוניות, זוהי גם האמת שנשארת איתנו בסופו של השיר הזה: "לא אטמון ראשי בחול ואת פחדי, רק טפח מעל הקרקע".
שיר שבו המעבד המוזיקאלי יובל בן דוד מגיש לנו מוזיקה ישראלית עם נגיעות אתניות עטופה בהפקה מוסיקלית המשלבת בדיוק רב בין סאונד חם ואופטימי לסאונד שברירי ומרגש.
