כשדייויד טויב פותח את הפה הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו. אבל עוד הרבה לפני כן. כשהוא מלחין שיר, מעבד אותו, מקליט את הוואקל, עולה על במה, עומד מול מצלמה, הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו, הוא יודע כיצד התוצאה תיראה, לשם בדיוק הוא שואף והוא אכן מצליח לקטוף את החלומות שלו, ובגדול.
כי אם השיר הזה נראה כ'עוד סינגל לקראת פורים', ברגע בו הוא מתחיל לנגן אנו כבר מבינים שזוהי 'יצירה'. המשחקים המטורפים של הגיטרה בס לאורך כל השיר שלוקחת אחריה את כל התזמורת למין חוויה מוזיקאלית מעניינת בניחוח דרום אמריקאית.
תופים בקצב מעניין, ובעיקר, הבריקים, העצירות המופלאות הללו שלפתע הכל נעצר, מאפשר לקצב לנגן תו אחד בראש ואז פורץ חזרה בשיא העצמה. והחצוצרות גם כן מרעימות, מכריזות על התחלה וסוף.
כל המשחקים המעניינים הללו אינם מתיימרים לתפוס את מקום הזמר, הם נותנים לו את המקום שלו, והוא אינו מאכזב, עם משחקים ווקאליים מדהימים, שילובים של קול על קול, גבוה ונמוך, משחקים שלוקחים את הקול והופכים אותו למקהלה השרה בכמה טונים, אך עדיין משאירות את הקול כמשהו טבעי ובריא המלהטט באופן נפלא במילים: "תמחה את זכר עמלק".
ובתוספת הקליפ על הבמה, עם תנועות הגוף הנכונות של הזמר, עם הצילום הנכון של התזמורת, התוצאה היא לא פחות ממדהימה!
צפו והאזינו:
