בית המשפט העליון פיתח דרך להתערב בהחלטות ממשלתיות שנראות לשופטים בלתי רצויות. לא מדובר בביקורת שיפוטית בשל הפרת חוק, אלא במקרים שבהם ההחלטות התקבלו בסמכות ובהליך קבלת החלטות תקין, ללא פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות וללא סיבה חוקית לפסול את ההחלטה, מלבד העובדה שהשופטים סבורים שהיא החלטה גרועה או שהם היו מעדיפים החלטה אחרת. זו "עילת הסבירות".
בית המשפט העליון עושה בעילת הסבירות שימושים מגוונים. באמצעות עילת הסבירות מונעים השופטים מינויים ממשלתיים, כופים את הממשלה להכניס לישראל זרים, בולמים תהליכים ממשלתיים כמו סלילת כבישים, ומגבילים את פעילותן של ממשלות ישראל בתקופת בחירות. במקרים רבים השימוש בעילת הסבירות נעשה לא על ידי בית המשפט אלא על ידי היועצים המשפטיים, עוד בשלבים המוקדמים של הליך קבלת ההחלטות. כך, למשל, אסרו המשפטנים בתקופת בחירות העלאת עולים מאתיופיה, הקמת ועדת בדיקה לנעשה במח"ש וסגירה של האוריינט האוס הפלסטיני בירושלים, אולם אפשרו בתקופת בחירות ניהול משא ומתן עם הפלסטינים והסורים וחתימה על הסכם עם לבנון להעברת שדות גז או קיצוץ רוחבי בתקציב המדינה וחתימה על הסכם שכר חדש עם המורים בממשלת לפיד. השופטים אסרו על שר בממשלת נתניהו למנות מפכ"ל והתירו לשר בממשלת לפיד למנות רמטכ"ל. השאלה מה נחשב "סביר" תלויה תמיד בנסיבות אך גם במתבונן ולכן השימוש בעילת הסבירות גם מעלה חשש מתמיד לסטנדרט כפול. היכולת לפסול החלטות בשל סבירותן מייצרת סטנדרט לא צפוי ולא אחיד, המשתנה בהתאם לעמדת הגורם המשפטי. התוצאה היא מערכת משפטית נטולת כללי משחק ידועים, אשר בה מתקבלת הכרעה על פי נטייתו האישית של השופט או אף היועץ המשפטי.
חשוב להדגיש: ביטול עילת הסבירות, כפי שמוצע במתווה סולברג, לא ימנע ביקורת שיפוטית ולא יביא לפגיעה בזכויות אדם. רוב העילות המרכזיות של המשפט המינהלי יישארו כפי שהן: לרשות אסור לפעול ללא סמכות או בניגוד לחוק, אסור לה לפעול בשרירות או בהפליה, אסור לה לשקול שיקולים זרים וחובה עליה לקיים הליך הוגן קודם קבלת החלטה. סבירות גם תמשיך לשמש כעילה לביקורת ביחס לדרג שאינו נבחר. ביטול עילת הסבירות ידרוש מבית המשפט להפעיל את הביקורת על יסוד משפטי מוצק ולא על בסיס השקפה ערכית או העדפות אחרות של שופטים, ותותיר את ההחלטות הערכיות לנבחרי הציבור.
