מי שעוקב אחרי רחבות הריקודים בשנה האחרונה, לא יכול היה לפספס את הרעידה בסאונד. זה כבר לא רק הקלידים המוכרים, אלא מעטפת אלקטרונית בועטת שאחד הכוכבים בה, אם לא הבולט שבהם, הוא יוחנן אורי, שהתיישב לשיחה צפופה אחד על אחד בתוכנית המוזיקה של המחדש "זה נשמע טוב", בהגשת יצחק אייזיקוביץ.
לא נפתח לכם? נסו כאן
צילום: המחדש | עריכה: יהודה חסן | הפקה: בני קוביץ
המפגש נפתח בנימה של הערכה הדדית, כשאורי לא מסתיר את חיבתו לפורמט הקצבי והממוקד: "אני רואה את הראיונות האלה… מה שיפה פה זה שזה 20 דקות, זה מתומצת, זה יפה, זה ברור. זה קולע, ושיהיה לנו בהצלחה".
בלי גינוני פתיחה מיותרים, השיחה החלה מיד בפרויקט שחורך את הפלטפורמות בתקופה האחרונה – הסט האלקטרוני 'Jewish Beat' בשיתוף פיני איינהורן. יוחנן חזר לרגע שבו הכל התחיל, אי שם בארצות הברית: "הזמינו אותנו להופיע בארצות הברית, בשמחת חתן וכלה, לתת שם נאמבר של 20 דקות, כמו שקוראים לזה After. סט, 20 דקות, אני ופיני, אלקטרוני כמו שצריך".
הוא תיאר תהליך יצירה מואץ שדרש עמידה בדד-ליין כמעט בלתי אפשרי: "ותוך שבוע, תוך שבוע וחצי, תשעה ימים כזה, כל המוזיקה שאתה שומע בהפקה הזאת הייתה מוכנה. הכנתי את זה בשילוב אורגן ומחשב ביחד. אחרי האירוע, הבנתי שצריך להוציא אותה גם לציבור, כפי שזה עכשיו". את התוצאה הוויזואלית כולם ראו בקליפ המרהיב, והסקרנות לגבי הלוקיישן נפתרה סופית: "לכל האנשים הסקרנים ששאלו אותי איפה זה, אז הנה – מצפה רמון. יש שם מקום מדהים, כמו צלע של הר כזה, מקום מפחיד לעמוד שם, ואמרתי: זה המקום".
למרות שהיום הוא מזוהה עם סאונד אלקטרוני בועט, השורשים שלו נטועים עמוק במוזיקה האקוסטית הקלאסית. "לפני 20 שנה, כשהייתי ילד, כמעט לא הייתה מוזיקה אלקטרונית במגזר שלנו", הוא נזכר ומסביר שדווקא הבסיס החסידי הוא שמעניק למוזיקה שלו את הנשמה: "אני חושב שזה בסיס מאוד מאוד חשוב, כי כדי ליצור אלקטרונית צריך להגיע מעולמות האקוסטי, להכיר שם את ההרמוניות ולחיות את זה. להביא אלקטרונית בלי באמת לחיות שם – זה ירגיש קצת חלול". מבחינתו, המעבר לדיגיטל לא נבע מחוסר רגש, אלא מהרצון לפרוץ גבולות: "הרגשתי שבאלקטרוני השמיים הם לא הגבול. אתה יכול להחליט בדיוק איך אתה מסנטז דברים. רציתי לעשות דברים באווירה אקוסטית – אקורדים, הרמוניות, דברים מרגשים – אבל בסאונד אלקטרוני".
יוחנן אורי לא מפחד לגעת בנקודות רגישות, כמו הביקורת שמגיעה לפעמים מהדור הישן בחתונות. בשיחה הוא חושף איך הוא מתמרן בין הרצונות המנוגדים של בעלי השמחה: "לא תמיד זה מצליח. הרבה פעמים האי-הסכמה מגיעה עד לחתונה עצמה, כשניגש אליי החתן, ואחר כך ניגש אליי אבא שלו או המחותן, וכל אחד אומר לי דברים הפוכים". הפתרון שלו? רגישות וניסיון: "צריך בזה המון אינטליגנציה. אני מצליח להגיע למצב שגם החתן נהנה וגם המחותן נהנה, ומבחינתי זה הסיפוק הכי גדול שלי". לטענתו, הפתיחות במגזר רק גדלה עם הזמן: "העולם מתקדם, זה מצב שקרה. אם בסופו של דבר המסר של השיר הוא חיובי, לא מגיעים לאיזו הוללות מיותרת, אז אפשר להסתכל על זה בצורה סלחנית יותר".
כשהוא מסתכל קדימה, יוחנן לא עוצר שם ומספק הצצה לעבודת הנמלים של בניית המקצבים (Styles), תחום בו הוא נחשב למאסטר: "יש מקצבים שבניתי אותם תוך כדי החתונות. ממש ככה, התיישבתי עם אוזניות בתוך החתונה, נסגרתי על משהו והרמתי את זה תוך כמה דקות". לצד רגעי השיא, הוא מודה שיש גם אכזבות בדרך: "היו הפקות יפות שנתקעו. כל פעם שאני נזכר בזה, זו צביטה בלב. זה כמו ילד".
לסיום, הוא משאיר טיפ זהב לאמנים הצעירים שמחפשים את דרכם בעזרת סייעתא דשמיא: "תהיו יצירתיים. מוזיקה טובה לא מספיקה היום. כדי באמת לצוף ולקבל מודעות, צריך לחדש. אל תחקו מישהו אחר, כי בסוף אנשים רוצים את המקור".
נהניתם? יש לכם ביקורת? רוצים לראות את האמן שאהוב עליכם, על המסך? כתבו לנו בתגובות.
