חג הפסח באוויר, האווירה באולפן "המחדש" חגיגית אך טעונה ברוח התקופה, כשיצחק אייזיקוביץ' מארח את אחד השמות החמים בענף, מנדי גולדברג, לשיחה שמתחילה בתווים ומסתיימת עמוק בנבכי הנפש.
לא נפתח לכם? נסו כאן
גולדברג, שמוכר לרבים כמי שחורש את הבמות והחתונות, לא מסתיר את המורכבות של הימים אלו: "ברוך השם, בסדר. כששואלים אותי מה שלומך, אני עונה – דקה ככה, דקה ככה, עכשיו טוב לי", הוא משתף בכנות שמאפיינת אותו לאורך כל הדרך. המסע שלו התחיל בכלל כילד פלא על הקלידים, "ממש מגיל שש בערך קנו לנו אורגנית הביתה. אני ושכן שלי, שהוא אורגניסט משכמו ומעלה, למדנו והתנסינו יחד", הוא נזכר בערגה בימים בהם היה סוחב ציוד לבר-מצוות של חברים, מבלי לדעת שהכישרון הזה יהפוך לעוגן של חייו. "זה קריאה לאנשים שיש להם ילד שנמשך לכישרון מסוים – תנו לו, זה מאוד מרפא, זה עוגן חזק לנפש".
אחרי שנים שבהם ליווה את גדולי הזמר כקלידן דומיננטי בעולם הישיבות והחתונות, גולדברג עבר טרנספורמציה שלא כולם בעינא פקיחא הבינו מיד. הוא לא עוצר שם, ומתאר את הרגע בקורונה שבו הניצוץ נדלק: "הוצאתי לפני שש שנים בערך את השיר 'הייליגער רבי שמעון', שרתי שם קטע סולו של איזה שלושים שניות ופתאום נפתח לי התיאבון. הנשמה שלי רצתה לשיר".
המעבר לקדמת הבמה לא היה פשוט עבור מי שהיה רגיל לנהל את האירוע מאחורי המקלדת. "זו טרנספורמציה מאתגרת מאוד. פתאום הסביבה משקפת לך 'מה אתה עושה? אתה מצליח, יש לך עבודה, למה לשנות?'. אבל אני מרגיש הרבה יותר חיבור בשירה. כשבן אדם שר, יותר איברים בגוף פועלים".
לצד ההצלחה, הוא חושף בגלוי לב רגע של משבר ובירור פנימי עמוק: "היה לי תהליך מאוד מבהיל. מאסתי בחומר, מאסתי בתהילה. אמרתי – זה לא ממלא אותי. היה לי בירור של 'אתה באמת רוצה את זה? אתה רק מגיע להתפרנס ולעשות מספרים?'. זו הייתה תקופה של חוסר יציבות, סוג של לעצור כדי להתחיל מחדש".
כשהוא מסתכל קדימה אל עבר האלבום החדש שבדרך, גולדברג מדבר על המוזיקה לא כאל מוצר צריכה, אלא כאל שליחות קודש וצינור להעברת מסרים. הוא לא חושש לגעת בנושאים נפיצים כמו הסערות בעולם הישיבות: "זה נושא טעון, אבל בסוף כל צד צריך לכבד אחד את השני. אם יש ישיבה שביקשה משהו מסוים – צריך לתת לה את זה. צריך לראות את חצי הכוס המלאה – גם בחתונות הכי מופרעות רוקדים בהפרדה. לא צריך להילחם בקדמה, צריך לתת לה כלים".
ברגע של התעלות, הוא מספר על הכוח של "אור חוזר" ועל החלום הגדול שלו: פרויקט שירת המונים שבו הוא בכלל לא במרכז. "החלום הוא לא להיות תחת הזרקורים והעשן, אלא להיות על הרצפה כשהקהל שר 50-50 איתי. בסוף, כשבן אדם עושה פעולה של נתינה, זה ממלא אותו. מצווה זה מלשון 'בצוותא' – זו קומבינה של הבורא שנתן לנו להיות איתו ביחד".
