קשה להתעמת עם ידיד אמת: התקשורת חיפשה משבר ומצאה ויכוח בין בעלי ברית
זו הייתה מלחמה קצרה ממש. סבב שהסתיים מהר מהצפוי. לפתע נשמעו שוב ההתרעות והאזעקות המוכרות, שכמעט הספקנו לשכוח, והזכירו לכולנו ששום דבר במזרח התיכון לא באמת נגמר. הכותרות התחרו ביניהן: "מלחמת 17 השעות", "מלחמת המשוואות", "קרב הבלימה" ועוד. אבל מאחורי הטילים והתקיפות הסתתרה שאלה אחרת: מה באמת קרה בין נתניהו לטראמפ?
התקשורת מיהרה לדווח על עימות חריג בין השניים. היו מי שכבר מיהרו להספיד את היחסים המיוחדים בין ירושלים לוושינגטון. העיתונאי הקבוע שזוכה, לדבריו, לשיחות טלפון ישירות מהנשיא ("טראמפ אמר לי"), דיווח שוב על חילוקי דעות מהותיים ועל התנגדות חד משמעית של טראמפ לתקיפה ישראלית.
אלא שככל שנחשפו עוד ועוד פרטים, התברר שהתמונה מורכבת הרבה יותר. טראמפ אכן התנגד לתגובה ישראלית רחבה, אך לא משום שהתייצב לצד איראן, אלא משום שהוא ממשיך לחתור להסכם ומבקש למנוע הידרדרות נוספת. כל זה לא הפריע לו לתקוף בעצמו את איראן יממה לאחר מכן, בעקבות הפלת המסוק האמריקאי ובהמשך בגלל "אי התנהלותה התקינה של איראן".
בשיחה עצמה הבהיר נתניהו לנשיא, כי אי אפשר לעבור בשתיקה על ירי איראני לעבר ישראל. מאז השבעה באוקטובר התקבעה תפיסה חדשה: כל ירי לשטח ישראל מחייב תגובה. לא עוד הכלה ולא עוד ספיגה. הימים שבהם מדינת ישראל הייתה סופגת ומבליגה הסתיימו.
כאן בדיוק נוצר המתח. במשך שנים ידע נתניהו להתעמת עם נשיאים עוינים או ביקורתיים כלפי מדינת ישראל. מול אובמה זה קרה סביב איראן, ומול ביידן סביב המלחמה בעזה. אלא שטראמפ הוא סיפור אחר. הוא לא נשיא עוין אלא ידיד מובהק, אולי הידידותי ביותר שהיה למדינת ישראל בבית הלבן. דווקא משום כך ההתמודדות מולו מורכבת יותר.
בירושלים הודו השבוע כי "הרבה יותר קשה להתעמת עם ידיד אמת". לכן האתגר של נתניהו אינו רק לדעת לומר "לא" לנשיא האמריקאי, אלא גם לדעת מתי לומר "כן", ומתי למצוא את דרך האמצע.
את מבקריו של נתניהו זה כמובן לא משכנע. אם הוא אומר "כן" לטראמפ, הוא רופס ופחדן שהופך את ישראל ל"מדינת חסות". אם הוא אומר "לא", הוא מחריב את היחסים עם "הגדולה שבידידותינו" ומסתכסך עם החבר הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן. בקיצור, מה שיעשה יחטוף.
כך או כך, בסופו של דבר התקיימו שיחות אינטנסיביות בין הצדדים, בהשתתפות שר החוץ מרקו רוביו. נתניהו טען כי הבלגה תעניק לאיראן הישג ותשדר חולשה. טראמפ השתכנע לאפשר תקיפה מוגבלת ומדודה. ישראל תקפה, איראן הגיבה באופן מוגבל, והסבב הסתיים לפחות לעת עתה.
האירוע כולו מלמד על שינוי נוסף שעבר נתניהו מאז השבעה באוקטובר. בעבר נטה לדחות עימותים ולהעדיף שקט זמני. כיום הוא מוכן לקחת יותר סיכונים, אך עדיין מבין שהברית עם ארה"ב היא נכס אסטרטגי שאסור לשבור.
שורה תחתונה: התקשורת שוב חיפשה את הקרע הגדול בין נתניהו לטראמפ ובין מדינת ישראל לארצות הברית. בינתיים היא מצאה בעיקר ויכוח ענייני בין שני בעלי ברית, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר, אך שניהם עדיין נמצאים באותו צד.
הקרב על המשוואה
הסבב הקצר מול איראן הסתיים מהר, אך הותיר אחריו שאלה אסטרטגית חשובה בהרבה ממספר הטילים שנורו או היעדים שהותקפו: האם איראן הצליחה לקבוע משוואה חדשה מול מדינת ישראל?
האיראנים ניסו להעביר מסר ברור: כל פעולה ישראלית משמעותית נגד חיזבאללה בלבנון תגרור תגובה איראנית. בכך ביקשו לקשור בין טהרן, ביירות וחיזבאללה לחזית אחת. אם מדינת ישראל תפגע בדאחייה, איראן תגיב. אם חיזבאללה ייפגע, טהרן תתערב. זוהי המשוואה שהמשטר האיראני מנסה לכפות.
הסיבה לכך פשוטה: אחרי הפגיעה במערכי הטילים, בגרעין ובנכסים נוספים של איראן, חיזבאללה נותר אחד מנכסי ההשפעה החשובים ביותר של המשטר מחוץ לגבולותיו. חמאס כבר אינו מה שהיה, המיליציות בעיראק נחלשו, והחות'ים בתימן משגרים טילים בקמצנות אופיינית. מבחינת טהרן, חיזבאללה הוא הנכס האסטרטגי המשמעותי האחרון שנותר לה באזור. פגיעה קשה נוספת בארגון משמעותה פגיעה ישירה במעמדה האזורי.
מדינת ישראל סירבה לקבל זאת. כאשר נורו רקטות מלבנון, הגיעה תגובה מיידית. כאשר שוגרו טילים מאיראן, הגיעה תגובה נוספת. מבחינת נתניהו ושר הביטחון כ"ץ, חזרה למשוואות הישנות של הכלה הייתה נתפסת כחולשה מסוכנת. כאמור אחרי השבעה באוקטובר איש אינו רוצה לשוב למציאות שבה יורים על מדינת ישראל והיא מסתפקת בגינויים.
מבחינה צבאית, מדינת ישראל יצאה כשידה על העליונה. איראן לא הצליחה לשקם את היכולות שנפגעו במבצעים הקודמים, שיגרה מספר מוגבל של טילים והייתה הראשונה שהבהירה כי אינה מעוניינת בהמשך ההסלמה. גם התקיפות הישראליות השיגו תוצאות מבצעיות לא מבוטלות.
אלא שהתמונה אינה מושלמת: במדינת ישראל מודים בעקיפין שלא הופעל מלוא הכוח. היו יעדים נוספים שניתן היה לתקוף, והיו מי שקיוו להמשך המערכה. אלא שהדרג המדיני בחר לעצור מוקדם יותר. הסיבה ברורה: הרצון לשמר את היחסים עם טראמפ ואת המהלך המדיני הרחב יותר שהוא מבקש לקדם באזור.
כאן נמצא הוויכוח האמיתי. יש הטוענים שמדינת ישראל פעלה בעוצמה של 70 אחוז בלבד. אחרים סבורים שדווקא היכולת לעצור בזמן היא שהופכת ניצחון טקטי להישג אסטרטגי. השאלה שמרחפת כעת היא האם איראן אכן הורתעה, או שהיא רק מחפשת דרך אחרת לשוב למשחק.
ברקע מרחף גם ההסכם האפשרי בין ישראל ללבנון, שטראמפ מעוניין מאוד לקדם. באיראן מבינים שהסכם כזה יחליש עוד יותר את חיזבאללה, ולכן הם מנסים לטרפד אותו בכל דרך.
שורה תחתונה: מדינת ישראל ניצחה בסבב הזה, אך לא בנוקאאוט. איראן לא השיגה את יעדיה, אולם גם לא ויתרה על ניסיונה להשפיע על הנעשה בלבנון. מלחמת 17 השעות הסתיימה מהר, אבל המשוואות שנקבעו בה צפויות לעמוד למבחן עוד חודשים ארוכים.
הניצחון והיעד
אחד הוויכוחים המעניינים שהתפתחו לאחר סיום סבב הלחימה מול איראן, אינו עוסק בשאלה מי ניצח, אלא בשאלה מה בכלל היה יעד המלחמה. האם המטרה הייתה רק לפגוע בתוכנית הגרעין ובמערך הטילים, או שמא מדובר היה בשלב נוסף בדרך ליעד גדול בהרבה: הפלת המשטר האיראני.
מתברר שלא מעט גורמים במערכת הביטחון, ובפרט ב"מוסד", החלו לראות בהפלת המשטר את יעד העל של המערכה. לפי הפרסומים, בחודשים שקדמו למבצע נבנתה תשתית רחבה של פעילות חשאית, שנועדה לא רק לפגוע ביכולות הצבאיות של איראן אלא גם לערער את יציבות המשטר מבפנים. ההנחה הייתה שהלחץ הכלכלי, הסנקציות, הפגיעה בתשתיות והמבוכה הציבורית, יציתו בסופו של דבר מחאה עממית רחבה.
אלא שכאן בדיוק מתחיל הוויכוח: יש הסבורים שהפלת משטר איננה דבר שאפשר לייצא מבחוץ. אפשר להחליש, להכות ולערער, אך בסופו של דבר רק הציבור האיראני עצמו יוכל לבצע מהלך כזה. לפיכך במוסד קיוו שהלחץ הכלכלי יימשך, שהמשא ומתן בין וושינגטון לטהרן יקרוס, ושהמשטר ימשיך לשלם מחיר כבד גם לאחר סיום הלחימה.
מבחינת נתניהו, הסיפור רחב עוד יותר: מאז השבעה באוקטובר הוא זנח בהדרגה את מדיניות ההכלה שאפיינה אותו במשך שנים. במקום לנסות לקנות שקט זמני, הוא עבר למדיניות התקפית הרבה יותר. תחילה עזה, לאחר מכן לבנון, ולבסוף איראן. גם מבקריו מודים שמדובר בשינוי דרמטי לעומת נתניהו של השנים הקודמות.
השאלה היא מה קורה עכשיו: טראמפ אמנם תקף באיראן בעקבות הפלת במסוק האמריקאי, אך מאותת שהוא מעדיף הסדרים והסכמים. במדינת ישראל יש מי שסבורים שהפסקת הלחץ בשלב הזה תהיה טעות היסטורית, משום שהיא תאפשר לאיראן להתאושש. מנגד, אחרים טוענים כי מדינת ישראל כבר השיגה את עיקר מטרותיה ואין לה עניין להיגרר למלחמת התשה אינסופית.
כך או כך, המערכה מול איראן כבר אינה נמדדת רק במספר הטילים שהושמדו או במתקנים שהופצצו. הדיון עבר לשאלה גדולה הרבה יותר: האם אפשר לשנות את פני המזרח התיכון באמצעות החלפת המשטר בטהרן.
שורה תחתונה: אם בעבר דיברו על "הניצחון המוחלט" במונחים צבאיים, הרי שכיום יותר ויותר גורמים מגדירים אותו אחרת. מבחינתם, סיום המלחמה לא יהיה בהסכם כזה או אחר, אלא ביום שבו המשטר הנוכחי יפסיק לשלוט באיראן. השאלה היחידה היא האם מדובר ביעד ריאלי, או בחזון שאפתני שעדיין רחוק מאוד מהמציאות.
יסוד היסודות
הצעת חוק יסוד לימוד התורה, שעברה השבוע בקריאה טרומית בכנסת, נועדה לעגן בחוק יסוד את מעמדו של לימוד התורה כערך יסוד במורשת העם היהודי. בנוסח המקורי נכתב כי "מדינת ישראל תכיר במי שמקדישים את חייהם ללימוד תורה ממושך כמי שמבצעים שירות משמעותי למדינה ולעם היהודי".
הסעיף הזה צפוי לעבור שינויים בהמשך הליך החקיקה, אך הרעיון המרכזי נותר בעינו: עיגון מעמדו של לימוד התורה כערך לאומי. ח"כ הרב משה גפני, שהגיש את ההצעה, הסביר במליאה כי "לימוד התורה הוא שהחזיק את העם היהודי במשך אלפי שנים". בדבריו קרא את נאומו של הרב אברהם רביץ זצ"ל לפני 25 שנים בדיוק באותו נושא, שנישאו מעל בימת הכנסת.
בדברי ההסבר להצעה נכתב כי מאז ומעולם היו ערכם וחשיבותם של לימוד התורה ולומדי התורה ברורים לעם היהודי, ולכן מוצע לעגן את החשיבות הזו בחוק יסוד ולעודד לימוד תורה חוצה מגזרים. האופוזיציה ניסתה לסכל את המהלך, אך ההצעה עברה ברוב של 56 תומכים מול 42 מתנגדים.
על החוק חתומים ח"כ הרב גפני וח"כ הרב יעקב אשר, יחד עם ח"כ לשעבר שמעון רוט שהכין את ההצעה. בש"ס התגייסו אף הם לקידומה. ועדיין נשאלת השאלה: מדוע החוק עלה דווקא עכשיו, בסוף הקדנציה?
משיחות שקיימנו עם גורמים שהיו מעורבים במהלך עולה, כי הסיבה קשורה לניסיון הממושך לקדם את חוק הגיוס. עיקר המאמץ בהסדרת מעמדם של לומדי התורה באמצעות החוק המרכזי, מתוך חשש שחוק יסוד לימוד התורה יסבך או יעכב את קידומו. לכן הוא הונח בצד והמתין לשעת כושר.
אלא שחוק הגיוס נתקע פעם אחר פעם, בתירוצים שונים של נתניהו, מריחת זמן וסחבת של הקואליציה, התעקשות הייעוץ המשפטי של הוועדה והממשלה על סעיפים רבים והפיכתם לבעייתיים. בהמשך זה התעכב בשל התנגדותו של שר הביטחון לשעבר יואב גלנט ולאחר מכן של ח"כ יולי אדלשטיין, שעמד בראשות ועדת חוץ וביטחון.
בשלב מסוים התברר כי אין טעם להמשיך ולהמתין, והוחלט לחזור לחוק יסוד לימוד התורה, שאינו מהווה תחליף לחוק הגיוס שלא קודם, אלא כהכנה לחוק גיוס חדש בעתיד.
משפטנים שבחנו את ההצעה סבורים כי יהיה קשה מאוד לפסול אותה, משום שאינה עוסקת בגיוס אלא בערך יסוד. גם אם הבג"צ כבר הרחיב בעבר את גבולות סמכותו עד כדי פסילת חוקי יסוד, קשה הרבה יותר לפסול חוק המגדיר ערך לאומי ועקרוני.
זו גם הסיבה שלא הייתה התעקשות על הסעיף שהשווה בין לימוד תורה לשירות צבאי. ההבנה הייתה שסעיף כזה יספק עילה מיידית לפסילה. במקום זאת בחרו מקדמי החוק לקבוע את העיקרון שלפיו לימוד תורה הוא תרומה משמעותית למדינה ולעם היהודי, ובכך לתת מענה עקיף גם לטענות השוויון שמלוות את הדיון בחוק הגיוס.
הכעס הפוליטי הופנה בעיקר כלפי חברי הקואליציה שהתנגדו לחוק: דן אילוז ויולי אדלשטיין מהליכוד ומשה סלומון מהציונות הדתית (שלושתם חובשי כיפות). מנגד, חברי הכנסת הערבים כלל לא נכנסו להצבעה, למרות ניסיונות מצד האופוזיציה לגייסם להתנגדות, כחלק מהבנות ושיתופי פעולה ארוכי שנים עם המפלגות החרדיות.
האם נתניהו יתמודד פעם נוספת?
הרחש בחש שמתנהל זה כמה שבועות במחוזות האופוזיציה והתקשורת סביב האפשרות שנתניהו לא יתמודד בבחירות הקרובות, קיבל השבוע זריקת עידוד מפתיעה דווקא מהנשיא טראמפ. דבריו, לפיהם אין ודאות שנתניהו אכן יתמודד פעם נוספת, הפכו מיד לכותרות ראשיות ולגל של פרשנויות: האם טראמפ יודע משהו שהציבור בישראל עדיין אינו יודע?
בליכוד מיהרו להגיב באופן חריג ומהיר. "נתניהו יתמודד בבחירות הקרובות ובעזרת השם ינצח". אולם עצם הצורך בהודעה כה נחרצת, מלמד עד כמה השאלה הזו כבר אינה נחשבת דמיונית. במשך שנים איש לא העז לעסוק ברצינות ב"יום שאחרי נתניהו". כיום הנושא עולה שוב ושוב, גם אם לא בגלוי.
ובכל זאת, מי שמתבונן במעשיו של נתניהו מתקשה למצוא סימנים לפרישה קרובה. הוא פועל לאיחוד בין בן גביר לסמוטריץ', מנסה לשמר את הברית עם המפלגות החרדיות, נלחם על שריונים בליכוד, משקיע במינויים ארוכי טווח (מבקר המדינה) ונערך לבחירות כאדם שמתכוון להתמודד, לא לפרוש. כך אינו מתנהג מי שכבר החל לארוז את לשכתו.
מנגד, יש מי שסבורים שנתניהו משאיר לעצמו פתח יציאה. אם יגיע למסקנה שהניצחון אינו בהישג יד, או שייאלץ לבחור בין הפסד פוליטי לבין פרישה מכובדת, הוא עשוי להפתיע ברגע האחרון, לקבל הסדר חנינה במשפטו ולפרוש. נתניהו מעולם לא אהב לסגור לעצמו אופציות מראש, בוודאי לא בנושאים הנוגעים לעתידו האישי והפוליטי.
התרחיש הזה מעלה מיד שאלה נוספת: מי יירש את נתניהו? בליכוד מוזכרים שמות רבים: יריב לוין, ישראל כ"ץ, ניר ברקת ואחרים. ספק אם מי מהם מסוגל כיום להיכנס לנעליו. רבים במערכת הפוליטית עדיין סבורים שהאדם שהיה המתאים ביותר לתפקיד הוא דווקא גדעון סער. אלא שהמהלכים שעשה בממשלת השינוי, ובהם גם תמיכתו במינויה של גלי בהרב מיארה, ממשיכים לרדוף אותו פוליטית.
גם הסקרים מוסיפים שמן למדורה. לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 61 אחוז מהציבור סבורים שנתניהו לא צריך להתמודד בבחירות הקרובות. הנתון המעניין יותר הוא שכרבע ממצביעי הליכוד, יהדות התורה והציונות הדתית שותפים לעמדה הזו.
לכך מצטרפים דבריו של ניר חפץ, שטען כי סביבת טראמפ אינה רואה אסון באפשרות של בחירת גדי איזנקוט לראשות הממשלה. גם אם מדובר בהערכה בלבד, היא מלמדת כיצד נתפסת כיום השאלה בירושלים ובוושינגטון כאחד.
שורה תחתונה: כל עוד נתניהו מאמין שהוא יכול לנצח, הוא יתמודד. אם ירגיש שהניצחון חומק ממנו, ייתכן שישקול מסלול אחר. בינתיים אין סימני פרישה, אך עצם העובדה שטראמפ העלה את האפשרות הזו בקול רם, הפכה את שאלת "היום שאחרי נתניהו" מנושא תיאורטי לדיון פוליטי ממשי.
ויתכן שיש עוד אפשרות: מי שלא רוצה את נתניהו כראש הממשלה הבא, עשוי (או עלול) לקבל אותו כנשיא המדינה הבא לאחר הרצוג.
טראמפ בירידה
הנשיא טראמפ לא מפסיק להתרברב שאילו היה מתמודד בישראל על ראשות הממשלה, היה נבחר ללא קושי. עד לא מזמן הוא אכן היה כמעט קונצנזוס ישראלי. בימין שיבחו את העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ברמת הגולן והמאבק בהסכם הגרעין. בשמאל העריכו את חלקו בהחזרת החטופים ושמחו בכל פעם שהצליח להביך את נתניהו. אלא שבשבועות האחרונים מתחילים להופיע סדקים ראשונים במעמדו של הנשיא בדעת הקהל בישראל.
סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם השבוע חושף ירידה חדה באמון הציבור היהודי בכך שביטחון ישראל הוא שיקול מרכזי אצל טראמפ. לפני שלושה חודשים סברו כך 64 אחוזים מהיהודים, ואילו כיום רק 41 אחוזים. גם בימין נרשמה ירידה חדה מ־70 אחוזים ל-48 אחוזים בלבד. מדובר בנתון חריג במיוחד עבור מי שנתפס במשך שנים כידיד הגדול ביותר שהיה למדינת ישראל בבית הלבן.
הסיבה לכך ברורה: רבים בישראל מתקשים להבין את ההתעקשות של טראמפ להגיע להסכם עם איראן כמעט בכל מחיר. מבחינתם, אחרי כל ההצהרות על פירוק הגרעין, חיסול איום הטילים והפלת המשטר האיראני, המעבר המהיר לשיחות ולהסכמים נראה כמו עצירה באמצע הדרך. גם בסקר עצמו ניכרת ירידה באופטימיות. אם בעבר רבים האמינו שהמערכה תביא לשינוי דרמטי באיראן, כיום הרבה פחות ישראלים משוכנעים בכך.
הנתונים הללו אינם מטרידים רק את טראמפ. הם מטרידים גם את סביבת נתניהו. במשך חודשים נבנתה בליכוד תפיסה שלפיה טראמפ יהיה אחד הנכסים המרכזיים של קמפיין הבחירות. התמונות המשותפות, הסיסמה "חזקים ביחד", הביקורים ההדדיים והמסר של שיתוף פעולה אסטרטגי היו אמורים לשמש מנוע משמעותי בדרך לקלפי. אלא שככל שמעמדו של טראמפ נשחק, גם הערך הפוליטי של החיבור אליו פוחת.
בליכוד מודאגים גם מהזירה הביטחונית. רוב הציבור סבור שסיום הלחימה מול איראן בתנאים הנוכחיים אינו משרת את האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל, ובמקביל רק מיעוט מעניק ציון חיובי להתמודדות עם חיזבאללה בלבנון. כאשר שני הנושאים הללו מתחברים יחד, הם עלולים לפגוע במסר המרכזי שנתניהו מבקש להציג: ביטחון, הרתעה וניצחון.
ועדיין, בליכוד לא ממהרים להספיד את הנשיא האמריקאי. טראמפ כבר הוכיח בעבר יכולת להפתיע, לשנות כיוון ולהדהים את העולם במהלך אחד. גם הפעם יש מי שמאמינים שהמהלך הגדול עוד לפניו. הרמזים לכך נראו השבוע בתקיפות האמריקאיות באיראן. אם המגמה הזו תימשך, גם מצבו בדעת הקהל הישראלית עשוי להשתנות במהירות.
שורה תחתונה: במשך שנים היה טראמפ נכס פוליטי כמעט אוטומטי עבור נתניהו. השבוע התברר שלפחות בשלב זה, הנכס הזה כבר אינו מובן מאליו. השאלה שמעסיקה את סביבת ראש הממשלה היא לא רק מה יעשה טראמפ, אלא האם הציבור הישראלי עדיין תומך בו כפי שתמך בו בעבר. התשובה לכך תשפיע לא רק על מעמדו של הנשיא במדינת ישראל, אלא גם על קמפיין הליכוד, כולל השאלה האם טראמפ יגיע לישראל בישורת האחרונה כדי לסייע לנתניהו לנצח בבחירות.
היריב והשותף
עד לא מזמן היה ברור למדי מי היריב המרכזי של הליכוד בבחירות הקרובות: נפתלי בנט. רוב החיצים, ההתקפות והמסרים הופנו אליו. אלא שבשבועות האחרונים מסתמן שינוי מעניין. בליכוד מתחילים להסיט את הכוונת לעבר גדי איזנקוט, בעוד בנט נדחק בהדרגה לשוליים.
הסיבה פשוטה: בליכוד מזהים את מגמת ההתקרבות בין השניים בסקרים, ויש מי שמעריכים כי בסופו של דבר איזנקוט אף יעבור את בנט. ככל שהדבר יקרה, הוא יהפוך למועמד המרכזי להנהגת מחנה "רק לא נתניהו". בהתאם לכך גם הקמפיין ישתנה. במקום להמשיך ולהילחם במועמד שנחלש, בליכוד מעדיפים להתמקד במי שמתחזק. איזנקוט מזוהה כמי שמסוגל להביא קולות מאזורים "ליכודיים" ומאוכזבי נתניהו בפריפריה. בנט אמנם הקים מטות בערים שהצביעו ברובם לליכוד, אולם הוא חסר סיכוי.
המנה הראשונה בקמפיין של הליכוד מתמקדת בלעג באנגלית הרצוצה של איזנקוט, בהשוואה לאנגלית הנוצצת של נתניהו. קמפיין כזה אי אפשר לעשות נגד בנט, שאנגלית היא שפת האם שלו. בעבר נקט הליכוד ב"קמפיין אנגלית" דומה נגד עמיר פרץ.
איזנקוט מצדו אינו נשאר חייב. הוא כבר החל לתקוף את נתניהו באופן ישיר, הזמין אותו לעימות פומבי ומנסה למצב את עצמו כחלופה שלטונית אמיתית. גם הוא מבין שכדי להפוך למועמד מוביל, עליו להיתפס כמי שמתמודד מול נתניהו ולא מול בנט.
אלא שכאן מגיעה השאלה המעניינת באמת: האם כל הקרב הזה הוא רק שלב ביניים בדרך למה שיקרה אחרי הבחירות. הערכה לא מבוטלת במערכת הפוליטית גורסת כי חרף העימותים שיילכו ויחריפו ככל שנתקרב לבחירות, נתניהו ואיזנקוט עשויים למצוא את עצמם יושבים יחד בממשלה הבאה. למעשה, אם תוצאות הבחירות לא יאפשרו הכרעה ברורה, ממשלת אחדות רחבה עשויה להפוך לאפשרות הריאלית ביותר.
בתרחיש כזה יש מי שמשרטטים אפילו מודל רוטציה. איזנקוט יקבל למחצית הקדנציה הראשונה את תיק הביטחון, יצבור ניסיון בקבינט ובהחלטות החשובות. ובהמשך, במחצית הקדנציה השנייה, ימונה לראשות הממשלה במסגרת הסכם מוסכם מראש. נתניהו מצדו יוכל להשתמש במהלך כזה כדי לסיים את הקריירה הפוליטית הארוכה שלו בתנאים נוחים יותר, ואולי אף להגיע בהמשך להתמודדות על נשיאות המדינה.
אם אכן זה הכיוון, המשמעות הפוליטית תהיה דרמטית: ממשלת אחדות בין הליכוד לאיזנקוט תוקם ככל הנראה על חשבון השותפות החרדיות. נתניהו, בקדנציה האחרונה שלו, עשוי להעדיף חזרה לקואליציית מרכז רחבה, כפי שהעדיף בעבר. כרגע זה נשמע רחוק, אבל גם איחוד בנט לפיד נשמע עד לא מזמן דמיוני. במערכת הפוליטית הישראלית, כידוע, הכול אפשרי.
דו עט – הכותרות בקצרה
יועמשי"ת פוליטית: לא שהיינו צריכים עוד הוכחה, אבל השבוע קיבלנו אותה שוב: גלי בהרב-מיארה ממשיכה לתפקד כיו"ר האופוזיציה בפועל. תחת מעטפת של "סמכות משפטית", היא פועלת לשתק את מוח הקמפיין של הליכוד, יונתן אוריך, באמצעות הרחקה מנתניהו. הנימוק: נתניהו הפך פתאום ל"עד" בפרשת ה"בילד", למרות שמעולם לא נחקר ולא מסר עדות. החלטה תמוהה ומפותלת, שנועדה למטרה אחת בלבד: לפגוע בליכוד ובנתניהו רגע לפני הבחירות. הציבור, כנראה, כבר לא מופתע מחוסר האמון שהיא מייצרת למערכת המשפטית. הוא פשוט רואה בה עוד שחקן פוליטי בזירה.
הברזל והחלודה: בשמאל ובתקשורת מתעקשים להכתיר את היועמשי"ת כ"אשת הברזל", אך השבוע הוכח שהמתכת הזו מתפוררת. בדיון בוועדת הכנסת בעניינה של ח"כ גוטליב, התקשתה בהרב-מיארה להשיב לביקורת הנוקבת של חברי הכנסת החרדים על התעמרותה בעולם התורה, ובחרה פשוט לקום ולברוח. כשכבר ניסתה לדבר (בנושא החסינות של גוטליב), היא נזקקה לדף מוכן והקריאה את דבריה במבוכה, תוך שהיא נמנעת מלהביט בעיני הנוכחים, שתהו האם מדובר ביועצת משפטית או במקריאת טקסטים. "אשת הברזל" העלתה חלודה.
המצע והממוצע: הצבעתם של הח"כים דן אילוז, יולי אדלשטיין ומשה סלומון נגד חוק יסוד לימוד תורה מעוררת תהיות לא רק על עקרונותיהם, אלא בעיקר על עתידם. אילוז, שמנסה לחלום על מפלגת מתאימה חדשה, יגלה שבנט לא מחפש "מרדנים" שיפנו לו עורף ברגע האמת. גורל דומה צפוי גם לסלומון, שבינתיים בחר לצפצף על מצע מפלגתו שלו התומך במפורש בחוק. אדלשטיין, מצדו, אולי ימצא אוזן קשבת אצל יועז הנדל, אך נדמה שהשלושה איבדו את המצפן המפלגתי בדרך אל הלא נודע. יש פוליטיקאים שחושבים שהם מעל המצע, (ומתחת לממוצע) בדרך להיעלמות מהנוף הפוליטי.
עתירה בטעם רע: תושבת רחביה שיתפה השבוע בסיפור מקומם על העתירה שהגישו בעבר לבג"צ נגד המשטרה, לאחר שנים של הפקרות: הפגנות שהחריבו את השכונה, השחתת רכוש, מדורות כבישים ורעש בלתי נסבל מתחת לחלונות. התוצאה: השופט סולברג והרכבו מחקו את העתירה בלי להניד עפעף. מעניין מה היה עושה היום המשנה לנשיא ביהמ"ש עם עתירה דומה, שהייתה מוגשת, נניח, על ידי תושבים מהישוב אלון שבות.
שכר שיחה: הרוחות בליכוד סוערות סביב השמועות על ביטול הפריימריז לטובת ועדה מסדרת או הרחבת שריונים. בעוד הח"כים המכהנים עסוקים בחישובים קיומיים, יש מי שכבר סימנה את הדרך החוצה: ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן הודיעה שלא תתמודד לכנסת הבאה. זו הזדמנות להוקיר את מי שלא היססה להשמיע קול צלול ורהוט למען עולם התורה. אם אכן תפרוש, היא מותירה אחריה חלל של רטוריקה חדה ומחויבות אידיאולוגית. בסופו של יום, גם בפוליטיקה הסוערת, יש ערך למי שמדברת מהלב וזה שכר השיחה האמיתי שלה.
חצי שעה: על רקע הדיונים על התיאום, (או חילוקי הדעות) בין נתניהו לטראמפ, נזכרו השבוע בסיפור מכונן מימי אריאל שרון והנשיא בוש. כשבוש הסתייג מהפצצות צה"ל בעזה, שאל אותו שרון: "מה היית עושה לו מקסיקו הייתה יורה טילים על ארה"ב? אני משוכנע שאחרי חצי שעה, לא הייתה מקסיקו". הנשיא בוש שתק ותקע עיניים קשות בשרון, וכל הנוכחים בחדר חשבו שהנה הולך ונוצר כאן משבר קשה מול ארה"ב עקב "חוצפתו" של שרון. לאחר רגע קט חייך בוש במשובה והשיב: "אני לא מבין מדוע אתה חושב שהייתי מחכה חצי שעה". אין מנוס מלחשוב שהסיפור הזה מתאים הרבה יותר לימים האלו ולדייר הנוכחי בבית הלבן.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
