תחילה גילוי פנימי נאות: הקטע הזה מופיע אמנם בתחילת המדור, אבל נכתב אחרון. הסיבה פשוטה: להיות קרוב ככל האפשר לציוצים, להצהרות ולתפניות האחרונות של הנשיא טראמפ, שהוכיח פעם נוספת כי הפכפכות היא כנראה שמו השני.
כל כמה שעות נדמה שהוא משנה כיוון. רגע אחד הוא מאיים ב"גיהנום עלי אדמות", וברגע הבא מדבר על הסכם. פעם הוא מציב תנאים קשוחים לאיראן, ופעם משבח את ההתקדמות במגעים. רגע אחד הוא דורש לפרק את איראן גם מהטילים הבליסטיים, ולמחרת כבר מסביר מדוע מותר לה להחזיק בהם. לכן, עד שלא ייחתם בפועל הסכם סופי, אם בכלל, איש אינו יכול לדעת בוודאות מה תהיה תגובתו הבאה של נשיא המעצמה הגדולה בעולם.
ובכל זאת, נכון לעכשיו נראה שטראמפ נחוש ללכת להסכם. מבחינת האיראנים מדובר בהצלחה גדולה. הם ספגו מכות קשות מבחינה צבאית וכלכלית, איבדו נכסים אסטרטגיים ונחלשו משמעותית, אך סביב שולחן המשא ומתן הצליחו להשיג הישגים.
בירושלים הופתעו מהמהפך: במשך חודשים דיבר טראמפ על לחץ מקסימלי, על פירוק יכולות ועל מניעת נשק גרעיני. נתניהו אף ניסה לשכנע אותו שלא למהר להסכם ושאל כיצד ניתן בכלל לסמוך על האיראנים וכיצד יוודא שהם אינם משקרים פעם נוספת.
אז מה קרה: הסיבה המרכזית היא לא נתניהו ולא מדינת ישראל. הסיבה היא אמריקה. טראמפ מביט אל בחירות האמצע המתקרבות בנובמבר, ורואה מול עיניו את מחירי הנפט ואת החשש מהאטה כלכלית. מקורביו הזהירו אותו שאם המשבר יימשך והרפובליקנים יאבדו את הרוב בקונגרס, הוא יהפוך למעשה ל"ברווז צולע" עד סוף כהונתו.
בתחילת המערכה הוא העריך שמדובר בעימות קצר שיסתיים בהכנעת איראן. אלא שככל שהתברר שהמציאות מורכבת יותר, גבר כוחם של הקולות המתונים יותר בממשלו, דוגמת סגן הנשיא ג'יי די ואנס והשליחים קושנר וויטקוף, שדחפו להסכם וליציאה מהמשבר. מבחינתם, עדיף הסכם בעייתי היום ממלחמה ממושכת מחר. מזכיר המדינה רוביו ושר ההגנה הגסת' חשבו אחרת, אך דעתם לא התקבלה.
במערכת הביטחון במדינת ישראל מביטים בדאגה בעיקר על שאלת הגרעין ועל חופש הפעולה מול חיזבאללה בלבנון. גם אם ההסכם ייחתם, החשש הוא שחלק מהבעיות רק יידחו למועד מאוחר יותר. מנגד, יש בירושלים מי שמזכירים שטראמפ כבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל לבצע פניית פרסה מהירה לא פחות מזו שביצע השבוע.
ואי אפשר שלא לקשור את כל האירוע למה שמתרחש בימים אלו במדינת ישראל. השבוע נכתבו מאמרים רבים על הפניית העורף של טראמפ למדינה שרודפת את לומדי התורה. לא נחזור על הדברים, אלא נצטט יהודי המתקרב לגיל שישים, חובש כיפה סרוגה, מתנדב במילואים ואב ללוחמים, שאמר השבוע למוסר השיעור הקבוע (שסיפר לי על כך): "לפני השביעי באוקטובר אמרתי לילדים שלי שאני מרגיש שאסון עומד לבוא, כי אם במדינת ישראל לא מאפשרים ליהודים להתפלל ביום כיפור, משהו רע יקרה. היום אני מרגיש אותו דבר מול הרדיפה של עולם התורה. אין לי הסבר אחר לכך שטראמפ פתאום התהפך עלינו, דוחף להסכם כניעה, משבח את איראן וחמאס ומנסה לכפות עלינו ויתורים. יש כאן מסר שאנחנו צריכים להפנים".
לעיתים, דווקא הדברים הפשוטים ביותר, היוצאים מלב פשוט, נכנסים עמוק ביותר אל הלב.
חזק מול טראמפ
בשבוע שעבר, עוד לפני שטראמפ אימץ את ההסכם עם איראן והפתיע את כולם, כתבנו כאן כי בליכוד מתחילים לחשוש מירידה בפופולריות של הנשיא האמריקאי בדעת הקהל בישראל. החשש היה ברור: קשה לבנות קמפיין בחירות סביב דמות שהציבור מתחיל לאבד בה אמון. התוכנית המקורית הייתה פשוטה: בליכוד רצו לראות את טראמפ מגיע לישראל לפני הבחירות, מצטלם לצד נתניהו ומרעיף עליו מחמאות. התמונות הללו היו אמורות להזכיר לציבור את הקשר המיוחד בין שני המנהיגים ולהעניק לראה"מ רוח גבית נוספת בישורת האחרונה.
אלא שבינתיים המציאות השתנתה: טראמפ אימץ קו פייסני יותר מול איראן, ובקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי התגברה תחושת האכזבה. יש מי שכבר משווים אותו לביידן, ובחדשות 14 אף הדביקו לו את הכינוי "ברק חוסיין טראמפ". האיש שהיה עד לא מזמן נכס אלקטורלי כמעט אוטומטי עבור נתניהו, הפך לפתע לדמות שמעוררת סימני שאלה גם בקרב מצביעי ימין.
לכאן בדיוק נכנסת הפוליטיקה: נתניהו הוא אולי הפוליטיקאי המנוסה ביותר במדינת ישראל בהפיכת חולשות לנכסים פוליטיים. אם עד עכשיו המסר היה "חזק עם טראמפ", ייתכן שמעתה המסר יהיה "חזק מול טראמפ". הקמפיין של הליכוד לא יימנע מלהציג את השאלה: מי מבין יריביו של נתניהו, יכול לטעון שהוא יודע לעמוד מול הנשיא האמריקאי? בנט? לפיד? איזנקוט? נתניהו יטען שרק מי שעבד שנים מול טראמפ, שכנע אותו, התווכח איתו ופעל איתו במבצעים היסטוריים, מסוגל גם לומר לו "לא" כשצריך. דווקא המשפט שטראמפ אמר השבוע: "ביבי הוא אדם קשה", עשוי להפוך לסיסמת קמפיין.
גם התקשורת מסייעת לו בלי להתכוון. כאשר שוחררו חטופים, כל הקרדיט ניתן לטראמפ. כאשר מגיע הסכם בעייתי מול איראן, לפתע נתניהו הופך לשותף מלא למהלך. הציבור מבחין היטב בסתירה הזו. כמובן, כל זה לא פותר את הבעיה האמיתית: נתניהו עדיין יצטרך להסביר מה הושג מול איראן ומה צפוי כעת בלבנון. אבל מבחינה פוליטית, הוא כבר החל לבנות את הקמפיין הבא שלו.
ואי אפשר בלי להזכיר את חסרונו של רון דרמר, שידע לזהות את הרוחות בוושינגטון לפני שהפכו למדיניות, וניטרל משברים עוד בטרם פרצו. ייתכן מאוד שאילו היה בסביבה, ניתן היה למנוע חלק ממה שמתרחש כעת. אבל כעת, משזה כבר קרה, נתניהו ינסה כאמור לקחת את הלימון ולהפוך אותו ללימונדה.
הקשית התהפכה
הסקרים הפעם אינם משקרים. האווירה במערכת הפוליטית קובעת חד משמעית: בנט ולפיד נמצאים במגמת ירידה, בעוד גדי איזנקוט הופך בהדרגה למועמד המוביל בגוש המתנגדים לנתניהו. התופעה הזו מעוררת שמחה לאיד משני צידי המפה הפוליטית.
בימין לא שכחו לבנט את הפרת ההבטחות ואת "ממשלת השינוי". השנים שחלפו לא הקהו את הכעס על מה שנתפס בעיניהם כהונאה הפוליטית הגדולה ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. מנגד, גם בשמאל לא באמת אהבו את בנט. מלכתחילה הם תמכו בו בלית ברירה, משום שסברו שהוא היחיד שמסוגל למשוך קולות ימין ולהביס את נתניהו.
אלא שבשמאל תמיד העדיפו מועמד שצמח מהערוגה שלהם, ולא פוליטיקאי שמציג עצמו כאיש ימין עם עבר של מזכ"ל מועצת יש"ע. מבחינתם בנט היה פתרון זמני, לא מנהיג טבעי. ברגע שהופיעה חלופה אחרת, גדי איזנקוט, המעבר היה בלתי נמנע.
ככל שהוא התקרב לבנט בסקרים, כך החל גם לעקוף אותו ולשאוב ממנו מצביעים. במובן מסוים התהפכו היוצרות: במשך שנים נתניהו היה זה ששותה לבנט את המנדטים ברגע האמת. הפעם איזנקוט מחזיק את הקשית והוא השואב. כל קול שיורד מבנט, עובר כמעט אוטומטית לאיזנקוט.
ההערכה במערכת הפוליטית היא שהתהליך רק ילך ויתעצם. מי שמודאג מכך במיוחד הם אנשי יש עתיד. אם רשימת "ביחד" תמשיך להידרדר לעבר מספר חד ספרתי, רוב מוחלט של חברי הסיעה עלולים למצוא את עצמם מחוץ לכנסת הבאה. מירב בן ארי, שירי נאור, ולדמיר בליאק, רם בן ברק, מירב כהן, וכל החבורה הרועשת, יגיעו לכנסת כמבקרים בלבד.
זו גם הסיבה שבנט ולפיד עושים מאמץ עילאי לצרף אליהם את איזנקוט. השבוע נשמע בנט לראשונה מוכן לדון באפשרות שאיזנקוט יעמוד בראש החיבור. עד לפני זמן קצר הוא הסביר מדוע רק הוא מסוגל לנצח את נתניהו. עצם השינוי במסר מעיד על עומק המצוקה. גם ההתנהלות של בנט מלמדת על הלחץ. במשך חודשים הוא מיעט להתראיין והקפיד על פרופיל תקשורתי נמוך. דווקא כעת, כשהסקרים החלו להידרדר, הוא חזר להתראיין בקצב מוגבר בניסיון לבלום את הסחף.
מאחורי הקלעים ניתן להעריך שלפיד מעביר לבנט מסר פשוט: אני הסכמתי להיות מספר שתיים אצלך, עכשיו תורך לעשות אותו דבר מול איזנקוט. מבחינתו של לפיד, רק חיבור גדול יכול למנוע את התרסקות 'יש עתיד'. גם הקו התקיף שבנט אימץ כלפי החרדים לא הוכיח את עצמו. הניסיון לדבר בשפה שהזכירה לרבים את ימי טומי לפיד ו"שינוי" לא הביא לו קולות חדשים. להפך. הוא נתפס בעיני רבים כמהלך מלאכותי ולא אותנטי.
שורה תחתונה: התזה של בנט, שלפיה רק מועמד ימין יכול לנצח את נתניהו ("כפי שקרה בהונגריה"), מתרסקת מול הסקרים. אם יש מועמד שנהנה מהמומנטום בגוש, שמו גדי איזנקוט. בקרב שמאחורי הקלעים בין שני האסטרטגים, ליאור חורב מצד אחד ורונן מנליס מצד שני, ניצח האחרון בצורה גורפת.
ממתין בסבלנות
אם בנט ולפיד זקוקים לאיזנקוט, לא בטוח שאיזנקוט זקוק להם. זו אולי התובנה המרכזית שעולה מהסקרים האחרונים. בעוד ראשי מפלגת "ביחד" עסוקים בהכחשות ובהסברים מדוע החיבור ביניהם עדיין עובד, איזנקוט מביט מהצד ורואה כיצד המנדטים זורמים אליו כמעט ללא מאמץ.
לא במקרה הוא אינו ממהר להיענות לקריאות לאיחוד. מבחינתו, כל עוד המגמה הנוכחית נמשכת, הזמן עובד לטובתו. בנט ולפיד מאבדים גובה, והוא צובר כוח. מדוע שימהר להציל אותם? הוא גם אינו שוכח כיצד נפגע כאשר בנט ולפיד ביצעו את האיחוד ביניהם והודיעו לו רק לאחר מעשה. "זה בהחלט העליב ופגע בי", הודה באחד הראיונות.
גם מבחינה פוליטית אין לו סיבה למהר. חיבור עכשיו יהפוך אותו לגלגל ההצלה של בנט. המתנה נוספת עשויה להפוך אותו למנהיג הבלתי מעורער של הגוש כולו. לכן, בניגוד ללחץ שמופעל עליו, איזנקוט משדר רוגע. הוא ממשיך להיפגש, לשוחח ולהתייעץ, אך נמנע מהתחייבויות. מי היה מאמין שהאיש שעד לא מזמן נחשב לגלגל השני של גנץ, הופך למועמד המרכזי של גוש המרכז שמאל לראשות הממשלה.
הדבר בלט במיוחד כאשר נשאל השבוע מדוע אינו מתאחד עם בנט או עם ליברמן. תשובתו הייתה פשוטה: אילו היה משתכנע שחיבור כזה מביא ניצחון, הוא היה עושה זאת. אלא שלדבריו הסקרים אינם מוכיחים זאת.
גם היחס של הליכוד אליו משרת אותו. במשך חודשים התמקדו מתקפות הימין בעיקר בבנט. כעת, כשהליכוד מסמן את איזנקוט כמועמד המרכזי מול נתניהו, הוא מקבל בדיוק את מה שכל פוליטיקאי מבקש: הכרה בכך שהוא היריב העיקרי. בנט מבין זאת היטב. זו כנראה הסיבה שהוא החל להאשים את ערוצי התקשורת ואת הליכוד ב"הרצת איזנקוט". לטענתו, עצם ההתמקדות באיזנקוט הפכה אותו למועמד המוביל. אלא שגם אם יש בכך גרעין של אמת, הטענה הזו בעיקר מלמדת על מצבו שלו.
המציאות הפוליטית מלמדת כלל פשוט: מי שעולה בסקרים אינו ממהר להתאחד, ומי שיורד בסקרים מתחיל לדבר על אחדות. כרגע איזנקוט נמצא בקבוצה הראשונה. מעבר לכך, ייתכן שהוא כבר חושב על היום שאחרי. ככל שבנט ולפיד ייחלשו והוא ימשיך להתחזק, כך יוכל להגיע למו"מ מעמדת כוח ולדרוש שליטה כמעט מלאה ברשימה המאוחדת. במקום חלוקה שוויונית, הוא עשוי לבקש רוב ברור של מועמדים מטעמו, בהתאם לכוח שיצבור בסקרים.
כמובן שהכול עוד עשוי להשתנות. מערכת בחירות היא אירוע דינמי, וארבעה חודשים בפוליטיקה הישראלית הם כמעט נצח. אבל אם המגמה הנוכחית תימשך, ייתכן מאוד שהשאלה לא תהיה האם איזנקוט יסכים להצטרף לבנט, אלא האם בכלל ירצה בכך.
שורה תחתונה: בנט ולפיד רואים באיזנקוט גלגל הצלה. איזנקוט רואה בינתיים עוד ועוד מנדטים זורמים לכיוונו. כל עוד המגמה הזו נמשכת, אין לו סיבה אמיתית למהר. הוא מעדיף להמתין, להתחזק, ורק אז להחליט באילו תנאים, ואם בכלל, יתאחד עם השניים.
המטרה החמקמקה
עד לא מזמן הקפיד הליכוד להתעלם מגדי איזנקוט. בעוד בנט ולפיד (ועוד קודם לכן גנץ) זכו למנות גדושות של ביקורת והתקפות, הרמטכ"ל לשעבר כמעט שלא הוזכר. היו שטענו כי מדובר במהלך מכוון שנועד לחזק אותו על חשבון בנט. אחרים סברו את ההפך: בליכוד פשוט העדיפו שלא להפוך אותו ליריב המרכזי.
אלא שהסקרים האחרונים שינו את התמונה: ככל שאיזנקוט התחזק ובנט נחלש, החלו גם בליכוד להבין שמדובר במועמד רציני לראשות הממשלה. מכונת הקמפיין הופנתה לעברו, אך בשלב זה נראה שהתוצאות רחוקות מלהרשים.
הסיבה לכך נעוצה אולי בדמותו הייחודית. נתניהו כבר התמודד בעבר מול יריבים רבים. לפיד סומן כאיש תקשורת חלול וחסר ניסיון. גנץ הוצג כפוליטיקאי חלש. בנט הותקף על ממשלת השינוי ועל הפרת הבטחותיו. אצל איזנקוט המלאכה מסובכת יותר.
קשה לתקוף אדם שבילה את מרבית חייו בשירות צבאי, זכה להערכה ציבורית רחבה ושילם מחיר אישי כבד במלחמה. גם כאשר הליכוד מנסה לפגוע בו, התגובה הציבורית אינה תמיד זו שאליה כיוונו האסטרטגים.
נקודה נוספת: איזנקוט נהנה כיום מיתרון נדיר בפוליטיקה הישראלית: הוא עדיין לא נאלץ להסביר יותר מדי. הוא כמעט אינו מציג תוכניות מפורטות, נמנע מהצהרות דרמטיות ואינו נכנס לעימותים מיותרים. במילים אחרות, הוא עדיין לא הספיק לאכזב אף אחד.
זו אולי הסיבה שהסקרים ממשיכים להאיר לו פנים. כל אחד רואה בו את מה שהוא רוצה לראות: איש ביטחון, ממלכתי ואחראי. הלעג של הליכוד על האנגלית החלשה שלו לא תפס. גם התמונות שבהן תועד מנמנם ברכבו לא הותירו רושם משמעותי. אצל חלק מהציבור הן אף עוררו אמפתיה.
אלא שכאן מסתתרת גם מגבלת הכוח שלו: הסקרים אמנם מחמיאים לו אישית, אך בינתיים אינם משנים באופן דרמטי את מפת הגושים. איזנקוט מצליח לקחת קולות בעיקר מבנט ומחבריו לאופוזיציה, אך עדיין מתקשה לפרוץ אל תוך מאגר המצביעים של נתניהו.
שורה תחתונה: בנט נחלש כי הציבור כבר מכיר אותו היטב. איזנקוט מתחזק משום שהוא עדיין נהנה מיתרון ההיכרות החלקית. האתגר של נתניהו הוא לגרום לציבור להכיר את איזנקוט טוב יותר ולהציגו כשמאלן, שמתקשה לנהל מערכת גדולה. האתגר של איזנקוט גדול לא פחות: להוכיח שהוא מסוגל לא רק לנצח את בנט, אלא גם לקחת קולות ממחנה נתניהו.
מדד חדש
במשך שנים חיפשה התקשורת את "מדד בליך" החדש, שיחזה מראש את תוצאות הבחירות. מדובר בבחירות הדמה המסורתיות שנערכות בתיכון בליך ברמת גן לקראת הבחירות הכלליות. המפלגות משקיעות מאמץ רב בבחירות הללו ומשגרות נציגים בכירים לשכנע את המצביעים הצעירים, שלרובם אין כלל זכות הצבעה בבחירות האמיתיות.
בעבר הצליחו תלמידי בליך לחזות במדויק כמה מהמהפכים הפוליטיים הגדולים, מה שהפך את המדד לאטרקציה תקשורתית של ממש. אלא שבשנים האחרונות איבד המדד מיוקרתו, לאחר שהתברר כי דעת הקהל של תלמידי התיכון אינה משקפת בהכרח את ציבור הבוחרים בישראל. מאז מחפשים את "מדד בליך" הבא. ייתכן שהתשובה מגיעה הפעם ממקום בלתי צפוי.
קוראים לו "פולימרקט", פלטפורמת חיזוי בינלאומית שבה אלפי משתתפים מעריכים תרחישים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. בניגוד לסקר רגיל, שבו הנשאל רק מביע עמדה, כאן המשתתפים נדרשים לגבות את הערכתם בתשלום עבור התחזית, ממש כמו במרוץ סוסים (וסליחה מהמועמדים על ההשוואה). לכן יש הרואים בפלטפורמה הזו, כלי המשקף לא רק משאלות לב אלא גם הערכות מושכלות של סיכויים.
התוצאות האחרונות מעוררות עניין רב: בעוד חלקים גדולים מהתקשורת בישראל התמקדו בחזרתו של נפתלי בנט ובאיחוד עם יאיר לפיד, מדד החיזוי הבינלאומי מציג תמונה שונה לחלוטין. המועמד שמוביל בו כיום הוא דווקא גדי איזנקוט. נתניהו נמצא אחריו, ובנט הידרדר למקום השלישי.
הסיבה לכך מעניינת לא פחות מהתוצאה עצמה: לפי הערכות המשתתפים בפלטפורמה, איזנקוט נתפס כדמות שמסוגלת לחבר בין מחנות שונים, לשבור את החלוקה המסורתית לגושים ואולי אף להקים קואליציה רחבה יותר מיריביו. במילים אחרות: לא רק השאלה מי ינצח בבחירות מעסיקה אותם, אלא מי מסוגל להרכיב ממשלה ביום שאחרי.
עם זאת, כדאי להיזהר ממסקנות נחפזות: פולימרקט אינו סקר ואינו מדגם מייצג של הציבור הישראלי. הוא משקף את הערכות המשתתפים בו, שחלקם כלל אינם ישראלים. בעבר כבר היו מקרים שבהם בעלי עניין השפיעו על המגמות ועל השיח הציבורי באמצעות השקעות ענק בפלטפורמה ובכל זאת, יש סיבה להתעניין בו. לא משום שהוא יודע לחזות את העתיד, אלא משום שהוא מספק הצצה לאופן שבו העולם מעריך את המערכת הפוליטית בישראל.
שורה תחתונה: הסקרים בודקים מה חושב הציבור הישראלי. פולימרקט בודק מה חושבים המשקיפים והמשקיעים ברחבי העולם. אלה אינם אותם דברים. אבל כאשר שני המדדים מתחילים להצביע לאותו כיוון, בהחלט כדאי לשים לב.
ואם כבר עוסקים בתחזיות, נזכיר גם את ההערכה שלנו שהובאה כאן בשבוע שעבר: ממשלת האחדות הבאה עשויה לקום דווקא סביב נתניהו ואיזנקוט. לפי התרחיש הזה, נתניהו יכהן ראשון כראש ממשלה ואיזנקוט ישמש כשר ביטחון. בהמשך תתבצע רוטציה, שבסיומה יפרוש נתניהו מהחיים הפוליטיים לאחר הסדרת ענייניו המשפטיים. אם אכן כך יקרה, המפלגות החרדיות עלולות למצוא את עצמן מחוץ לקואליציה. אבל זה כבר נושא אחר.
משחק כפול
ח"כ מנסור עבאס ממשיך לעבוד במרץ על המטרה האסטרטגית הגדולה שלו: להחזיר את רע"מ למעמד של שותפה לגיטימית בכל קואליציה עתידית. הדרך לשם מחייבת אותו להלך בין הטיפות. מצד אחד עליו לשמור על בסיס התמיכה הערבי והבדואי שלו, ומצד שני להישאר מקובל על הציבור היהודי ועל מפלגות המרכז והשמאל, שאיתן הוא מקווה לשבת בממשלה הבאה.
לצורך כך פיתחה רע"מ במשך השנים שיטה יעילה במיוחד: שתי שפות, שני קהלים ושני מסרים. בעברית מדברים על תקציבים, תשתיות, מאבק בפשיעה, זכויות אזרח ושותפות יהודית ערבית. מנסור עבאס עצמו מצטייר כפוליטיקאי פרגמטי, שקול ומתון, שמוכן לעבוד עם כל ממשלה למען החברה הערבית. זהו גם הדימוי שאפשר לו בעבר להיכנס לקואליציית בנט לפיד, וזהו הדימוי שהוא מבקש לשמר גם לקראת מערכת הבחירות הבאה.
אלא שבערבית התמונה מורכבת הרבה יותר. מחקר חדש של מכון ריפמן וד"ר שמעון עוז מצביע על שימוש עקבי במונחים טעונים מעולם השיח האסלאמי והלאומי פלשתיני. מושגים כמו "נכבה", "צומוד", "רבאט", "חזית" ו"מאבק מתמשך" מופיעים שוב ושוב בנאומים ובאירועים של אנשי רע"מ והתנועה האסלאמית.
הדוגמאות אינן מעטות. ח"כ ואליד אלהואשלה השווה את המאבק נגד הריסות הבנייה הבלתי חוקית ל"נכבה". בכירים אחרים דיברו על "אדמת רבאט" ועל מאבק שנמשך מדור לדור. גם מנסור עבאס עצמו נשמע לא פעם שונה לחלוטין כאשר הוא פונה לקהל הערבי. באחד מנאומיו אף אמר במפורש: "צריך לדבר אליהם בשפת הערבים כדי לשלהב אותם".
כאן בדיוק נמצאת השאלה הפוליטית: האם מדובר בהתמתנות אמיתית או רק בהתאמת מסרים לקהלים שונים? מבקריו של עבאס טוענים שמדובר במשחק כפול: בעברית הוא משווק דו קיום ושותפות אזרחית, ובערבית משמר שיח לאומי פלשתיני ולעיתים אף דתי אסלאמי. תומכיו ישיבו שמדובר בפוליטיקאי שמכיר את הציבור שלו ויודע לדבר לכל ציבור בשפתו.
כך או כך, מנסור עבאס אינו פועל בחלל ריק. הוא מבין היטב שלאחר הבחירות הקרובות ייתכן שוב מצב שבו רע"מ תהפוך ללשון מאזניים. לשם כך הוא חייב להישאר רלוונטי בשני העולמות גם יחד: מספיק לאומי כדי לשמור על בוחריו, ומספיק מתון כדי להישאר מועמד לגיטימי לקואליציה.
שורה תחתונה: מאחורי השפה הרכה של תקציבים ושותפות מסתתר מאבק פוליטי גדול בהרבה. רע"מ מבקשת לשוב למרכז הבמה, ומנסור עבאס יודע שהדרך לשם עוברת בשתי שפות: אחת לבוחר הערבי ואחת לשותף היהודי העתידי. ההערכה: שום דבר לא ימנע בסופו של דבר מגוש המרכז שמאל (כולל ליברמן) לשתף פעולה עם מנסור עבאס, בדרך להקמת ממשלה, תחת הנימוק "המשכנע": "העיקר להעיף את נתניהו".
נתפסו ברשת
בהסכם המתגבש בין טראמפ לאיראן לא תופיע כמובן אפילו מילה אחת על אחד האיומים השקטים שממשיכים ללוות את מדינת ישראל: ניסיונות הגיוס של ישראלים בידי גורמי מודיעין איראניים באמצעות הרשתות החברתיות.
בשבוע שעבר זה הגיע אליי מכלי ראשון. "קיבלתי פנייה ישירה ברשת החברתית ממישהו לא מוכר שהציע לי עבודה", סיפר לי צעיר בשנותיו. בתחילה לא חשד בדבר. האיש התעניין במה שהוא עושה והציע שכר גבוה במיוחד. משום מה היה משוכנע שהוא נהג מונית. רק לאחר זמן קצר, כשנשאל ישירות מהיכן הוא, השיב בפשטות: "מאיראן". באותו רגע הבין הצעיר עם מי יש לו עסק, חסם את הפונה ומיהר להתייעץ כיצד עליו לנהוג. הפנינו אותו מיד לגורמי הביטחון, שביקשו ממנו לדווח גם למשטרה כדי שהתלונה תירשם באופן מסודר.
הזהירות הזו חיונית. בשלוש השנים האחרונות חשפו השב"כ והמשטרה כ-50 פרשיות ריגול שונות, והוגשו למעלה מ-70 כתבי אישום נגד ישראלים שפעלו עבור גורמים איראניים. גורמי ביטחון שעימם שוחחנו השבוע בנושא, מספרים כי האיראנים מבצעים "ריסוס ברשת" מול כלל האוכלוסייה ואינם פוסחים על שום מגזר. הם שולחים אלפי פניות אקראיות בתקווה למצוא משתפי פעולה, תאבי בצע או מחפשי הרפתקאות, שאינם מבינים את המחיר הכבד שייאלצו לשלם.
מהחקירות עולה כי ברוב המקרים החשודים ידעו היטב עבור מי הם פועלים. הם מתחילים במשימות שנראות תמימות וחסרות משמעות, אך בהדרגה נשאבים לפעילות ביטחונית חמורה. מי שנעצר בפרשיות כאלה מוחזק כאסיר ביטחוני לכל דבר ועניין, בתנאי כליאה קשים במיוחד. "מדובר במעצרים מכל גווני החברה בישראל", חזרו והדגישו. "אולם כיוון שאתה כותב לקוראים חרדים, ניתן לך שלוש דוגמאות פנימיות להבנת חומרת הדברים".
"צעיר מבית שמש נידון לאחרונה לשלוש שנות מאסר לאחר שביצע משימות עבור מפעיליו האיראנים. בפרשה אחרת נאשם צעיר מבני ברק באיסוף מידע על מדען גרעין ישראלי. במקרה נוסף הועבר מידע על אישי ציבור ישראלים תמורת אלפי דולרים במטבעות דיגיטליים". שלושת השמות שמורים במערכת, אף שכבר התפרסמו בתקשורת הכללית. אותם גורמי הביטחון שבו והדגישו כי העלאת המודעות היא המפתח למניעת המקרה הבא. "כל פנייה חשודה מחייבת דיווח מיידי למשטרה או לשב"כ".
בתחילת השנה, לאחר שנחשפה שורת פרשות דומות, פרסם ישראל גולד מאמר חשוב ב'יתד נאמן' ובו תיאר את מסלול ההידרדרות: מהודעה תמימה ברשת ועד לתא המעצר. כיוון שהתופעה לא נעלמה ואף מתרחבת, כדאי לחזור על הדברים גם כעת.
הכסף והכלא
הפרשות שנחשפו בשנים האחרונות מצטרפות לעשרות תיקי ריגול שנפתחו מאז פרוץ המלחמה, וחושפות תופעה מדאיגה שחודרת לכל שכבות החברה הישראלית. הפיתוי גדול, המחיר עצום, ומי שנופל ברשת מגלה בדרך כלל מאוחר מדי את גודל הטעות.
זה מתחיל כמעט תמיד בהודעה תמימה מאדם המציג עצמו כמי שמחפש "עזרה קטנה". הבקשה נראית שולית לחלוטין: לצלם תמונה, לבדוק כתובת, להעביר חבילה או למסור מידע כללי. התשלום נדיב ביחס למאמץ, והכסף מגיע במהירות, בדרך כלל באמצעות מטבעות דיגיטליים המעניקים תחושת אנונימיות.
גם המשימות הבאות נראות לכאורה חסרות משמעות. צילום של מבנה ציבורי, תיעוד רחוב מסוים או העברת פרטים על אדם כזה או אחר. האדם שבצד השני אדיב, סבלני ומשלם בזמן. "אם זה כל כך תמים", משכנע את עצמו המגויס, "מה כבר הנזק?".
אבל כאן בדיוק טמונה המלכודת: ברגע שהמשימה הראשונה בוצעה, הדלת כבר נפתחה. יש תיעוד של השיחה, יש הוכחה לקבלת תשלום ויש ראיה לשיתוף הפעולה. מכאן המשימות נעשות רגישות יותר ויותר. מי שמנסה לסגת מגלה לפתע כי המפעיל אינו כה ידידותי. לעיתים הוא מאיים בחשיפה ולעיתים מפעיל לחץ בדרכים אחרות.
יש גם מי שממשיכים מתוך תאוות בצע. שני צעירים שנעצרו לאחרונה הודו כי חיפשו "כסף קל". תמורת סכומים לא גבוהים במיוחד הם מכרו את עתידם, ולעיתים גם סיכנו חיי אדם. בתי המשפט אינם מגלים סלחנות כלפי עבירות מסוג זה, במיוחד בתקופת מלחמה.
הטיעון השכיח ביותר של החשודים הוא: "רק צילמתי כמה תמונות". אלא שהם אינם יודעים מה עושה האויב עם המידע שהועבר. גם תמונה שנראית שולית יכולה להפוך בידי גורמי מודיעין מקצועיים לחלק מפאזל גדול יותר. כאשר כל החלקים מתחברים, הם עלולים לשמש לתכנון פיגועים, הכוונת ירי או פגיעה באזרחים.
מי שסבור שלא ייתפס, טועה. מערכות הסייבר והמודיעין של ישראל מצליחות לחשוף פעם אחר פעם את המפעילים ואת מי ששיתפו עמם פעולה. המטבעות הדיגיטליים משאירים עקבות, התקשורת ניתנת למעקב, והתיעוד נשמר.
שורה תחתונה: מי שנתפס בפרשת ריגול הורס במו ידיו את עתידו. מדובר בכתם שאינו נמחק, בעונשי מאסר כבדים ובפגיעה במשפחה כולה. אם קיבלתם פנייה חשודה, חסמו, התעלמו ודווחו. אל תהיו השם הבא בכתב האישום הבא.
פורסם לראשונה בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
