יש אנשים שנבחרים לתפקיד ציבורי, ויש כאלה שהופכים למוסד. במשך יותר משלושה עשורים היה לינדזי גראהם אחד מאותם אנשים. הוא לא היה נשיא, לא סגן נשיא ואפילו לא מנהיג הרוב בסנאט, אך כמעט כל נשיא אמריקני, כל מזכיר הגנה וכל מנהיג זר שביקש להשפיע על מדיניות החוץ של ארצות הברית ידע דבר אחד: אם רוצים להבין לאן אמריקה הולכת, כדאי להקשיב למה שיש ללינדזי גראהם לומר.
עבור ישראלים רבים הוא היה הרבה יותר מסנאטור רפובליקני. הוא היה אחד הקולות הברורים והעקביים ביותר בזכות ישראל בוושינגטון, אדם שלא היסס לקרוא להפעלת כוח נגד איראן, לתמוך במבצעי צה"ל ולדרוש סיוע ביטחוני חסר תקדים לירושלים. מבחינתו, ביטחונה של ישראל לא היה רק אינטרס מדיני אלא ערך אסטרטגי ומוסרי גם יחד.
אלא שמאחורי הפוליטיקאי התקיף, האיש שנראה כמעט תמיד מחויך מול המצלמות, הסתתר סיפור חיים קשה במיוחד. סיפור של ילד שאיבד את שני הוריו בתוך פחות משנתיים, נאלץ לגדל את אחותו הצעירה כשהיה בעצמו סטודנט, ובנה את עצמו כמעט מאפס. שנים אחר כך יאמר כי כל החלטה שקיבל בפוליטיקה הושפעה מאותה תקופה שבה למד שאין מי שיציל אותך מלבד עצמך.
מותו הפתאומי בגיל 71 הותיר את וושינגטון בהלם. רק שעות קודם לכן עוד עסק בענייני ביטחון לאומי, שוחח עם בכירי הממשל והתכונן להופעות תקשורתיות. איש כמעט לא העלה על דעתו שאחד האנשים המשפיעים ביותר על מדיניות החוץ האמריקנית יסיים כך את דרכו. לפי הממצאים הראשוניים של הבודק הרפואי, גראהם מת מקרע באבי העורקים שנגרם ממחלת לב וכלי דם.
אבל כדי להבין כיצד הפך לסמל של המדיניות האמריקנית הניצית, לאחד מבעלי בריתו הקרובים של דונלד טראמפ ולאחד מידידיה הגדולים ביותר של ישראל, צריך לחזור עשרות שנים לאחור, אל עיירה קטנה בדרום קרוליינה.
לינדזי אולין גראהם נולד ב 9 ביולי 1955 בעיירה סנטרל שבדרום קרוליינה. הוריו, מילי ופלורנס גראהם, ניהלו מסעדה קטנה ובר משקאות, והמשפחה עבדה סביב השעון כדי להתפרנס. מגיל צעיר מאוד למד גראהם שאין קיצורי דרך. אחרי שעות הלימודים היה מגיע למסעדה המשפחתית, מגיש אוכל, שוטף כלים ומסייע בכל עבודה שנדרשה. באותם ימים הוא לא חלם על הבית הלבן או על הסנאט. החלום היה פשוט הרבה יותר: לעזור להוריו להחזיק את העסק בחיים.
אלא שהחיים קיבלו תפנית אכזרית. כשהיה בן 21 בלבד אובחנה אמו כחולה בלימפומה והלכה לעולמה. חמישה עשר חודשים בלבד לאחר מכן מת גם אביו מהתקף לב. בתוך זמן קצר הפך הסטודנט הצעיר לראש המשפחה ולאפוטרופוס של אחותו הצעירה דרלין, שהייתה אז בת 13 בלבד. במקום ליהנות מחיי הקמפוס, הוא מצא את עצמו מתמודד עם חשבונות, משכנתא, לימודים ודאגה יומיומית לעתידה של אחותו.
לימים סיפר כי אותה תקופה עיצבה את אופיו יותר מכל אירוע אחר בחייו. היא לימדה אותו לקבל החלטות במהירות, לקחת אחריות גם כשהמציאות קשה, ולא להישבר מול משברים. חבריו יעידו במשך השנים כי דווקא אותה חוויה הפכה אותו לפוליטיקאי שמעדיף הכרעות ברורות על פני היסוסים, תכונה שתלווה אותו לאורך כל הקריירה הציבורית שלו.
לאחר שסיים את לימודיו במשפטים באוניברסיטת דרום קרוליינה, הצטרף לחיל האוויר האמריקני כעורך דין צבאי. השירות העניק לו היכרות עמוקה עם מערכת הביטחון, עם עולם המודיעין ועם קבלת ההחלטות בזמן מלחמה. הוא המשיך לשרת שנים רבות גם במילואים והגיע לדרגת קולונל. החיבור ההדוק לצבא ולמערכת הביטחון הפך בהמשך לאחד מסימני ההיכר שלו כפוליטיקאי. מבחינתו, עוצמה צבאית הייתה תנאי מוקדם לשלום ולא תחליף לו.
זו הייתה רק תחילתה של הדרך. בתוך שנים ספורות יהפוך עורך הדין האלמוני מדרום קרוליינה לחבר בבית הנבחרים, אחר כך לסנאטור, ובהמשך לאחד האנשים המשפיעים ביותר על מדיניות החוץ של ארצות הברית. אלא שהדרך לשם תעבור דרך ברית יוצאת דופן עם גיבור מלחמה בשם ג'ון מקיין, דרך עימות חזיתי עם דונלד טראמפ, ודרך מהפך פוליטי שכמעט איש בוושינגטון לא האמין שיכול לקרות.
מהחייל שהפך לעורך דין אל המסדרונות החזקים ביותר בוושינגטון
כשעזב לינדזי גראהם את שירותו הפעיל בחיל האוויר האמריקני וחזר לדרום קרוליינה, הוא לא היה שם מוכר מחוץ למדינתו. הוא עסק בעריכת דין, המשיך לשרת במילואים, ובנה לעצמו מוניטין של אדם חרוץ, שקול ובעל יכולת מרשימה לנתח סוגיות משפטיות וביטחוניות. אבל בתוך תוכו כבר בער בו הרצון להשפיע על קבלת ההחלטות הלאומית.
בשנת 1992 נבחר לבית הנבחרים של דרום קרוליינה, וכעבור שנתיים בלבד כבר עשה את הקפיצה לוושינגטון ונבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית. עבור רבים זו הייתה הפתעה. גראהם לא הגיע ממשפחה פוליטית, לא נהנה מהון אישי משמעותי ולא היה כוכב תקשורתי. הוא פשוט עבד קשה, פגש בוחרים ללא הפסקה והציג את עצמו כאדם שמבין את צורכי האזרחים אך גם את צורכי הביטחון הלאומי.
כבר בראשית דרכו בלט בכך שלא הסתפק בפוליטיקה המקומית. בעוד חברי קונגרס רבים עסקו בעיקר בתקציבים, כבישים ותשתיות במחוז שלהם, גראהם מצא את עצמו נמשך שוב ושוב לסוגיות של מלחמה, טרור, מודיעין ויחסי חוץ. השירות הצבאי שלו העניק לו יתרון בדיונים שעסקו בצבא ובביטחון, והוא החל לבנות לעצמו שם של מחוקק שמבין לעומק את מערכת הביטחון האמריקנית.
הפריצה האמיתית שלו הגיעה בסוף שנות התשעים, כאשר היה אחד מחברי בית הנבחרים שניהלו את הליך ההדחה של הנשיא ביל קלינטון. גראהם, שהיה אז עדיין פוליטיקאי צעיר יחסית, הפגין שליטה מרשימה בפרטי ההליך המשפטי והפך בן לילה לדמות מוכרת בכל בית בארצות הברית. אף שההליך הסתיים בזיכויו של קלינטון בסנאט, רבים בוושינגטון סימנו את גראהם כאחד הכוכבים העולים של המפלגה הרפובליקנית.
אולם האירוע ששינה את מסלול הקריירה שלו יותר מכל היה פגישתו עם אדם אחר, מבוגר ומנוסה ממנו בהרבה: ג'ון מקיין. מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם שעבר שנים ארוכות בשבי, זיהה מיד את הפוטנציאל של הסנאטור הצעיר מדרום קרוליינה. השניים חלקו השקפת עולם דומה. שניהם האמינו שארצות הברית חייבת להוביל את העולם, ששימוש בכוח צבאי הוא לעיתים הכרחי כדי למנוע מלחמות גדולות יותר, ושאמריקה אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות עורף לבעלות בריתה.
הקשר ביניהם הפך במהרה לחברות עמוקה. הם טסו יחד לאזורי מלחמה, ביקרו חיילים אמריקנים בעיראק ובאפגניסטן, קיימו אינספור דיונים על אסטרטגיה וביטחון, ולעיתים אף בילו יחד חופשות פרטיות. בוושינגטון החלו להתייחס אליהם כמעט כאל צמד בלתי נפרד.
מקיין היה המבוגר האחראי, גיבור המלחמה עתיר הניסיון. גראהם היה התלמיד החרוץ, שלמד ממנו כיצד פועלת המערכת הפוליטית וכיצד בונים השפעה אמיתית. עם השנים הפך גם הוא לאחד הקולות המזוהים ביותר עם תפיסת העולם הניצית של מקיין.
הפיגועים של 11 בספטמבר 2001 רק חיזקו את תפיסת עולמם. בעוד רבים בארצות הברית עסקו בשאלה כיצד להגיב לאל קאעידה, גראהם כבר הזהיר שהאיום אינו מסתכם בארגון טרור אחד. לדבריו, ארצות הברית ניצבת מול מאבק ממושך מול הטרור האסלאמי הקיצוני, ומול מדינות המנסות לערער את היציבות העולמית באמצעות נשק, טרור ושלוחות אזוריות.
מאותה נקודה הפך לאחד התומכים הבולטים במלחמות בעיראק ובאפגניסטן. גם כאשר דעת הקהל האמריקנית החלה להתעייף מהעימותים הארוכים, גראהם המשיך לטעון כי נסיגה מוקדמת תעודד את אויבי ארצות הברית ותסכן את ביטחונה. הוא אמנם ספג ביקורת קשה מצד מתנגדיו, אך מעולם לא חזר בו מעמדותיו.
במקביל החל להעמיק את קשריו עם ישראל. ביקוריו בארץ הפכו תכופים יותר, והוא נפגש עם ראשי ממשלה, שרי ביטחון ובכירי מערכת הביטחון. הוא התרשם במיוחד מההתמודדות הישראלית עם הטרור ומהחדשנות הביטחונית של המדינה.
במהלך השנים הפך גראהם לאחד הקולות הנחרצים ביותר בקונגרס נגד תוכנית הגרעין האיראנית. מבחינתו, איראן לא הייתה רק איום על ישראל אלא איום ישיר על הסדר העולמי. הוא הזהיר שוב ושוב כי אם טהרן תשיג נשק גרעיני, המזרח התיכון כולו ייכנס למרוץ חימוש מסוכן, והסיכוי לעימות אזורי רחב יגדל באופן דרמטי.
עמדותיו זיכו אותו בהערכה רבה בישראל, אך גם בביקורת חריפה מצד גורמים בארצות הברית שטענו כי הוא מעודד מדיניות כוחנית מדי. גראהם דחה את הטענות הללו וטען כי ההיסטוריה מלמדת שדווקא חולשה היא שמזמינה מלחמות.
באותן שנים נדמה היה כי עתידו הפוליטי מובטח. הוא נבחר שוב ושוב לסנאט, צבר השפעה בוועדות הביטחון והמשפט, והוזכר כאחד המועמדים האפשריים לנשיאות. אלא שאז, בשנת 2015, הופיע בזירה הפוליטית איש עסקים צבעוני מניו יורק בשם דונלד טראמפ.
גראהם לא הסתיר את דעתו. הוא ראה בטראמפ מועמד חסר ניסיון, בלתי צפוי ומסוכן למפלגה הרפובליקנית. במסיבות עיתונאים ובראיונות הוא תקף אותו בחריפות, כינה אותו "בלתי כשיר להיות נשיא", ואף הזהיר כי אם ייבחר, המפלגה הרפובליקנית עלולה לשלם על כך מחיר כבד במשך שנים.
איש לא שיער אז, שהיריבות הזו תהפוך בתוך שנים ספורות לאחת הבריתות הפוליטיות המפתיעות ביותר שידעה וושינגטון.
אבל הפוליטיקה האמריקנית, כמו הפוליטיקה בכלל, מלאה באירוניות. האיש שלפני שנים ספורות הזהיר מפני דונלד טראמפ, הפך בהמשך לאחד ממקורביו הבולטים ביותר. הדרך לשם לא הייתה פשוטה, והיא חשפה צד אחר באישיותו של לינדזי גראהם: פוליטיקאי שמסוגל לשנות עמדה, להתאים את עצמו למציאות חדשה ולחפש השפעה גם כאשר הדבר כרוך במחיר אישי.
במהלך המרוץ לנשיאות בשנת 2016 היה גראהם אחד המבקרים החריפים ביותר של טראמפ בתוך המפלגה הרפובליקנית. הוא לא אהב את הסגנון הבוטה של המועמד, התנגד להתבטאויותיו נגד יריבים פוליטיים וחשש שהרטוריקה של טראמפ תפגע במפלגה. בשלב מסוים אף הזהיר את חבריו הרפובליקנים כי אם טראמפ יזכה במועמדות, המפלגה תצטרך להתמודד עם השלכות קשות.
אלא שכאשר טראמפ ניצח בבחירות והפך לנשיא ארצות הברית, גראהם הבין שהמציאות השתנתה. במקום להישאר במחנה המתנגד, הוא בחר להתקרב אל מוקד הכוח החדש. עבור מבקריו זו הייתה כניעה פוליטית. עבור תומכיו זו הייתה החלטה אסטרטגית של אדם שמעדיף להשפיע מבפנים ולא לצעוק מהיציע.
היחסים בין השניים הפכו לאחת ההתפתחויות המעניינות ביותר בפוליטיקה האמריקנית. טראמפ, הידוע בחוסר הסבלנות שלו כלפי מי שמבקר אותו, מצא בגראהם אדם שידע לדבר אליו בשפה ישירה אך גם להציג בפניו עמדות מורכבות. גראהם מצדו מצא נשיא שהיה מוכן להקשיב לו בסוגיות שהיו קרובות לליבו, בעיקר בתחום הביטחון הלאומי והמזרח התיכון.
לאורך כהונתו הראשונה של טראמפ הפך גראהם לאחד השליחים הלא רשמיים של הממשל בנושאי חוץ. הוא היה מעורב בדיונים על סוריה, איראן, אפגניסטן והיחסים עם בעלות בריתה של ארצות הברית. לעיתים הוא השמיע עמדות תקיפות יותר מאלו של הבית הלבן עצמו, אך במקביל שמר על קשר אישי ישיר עם הנשיא.
הסוגיה שבה בלט יותר מכל הייתה איראן
עבור גראהם, איראן הייתה במשך שנים האיום המרכזי על יציבות המזרח התיכון. הוא התנגד להסכם הגרעין שנחתם בתקופת הנשיא ברק אובמה, וטען כי ההסכם מעניק לטהרן זמן ומשאבים להתחזק במקום לעצור את תוכנית הגרעין שלה.
כאשר טראמפ החליט בשנת 2018 לפרוש מהסכם הגרעין ולהטיל מחדש סנקציות על איראן, גראהם בירך על המהלך. הוא טען כי ארצות הברית חייבת להציב קווים אדומים ברורים מול המשטר האיראני, וכי מדיניות של לחץ היא הדרך היחידה לגרום לטהרן לשנות את התנהלותה.
עם השנים הפך גראהם לאחד התומכים הקולניים ביותר בפעולה צבאית נגד איראן במקרה שתתקדם לעבר נשק גרעיני. הוא לא הסתיר את דעתו כי יש מצבים שבהם דיפלומטיה בלבד אינה מספיקה, וכי ארצות הברית חייבת להיות מוכנה להשתמש בכוח.
"המטרה היא לא מלחמה", נהג לומר, "המטרה היא למנוע מלחמה גדולה יותר".
התפיסה הזו הייתה גם הבסיס לקשר המיוחד שלו עם ישראל. גראהם ראה בירושלים לא רק בעלת ברית אסטרטגית אלא מדינה שנמצאת בחזית המאבק מול אותם גורמים המאיימים גם על ארצות הברית. לאחר מתקפות הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, הוא היה בין הפוליטיקאים האמריקנים שהשמיעו את התמיכה התקיפה ביותר בישראל.
ביקוריו בישראל לאחר המלחמה זכו לסיקור נרחב. הוא הגיע לאזורי הלחימה, נפגש עם משפחות חטופים, שוחח עם גורמי ביטחון והדגיש פעם אחר פעם כי לדעתו ישראל זכאית להגן על עצמה ולהשמיד את היכולות הצבאיות של חמאס.
אולם דווקא בתקופה הזו גברה גם הביקורת נגדו. מתנגדיו בארצות הברית טענו כי הוא מאמץ כמעט באופן אוטומטי את עמדות הממשלה הישראלית ואינו מפגין מספיק ביקורתיות. אחרים טענו כי גישתו הניצית עלולה להוביל להסלמה אזורית.
גראהם מעולם לא התנצל על עמדותיו. הוא טען כי ניסיון העבר מוכיח שכאשר ארצות הברית ובעלות בריתה מפגינות חולשה, היריבים מנצלים זאת. לדבריו, כוח אמריקני והרתעה הם הכלים הטובים ביותר לשמירת שלום ארוך טווח.
במקביל לעמדותיו בנושאי ביטחון, הוא הפך בשנים האחרונות גם לדמות מרכזית בדיונים על עתיד הסדר העולמי. המלחמה באוקראינה חיזקה אצלו את התחושה כי העולם נכנס לעידן של מאבק בין דמוקרטיות לבין משטרים סמכותניים. הוא תמך בסיוע נרחב לאוקראינה וטען כי התוצאה של המלחמה תשפיע לא רק על אירופה אלא על מעמדה של ארצות הברית בעולם כולו.
אך לצד מעמדו הבינלאומי, גראהם נשאר תמיד פוליטיקאי מדרום קרוליינה. הוא הקפיד לשמור על קשר עם הציבור המקומי, להגיע לאירועים קטנים, לדבר בשפה פשוטה ולהציג את עצמו כאדם שלא שכח מאין הגיע.
אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שהצליח לשרוד כל כך הרבה שנים בזירה הפוליטית. הוא ידע לנוע בין עולמות: בין חיילים למחוקקים, בין מנהיגים זרים לבוחרים פשוטים, בין אנשי הממסד הישן לבין התנועה הפוליטית החדשה שהוביל טראמפ.
אבל השינוי הגדול ביותר בחייו הפוליטיים היה ללא ספק הקשר עם טראמפ. מי שהחל כיריב הפך לאחד האנשים הקרובים אליו ביותר. גראהם הפך לדוגמה לאופן שבו הפוליטיקה האמריקנית השתנתה בעידן טראמפ, שבו נאמנויות ישנות התפרקו ובריתות חדשות נוצרו במהירות.
ובכל זאת, מאחורי כל המאבקים, הנאומים והכותרות, נותר אותו אדם שהפסיד את הוריו בגיל צעיר ולמד מגיל 21 שהחיים אינם מעניקים הבטחות. אולי משום כך הוא מעולם לא פחד מעימותים. הוא ידע שהדרך לצמרת אינה עוברת תמיד במסלול ישר, ושמי שרוצה להשפיע חייב לעיתים לקבל החלטות קשות.
האיש שהיה הקול של ישראל בוושינגטון ומה נותר אחריו
בשנים האחרונות לחייו כבר לא היה לינדזי גראהם רק סנאטור מדרום קרוליינה. הוא הפך לאחד האנשים המזוהים ביותר עם מדיניות החוץ האמריקנית, לאחד המקשרים המרכזיים בין הקונגרס לבית הלבן, ולאחת הדמויות שהיו מסוגלות להיכנס כמעט לכל חדר שבו התקבלו החלטות גורליות.
הכוח שלו לא הגיע רק מתפקידו הרשמי. הוא לא היה מזכיר המדינה, לא יועץ לביטחון לאומי ולא חבר בקבינט. הכוח שלו הגיע מהיכולת לבנות קשרים. גראהם ידע לדבר עם אנשי ימין ושמאל, עם אנשי ממסד ועם אנשי תנועת טראמפ, עם מנהיגים זרים ועם חיילים בשטח. הוא היה מסוג הפוליטיקאים שהעדיפו להיות בחדר בזמן שההחלטות מתקבלות, גם אם הדבר דרש ממנו לעיתים להתפשר או לשלם מחיר תדמיתי.
אחד הנושאים שבהם בלט יותר מכל היה כמובן הקשר שלו עם ישראל.
במשך שנים ארוכות נחשב גראהם לאחד התומכים הגדולים ביותר של ירושלים בגבעת הקפיטול. הוא ביקר בישראל פעמים רבות, נפגש עם ראשי ממשלה ושרי ביטחון, וביקר בבסיסים ובאזורי לחימה. הוא נהג לומר כי ארצות הברית וישראל חולקות לא רק אינטרסים משותפים אלא גם ערכים משותפים.
בעיניו, המאבק של ישראל מול חמאס, חיזבאללה ואיראן היה חלק מאותו מאבק רחב יותר שמנהלת ארצות הברית מול אויביה. לאחר מתקפת הטרור של 7 באוקטובר 2023 היה גראהם בין הקולות האמריקניים הבולטים ביותר שדרשו תמיכה מלאה בישראל.
הוא הגיע לאזורי הלחימה, נפגש עם גורמי ביטחון ישראליים והבהיר כי לדעתו ארגון חמאס חייב לאבד את יכולותיו הצבאיות. עמדותיו היו חדות ולעיתים עוררו סערה גם בתוך ארצות הברית, אך גראהם לא נסוג מהן.
"הניסיון מלמד אותנו שכאשר אויבים של אמריקה חושבים שאנחנו חלשים, הם מנצלים זאת", היה אחד המסרים שחזר עליהם לאורך השנים.
במקביל, הוא הפך לאחד מהקולות התקיפים ביותר נגד איראן. במשך יותר מעשור הזהיר מפני האפשרות שטהרן תהפוך למדינה גרעינית, וטען כי מנהיגי איראן מבינים רק שפה אחת: כוח והרתעה.
בשנים האחרונות אף קרא לארצות הברית לשקול מהלכים צבאיים אם איראן תמשיך להתקדם במסלול הגרעיני. מבחינתו, המחיר של פעולה מוגבלת עדיף על המחיר של עולם שבו המשטר האיראני מחזיק בנשק גרעיני.
אולם גראהם לא עסק רק במזרח התיכון. הוא היה מעורב עמוקות גם בסוגיית רוסיה ואוקראינה. הוא תמך בסיוע אמריקני נרחב לקייב וטען כי המלחמה באוקראינה היא מבחן למעמדה של ארצות הברית בעולם.
לדבריו, אם רוסיה תצליח לכפות את רצונה על שכנתה, הדבר ישדר מסר של חולשה למדינות אחרות המבקשות לשנות גבולות באמצעות כוח צבאי. הוא ראה באוקראינה חלק ממאבק רחב יותר על עתיד הסדר העולמי.
אך לצד מעמדו הבינלאומי, השנים האחרונות חשפו גם את המורכבות של דמותו.
עבור חלק מהשמרנים הוותיקים, גראהם היה פוליטיקאי פרגמטי מדי, אדם שהיה מוכן לשנות עמדות כדי להישאר קרוב למוקדי הכוח. מבקריו הצביעו בעיקר על המעבר החד שעשה מיריב חריף של טראמפ לבעל בריתו הקרוב.
הם הזכירו את הדברים הקשים שאמר עליו בשנת 2016, כאשר הזהיר מפני בחירתו לנשיאות. לטענתם, גראהם ויתר על עקרונותיו לטובת השפעה פוליטית.
תומכיו ראו את הדברים אחרת לחלוטין. מבחינתם, הוא הבין שפוליטיקה אינה רק הצהרות אלא גם יכולת להשפיע על המציאות. הם טענו כי דווקא הקשר עם טראמפ אפשר לו לקדם נושאים שבהם האמין במשך שנים: חיזוק הצבא האמריקני, מאבק באיראן ותמיכה בישראל. היכולת הזו להסתגל הייתה אולי הסוד הפוליטי הגדול שלו. גראהם ידע שהעולם משתנה, ושמי שלא יודע להשתנות נשאר מאחור.
אבל מעבר לכל הוויכוחים הפוליטיים, נותרה שאלה אחת: מה ייזכר ממנו? האם ייזכר כאחד הסנאטורים המשפיעים ביותר בדורו? כאיש שהפך את היחסים עם ישראל לחלק מרכזי בזהותו הפוליטית? כאדם שהצליח לגשר בין הרפובליקנים המסורתיים לבין תנועת טראמפ? או אולי כפוליטיקאי שנאלץ לשלם מחיר על הבריתות שבחר? כנראה שהתשובה תהיה שילוב של הכול.
לינדזי גראהם היה אדם של ניגודים. הוא היה שמרן תקיף אך ידע לעבוד עם דמוקרטים. הוא היה מבקר חריף של טראמפ שהפך לידידו הקרוב. הוא היה איש צבא שדיבר על שלום באמצעות כוח. הוא היה פוליטיקאי לאומי שהמשיך לראות עצמו כבן של עיירה קטנה בדרום קרוליינה. ואז, כשהיה בשיא השפעתו, הגיע הסוף באופן שאיש בוושינגטון לא צפה.
גראהם חזר באותם ימים מביקור מדיני באוקראינה. הוא היה עדיין פעיל בזירה הציבורית, תכנן הופעות תקשורתיות והמשיך לעסוק בנושאים שבהם עסק במשך כל חייו: ביטחון, מלחמות ויחסי חוץ. לפי דיווחי לשכתו והממצאים הראשוניים של הבודק הרפואי, הוא נפטר לאחר אירוע רפואי פתאומי בגיל 71.
ההודעה על מותו הכתה בהלם את המערכת הפוליטית האמריקנית. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, מנהיגים רפובליקנים וחברי קונגרס משתי המפלגות פרסמו הודעות אבל והדגישו את תרומתו לאורך עשרות שנים.
עבור רבים בישראל היה זה רגע של פרידה מאדם שנתפס כאחד הידידים הגדולים ביותר של המדינה בוושינגטון. עבור ארצות הברית היה זה אובדן של פוליטיקאי שהקדיש את חייו לשירות ציבורי, מהמסדרונות הצבאיים ועד מרכזי הכוח של הקונגרס. ועבור לינדזי גראהם עצמו, אולי זה היה הסיום המתאים ביותר לסיפור חייו: אדם שלא הפסיק לנוע, להילחם ולהשפיע עד הרגע האחרון.
מילד שאיבד כמעט הכול בדרום קרוליינה, דרך חייל צעיר ועורך דין צבאי, ועד לאחד הסנאטורים הבולטים ביותר באמריקה, גראהם השאיר אחריו מורשת שתמשיך לעורר ויכוחים עוד שנים רבות.
אבל דבר אחד קשה להכחיש: מעטים האנשים שהצליחו להשפיע כל כך הרבה על היחסים בין ארצות הברית לישראל, על השיח סביב איראן ועל מדיניות החוץ האמריקנית כמו לינדזי גראהם.
