יש תופעות שלא צריך לחפש בהן איסור הלכתי כדי להבין שמשהו בהן אינו יושב נכון על הלב, הן אולי מותרות, אולי אפילו אפשר למצוא להן צידוק הלכתי במקרים מסוימים, אבל הן מספרות סיפור עמוק יותר על מי שאנחנו ועל מה שהפכנו להיות, כך בדיוק אני מרגיש בכל שנה מחדש, כשנכנסים תשעת הימים שבהם נוהגים לא לאכול בשר.
פתאום אני נתקל בהודעות בהולות: "מחפשים מישהו שיעשה סיום מסכת", "יש מסעדה שמחפשת מסיים", "מי יכול להגיע לערוך סיום הערב?". הכול דחוף. הכול בוער, לא מפני שמאות אנשים החליטו דווקא עכשיו לסיים עוד מסכת בש"ס, אלא מפני שיש מי שממש רוצה לאכול חתיכת בשר.
אני לא נכנס כאן כלל לשאלה ההלכתית. אינני פוסק הלכה, ולא מתיימר להיות כזה. האם כל סיום מסכת אפשר לאכול בשר? האם מי שבמשך כל השנה, כשסיים מסכת, הסתפק בבקבוק פפסי מקס ובוופלה לימון, יכול להפוך דווקא בתשעת הימים את הסיום לארוחת בשרית? אלו שאלות לרבנים ולפוסקים.
אבל יש שאלה אחרת, מוסרית כמעט למה אנחנו בכלל מחפשים את הסיום? מדוע כל כך קשה לנו לוותר על בשר לתשעה ימים בלבד? מאיפה הגרגרנות הזו?
הרי אפילו לא מדובר בתשעה ימים מלאים. שבת נמצאת באמצע, ובשבת אוכלים בשר כרגיל. בסופו של דבר מדובר במספר ימים בודדים, האם באמת הגענו למצב שאדם ירגיש שאינו מסוגל לעבור מספר ימים בלי בשר?
מספרים על אדם שהיה מכור לשתייה. בכל ערב היה נשבע לעצמו: "היום אני שותה רק כוס אחת." אבל ברגע שהיה נכנס לבית המרזח, כל ההבטחות היו מתפוגגות. הכוס הראשונה גררה את השנייה, השנייה את השלישית, עד שהיה יוצא משם שיכור כלוט, כל מי ששמע את הסיפור היה מניד בראשו ברחמים. "מסכן", היו אומרים, "אין לו שליטה על היצר שלו."
אבל מה ההבדל המהותי בין אותו אדם לבין מי שאינו מסוגל לוותר על בשר תשעה ימים? כמובן, אינני משווה חלילה בין חומרת המעשים. אני מדבר על נקודה אחת בלבד: היכולת להתאפק.
יש עוד משל שממחיש זאת, אבא הלך עם בנו הקטן לקונדיטוריה, הילד ביקש עוגה, האב אמר לו: "נחכה עד שנגיע הביתה." הילד התחיל לבכות, להשתטח על הרצפה ולצעוק כאילו חרב עליו עולמו. כל מי שראה את המחזה הבין שהבעיה איננה העוגה, הבעיה היא חוסר היכולת לדחות סיפוקים.
כשילד מתנהג כך, אנחנו מבינים שזו בדיוק הנקודה שעליו ללמוד, אבל כשמבוגרים מחפשים בנרות סיום מסכת כדי לאכול בשר, משום מה זה כבר מתקבל בהבנה. אפילו הפך כמעט לנורמה.
יש מי שאומרים: "הדור נחלש." אני דווקא לא מקבל את הטענה הזו, אנחנו ציבור שמקפיד על הלכות מורכבות בהרבה. אנשים קמים לסליחות בשעות לא פשוטות. צמים ביום כיפור. מקפידים על כשרות מהודרת. נזהרים מאינספור איסורים והידורים, אז דווקא תשעה ימים בלי בשר זה מה ששובר אותנו?
אני פשוט לא מאמין, ולכן נדמה לי שהבעיה אינה חולשה, אלא נרמול, נרמלנו את המחשבה שחייבים למצוא פתרון, שחייבים לעקוף את הקושי. שאם אפשר למצוא דרך להגיע לעוד ארוחת בשרים אז למה לא.
אבל אולי השאלה הנכונה היא אחרת: למה בכלל אנחנו מחפשים את הדרך לעקוף את מנהגי האבלות?
תשעת הימים נועדו להזכיר לנו שחסר משהו. שבית המקדש חרב. שחיי יהודי אינם אמורים להיות רצף בלתי פוסק של תענוגות, דווקא ההימנעות הקטנה הזאת מבשר היא חלק מהאווירה של הימים הללו, היא מזכירה לנו שגם כאשר הכול מותר במשך כל השנה, יש רגעים שבהם יודעים לעצור.
אני כבר שומע את הטענה: "אבל אתה פוגע בפרנסה של המסעדות, של הצ'ולונטיות ושל בעלי העסקים." אבל האמת היא שממש לא, אפשר למכור דגים ויש היום עולם שלם של מנות דגים משובחות, יוקרתיות וטעימות לא פחות, בנוסף יש קהלים שנוהגים לא לאכול בשר רק משבוע שחל בו, כך שגם השוק אינו נעצר, אין שום סיבה שהפתרון העסקי יהיה דווקא חיפוש קדחתני אחר מסיים מסכת.
בסופו של דבר, השאלה איננה אם מותר לאכול בשר בסעודת מצווה. השאלה היא מה גורם לנו לרדוף אחרי סעודת המצווה מלכתחילה. כן, יש הבדל גדול בין אדם שנקלע לסיום מסכת ואוכל שם בשר כחלק משמחת התורה, לבין מצב שבו שמחת התורה הופכת לאמצעי לחתיכת בשר.
הציבור החרדי הוא ציבור של משמעת עצמית. ציבור שיודע להתגבר על יצרים, לדחות סיפוקים ולחיות מתוך מחויבות לערכים. דווקא משום כך, חבל שנוצרה תרבות שבה תשעה ימים בלי בשר נתפסים כמעט כגזירה שאי אפשר לעמוד בה.
