כל כך הרבה שאלות קשות מתרוצצות בימים אלו אצל כל מי שמנסה לחשב את הצעדים הפוליטיים הבאים. רוב השאלות עוסקות בשמועות על האפשרות ש"גוש התורה" יקבל את מבוקשו בעניין הסדרת מעמדם של לומדי התורה, דווקא מידי ליברמן וחבריו ב"גוש השינוי".
השאלות כאמור רבות: כיצד אפשר ללכת איתם? הרי הבג"צ יפסול ממילא כל הסדר, ואז "גוש התורה" יהיה כלוא בממשלה שלא ניתן להפילה אלא ברוב של 61. והרי המפלגות הערביות לא ייתנו יד להפלתה. ובכלל, איך אפשר לתמוך בממשלה שגם אם תיתן מענה לחוק הגיוס, עדיין יש כל כך הרבה נושאים חשובים נוספים בענייני שבת, נישואין, חינוך ועוד. האם על כל אלה מוותרים?
ואיך בכלל אפשר לתת הכשר לשמאל, אחרי כל מה שעשה לציבור החרדי, אחרי כל ההסתה הנוראה? הרי יש כאן התנהלות המזכירה "פרוטקשן": אותם גורמים שהביאו למעצרים ולסנקציות באמצעות היועמ"שית והבג"צ, מבקשים כעת לקבל תמורה פוליטית על הסכמתם להסיר את הגזירות. מדוע שיהיה חוטא נשכר?
ויש שהלכו צעד נוסף: הרי על הפרק עומד מינויים של שמונה עד עשרה שופטים לבג"צ, ואם תוקם ממשלת שמאל, היא זו שתמנה את השופטים וזו עלולה להיות בכייה לדורות. צריך לעשות הכל כדי למנוע זאת.
שואלי השאלות מוטרדים באמת. חלקם מגיעים מתוך הבית פנימה, וחלקם מגורמי הימין, המבקשים לעשות הכל כדי שיהדות התורה תישאר בגוש הימין. זאת אף שיהדות התורה הודיעה כבר לפני כחצי שנה שהיא נמצאת בגוש התורה, לא ימין ולא שמאל.
לאלו גם לאלו צריך לומר: וכי אתם חושבים שמי שאמורים לקבל את ההחלטות אינם מכירים את כל השאלות הללו? האם רק אתם מודעים לסיכונים ולמשמעויות? הרי ברור שאם בסופו של דבר יושג הסכם (וכרגע אין כלום!) הוא יצטרך להביא בחשבון את כל השאלות הללו ולתת להן מענה.
בהקשר זה ראוי לחזור ולצטט את דבריו של יו"ר תנועת "דגל התורה", ח"כ הרב משה גפני, שטבע את המשפט המפורסם שעליו חזר בראיונות רבים: "אנחנו חרדים, אבל לא טיפשים".
שורה תחתונה (והכי חשובה): מי שבסופו של דבר יכריעו ויקבלו את ההחלטה הם גדולי ישראל שליט"א, שעל פי הנחייתם והוראתם כולנו פעלנו והצבענו ל"יהדות התורה". הם אשר יורו לנו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
זיכרון קצר
זה קרה כשבועיים לפני הבחירות. בימין החלו לחשוש שרבים בציבור החרדי אינם מתכוונים להצביע. כך עלה גם מהסקרים שלהם. "אתם חייבים לצאת ולהצביע למפלגות שלכם", נחרדו בימין. "איך אתם יכולים להרשות לעצמכם להישאר בבית?" כשבדקו את הסיבה, גילו אכזבה עמוקה בקרב הציבור החרדי מאי הסדרת מעמדם של לומדי התורה, ומהחשש שגם אם יועבר חוק, הבג"צ יפסול אותו.
ב"יהדות התורה" התעשתו והבהירו בשבועיים האחרונים שלפני הבחירות כי הדרישה הראשונה בכל משא ומתן קואליציוני תהיה הסדרת מעמדם של לומדי התורה, על פי הנחיית גדולי ישראל. המסר הושמע בכל הכינוסים, והציבור יצא להצביע במספרים גדולים יותר, כפי שסוקר בהרחבה ב"יתד נאמן" לאחר הבחירות.
והנה כעת, כשנפתחת אפשרות לפתור את הנושא, ולאו דווקא בממשלת נתניהו, כועסים גורמים בימין: כיצד אתם מוכנים ללכת עם גוש השינוי בגלל חוק הגיוס? הרי יש נושאים חשובים נוספים.
ראוי להזכיר להם: אתם אלה שדחפתם אותנו להצביע בהמונינו. נתניהו עצמו התקשר שוב ושוב ביום הבחירות כדי להמריץ את הציבור. המצביעים שוכנעו שהסדרת מעמדם של לומדי התורה תעמוד בראש סדר העדיפויות. אז מדוע שנפר כעת הבטחת בחירות כה ברורה?
מחיר הנאמנות
טענה נוספת שנשמעה השבוע בימין היא שהם "נשכבו על הגדר" למען החרדים לאורך הקדנציה. אלא שכדאי לבחון את הדברים גם מהכיוון ההפוך: מי בדיוק נשכב על הגדר בשביל מי? ומי שילם את המחיר על השותפות הזו?
לצורך כך כדאי לחזור מעט לאחור. קמפיין "השוויון בנטל" החל עוד לפני השבעה באוקטובר, בתקופת הרפורמה המשפטית. כבר אז היה ברור שהציבור החרדי משלם מחיר על נאמנותו לימין ולממשלה שביקשה להעביר את הרפורמה. באותה תקופה הבהירו הח"כים החרדים, גם בראיונות כאן, שמבחינת הציבור החרדי אין משמעות מכרעת לשאלה מי יכהנו כשופטי הבג"צ. לעיתים דווקא שופטים המוגדרים "שמרנים", דוגמת סולברג ווילנר, מקשים עלינו יותר משופטים הדוגלים בגישת "חיה ותן לחיות". ובכל זאת תמכנו ברפורמה, מתוך נאמנות לממשלה.
לאחר השבעה באוקטובר התעצם הקמפיין נגד הציבור החרדי. הפעם הצטרפו אליו גם גורמים בציונות הדתית, שפרסמו טורים חריפים בעלוני השבת בנושא הגיוס והשוויון בנטל. כבר אז הזהרנו אותם: השמאל תוקף אותנו, אבל המטרה הפוליטית אינה רק אנחנו. הוא מכוון אליכם. אתם אלה שמוגדרים בפיו "משיחיים והזויים", כאשר המאבק בשוויון בנטל משמש כלי לערעור שלטון נתניהו.
אלא שהאזהרות נפלו על אוזניים ערלות. למרות הכל המשכנו לתמוך בסדר היום של הממשלה ושל הציונות הדתית, בתקציבים ליישובים ביו"ש ובמהלכיו של השר סמוטריץ'. כך גם בנושאים שהיו שנויים במחלוקת ציבורית קשה, ובהם מדיניות הממשלה בעניין החטופים והמלחמה בעזה. הציבור החרדי המשיך להעניק גיבוי לממשלה, אף שבאותה עת נמשכו הסנקציות נגד לומדי התורה.
כבר אז ברור היה שבחוגי המחאה וקפלן זיהו במפלגות החרדיות את החוליה החלשה בקואליציית נתניהו. הפעלת החץ על הציבור החרדי נועדה לערער את יציבות הגוש כולו. כך מצא עצמו הציבור החרדי סופג את עיקר המתקפה, בעודו ממשיך לשמור על נאמנותו לשותפיו.
והנה עתה לאחר הבחירות, נשמעת לפתע נכונות מצד גורמים בגוש השינוי להתגמש דווקא בנושא שהיה במשך שנים מוקד למאבק כה חריף. הדבר מחזק את הטענה שהמאבק נגד לומדי התורה לא עסק באמת בשאלת הגיוס, אלא שימש כלי פוליטי במאבק נגד נתניהו וממשלתו.
וכאשר באים עתה גורמים בציונות הדתית ובימין ותוהים כיצד אנחנו מסוגלים לשקול שיתוף פעולה עם גוש השינוי, ראוי להזכיר להם: אנחנו שילמנו מחיר כבד על השותפות איתכם. הזהרנו שהמאבק נגדנו מכוון בעצם נגדכם, ובכל זאת היו מתוככם מי שהצטרפו אליו. למרות זאת, המשכנו לתמוך בכם גם כשהציבור שלנו נפגע.
אז עכשיו מטיפים לנו מוסר על נאמנות? הציבור החרדי אינו מבקש תודה. אבל שלפחות לא יספרו לו מי נשכב על הגדר בשביל מי.
ועדיין, גם אחרי כל הדברים הללו, צריך להדגיש: הציבור הימני והציבור החרדי קשורים זה בזה, ואין כרגע שום החלטה על שינוי השותפות. הכל עדיין בגדר שמועות, הערכות ודיונים כלליים בלבד. אולם דבר אחד ראוי לומר: אל תטיפו לנו כאשר מנסים להציע לנו לפתור את מה שהכי קדוש ויקר לנו – מעמדם של לומדי התורה.
שלושה שעונים
לא כל מי שמצטט "גורם בכיר" או "מקור יודע דבר" על הצפוי במערכת הפוליטית אכן שוחח עם אותו גורם. יש גם מי שממציאים את "הגורמים הבכירים" כדי להעניק תוקף לתזה שהגו בעצמם.
בפועל עומדות על הפרק ארבע אפשרויות, וכל אחת מעוררת שאלות, מחלוקות ובעיות של הפרות הבטחות בחירות: בחירות חוזרות, אם שום גוש לא יצליח להשיג 61 מנדטים ללא המפלגות הערביות; ממשלת מיעוט של 48 ח"כים בתמיכה ערבית מבחוץ; ממשלה של גוש השינוי ושתי המפלגות החרדיות, עם 61 מנדטים בדיוק; או ממשלת אחדות, אפשרות הזוכה לתמיכה ציבורית רחבה ושנתניהו תומך בה, אך איזנקוט מתנגד לה בשלב זה.
אילו הדבר היה תלוי באיזנקוט בלבד, ייתכן שכבר השבוע הייתה מוקמת ממשלת מיעוט הנשענת על המפלגות הערביות. זה התרחיש שעליו דובר במשך חצי שנה. אלא שהדבר אינו תלוי בו בלבד. בנט, ובעיקר ליברמן, מתנגדים למהלך, בעוד יאיר גולן תומך בו.
השבוע נפגשו איזנקוט וליברמן בארבע עיניים. הקלישאה על הרצון "להיות זבוב על הקיר" חזרה כמעט בכל הדיווחים על הפגישה. אילו ידענו מה באמת נאמר בחדר, אפשר היה אולי להבין לאן הדברים מתקדמים (או נסוגים).
המחלוקת ביניהם נוגעת למסלול הרכבת הממשלה. איזנקוט מבקש להקים ממשלה במהירות, בתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות, ורק לאחר מכן לנהל משא ומתן להרחבת הקואליציה. ליברמן מעדיף להגיע תחילה להסכמות עם החרדים, ורק אז להקים ממשלה הנשענת על תמיכתם.
ההבדל משמעותי גם מבחינת לוחות הזמנים: את תוכנית איזנקוט אפשר היה לקדם כאמור כבר השבוע, בעוד שהמסלול של ליברמן מחייב משא ומתן ממושך ומורכב. בגוש השינוי חושדים שליברמן ימשוך את המגעים עד הרגע האחרון, ואז יאפשר להם להתפוצץ. בשלב הבא, כך חוששים שם, יבקש לעצמו את 21 הימים האחרונים של המנדט כדי לנסות להקים ממשלה בראשותו.
מאחורי החשדנות עומדת גם היריבות האישית. בגוש השינוי יש מי שסבורים שליברמן מבקש לסגור חשבון עם איזנקוט על קמפיין "המפלגה הגדולה", שמשך אליו קולות על חשבונו.
השותף הנוסף בנט, שומר בינתיים על שקט יחסי. בסביבתו סבורים שאין טעם בהצהרות שעלולות לחבל במשא ומתן. ליברמן סופג את האש על הנסיגה מהבטחות הבחירות, ובנט ניצב מן הצד וממתין לשעת כושר.
האיש שכבר הצליח להגיע לראשות הממשלה עם שישה מנדטים מכיר היטב את המשחק. הפעם הוא נותן לאחרים לריב, בתקווה שברגע המתאים יוכל לבחור לעצמו את האופציה הנוחה ביותר עבורו. קשה להאמין שהוא יגיע לאותו כיסא מיוחל.
תרחישים ומתגוששים
בליכוד מביטים במתרחש ומתקשים להאמין שהכדור כבר אינו בידיהם. מצד אחד, הליכוד הוא המפלגה הגדולה בכנסת בפער ניכר. מצד שני, נתניהו אינו יכול להקים ממשלה בראשותו ללא ממשלת אחדות.
מכאן עולה שאלת הרוטציה, מילה שבשלב זה אינה עולה על בדל שפתיו של נתניהו. אילו הציע לאיזנקוט לכהן ראשון, היה עשוי להכניס אותו למהלך שקשה לסגת ממנו. אלא שקשה לראות את נתניהו מוותר על הבכורה, במיוחד כשטראמפ מכהן כנשיא ארה"ב.
נתניהו היה מעדיף אפוא רוטציה שבה הוא ראשון, אך אין בידיו הצעה שתפתה את איזנקוט להסכים. גם התקדים של ממשלת נתניהו–גנץ אינו מסייע לאמון בקיום ההסכם. בליכוד מקווים שכישלון איזנקוט בהרכבת ממשלה, לצד החשש מבחירות חוזרות, יפתח מחדש את האפשרות לממשלת אחדות רוטציונית.
המפתחות לתהליך הזה נמצאים במידה רבה בידי ליברמן. הוא הסיר את התנגדותו העקרונית לישיבה עם החרדים, אך מתנגד לממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. כולם מנסים לפענח את מהלכיו, וכרגיל מתקשים.
ליברמן מבין היטב שהליכה לבחירות נוספות, לאחר נסיגה מהבטחת הבחירות שלו, עלולה לגבות ממנו מחיר כבד. מכאן אפשר לשרטט שני תרחישים, שנראים כרגע כמעט בלתי אפשריים. אבל אצל ליברמן כבר למדנו שלא כדאי לפסול שום דבר מראש.
התרחיש הראשון: ליברמן מכין תוכנית ב'. אם המשא ומתן עם החרדים ייכשל ולא תקום ממשלה של 61 ח"כים, הוא עשוי להסכים לבסוף לממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות, כדי לממש את הבטחת הליבה שלו: החלפת נתניהו. "עשיתי הכל ולא הצלחתי", יוכל להסביר. בתמורה לוויתור על הבטחתו, אולי אף ידרוש מאיזנקוט רוטציה מצומצמת, ולו לשנה אחת.
התרחיש השני נועז הרבה יותר: ליברמן יגיע למסקנה שמפלגתו מיצתה את דרכה העצמאית, ויחליט לעשות מעשה גדעון סער: לחזור לליכוד ולהיערך להתמודדות על הנהגת המחנה הלאומי ביום שאחרי נתניהו. לליברמן עדיין יש קשרים וכוח בסניפי הליכוד, ולפי התזה הזאת, ההתקרבות לחרדים היא דווקא תחילת הדרך חזרה למפלגת האם.
אלא שכאן מתעוררת בעיה חשבונית. אילו היו לגוש הליכוד 54 מנדטים, היו שבעת המנדטים של ליברמן משלימים בדיוק ל-61. בפועל יש לגוש 53, ולכן גם צירוף ליברמן יניב 60 בלבד.
מי שרוקחים את התרחיש הזה כבר מדברים על החלק האחרון בפאזל: ח"כ אחד משורות בנט או איזנקוט שיחצה את הקווים וישלים את המנדט החסר.
ואם מדברים על עוד תרחישים הזויים: לא נתפלא אם נמצא בסוף את ליברמן כראש ממשלה חליפי (ללא רוטציה) בממשלת איזנקוט, אם יצליח להביא עמו כנדוניה את המפלגות החרדיות.
בפוליטיקה הישראלית כבר ראינו תרחישים שנראו דמיוניים והפכו למציאות. לא נותר אלא לשאול: מי יפתיע ראשון את מי.
"מתחייב אני"
אפשר ללמוד לא מעט על חברי הכנסת החדשים והוותיקים מ"טקס ההצהרה", שמתקיים בקביעות בפתח המושב הראשון. ניסיון העבר מלמד שיש המנצלים את האירוע להשמעת מסרים פוליטיים כאלה ואחרים. לפיכך, כבר בתחילת הטקס השבוע, הזהיר היו"ר אמיר אוחנה כי אין להוסיף שום מילה על צמד המילים "מתחייב אני". "מי שיתחכם, לא יהיה ח"כ עד שיצהיר אמונים בישיבה הבאה". ספוילר: הפעם איש לא התחכם. החדשים בוודאי שלא, וגם הוותיקים נצמדו לפרוטוקול.
וכך, איש איש בתורו, נעמדו חברי הכנסת על רגליהם ואמרו את צמד המילים המתבקש. היו שעשו זאת תוך כדי קימה, פלטו בחטף "מתחייב אני" ומיהרו לשבת. אחרים נעמדו, נמתחו דום, משכו את שתי השניות ככל האפשר, ורק לאחר שהשתכנעו שכל העיניים נשואות אליהם, אמרו בארשת חשיבות ובאיטיות: "מתחייב אני". היו שאמרו את צמד המילים בנשימה אחת, והיו שהפרידו ביניהן בהדגשה: "מתחייב" (הפסקה) "אני".
היו שהרעימו בקולם, לא לפני שצחצחו את גרונם, והיו שאמרו בשקט, כדי לצאת ידי חובה. היו שמיד לאחר ההצהרה חייכו לכל עבר, כאילו הצליחו זה עתה במשימת חייהם הגדולה ביותר. והיו גם הוותיקים, שכבר מכירים את ההצהרה היטב, והיא כלל אינה עושה עליהם רושם.
לעומתם, היו כאלה שההצהרה מוכרת להם, ובכל זאת התרגשו לשוב ולומר אותה. מדובר בח"כים שחזרו לכנסת לאחר הפסקה כזו או אחרת. אחד מהם הוא ח"כ אלי גולדשמידט, שכיהן בכנסת לפני כ-25 שנה מטעם מפלגת העבודה, היה חבר ב"שמינייה" המפורסמת, ועתה השלים מהפך פוליטי: הוא שב לכנסת כח"כ משוריין בליכוד.
והיה גם הרגע המרגש ביותר בטקס, כאשר הוזכר שמו של ח"כ אלישע מדן, ששוריין על ידי נתניהו בליכוד. מדן, שאיבד את שתי רגליו בקרב ברצועת עזה במהלך המלחמה, הודיע עוד קודם לכן כי בכוונתו לעמוד על רגליו התותבות בעת ההצהרה, למרות הכאבים והקשיים הרפואיים שמהם הוא עדיין סובל. חברי הכנסת מכל קצוות הבית, מלבד הח"כים הערבים, נעמדו על רגליהם והריעו לו ממושכות.
ובכל זאת, אי אפשר לעבור טקס כזה בלי תקרית אחת לפחות: כאשר נקרא ח"כ ג'ברין, יו"ר הרשימה המשותפת, להצהיר ואמר "מתחייב אני", קרא לעברו השר בן גביר: "למי אתה מתחייב? לחמאס?". הדברים גררו מיד קריאות ביניים מכל הכיוונים, אך בתוך זמן קצר נרגעו הרוחות. וכך הסתיים הטקס, כשכל 120 חברי הכנסת הצהירו אמונים ללא התחכמויות.
אלא שלכתבי הכנסת הוותיקים היה חסר משהו. ליתר דיוק, שני אנשים. הכתבים, שהתרגלו לראותם במשך שנים ארוכות במסדרונות הכנסת, חשו היטב בהיעדרם. השניים הם ותיק חברי הכנסת, הרב משה גפני, והרב אורי מקלב, שזכו לאורך שנותיהם בכנסת לאהדה רבה מכל חלקי הבית, לרבות מצד הכתבים הפרלמנטריים. השניים ייצגו בכבוד את הציבור החרדי, בנאמנות ובמסירות, וזכו בס"ד להצלחה רבה.
הם עזבו את הכנסת והותירו אחריהם שם טוב ומכובד. למשמר הנכנס יש ממי ללמוד, ואין ספק שהם כבר למדו ועוד ילמדו.
מספרים מדברים
בעוד המגעים להקמת הממשלה נמשכים ואיש אינו יודע כיצד היא תיראה בסופו של דבר, יצאה הכנסת ה-26 לדרך. 120 חברי כנסת, אבל רק 62 מהם כיהנו גם בכנסת היוצאת. 46 נכנסו לראשונה, ועוד 12 חזרו לאחר הפסקה. כלומר, כמעט מחצית מהמליאה נדרשת להתרגל מחדש למסדרונות וללשכות. את הדרך למזנון הם ילמדו מהר.
מי הם הנבחרים החדשים והוותיקים: לפי מיפוי של מיזם "בוחרים ח"כם", 96 מהם מחזיקים בתואר אקדמי, בהם תשעה בעלי דוקטורט ושניים בעלי תואר ברפואה. אבל המקצוע שמככב בכנסת אינו רפואה, הייטק או ביטחון: שלושים חברי כנסת הוסמכו כעורכי דין. אחד מכל ארבעה. אם יתפתח ויכוח משפטי במליאה, לא יהיה מחסור במבקשי רשות דיבור. בפועל, הוויכוחים המשפטיים בכנסת מיותרים, שכן בנושאים המהותיים הבג"צ הוא שמכריע. במקביל, כל שבעת נציגי יהדות התורה מסווגים כבעלי השכלה תורנית.
גם ניסיון ממשלתי לא חסר: 39 מהנבחרים כבר כיהנו כשרים. בליכוד מדובר ב-15 מתוך 27 חברי הסיעה, ובש"ס בארבעה מתוך שישה. לא כולם יוכלו לקבל תיק בממשלה הבאה, גם אם הליכוד יהיה זה שירכיב אותה.
בד בבד 35 חברי כנסת מגיעים עם ניסיון בחינוך, ושמונה כיהנו בעבר כראשי רשויות. הראשונים רגילים להתמודד עם תלמידים, והאחרונים עם מועצות סוערות. אלו גם אלו יגלו שהמליאה מספקת אתגר משלה.
בכנסת החדשה הצעיר שבחברי הכנסת, יונתן שלו, הוא בן 24. המבוגר שבהם, חיים כץ, נולד ב-1947. פער של 55 שנות לידה, ועוד כמה שנות ניסיון פוליטי.
גם הנתונים המגזריים מעניינים: מבין 101 חברי הכנסת היהודים, 27 מוגדרים דתיים ו-13 חרדים. לעומתם, רק 13 מוגדרים מסורתיים, אף ששיעור המסורתיים באוכלוסייה היהודית הבוגרת גבוה בהרבה.
ולבסוף, 38 ח"כים הם בעלי עבר ביטחוני בכיר. רובם בגוש השינוי. ניסיון ביטחוני יש בשפע. אולם זה לא יסייע להם במלחמות הפנימיות של הכנסת. ניסיון העבר מוכיח שלא כל גנרל ואיש ביטחון מוצלח, הוא גם פוליטיקאי יעיל. הניסיון מראה שבמקרים רבים זה לא הולך יחד.
כך או כך, כל המספרים הללו מספרים מי נכנס לכנסת, אבל אינם יכולים לספר כמה זמן היא תישאר על כנה. כשעדיין אין ממשלה, זה כנראה הנתון המסקרן מכולם. אם יתקיים סיבוב בחירות נוסף, יש להניח שנראה שוב כנסת אחרת, כאשר רבים מגוש השינוי ומהמפלגות הערביות לא יחזרו. קשה לשחזר שיעורי הצבעה כה גבוהים ברצף תכוף של מערכות בחירות.
חילופי כיסאות
בעוד רבים מעלים את האפשרות שנתניהו, בדחיפת בני משפחתו, מכוון פניו לתפקיד נשיא המדינה שיתפנה בעוד כשנתיים, ועד אז יבקש לכהן כראש ממשלה ברוטציה, תרשו לי לשרטט תרחיש נוסף, שעשוי בהחלט להפוך למציאות: נתניהו עובר לבית נשיא המדינה, והרצוג חוזר למערכת הפוליטית כדי להתמודד בבחירות הבאות על ראשות הממשלה.
התזה הזו נשענת על מה שהתרחש השבוע בבית נשיא המדינה, כאשר הגיעו נציגי הסיעות להתייעצויות לקראת הטלת המנדט. מדובר לכאורה בהליך מיותר לחלוטין: כולם יודעים מראש על מי ימליצו. אפשר היה להעביר את ההמלצות בשיחת טלפון, להשאיר להרצוג לערוך את החשבון המספרי הפשוט ולהזמין את המועמד לטקס הטלת המנדט.
אלא שהנוהל מחייב את הסיעות להתייצב אישית. הרצוג לקח את העניין צעד קדימה והפך את הטקס למצעד שאלות שלא היה מבייש שום אולפן תקשורת. השידורים החיים, שהחלו בתקופת ריבלין, שאהב גם הוא את המצלמות, המחישו עד כמה הרצוג שולט בנבכי הפוליטיקה. לכל מפלגה הניח "מוקשים" משלה, כשהוא עושה זאת בחביבות הרצוגית המוכרת. לרגעים נדמה היה שמול נציגי הסיעות יושב מראיין פוליטי ותיק, ולא נשיא המדינה.
את נציגי הדמוקרטים שאל כיצד יקימו ממשלת מיעוט, ואף הזכיר שממשלת השינוי הקודמת לא הצליחה אפילו לשתול שתילים בנגב. בהמשך תהה אם כל הפוליטיקה שלהם מסתכמת בכן נתניהו או לא נתניהו. "מה יהיה כשנתניהו יפרוש?", שאל. שאלה של נשיא, או של פוליטיקאי שכבר חושב על היום שאחרי?
מול "יהדות התורה" הפגין בקיאות בפרטים, הזכיר את ביטול חוק טל בבג"צ והביע צער על ההכרעה שהתקבלה ברוב דחוק. מנציגי "ביחד" שמע התנגדות נחרצת לממשלת אחדות עם נתניהו. ח"כ מירב כהן המשילה את נתניהו לעקרב שאין לעשות עמו עסקים. גם מול הליכוד ו"עוצמה יהודית" לא חסך שאלות על הקיטוב ועל היחס למפלגות הערביות. לכל אחד מצא את הנקודה הרגישה שלו.
אי אפשר היה שלא להתרשם מהעובדה שהרצוג עדיין חי ונושם פוליטיקה. הוא מכיר היטב את הזירה, מבין את האינטרסים, מזהה את הסתירות ויודע בדיוק היכן ללחוץ כדי לקבל תשובה מעניינת.
ומכאן בחזרה לתזה: הרצוג יסיים את כהונתו בגיל צעיר יחסית. מאחוריו ניסיון כיו"ר העבודה, כראש האופוזיציה, כשר וכמי שכבר התמודד מול נתניהו. בשנותיו בבית נשיא המדינה צבר קשרים, ניסיון מדיני והיכרות מעמיקה עם ראשי המפלגות מכל קצות הקשת.
קשה להאמין שאדם בעל רקע כזה, שמגלה עניין כה רב בכל פרט במערכת הפוליטית, יסתפק בפרישה לביתו ובכתיבת זיכרונות. לא מן הנמנע שעם סיום כהונתו יבקש לחזור לזירה הפוליטית, הפעם כדי להתמודד שוב על ראשות הממשלה. אם אכן כך יקרה, אולי נראה בעוד כמה שנים אותו ואת נתניהו נפגשים שוב בבית נשיא המדינה, הפעם בתפקידים הפוכים: נתניהו יהיה זה שישאל את השאלות, והרצוג יהיה זה שיצטרך להשיב עליהן.
דו-עט
צמוד לטקסט: בנאום קבלת המנדט מנשיא המדינה הרצוג, נצמד איזנקוט לטלפרומפטר והרבה ללגום מכוס המים. בהזדמנות אחרת, כשדיבר ללא טקסט מוכן, הצליח לשכוח דווקא את הרשות השופטת כשביקש להזכיר את שלושת רשויות השלטון. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו נתניהו היה שוכח את הרשות השופטת בנאום דומה. כך או כך, ההיצמדות לטלפרומפטר והלגימות הארוכות במהלך נאומים חשובים עוררו פרשנויות ותהיות: כיצד יתפקד איזנקוט ברגעי לחץ, ובעיקר כיצד יישא נאום בפני הציבור בלי מסך שיזכיר לו מה לומר
אלוף בהסוואה: על פי הפרסום של ישי פרידמן בחדשות 14, מאחורי קמפיין השלטים האנונימי נגד הציבור החרדי, שעלותו היתה כ-300 אלף שקל, עמד האלוף במיל' עמירם לוין, שמימן אותו מכיסו. אלא שעל פי הדיווח, לוין לא הזדהה כמממן הקמפיין ולא נרשם כנדרש כגוף פעיל בבחירות. כשנשאל על כך השיב שהוא אדם פרטי שעושה מה שבא לו בראש. הדבר מעורר תהייה: בקמפיין נגד החרדים הוא ביקש להשפיע על הציבור כולו, אבל כשמבקשים לדעת מי עומד מאחוריו, פתאום מדובר בעניין פרטי.
ניגוד עניינים: גוש השינוי עוד לא הקים ממשלה, וכבר מתעוררות שאלות על מינויה המיועד של לירן אבישר בן חורין ליו"ר ועדת הכספים. בעלה מחזיק במשרד ייעוץ ויחסי ציבור שייצג חברות ענק בתחומי הבנקאות, הפיננסים והקמעונאות, שעל ענייניהן עשויה הוועדה לדון. אילו מינוי כזה היה מגיע מממשלת נתניהו, אפשר לשער אילו כותרות זה היה מעורר.
חופש סלקטיבי: השעייתו של השדרן אייל ברקוביץ', שעיקר כוחו ברגליו, מחדשות 13 הייתה צריכה להתרחש כבר מזמן, כאשר השתלח בציבור החרדי. אבל אז זה לא הפריע למנהליו להשאירו בתפקיד ולאפשר לו להמשיך לברבר(קוביץ'). והנה, דווקא עכשיו, לאחר שהעז להטיל ספק בתואר הדוקטור של אחמד טיבי, הגיעה ההשעיה. לכך מצטרף הדיווח על פיטוריה של אילה חסון מהתאגיד בעקבות דבריה על הבדואים. האם יש קשר בין האירועים לבין חילופי השלטון האפשריים? וכיצד כל זה בא ליד ביטוי עם חופש הביטוי?
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
