בימים שבהם לימוד התורה הפך שוב ושוב לכותרת המרכזית בשיח הציבורי, נדמה שאין אדם חרדי שלא יודע לדקלם את חשיבותו של לימוד התורה, זהו ערך יסוד, זהו יסוד קיום העולם, זהו הדבר שעליו עומד עם ישראל, אפילו נציגי הציבור החרדי בכנסת, שאחרי לא מעט כישלונות התעקשו להעביר חוק יסוד שמכיר בלימוד התורה כערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל, יש שיאמרו ובצדק.
כך חינכו אותנו, כך גדלנו, עולם הישיבות והכוללים הוא הלב הפועם של העם היהודי, ובחורי הישיבות והאברכים הם אלה שעליהם אנחנו מדברים בכל פעם שאנחנו רוצים להסביר לעולם מהו כוחו של לימוד התורה. אבל דווקא בגלל זה, אני מרשה לעצמי לשאול שאלה קצת פחות נוחה: האם אנחנו באמת יודעים להעריך את לומדי התורה?
כי ב"ה עולם הישיבות פורח. אפשר להיכנס לבית מדרש ולראות מאות בחורים יושבים על ספסלי הישיבה, שוקדים על התורה במשך שעות. לא יום אחד, לא שבוע אחד ולא חודש אחד, אלא שנים, וזה לא תמיד פשוט.
כל מי שמכיר את עולם הישיבות יודע שבחור ישיבה מתמודד עם לא מעט קשיים, יש ניסיונות, יש פיתויים, יש דברים שמושכים את הראש ואת הלב החוצה. אני בכוונה לא אפרט דוגמאות. מספיק שאתן דוגמא אחת, ומיד יהיו מי שיכתבו בתגובות שאני "מכניס מושגים לא טובים לאתר". למרות שכולנו יודעים שהדברים קיימים וכולנו מכירים את המציאות, אבל בואו נשים את זה בצד.
בואו נדבר על בחור שבכל זאת נשאר בישיבה, בחור שיכול היה לצאת ונשאר. בחור שיכול היה לוותר על עוד סדר – ובכל זאת הגיע. בחור שלא תמיד קל לו, שלא תמיד הראש שלו מונח, שלא תמיד הלב שלו בוער, אבל הוא עדיין פותח גמרא.
וכאן אני באמת דופק את הראש בקיר, כי במקום לבוא אליו ולומר לו: "בחור, אנחנו מעריכים אותך", אנחנו מתעסקים בתספורת שלו, במקום לומר לו: "אנחנו יודעים שלא תמיד קל לך, אבל אנחנו רואים שאתה כאן", אנחנו מעירים לו על סגנון הביגוד שלו, במקום לשאול אותו: "איך אתה מחזיק מעמד?", אנחנו מעירים למה הוא איחר לסדר א'. במקום להחמיא לו על כך שהוא ממשיך ללמוד למרות כל הקשיים, אנחנו בודקים למה הוא לא היה בתפילת שחרית בישיבה.
יש סיפור על מלך שהיה לו חייל מצטיין. בכל קרב הוא היה הראשון להסתער והאחרון לסגת. יום אחד, אחרי קרב קשה, חזר החייל פצוע ומותש. המלך עבר בין החיילים, הסתכל עליו ואמר: "ראיתי אותך". החייל חייך. לא ביקש כסף. לא ביקש מדליה. לא ביקש ארמון. רק רציתי שידעו שראו אותו. וזה בדיוק מה שחסר לפעמים לבחורי הישיבות.
לא עוגה חלבית בכל שבת. לא כריות עם חלב בכל ארוחת בוקר ואפילו לא נאום ארוך. רק שמישהו ייגש אליהם ויגיד: "אנחנו רואים אותך". בחור ישיבה ששוחח איתי לאחרונה אמר לי משפט שאני לא מצליח להוציא מהראש: "מה שאני מחפש זה הערכה, יש לנו המון קושי ללמוד בישיבה, ואנחנו עושים את זה, רק שיבואו ויגידו לנו שמעריכים אותנו", והוא צודק.
כי בחורי ישיבה הם לא רובוטים. הם לא מכונות שמכניסים לבית מדרש, לוחצים על כפתור ומקבלים סדר א' וסדר ב'. הם בני אדם. יש להם לב, יש להם חולשות, יש להם קשיים. ולפעמים, לפני עוד הערה, הם צריכים פשוט לשמוע מילה טובה.
אבל משום מה, בעולם הישיבות התפתחה תרבות שבה הרבה יותר קל להעיר מאשר להחמיא. הרבה יותר קל לשאול "איפה היית?" מאשר לומר "טוב שבאת". הרבה יותר קל לומר "למה אתה לבוש ככה?" מאשר לומר "יפה לראות שאתה ממשיך לשבת וללמוד". ואני באמת לא מבין את זה, הרי אם אנחנו כל כך מאמינים בחשיבות לימוד התורה, למה אנחנו לא יודעים להעריך את מי שעוסק בו?
והאמת היא שהבעיה הזו לא נעצרת בעולם הישיבות. היא מגיעה, ולעיתים בצורה קשה אפילו יותר, לעולם הכוללים, אני לא רוצה להכליל. יש ראשי כוללים נפלאים, תלמידי חכמים, אנשים יראי שמים שמסורים לאברכים שלהם בכל ליבם. אני לא מדבר עליהם, אני מדבר על תופעה.
בואו נגיד את האמת הכואבת: יש ראשי כוללים שמתנהגים כאילו האברכים הם עבדים שלהם. ואני שואל שאלה פשוטה. אם לימוד התורה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, איך יכול להיות שאברך כולל מקבל מלגה של אלף וחמש מאות שקלים בחודש?, שזה אפילו לא מתקרב לחצי ממשכורת ממוצעת במשק.
אל תגידו לי "צריך ללמוד לשם שמים", אני לא מקבל את הטענה הזו, האם כל הדור שלנו הוא בדרגה של דוד המלך שלמד תורה רק לשמה? האם כל אחד מאיתנו מסוגל לחיות רק מאידיאלים נשגבים ולשכוח את המציאות? הלוואי.
לרוב האברכים יש בית. יש ילדים. יש חשבונות. יש הוצאות. יש צורך להביא כסף הביתה. זה מזכיר לי בדיחה קצת עצובה, אדם התפלל לפני הקב"ה והבטיח לו: "ריבונו של עולם, אם תיתן לי עשרה מיליון שקל, אני אלמד תורה כל החיים", והקב"ה אמר לו: "עזוב, לא צריך, יש לי כאלה שמוכנים לעשות זאת באלף חמש מאות שקל בחודש", זו כמובן בדיחה. אבל לפעמים בדיחות הן הדרך היחידה לומר את האמת בלי לצעוק.
כי לצד המלגות הזעומות, יש ראשי כוללים שבמקום להעריך את האברכים שלהם, רודפים אחריהם. "איפה היית?", "למה איחרת?", "למה אתה מדבר?", "למה יצאת?", ואני באמת רוצה לשאול את אותם ראשי כוללים: על מה בדיוק אתם כועסים?
האברכים האלה הם הכולל שלכם. בזכותם יש לכם כולל. בזכותם יש לכם תפקיד, בזכותם אתם יכולים ללבוש את פראק שלכם כל יום, וכמובן לא שכחתי את משלוחי המנות המפוארים שהראשי כוללים מקבלים כל שנה בפורים, זאת אומרת, אם לא יהיו אברכים – לא יהיה לכם כולל, ולא יהיה תפקיד. אז איך ייתכן שהאדם שעליו בנוי כל המעמד שלכם אתם מתייחסים עליו כמו איזה עובד זוטר?.
יש אנשים שמקבלים מתנה יקרה, ואז מתעסקים כל היום בשריטה הקטנה שעל האריזה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים לפעמים. יש לנו בחור ישיבה שלומד, אבל אנחנו מתעסקים בתספורת. יש לנו אברך שיושב ולומד למרות קושי כלכלי, משפחה ולחצים, אבל אנחנו מתעסקים באיחור. יש לנו עולם שלם של תורה, אבל אנחנו עסוקים בלמצוא את הפגם הקטן.
ואולי הגיע הזמן לומר את זה בקול ברור: כשמדברים על אנשים שמזלזלים בלומדי התורה, לא מספיק לדבר על החילונים או על עמי הארץ. צריך לדבר גם על לומדי תורה שמזלזלים בלומדי תורה. כי לפעמים הזלזול הכי כואב לא מגיע מבחוץ. הוא מגיע דווקא מתוך בית המדרש.
