בהופעה האחרונה של אברהם פריד בבריכת הסולטן בירושלים, חני עמדה מאחורי הקלעים וצפתה באלפי האנשים שמילאו את הטריבונות. בין התאורה, המוניטורים ורשת הקשר של צוותי ההפקה, היא הבינה עד הסוף שאם רוצים מספיק, עובדים מספיק ובעיקר מאמינים מספיק – אין תקרה שאי אפשר לשבור.
ההופעה בבריכת הסולטן היא חלק מהשגרה העמוסה שלה היום, הפקת הופעות של ענקי הזמר החסידי כמו אברהם פריד ויעקב שוואקי, כנסי נשים המוניים, ואירועים שהיא מפיקה ביומיום, כשבמקביל, היא בשיאן של חזרות קדחתניות לקראת מחזמר נשים חדש שצפוי לעלות בחנוכה הקרוב. במחזמר, שמגולל לראשונה את סיפור חייה האישי, היא כבר לא רק מפיקה אלא מגשימה את החלום האמיתי שלה – לעמוד על הבמה ולשיר. וכל זה כשהיא מנהלת בית, אמא לשישה ילדים וכבר סבתא לנכד ראשון.
אבל האורות של בריכת הסולטן והיכל פיס ארנה הם רק הסוף של הסיפור. ההתחלה הרבה יותר קשה, מורכבת ולפעמים גם מייאשת.
רק עשר שנים אחורה הכול נראה אחרת. חני התגוררה בדרום עם ששת ילדיה, והמשפחה הוגדרה כמשפחה במצוקה קשה. הם התגלגלו מדירה לדירה, התקשו לעמוד בתשלומי שכר הדירה והתמודדו עם ניתוקים חוזרים של מים וגז. גם אוכל בסיסי לא תמיד היה בבית. "זאת לא הייתה דירה, זאת הייתה חורבה", משחזרת חני. "הייתי מקבלת קמח מתרומות ואופה בעצמי לחם כדי שיהיה לילדים מה לאכול". החובות הלכו והצטברו והמינוס בבנק העמיק. "את נכנסת ללופ שאת פשוט לא רואה ממנו שום מוצא ושום עתיד באופק".
אחרי שנים של מעברי דירות מתישים, שערערו את היציבות המשפחתית, המשפחה קיבלה דירה בדיור הציבורי של 'עמידר'. אבל גם קורת הגג הקבועה לא פתרה את המצוקה הכלכלית, שהלכה והחריפה, עד שהגיע הרגע שממנו כל אמא חוששת: הרשויות הודיעו כי במצב הנוכחי לא ניתן להשאיר את ששת הילדים בבית, וביקשו להעבירם למשפחות אומנה. "זה כנראה היה הרגע הכי נמוך בחיים שלי", היא משחזרת.
באותו רגע היא ובעלה פנו לרב שליווה אותם. "הרב אמר לי: "כל מה שקשה לך עכשיו – את שמה בצד. יש לנו שליחות להציל את הילדים. אם הרווחה תיקח אותם, את לא תראי אותם לעולם'". בעקבות ההתייעצות הם קיבלו החלטה קורעת לב: להוציא בעצמם את הילדים לפנימייה תורנית, כדי למנוע את הוצאתם לאומנה. הצעיר מבין הילדים היה בן שש בלבד.
הבנים יצאו מהבית, וחני התרסקה. לקחו לה את האויר, את האור. לצד הפרידה מהילדים היא נאלצה להתמודד גם עם המבטים והלחישות של הסביבה. "הייתי שבורה לחלוטין. בכיתי חודש שלם. אנשים מסביב הסתכלו עליי כאילו אני נטל על הקהילה, אמרו שלא אכפת לי מהילדים. הרגשתי סמרטוט, הרגשתי עפר".
אחרי חודש של בכי הגיע הרגע שבו משהו השתנה. "הייתי חייבת לקום. רציתי החזיר את הילדים שלי הביתה. ידעתי שאם הקדוש ברוך הוא העמיד אותי בניסיון המטורף הזה, הוא בטוח גם נתן לי את הכוחות להתמודד איתו. החלטתי שלא משנה כמה אצטרך להילחם וכמה דלתות אצטרך לשבור – הילדים שלי יחזרו הביתה".
חני הבינה שבשלב הראשון היא צריכה לייצר למשפחה יציבות כלכלית. בלי שקל פנוי ובלי גב כלכלי, היא החליטה להקים עסק מאפס. היא פנתה לארגון 'מעגל החיים והתעסוקה' בבאר שבע, שחיבר אותה לעמותת 'יוזמות עתיד', ויחד עם המלווים בעמותה היא בנתה תוכנית עסקית וקיבלה הלוואה של כמה אלפי שקלים שנועדה לסייע לנשים לצאת ממעגל העוני ולהקים עסק קטן. "הייתי צריכה המון אומץ לקחת הלוואה. לא להצליח פשוט לא היתה אופציה".
התחום שבחרה גרם ללא מעט אנשים מסביבה להרים גבה: תקליטנות לאירועי נשים. "הייתי עוף מוזר לחלוטין", היא צוחקת היום. "אישה חרדית, תקליטנית, בדרום. זה היה מקצוע שנחשב אז כמעט בלעדי לגברים. כולם אמרו לי: 'מה את צריכה את זה? לכי תעבדי כשכירה, תהיי קופאית, תביאי חמשת אלפים שקל הביתה '. אבל לא הייתי מסוגלת. רציתי להביא משהו מעבר, רציתי לשמח נשים, והמוזיקה הייתה הדבר שהחזיק אותי שפויה בתוך כל הטירוף".
ההתחלה הייתה רחוקה מאוד מהבמות הגדולות שהיא מכירה היום. בלי רכב ובלי ציוד מלא משלה, חני נסעה לבת מצוות, להתוועדויות ולאירועים קהילתיים קטנים ברחבי הארץ, סחבה רמקולים, מיקסרים וכבלים כבדים ועבדה בלי הפסקה. מול העיניים הייתה לה מטרה אחת: להגיע ליציבות שתאפשר לה להחזיר את הילדים הביתה.
הדרך למעלה תמיד ארוכה וקשה יותר מהדרך למטה. וגם כשהעסק התחיל לצבור תאוצה והתחילו להכיר אותה – עדיין לא היה לה כסף. "אם יש משהו שהיה לי תמיד גם שלא היה לי כלום, זה חברות טובות והמון חלומות".
אחת מהן התעקשה להוציא אותה לכמה שעות מהמרוץ של החיים וקנתה לה כרטיס לכנס של נשות חב"ד. שם נפתחו לה העיניים. כמו ילדה בחנות משחקים, היא רצתה הכול – את ההפקה, הבימוי, השירה. "אמרתי לחברה שלי: בשנה הבאה אני על הבמה הזאת". לא ברור אם זו הייתה הבטחה, משאלה או פשוט מטרה שסימנה לעצמה, אבל שנה אחר כך החומרים ששלחה להפקת הכנס נבחנו מחדש והפעם ביקשו ממנה להופיע.
שנה אחרי שלא היה לה כסף לקנות כרטיס ולשבת בקהל, חני עמדה על אותה במה מול שבעת אלפים נשים. "באמצע הסולו שלי הבמה התחילה להתרומם מול כל הקהל", היא נזכרת. "הסתכלתי על אלפי הנשים ופשוט הרגשתי חיבוק מבורא עולם. הרגשתי שהוא אומר לי: 'אני כאן איתך. אל תפחדי לחלום'".
במקביל, גם המאבק הגדול באמת נשא פרי. אחרי שנתיים מפרכות של עבודה, מאבקים בירוקרטיים ובניית יציבות כלכלית, הבנים שלה חזרו הביתה.
משם העסק המשיך לצמוח. מהתוועדויות ובת מצוות קטנות הפכה חני למפיקת אירועים מבוקשת. והיום היא מנהלת הפקות מורכבות, כנסים ואירועי ענק ועובדת עם כמה מהשמות הגדולים בזמר החסידי.
ובימים אלה היא סוגרת עוד מעגל. בחנוכה הקרוב צפוי לעלות המחזמר האישי שעליו היא עובדת, שמביא לבמה את סיפור החיים שלה. הפעם היא לא תהיה רק המפיקה שמנהלת הכול מאחורי הקלעים, אלא תעמוד בעצמה על הבמה ותגשים את החלום שהיה שם לאורך כל הדרך – לשיר.
"מבחינתי, הסיפור שלי הוא הפירוש הכי מילולי לפסוק 'מקימי מעפר דל'", היא מסכמת. "הייתי הכי למטה שאדם יכול להיות. הרגשתי עפר מכל הבחינות. אבל לפעמים מספיק אדם אחד שלא עוזב אותך וקונה לך כרטיס כניסה, ומספיקה אמונה אחת חזקה בבורא עולם וברצון שלך, כדי להתחיל לקום.
"שום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו – לא שיש אוכל במקרר, לא שיש קורת גג ולא שהילדים ישנים במיטות שלהם בבית. לפעמים החושך כל כך כבד שלא רואים את האור, אבל הוא נמצא שם. נאחזים בחבל האמונה, ממשיכים קדימה בכל הכוח, ומגלים שאין בור שאי אפשר לטפס ממנו בחזרה".
