פרשת השבוע פנחס פותחת בקנאות אמיתית לשם שמיים שהובילה לשלום ולעצירת המגיפה.
גם בפרשות השבוע שלנו בכותרות אנו שוב פוגשים בקנאות – אבל לא בקנאות של שלום אלא בקנאות שמעוררת חרון ומלחמה – קנאות שפוגעת ויוצרת מתחים ושנאה.
שוב אנו עומדים בתמיהה מול קנאות דתית סוחפת ללא דעת תורה, קנאות שבוערת מתוך רגש לאומי ולא ממחשבה צלולה, קנאות תיאורטית ושיטה דחוקה ללא מקור הלכתי מבוסס.
שוב גחמות של עקרונות וחשבונות כוחניים על גודל קיבורת השריר הלאומית מתחפשים בגלימה של אבירי דת קנאים לכבוד לאומי ולפטפוטי ריבונות ישראלית.
בצער רב וביגון קודר שוב אנו צופים באנשים שמקדמים אג'נדות פוליטיות באמצעות שימוש ציני בתפילה וטקס דתי אלא שהטריק כבר ישן ומוכר והשתמשו בו ממש נגדנו.
קנאות רדיקלית אנטי דתית
נשות הכותל הרפורמיות הצליחו במשך השנים לקדם חזק מאוד את הקנאות הדתית שלהם בכל ראש חודש בטקס תפילה המוני ענק – רפורמי לחלוטין – בתוך רחבת הכותל כמו מפגן מחאה חודשי.
נכון שהם קיבלו גיבוי ענק ממערכת המשפט של מדינת חלם הישראלית אבל כל מטרתם היתה להרוס לדתיים את החגיגה. הם השתמשו בכל האמצעים להכנס דווקא כקוצים בעיני כל הזרמים האורטודוקסים לא באמת בשביל להתפלל אלא בכדי לרכוב על התפילה ולנגח בה את השקפתם הכפרנית.
כולנו ראינו כי לא התפילה עמדה בראש שמחתם אלא המחאה החצופה נגד שלטון הרבנים האורטודוקסיים על רחבת הכותל. כולנו ראינו את השימוש הציני והצבוע בזכות התפילה הדתית כדי לאלץ את בג"ץ לפסוק את דברו בהחלטה תקדימית שתשפיע ותפגע בסמכות הרבנים בשאר מוקדי עימות נוספים בין דת למדינה.
כל אדם ירא שמיים בז לכל הרפורמים הבייתוסים המודרנים שבאים בשם זכות דתית לנגח ולפגוע בציבור ענק של מאמינים במקום הקדוש לו – כולם מבינים שהם באים לקדם עקרונות אחרים, פוגעניים וזרים כאילו בהצגה של טיעון דתי.
אדם המעוניין להתפלל אל בוראו באמת לא יעשה הפקה מבויימת של תפילה המונית מתוקשרת שמתסיסה את כל הסביבה, אדם המעוניין לקיים טקס דתי מתרכז בפנימיות של הטקס ובמהות שלו ולא מייצר ויכוחים קולנים ומעורר שנאה ומדנים בין בני אדם.
תפילה זה חיבור רוחני שמביא שלום לעולם – לא מלחמה.
אסור לנצל את זכות התפילה לפגיעה בזולת – תפילה וטקס דתי היא לא כלי מלחמה.
היסוד של כל מאמין אמיתי הוא בבנייה של קשר חיובי אל בורא עולם בין האדם לעצמו ולא להרוס לאחרים את הדרך שלהם. קנאות אמיתית צועקת את האמת אבל בוודאי לא דורכת ברגל גסה ובזלזול על מאמינים אחרים.
קנאות אמיתית כפי שלמדנו מפנחס היא מעשה חד פעמי נדיר ביותר ולא שיטה ודרך חיים.
קנאות לוחמנית של חורבן ושנאה
ימי בין המצרים מזכירים לכולנו לאיזו תהום פעורה של רצח ושנאה אפשר ליפול כשצועדים בדרך קנאות של שנאה ומלחמה. בתוך החומות של ירושלים שלוש כתות של קנאים רצחו זה את זה במשך שנים בעבור עקרונות מטופשים בעוד האויב ממתין בסבלנות מחוץ לחומות ומחכה שתהליך האובדן העצמי יסתיים ללא קרבנות מיותרים מבין חיילי הלגיון העשירי.
שאריות דעת התורה של יבנה וחכמיה נפלטו עם רבי יוחנן בן זכאי בעוד הטירוף הקנאי משתולל כמו מגיפה מדבקת שמאבדת את עצמה לדעת ומחריבה את בית המקדש עוד לפני שטיטוס שרף אותו – באין דעת יחרב עם זה לא פסוק – זו היתה המציאות.
אגדות החורבן של חז"ל בתלמוד משאירות את כולנו פעורי פה בתדהמה ובזעזוע מול נהרות השנאה והרוע שזרמו בין החומות בשם עקרונות מקודשים ולשם שמיים כמובן. רצח על דעה שונה היה מותר לכתחילה ובשם הצדק האישי הטוטאלי של כל חבר כת קנאי הוא התיר לעצמו בשמחה של מצווה להחריב ולכלות את זולתו.
השיבוש, העיוות והסילוף בשם הדת היה כל כך עמוק ושורשי עד שהיה צריך להחריב ולעקור את הכל ולפזר בין כל קצווי תבל לזמן ארוך של כמעט אלפיים שנה.
קנאות לאומית מעוררת שנאה
גם אותם רבנים קנאים שלאומיותם העבירה אותם על דעתם ודתם עושים שימוש ציני ומניפולטיבי בזכויות הדתיות כדי לקדם עיקרון לאומי תוך פגיעה במאמינים אחרים.
רבני הציונות הדתית מצהירים שמטרת העלייה להר הבית היא לחזק את הריבונות הלאומית של מדינת ישראל על הר הבית, הם מודים בפה מלא שהטקסים הדתיים והתפילה שהם מנסים להכניס להר הבית משמשים רק סיבה ותירוץ כדי להדגיש את הריבונות המדינית.
למרות שהם פוגעים באיזון הרגיש החברתי-דתי-בטחוני הקיים בהר הבית הם חייבים להוכיח שהם לא נכנעים, למרות שהם בדעת מיעוט הלכתית דתית קיצונית הם חייבים להצהיר את העקרונות שלהם בפרהסיה לפיהם עקרון הלאום הריבוני הישראלי גובר על העיקרון הדתי שמחייב אותם להכניע את עצמם לדעת רוב הפוסקים.
הם לא חוששים מעימות אלים ומהתססה של שנאה בין דתית שעלולה להוביל לרצח של חפים מפשע.
הם אפילו לא שוקלים בדעתם את הפגיעה בצד של המאמין המוסלמי ודורסים ביהירות ובבוז את רגשותיהם של המתפללים המוסלמים וכל זאת עבור מה ?
האם רצונם לעלות אל הר הבית הוא עבור התקרבות ותפילה לבורא עולם ?
לא – בפירוש לא – הם פשוט עושים הפגנה קנאית וחצופה של כוח ועקרונות על חשבון ציבור מתפללים פגוע וכאוב – ממש כמו נשות הכותל וקנאי ירושלים שהטביעו את עיר הקודש בתהום של שנאה ודם.
היסוד הדתי הראשוני קובע כי תפילה והתקרבות לבורא עולם לעולם לא תהיה על גופתו של מאמין אחר.
קשר אמיתי בין אדם לבוראו לעולם לא יתבסס על ביזוי ושנאה כלפי בני אדם אחרים.
תפילה במהותה יוצרת קירוב וחיבור ולא שנאה ומלחמה.
ומעבר לסילוף הדתי והשיבוש החברתי הנ"ל – האם עלו שיקולים נוספים בפרץ הקנאי של הקריאה לעלות להר הבית ?
ישאלו את עצמם כבוד הרבנים קנאי הציונות הדתית האם קריאתם אינה מקעקעת את יסוד הסמכות של הרבנות הראשית שפסקה שאין היתר הלכתי לעלייה להר הבית ?
ומה להם כי ילינו על שופטני בג"ץ שעל פי דעתם המסולפת יש להסמיך נשים כרבניות על אפה וחמתה של הרבנות הראשית ועוד שלל דעות כזב הנכפות בכח החוק הישראלי על דת משה וישראל ?
הרי אם עוקפים מימין מדוע שלא יעקפו גם משמאל – במה הם נאורים יותר משופטני בג"ץ שהתירו לעצמם לפגוע בסמכות ההלכתית של הרבנות הראשית ?
ציטוט חרוט בלב – זעקה מלפני 400 שנה
רבנו שלמה אפרים מלונשטיץ – בעל פירוש 'כלי יקר' עה"ת שימש כמחליפו של המהר"ל כרב העיר פראג.
הוא כתב בספרו 'עוללות אפרים' את הדברים הבאים שעדיין זועקים אלינו מדם ליבו הטהור.
בתחילת דבריו הוא שואל מדוע אין מרגישים כראוי יסורי הגלות ואין מצפים בכל לב לגאולה ?
כסיבה המרכזית הוא מדגיש את פירוד הלבבות והדעות בקרב שלומי אמוני ישראל וכה ציטוטים מדבריו:
"חכמי הדור ומנהיגיו חלק ליבם זה מזה ולעולם אינם בהסכמה אחת והם מתקנאים זה בזה ומצד זה אינן מתאחדים בכנופיא לתקן פרצות הדור ויותר האמת והאמונה לבדו ואין איש בארץ לבוא עליו כדרך כל הארץ ויתר העם נפוצו איש לאהליו וכל איש הולך בשרירות ליבו והטוב בעיניו יעשה כי תמיד הוא מראה מ"ט פנים טהור על השרץ שבידו, המטמא והמדמע קודש בחול וחול בקודש והיה כצדיק הרשע כקטון כגדול"
"מידינו היתה זאת לנו…וריחק ה' את האדם לסיבת היותם מרוחקים זה מזה – אכן נודע סיבת ישיבתנו במו אופל ונגלה עוון אפרים…"
"כי השחית כל דבר דרכו עד אשר סר ה' מעלינו בסיבת פירוד הלבבות הלא הוא ברבת בני עמי גלוי ומפורסם, הן עם אחד ושפה אחת ראוי להיות לכולנו כי אב אחד לנו ואל אחד בראנו ומדוע לא יהיו לאחדים בארץ ישראל כולו ?… והנה כהיום… אין שלום במעגלותם וחלק ליבם כי תצא אש מסלע המחלוקת ואין מכבה – ואדרבה, כל אחד ביער עליה עצים בבוקר בבוקר עד אשר תעלה השלהבת מאליה לא תכבה".
ואם הדברים נכונים בתקופתו כאשר שימש כראש רבני ועד ארבע הארצות עוד לפני פשה נגע ההשכלה בבני התורה – כל שכן לדורנו הנבוך ואין הדברים צריכים פירוש כי בדורנו אנו התמונה החיה לחזיון הכאב שלו ואנו פירושם.
לסיכום
בימי בין המיצרים עלינו לתקן את הקנאות הזרה בתוכנו ולהתבונן בעצמנו שמא בדרך העבודה שלנו אולי דרכנו בטעות או ציערנו את זולתנו.
אולי נדבק בנו אבק של קנאה זרה לשלול את דרכי חברינו ולהביט עליהם בעין שלילית במקום להתמקד בדרך הפרטית שלנו אל בורא עולם שבה נחפש את הטוב והחיובי בעצמנו ללא קשר למעשיהם של אחרים.
בימים אלו, כולנו מצפים לרגעים הקדושים בהם נתהלך יחפים וטהורים בבית המקדש שיבנה לעתיד לבוא במהרה בימינו, אך אם מישהו חושב שאנו במצב דורנו זה ראויים לדרגה זו ומתפרץ בכח ובעזות להשיגה – הרי הוא שוטה וגס רוח, נצר לאותם קנאים בריונים שהחריבו את בית מקדשנו ובעבורם גלינו מארצנו.
נזכור תמיד כי הדרך האמיתית העולה בית אל אינה זרועה צער ושנאה ואלימות קנאית דתית אלא מאירה את השביל בשמחה ובאהבה ובנועם דעת תורה שמרבה שלום בעולם כולו – לא רק בתוך ישראל אלא גם בין בני דתות שונות.
