רחובות האבן הציוריים של העיר העתיקה אנטיגואה שבגואטמלה היו שקועים בשלווה קולוניאלית קסומה. השמש הכתה בעוצמה בבתים הנמוכים שנבנו עוד במאה השש עשרה, צובעת את הסמטאות בגוונים זהובים. שום דבר באווירה הפסטורלית הזו, המושכת אליה תיירים מכל רחבי הגלובוס, לא הכין את הרב אליהו בירנבוים לרגע הדרמטי שבו קפאה נשימתו.
מולו ניצבה כנסייה עתיקה, מבנה אבן מאסיבי שהוקם בשנת 1680. שער הכניסה שלה היה יצירת אמנות כבירה, דלת עץ ענקית בגובה שמונה מטרים וברוחב ארבעה מטרים. כשפסע הרב בירנבוים לעבר הפתח, עיניו התרחבו בתדהמה. על עץ האלון העתיק לא היו חרוטים סמלים נוצריים מקובלים, אלא פסיפס מדויק של תשמישי קודש תנ"כיים. מנורת המקדש, לוחות הברית עם עשרת הדיברות, מזבח הזהב ולחם הפנים.
בעודו בוהה בתחריטים המוזרים, נשמעו צעדים מדודים על אבני המרצפת. שני כמרים פרנסיסקנים, עטופים בגלימות חומות ואזור בד לבן למותניהם, התקרבו אל השער. בתנועה מורגלת וטבעית לחלוטין, הושיטו השניים את יד ימינם, נגעו במשקוף העץ הענקי, הצמידו את אצבעותיהם אל שפתותיהם בנשיקה חמה, ומלמלו בלחש מספר מילים בטרם יפסעו פנימה.
הרב בירנבוים נותר נטוע במקומו. כמי ששימש בעברו כרב ראשי באורוגוואי ובטורינו שבאיטליה ומכיר מקרוב את העולם הלא יהודי, הוא ידע היטב כי מנהג כזה אינו קיים בשום כנסייה בעולם. כעבור רבע שעה, כשהגיע זוג כמרים נוסף וביצע בדיוק את אותו פולחן תמוה, לא יכול היה עוד לעצור בעדו. הוא מיהר לעברם ופנה אליהם בשפת המקום, בספרדית קולחת, בבקשה להבין פשר המנהג. הכמרים סיפרו כי זהו מנהג ייחודי ובלעדי לכנסייה זו בלבד, אולם כששאל אותם הרב מה הן המילים אותן הם ממלמלים ביראת קודש מול המשקוף, שמע מפיותיהם משפט שהרעיד את נשמתו. בערבית ובחצי עברית קלוקלת הם ביטאו את הכתוב בתורת משה: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא".
באותו רגע מצמרר נחשפה תחבולה יהודית גאונית ששרדה שלוש מאות וחצי שנים. יהודים אנוסים שנמלטו מזרועות האינקוויזיציה בספרד והגיעו לגואטמלה כחורשי אבן ואדריכלים, בנו את הכנסייה הזו עבור שוביהם. בתושייה יהודית עמוקה הם חקקו את סמלי המקדש על הדלתות, ולימדו את הכמרים הנוצרים לנשק את הפתח תוך אמירת הפסוק הסלידה מעבודה זרה, מנהג שהשתמר מדור לדור מבלי שהכמרים יבינו כלל כי הם מקללים את הפולחן של עצמם בכל יום מחדש.
הקול מאחורי המסע: ארבעה עשורים במרדף אחר הנשמה
קולו של הרב אליהו בירנבוים בשיחת הטלפון המיוחדת שקיימנו עמו עבור קוראי אתר 'המחדש' נשמע צלול ומלא חיוניות. כמי שמשמש כראש מכון שטראוס עמיאל להכשרת רבנים לקהילות יהודיות בתפוצות, וכעומד בראש מערכות רבות לבירור יהדות, הוא נושא עמו ניסיון עשיר של למעלה מארבעים שנות עשייה בקרב קהילות ישראל בעולם.
כשנשאל כיצד החל הקשר שלו עם הנקודות הנידחות ביותר על הגלובוס, הוא חוזר אל תחנות ילדותו. הוא עצמו יליד חוץ לארץ, נולד באורוגוואי שבדרום אמריקה. רק לאחר חגיגת הבר מצווה שלו, כשהיה כבן שלוש עשרה, עלה בגפו לארץ ישראל כדי ללמוד בישיבה הקדושה, ומאז קבע את ביתו בארץ הקודש. אולם הזיקה לעם היהודי בתפוצותיו לא הרפתה ממנו מעולם.
הטענה המרכזית שלו, אותה הוא מציג בראיון הבלעדי ל'המחדש', היא כי העבודה עם העם היהודי אינה יכולה להצטמצם רק לקהילות הממוסדות והגדולות בערים המרכזיות כמו ניו יורק, פריז, רומא או לונדון. לשיטתו, הלב היהודי חייב לפעום בעוצמה דווקא בפריפריה של העם היהודי. ישנם גורמים העוסקים בתחום שטוענים כי חבל על הזמן, חבל על המאמצים וחבל על הכספים המושקעים בקהילות קטנות המונות חמישים או מאה יהודים בלבד. הרב בירנבוים דוחה תפיסה זו מכל וכל. תפיסתו ההלכתית והמוסרית אומרת כי בכל מקום שבו נמצאים אפילו שני יהודים, מוטלת עלינו החובה למסור את הנפש ולהגיע אליהם.
במשך השנים סייר הרב בירנבוים בלא פחות ממאה ארבעים וארבע מדינות שונות ברחבי העולם, במאות רבות של קהילות וערים נידחות. בספריו שיצאו לאור, ובהם הספר הקודם יהודי עולמי והספר החדש רב עולמי שראה אור אך לאחרונה, הוא מעלה על הכתב מסעות המשלבים שאלות הלכתיות סבוכות לצד גילוי שבטים אבודים.
הרב בירנבוים מחלק את הקהילות הנידחות לשני סוגים עיקריים: נידחות גיאוגרפית, כדוגמת קהילות הממוקמות במרחקים עצומים בניו זילנד, באוסטרליה, באפריקה או בהודו, וקהילות הנידחות מבחינה רוחנית, אנשים היודעים כי הם יהודים אך אינם מכירים אפילו את מושגי היסוד של צום יום הכיפורים או אכילת מצה בחג הפסח.
האש שלא כבתה: הסוד המדמם של האי ספרד
אחד המסעות הראשונים והמטלטלים של הרב בירנבוים, שנערך לפני כשלשים שנה, היה אל האי פלמה דה מיורקה, השוכן בדרום ספרד. על אף שמדובר ביעד תיירותי מודרני ומטופח, המקום אוגר בקרבו היסטוריה יהודית כואבת ומדממת. באי זה חיים צאצאי האנוסים, המכונים בשם הייחודי צ'ואטס.
לאחר שהחלה האינקוויזיציה בספרד ופורסם צו הגירוש בשנת 1492 על ידי המלך והמלכה, נדרשו היהודים להתנצר או לעזוב את המדינה. רבים בחרו לגלוש למדינות מרוקו, סוריה, טורקיה ואיטליה, אך רבים אחרים נאלצו להפוך לאנוסים. כלפי חוץ הם התנהגו כנוצרים קתולים לכל דבר והלכו לכנסייה ביום ראשון, אך בתוך בתיהם פנימה ובסתר ליבם שחטו עופות כדת, נמנעו מצאת הבית בשבתות ושמרו על גחלת היהדות.
הרב בירנבוים מספר ל'המחדש' כי היהודי האחרון שנשרף על קידוש השם באי פלמה דה מיורקה על ידי מועצת האינקוויזיציה היה הרב רפאל ואלס, אשר עלה על המוקד בשנת 1684, שנתיים רבות לאחר גירוש ספרד הרשמי.
בעקבות גזירות השמד, נאסר על אותם צ'ואטס להתחתן עם האוכלוסייה הנוצרית המקומית, שכן זהותם היהודית הייתה ידועה לכל לפי שמות המשפחה שלהם. מציאות זו יצרה תופעה הלכתית מדהימה: במשך מאות שנים נאלצו האנוסים להתחתן אך ורק בינם לבין עצמם. אף על פי שטקסי הנישואין נערכו למראית עין בתוך הכנסיות, בפועל גברים יהודים התחתנו עם נשים יהודיות במשך דורות רבים.
מציאות זו נמשכה כמעט עד לפני שבעים שנה. ההערכה ההלכתית של הרב בירנבוים היא כי כיום חיים באי פלמה דה מיורקה עשרות אלפי בני אנוסים שהנם יהודים כהלכה לכל דבר ועניין מצד אימם, אף על פי שרובם אינם מודעים לכך כלל. כיום ישנה התעוררות עצומה בספרד, בפורטוגל ובאמריקה הלטינית, כאשר אלפי אנשים מגלים את שמות המשפחה העתיקים, מזהים מנהגים משפחתיים כמו הדלקת נרות בחדרים פנימיים ביום שישי או הימנעות מאכילת בשר חזיר, ומבקשים לשוב אל צור מחצבתם.
על מנת לספק מענה לעשרות אלפי הפניות המגיעות אל שולחנו, חיבר הרב בירנבוים ספר מיוחד בשפות שונות בשם האם יש לך שורשים יהודים, המדריך את המבקשים כיצד להתחקות אחר עברם המשפחתי.
קורבנות בערבות הודו: תעלומת שבט בני מנשה
מסע מוקדם נוסף, אשר חרט רושם בל ימחה בנפשו של הרב בירנבוים, היה נסיעתו אל חבל הארץ המבודד בצפון מזרח הודו, בסמוך לגבול בנגלדש. באזור זה, במדינות מיזורם ומניפור, חי שבט יוצא דופן הקורא לעצמו בני מנסיה, הלוא הוא שבט בני מנשה.
מחקרי עומק ומסורות עתיקות מעידים כי שבט זה הינו חלק מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל עוד לפני חורבן בית ראשון, בשנת 786 לפני הספירה, במהלך גלות נבוכדנצר ומלכי אשור. השבט נדד מארץ ישראל מזרחה לאורך דרך המשי ההיסטורית, והגיע בשלב ראשון לסין, שם שהה עד המאה העשירית לספירה. זו הסיבה שעד היום לקלסתר פניהם של בני שבט מנשה ישנם תווי פנים סיניים מובהקים, ולא תווי פנים הודיים.
במשך אלפי שנים שמר השבט על מסורת אבות נוקשה. הם אכלו אך ורק בשר בהמות טהורות, נזהרו מאיסור דם, ביצעו שחיטה כהלכה ושמרו את חגי התורה, כמו חג הפסח וחג הסוכות, אם כי לא הכירו חגים מדרבנן כמו חנוכה ופורים.
הממצא המפתיע ביותר אותו חשף הרב בירנבוים בראיון לאתר 'המחדש' נוגע להקמת מזבחות והקרבת קורבנות. כיוון שהשבט גלה עוד בטרם נחרב בית המקדש הראשון, מנהג הקרבת הקורבנות שהיה נהוג בארץ ישראל נמשך על ידם גם בגלות. מי שהופקדו על שימור המנהגים הללו היו הכוהנים של השבט. מכיוון שלא הייתה לכהנים נחלה משלהם, הם גלו יחד עם שבט מנשה והמשיכו לשמש כיוצקי המים והשוחטים.
הרב בירנבוים העיד כי פגש במו עיניו נכדים ונינים של כוהנים מהשבט, אשר שחזרו בפניו בדייקנות מדהימה כיצד ראו בילדותם, עד שנת 1932, את סביהם הכוהנים מקריבים קורבנות ממש. הם הדגימו בפניו באופן מעשי את אופן שחיטת הקורבן, מליקת הדם וזריקת הדם סביב המזבח, בדיוק כפי שהיה נהוג במקדש.
הפולחן העתיק הזה נגדע בשל שתי סיבות מרכזיות. הראשונה הייתה הגעתם של מסיונרים נוצרים מאנגליה אל האזור בתקופת השלטון הבריטי בהודו. המסיונרים, שידעו מתוך יומניהם כי מדובר בצאצאי עשרת השבטים המאמינים באל אחד, העדיפו להפנות את מאמצי ההמרה אליהם מאשר אל האוכלוסייה ההודית הילידית שעבדה אלילים.
כיום, הודות לפעילות ענפה של הרב בירנבוים יחד עם מורו ורבו הרב אליהו אביחיל זכרונו לברכה במסגרת ארגון שווי ישראל, חזרו בני שבט מנשה ליהדות רבנית מלאה. כיום קיימים באזור ארבעים בתי כנסת פעילים, שבהם מתפללים בשבתות בנוסח ספרדי, מניחים תפילין, קוראים בתורה ומלים את בניהם כדת וכדין.
סכנת מוות והחטיפה בג'ונגל של הקניבלים
כשנשאל הרב בירנבוים על המסע המסוכן והדרמטי ביותר שחווה בימי חייו, הוא אינו מצביע דווקא על נסיעותיו הרבות למדינות מוסלמיות כמו ירדן, מצרים, תוניס, מרוקו, כורדיסטן, עיראק או ערב הסעודית, אלא על נסיעה הרפתקנית בלבו של ג'ונגל פראי במדינת פפואה ניו גיני.
פפואה ניו גיני, החלק הנוצרי של האי אינדונזיה, נחשבת מאז ומתמיד לאחת המדינות הפרימיטיביות והמבודדות בתבל. תושביה היו ידועים בעבר כקניבלים אוכלי אדם, ותשעים אחוזים מאוכלסייתה אינם יודעים קרוא וכתוב ואינם מחוברים לתקשורת.
הרב בירנבוים יצר קשר עם ראש שבט בשם גוגודולה, שבט המונה כשישים או שבעים אלף איש בג'ונגלים, אשר טען כי אבותיו הגיעו בסירות קאנו מירושלים. המסע לשם דרש טיסות מורכבות מישראל לאיסטנבול, משם למנילה שבפיליפינים, משם לעיר הבירה של פפואה ניו גיני, וממנה בטיסה פנימית קטנה אל מעמקי הג'ונגל.
כשהגיע הרב אל פאתי הג'ונגל, יצאו ראשי השבט לקראתו בסירות, כשהם עטופים בטליות אותן הכינו בעצמם, תוקעים בשופרות, נושאים שלטי ברוכים הבאים ומזמרים בשפתם את השיר הבאנו שלום עליכם. הרב בירנבוים היה היהודי המזוקן הראשון שדורך באותם שבילים. חברי השבט אינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה, אולם הם לומדים את התורה שבכתב, שומרים את עשרת הדיברות ומציינים את יום השבת בדרכם.
הדרמה הגדולה החלה כאשר לאחר שלושה ימי שהות בג'ונגל, ביום שישי בבוקר, הודע להם כי הטיסה הפנימית חזרה לעיר הבירה בוטלה לחלוטין. הרב וחברו נותרו בלב הג'ונגל ללא בגדים להחלפה וללא מזון לשבת, לאחר שבמשך שלושת הימים הקודמים ניזונו מבננות בלבד.
ראשי השבט הציעו להשיט אותם בסירת דייגים פתוחה וקטנה אל אי סמוך בשם דארו, שם אמורה הייתה להמריא טיסה נוספת. ההפלגה, שהייתה אמורה להימשך מספר שעות, הפכה לסיוט מתמשך של עשרים וארבע שעות בלב נהרות גועשים, גשמים זועפים וגלי ים נוראיים.
באמצע הדרך נאלצה הסירה לעצור באי מבודד. הדייגים המקומיים, שמעולם לא חזו באדם בעל עור לבן וזקן, נתקפו חרדה עמוקה. הם התנפלו על הרב בירנבוים ועל מלווהו, חטפו אותם בכוח וכלאו אותם בתוך צריף מקש סגור. במשך שש שעות תמימות שהו השניים במאסר מורט עצבים מתחת לכיפת השמיים המוצלת, ללא יכולת לתקשר עם שוביהם.
רק בשעות הבוקר, לאחר שניהלו משא ומתן מורכב והעניקו למקומיים מתנות שונות, ניאותו החוטפים לשחררם. כשנשאל הרב מה חושבים ומרגישים ברגעים מחרידים כאלו, הוא משיב בפשטות כי הוא חתר תמיד מתוך תחושת שליחות עמוקה כאמונת חז"ל כי שלוחי מצווה אינם נזוקים.
התלאות לא הסתיימו בכך. כשהגיעו בסופו של דבר אל האי דארו, שעתיים בלבד לפני כניסת השבת, התברר כי גם הטיסה מהאי בוטלה. השניים נותרו על האי השומם ללא מזון מעובד. בתושייה של הרגע, הצליחו לרכוש קילוגרם קמח יחיד מבעל מלון סיני מקומי. הרב אפא פיתות על גבי מחבת בשיטה שלמדה אותו רעייתו, קנה סיר מתכת חדש, הטביל אותו במימי האוקיינוס, ובישל ביצים קשות. כך, בעיצומם של תנאים שדה קשים, זכו לקיים סעודת שבת מרוממת ומלאת הודיה.
צללי השואה בפולין וסודות במדינות המוסלמיות
לצד המסעות בערבות אפריקה והודו, פועל הרב בירנבוים רבות גם ביבשת אירופה. בשיחתו עם 'המחדש' הוא נוגע בפצע הפתוח של יהדות פולין לאחר השואה. עד היום חיים בפולין עשרות אלפי אנשים שהנם צאצאים של ניצולי שואה. אבותיהם, שחזרו מהמחנות והחליטו להישאר על אדמת פולין, חשו פחד עמוק מפני רדיפות עתידיות.
כדי להגן על ילדיהם, שנו את שמות משפחתם לשמות פולניים נוצריים והסתירו לחלוטין את זהותם היהודית. הרב בירנבוים מספר כי פגש בפולין קשישים וקשישות שמעולם לא לבשו חולצות בעלות שרוול קצר, רק כדי שבני משפחתם וילדיהם לא יבחינו במספר המקועקע על זרועם ויגלו את סודם.
במקביל, הרב אינו נמנע מלבקר במדינות ערביות ומוסלמיות, תוך שהוא נעזר בדרכון זר שברשותו. הוא סייר בירדן, במצרים, בתוניס, במרוקו, ואף העמיק חפש באזורים מסוכנים בכורדיסטן, בעיראק ובערב הסעודית, כשהוא מחפש תמיד אחר נקודות יהודיות, בתי עלמין עתיקים ושרידי קהילות.
ערב חג הפסח אחד נסע הרב לבחריין ולעומאן, מדינות בהן מתגוררים עשרות יהודים בלבד, על מנת לסייע בידם לאפות מצות שמורות כשרות למהדרין. במהלך שהותו בעומאן, גמא מרחק של שבע שעות נסיעה בלב המדבר הלוהט רק כדי להגיע ולפקוד את קבר איוב, השוכן על פי המסורת המקומית במעמקי המדבר.
ניצוצות בלב האפלה: סיפורי קירוב ונשמות אבודות
בעיני הרב בירנבוים, העיסוק בהיסטוריה, בתיעוד ובאיסוף חפצים עתיקים אינו אלא המעטפת. הליבה האמיתית של עבודתו היא הצלת נשמות והשבת נדחי ישראל אל חיק אביהם שבשמיים.
בתקופת כהונתו במשך שש שנים כרב ראשי ואב בית דין באורוגוואי, צעד באחד מימי השבת בדרכו לבית הכנסת לעריכת סעודה שלישית. מולו ברחוב צעד בחור צעיר, סיגריה דולקת בידו. כשהבחין ברב, פנה אליו הבחור ואמר בחיוך: שבת שלום הרב.
הרב בירנבוים השיב לו בשלום, והבחור תהה: אתה לא זוכר אותי? אתה היית הרב שערך לי את חגיגת הבר מצווה לפני מספר שנים. הרב בירנבוים הביט בבחור שהתרחק מכל זיק של תורה ומצוות, ואמר לו ברוך: האמת היא שאיני זוכר, אבל אני מאוד רוצה לזכור. בוא אלי במוצאי שבת לביתי, נשתה כוס קפה ביחד ונקיים סעודת מלווה מלכה.
הצעיר אכן הגיע במוצאי השבת. השניים ישבו ושוחחו אל תוך הלילה הפתוח. השיחה החמה והמקרבת פתחה את סגור ליבו של הצעיר. הוא החל לפקוד את שיעורי התורה שהעביר הרב לצעירים, הלך והתקרב אל שמירת המצוות, עד שהפך לאדם דתי לכל דבר שנישא לאישה יהודייה.
הרב בירנבוים מציין בראיון ל'המחדש' את המודל לחיקוי שלו במקרים אלו, הלוא הוא רבן של כל בני הגולה, החפץ חיים זכר צדיק לברכה. מעשה שהיה בתלמיד ישיבה שחילל שבת וסולק מהישיבה על ידי אחד הרמים. כשיצא הבחור עם מזוודתו לרחוב, פגש בו החפץ חיים ושאל למעשיו. כששמע את הסיפור, הכניסו החפץ חיים לחדרו הדל, לקח את ידו של הבחור בין שתי ידיו, ליטף אותה בחום ואמר בלחישה נרגשת: שבת, שבת, שבת. הליטוף החם הזה החזיר את הבחור למוטב.
סיפור מופלא נוסף התרחש בעת כהונתו כרב הקהילה בטורינו שבאיטליה, קהילה שמנתה באותה עת כאלף וחמש מאות יהודים. בשל חוקי הגזע הנוקשים שהטיל הדיקטטור מוסוליני בתקופת מלחמת העולם השנייה, הורים רבים פחדו למול את בניהם כדי שלא יירשמו כיהודים ברישומי הממשל.
יום אחד פנה אל הרב בירנבוים תושב המקום, יהודי כבן שישים שנה, וסיפר בדמעות כי הוריו נמנעו מלמול אותו בילדותו בשל חוקי הגזע, והוא מבקש כעת להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. הרב דאג להביא מוהל מומחה מארץ ישראל, ובגיל שישים זכה אותו יהודי למול את בשר ערלתו, אירוע שהצית מחדש את נשמתו והביאו להשתתף בקביעות בתפילות ובשיעורי התורה.
היעדים הבאים: המסע שאינו נגמר לעולם
כשהוא נשאל לסיכום האם נותרו עוד יעדים לכבוש, הוא משיב בחיוך מאיר. הבעל שם טוב הקדוש כתב כי כאשר אדם מגיע למקום מסוים בעולם, חזקה עליו שיחזור לאותו מקום פעם נוספת. הרב בירנבוים מקיים כפשוטם את דברי הבעל שם טוב, כשהוא חוזר פעם אחר פעם לפולין, להודו, לגואטמלה ולעוד עשרות מדינות.
"אני מסרב לענות על השאלה מהו המקום הכי אקזוטי או מהו הסיפור המרגש ביותר," חותם הרב בירנבוים את שיחתו המרתקת עם 'המחדש'. "היופי אינו טמון בסיפור בודד, אלא במכלול של העם היהודי. על ידי איסוף הניצוצות מכל פינה נידחת בתבל, אנחנו בונים את הסיפור המופלא והשלם של עם ישראל".
