שני אנשים בני 80 יכולים להיות בני אותו גיל, אך לחיות במציאות שונה לחלוטין. האחד יוצא לתפילות, עורך קניות ומנהל את ענייניו בעצמו, ואילו האחר מתקשה להתלבש, לצאת מהבית או לבצע פעולות יומיומיות ללא עזרה. ההבדל ביניהם אינו מתבטא בתאריך הלידה, אלא ביכולת התפקוד ובמידת העצמאות של כל אחד מהם.
ד"ר ענבל מעיין, מומחית לרפואה גריאטרית והמנהלת הרפואית של 'צבר רפואה' – בית חולים בבית – מבקשת להפנות את תשומת הלב להבחנה החשובה הזאת. לדבריה, ככל שהאדם מתבגר, הגיל עצמו מלמד פחות ופחות על מצבו הבריאותי ועל הצרכים הרפואיים והתפקודיים שלו.
"כרופאה גריאטרית, אחד הדברים שאני לומדת שוב ושוב הוא שגיל מספר לי מעט מאוד על האדם שיושב מולי", היא מסבירה. מחלות, אירועים רפואיים, הרגלי חיים ותנאים אישיים יוצרים עם השנים הבדלים משמעותיים בין אנשים בני אותו גיל, ולכן יש חשיבות לבחינת מצבו של כל מטופל בפני עצמו.
הנושא מקבל משנה חשיבות לנוכח הזדקנות האוכלוסייה בישראל. ד"ר מעיין מציינת כי בסוף שנת 2024 חיו בישראל כ־1.286 מיליון בני 65 ומעלה, ועל פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרם צפוי להגיע לכ־1.9 מיליון בשנת 2040. לצד העלייה במספר המבוגרים גדל גם הצורך במענים רפואיים ושיקומיים המותאמים למצבו של כל אדם.
ד"ר מעיין מפנה למחקר שפורסם בכתב העת הרפואי Journal of Internal Medicine, שבחן את ההבדל בין מדידת הזקנה לפי גיל קבוע לבין מדידה המתחשבת בתוחלת החיים הצפויה. הממצאים המחישו כי שינוי שיטת המדידה, משנה במידה ניכרת את תמונת ההזדקנות המתקבלת, אך אינו מבטל את הקשיים הבריאותיים והתפקודיים המלווים את שנות החיים המאוחרות.
לדבריה, הארכת תוחלת החיים אינה מבטיחה שכל השנים הנוספות יהיו שנים של בריאות ועצמאות. חלקן עלולות להיות מלוות במחלות, במוגבלות ובצורך בעזרת הזולת. משום כך, חשוב למדוד לא רק כמה שנים אדם חי, אלא גם כיצד הוא מתפקד במהלכן.
ההבדל הזה בולט במיוחד לאחר אירוע רפואי משמעותי, דוגמת אירוע מוחי. הרפואה המודרנית מאפשרת כיום להציל חיים ולצמצם נזקים באמצעות טיפולים מתקדמים, אולם עבור המטופל ובני משפחתו, השאלה החשובה אינה מסתיימת עם היציאה מכלל סכנה.
האם יוכל לשוב וללכת בכוחות עצמו? האם יצליח להתלבש ללא עזרה, להגיע לבית הכנסת, לצאת לסידורים ולנהל את שגרת חייו? שאלות אלו קובעות במידה רבה את איכות חייו לאחר האירוע הרפואי.
ד"ר מעיין מציינת כי על פי נתוני הרישום הלאומי לשבץ מוחי בישראל, כ־39% מהמטופלים שלקו בשבץ איסכמי לא קיבלו שיקום, לא במסגרת אשפוז ולא בקהילה. עם זאת, בהיעדר תיעוד אחיד של מצבם התפקודי, לא ניתן לקבוע כמה מהם אכן נזקקו לשיקום.
"שיקום אינו שירות משלים ולא פרס למי שיודע להתעקש; אצל מי שאיבד תפקוד בעקבות אירוע חריף הוא חלק מן הטיפול עצמו", מדגישה ד"ר מעיין.
לדבריה, מטופלים ובני משפחותיהם צריכים לברר כבר לקראת השחרור מבית החולים מה היה מצבו התפקודי של המטופל לפני האירוע, מה מצבו כעת, האם הוא זקוק לשיקום ומהן האפשרויות העומדות לרשותו. בירור מוקדם עשוי לסייע בבניית תוכנית טיפול המתאימה לצרכיו ולהמשך החלמתו.
לצד הטיפולים הרפואיים המתקדמים, ד"ר מעיין מדגישה גם את חשיבות ההשקעה בפיזיותרפיה, במניעת נפילות, בעזרי שמיעה וראייה ובשמירה על הניידות. לעיתים דווקא צעדים אלה הם שיקבעו אם אדם יוכל להמשיך להתגורר בביתו ולנהל את חייו בעצמאות, או יזדקק לעזרה מתמשכת.
ב'צבר רפואה' מדגישים את החשיבות שבהתייחסות לאדם המבוגר על פי מצבו וצרכיו, ולא על פי גילו בלבד. המטרה אינה מסתכמת בטיפול במחלה עצמה, אלא גם בשמירה על יכולת התפקוד ועל האפשרות להמשיך בחיים עצמאיים ככל הניתן.
