תשעה באב.
יום חורבנו של בית המקדש הראשון ושל בית המקדש השני, היום שבו אנחנו יודעים יותר מכל יום אחר עד כמה חמורה שנאת חינם, היום בו אנחנו יודעים עד כמה חשוב לקדוש ברוך הוא בין אדם לחברו לא פחות מאשר בין אדם למקום.
אבל זה לא היום בו אנחנו צריכים להרבות באהבה, זה לא היום בו אנחנו צריכים להכות על חטא, זה לא היום בו אנחנו צריכים לצעוק סליחות.
זה היום שבו אנחנו צריכים לשבת על הרצפה ולבכות.
אומר לנו ריבונו של עולם: "אני יודע לקבל את התשובה שלכם, אני יודע לפתוח אתכם דף חדש, ואני יודע שאתם גם יודעים לאהוב אפילו אהבת חינם.
"אבל לפני הכל, אני רוצה אתכם מתאבלים ובוכים, כי אני רוצה לדעת שהבנתם את האסון שקרה לכם. אני רוצה לראות שהבנתם באיזה מצב הייתם ולהיכן הגעתם, אני רוצה לראות שאתם יודעים לשבת על הרצפה ולבכות את מר גורלכם.
"כי רק לאחר שאדם מבין את האסון אותו הוא עובר, יש סיכוי להתחיל איתו דרך חדשה".
ביום הזה לא מתמקדים בעתיד, לא מתמקדים בהווה, מתמקדים אך ורק בעבר: איזה בית גדול היה לנו, איזה אבא אוהב היה ועודנו יש לנו, עד כמה היה אכפת לו מאיתנו ועד כמה הוא אירגן לנו את החיים הטובים והיפים ביותר.
אבל אנחנו, בטיפשותינו, בעוונותינו, בגלל מצוות שבין אדם למקום נחרב בית הראשון, ובגלל מצוות שבין אדם לחברו נחרב הבית השני.
ו"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא ה' ע”א).
גם היום אם בית המקדש היה כאן איתנו, הוא היה נחרב אך ורק בגלל העוונות שלנו, לא בגלל עוונותיו של אף אחד אחר, לא בגלל אומה אחרת ולא בגלל דור אחר.
ועל כך אנחנו מתאבלים.
