שלום וברכה מורי ורבותי!
רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, כותב באגרתו המפורסמת (מכתב י"ד), שכל איש ישראל תאחזנו פלצות בהישמע קול חודש אלול.
כלומר, לא היה מי שלקח את החודש הזה ברצינות כמו רבי ישראל מסלנט, לא היה מי שהתייחס אליו בכובד ראש כמוהו.
אבל למרות זאת, כאשר יום אחד בחודש אלול הוא הלך ברחוב וראה את אחד ממכריו ואמר לו: "שלום וברכה!", וראה את אותו אדם עם חרדת הדין גדולה כל כך עד כדי כך שלא יכל להשיב לו ולא שת ליבו אליו, אמר לו רבי ישראל מסלנט: "מה אני אשם באלול שלך? מה אני אשם בחרדת הדין שלך?".
ללמדך, שגם כאשר אתה מעפיל לרמות גבוהות כל כך, ואתה לא רוצה לפספס את החודש הנפלא הזה ואת ההזדמנויות המדהימות הנקרות בחלקך, עם כל זה, אתה אמור להסתכל ימינה ושמאלה, ולראות מי זקוק לעזרתך, מי זקוק להארת הפנים שלך, מי זקוק למידה טובה מצידך כלפיו.
כאשר אתה מכין כוס קפה לחבר, בשבילו זו כוס של גשמיות אולם בשבילך זו כוס של רוחניות.
כל הארת פנים לחבר, כל אמירת שלום, כל עצה ותבונה ואפילו הקשבה למישהו שנמצא מולך, זו מעלה רוחנית נוספת, וזו הכנה מושלמת יותר ליום הדין.
חרדת הדין בפני עצמה, ואהבת ישראל ובין אדם לחברו קודמים לכל דבר אחר, הם לא אמורים לסבול מחרדת הדין שלנו.
מאירים פנים, מפרגנים, משבחים את הסביבה הקרובה והרחוקה, וזוכים לרב טוב כל הימים, ולהכתב ולהיחתם בספר החיים והשלום.
ברוכים תהיו!
