בשישי הקרוב נהגו בקהילות רבות להתענות, המנהג פשט בקהילות אשכנז, אך לא רק שם, רבי חיים פלאג'י כתב בספרו מועד לכל חי שגם בקהילת איזמיר בטורקיה נהגו להתענות מידי שנה ביום שישי ערב שבת פרשת חקת, וזאת בגלל שריפת התלמוד.
וכך כתב: "בעירנו איזמיר היו כמה אנשים סוחרים דהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת, ומה שהיה להם לעשות בערב שבת היו עושים ומתקנים מיום חמישי, והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה, וה' שומר את עמו ישראל בכל מקום ובכל זמן שלא תאונה שום רעה אמן כן יהי רצון".
שרפת התלמוד היא אוסף מאורעות שהתרחשו באירופה, של שרפת כרכים של התלמוד בידי אנשי כמורה נוצריים, לרוב בטקס פומבי תוך שלהוב ההמונים.
העילה לאותם מאורעות הייתה ההאשמה שהתלמוד מלא דברי גנאי כנגד הנצרות ולפיכך ניתן לראות בהם אירועי עלילת דם. מעשי שרפת התלמוד היוו חידוש בדרכי הרדיפות של הנצרות כלפי היהדות, שכן הייתה זו רדיפה דתית באמצעות פגיעה לא בגופם של היהודים, כי אם באוצרותיהם הרוחניים, בספרי הקודש שלהם. בעקבות שרפת התלמוד התקיימה גם צנזורה על ספרים עבריים, אשר היוותה לימים כחלופה לשרפה.
גם בתקופות מוקדמות יותר היו שריפות של ספרי קודש על פי המשנה (תענית כו, ב), שרף אפוסטמוס את התורה בשבעה עשר בתמוז.
את רבי חנינא בן תרדיון שרפו באש יחד עם ספר תורה: "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה."
השו"ע באורח חיים (סימן תק"פ) מרכז את הימים שנוהגים לצום בהם וכתב שם המגן אברהם: כתב התניא ביום הששי פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת. גם בשנת ת"ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום, כמו שמובא בסליחות שחיבר הש"ך.
המקובל האלוקי רבי סלמן מוצפי הביא בספרו שבגזירות ת"ח ות"ט נחרבו שלוש מאות קהילות, ונהרגו יותר ממאה אלף איש בערב שבת פרשת חוקת, ונשרפו עשרים קרונות מלאים ספרי קודש.
