במהלך שיעורו של הגאון רבי מרדכי מלכא רבה של העיר אלעד ונשיא מוסדות אור המלך הנערך בבית מדרשו לקח טוב בעיר אלעד, התייחס לגזירת הגיוס ועד כמה עלינו להוקיר ולייקר את בני התורה בפרט בעת הזאת. בדבריו סיפר הגר"מ על הבכי המסעיר של ראש ישיבת פורת יוסף מרן הגר"ע עטייה במהלך נאומו במעמד הנחת אבן הפינה לישיבת פוןרת יוסף העתיקה.
"זה היה אמור להיות הרגע המאושר והחגיגי ביותר עבור עולם התורה הספרדי. בהתרגשות עצומה התכנסו המונים בעיר העתיקה בירושלים למעמד חנוכת הבית והנחת אבן הפינה למבצר התורה, ישיבת "פורת יוסף". המבנה המפואר נבנה הודות לתרומותיהם המכובדות של גבירים ונדיבי עם שפתחו את ליבם וכיסם, והנהלת הישיבה ערכה לכבודם מעמד אדיר ומרומם שבו נשאו דברים גדולי הדור.
כאשר ניגש לשאת את המשא המרכזי ראש הישיבה, מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל. אך ברגע שהתקרב למיקרופון, קרה דבר שהותיר את המשתתפים בהלם: מרן ראש הישיבה פרץ בבכיות נוראות. במשך דקות ארוכות, הקהל נותר נבוך ומבולבל: הרי זהו הרגע המשמח ביותר, הרגע שבו זוכים לראות את הישיבה בבניינה, המקום שבו מסר מרן הבן איש חי את נפשו כדי שיוקם וממנו יצאו גדולי עולם. מה פשר הבכי ברגע המרומם הזה?.
לאחר מספר דקות, כשהצליח מרן זצ"ל לעצור את בכייתו, פתח ואמר בהתרגשות: מוריי ורבותיי, אני בטוח שכולם שואלים את עצמם מה קרה לי ומדוע אני בוכה ברגעים הללו, הרי 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. זכינו למעמד עצום של בניית הישיבה. אבל אני שואל אתכם: כל המעמד המרומם והמכובד הזה – בשביל מי עושים אותו? בשביל הגבירים ונדיבי העם. ואני שואל: היכן הגבירים הגדולים באמת? איפה תלמידי החכמים ובני התורה שמוסרים את נפשם וחייהם כדי לשבת וללמוד, אלו שבשבילם ועבורם נבנה הבית הזה?!"
בהמשך דבריו הסביר הגר"מ מלכא את כוחה של תורה וכיצד היא מעניקה לאדם את ערכו האמיתי בכל שלב בחייו. "בעולם שבחוץ, כל עוד האדם עובד ומפרנס את ביתו – מכבדים אותו. אך ברגע שסיים לפרנס והזדקן, הוא הופך חלילה לנטל, ואף אחד לא מתייחס אליו או מכבד אותו. לעומת זאת, אצל בני התורה המצב הפוך בתכלית: "זקני תלמידי חכמים, ככל שמזקינין דעתן מתווספת עליהן, וזקני עם הארץ, ככל שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן".
בדבריו הביא רבה של העיר עדות מצמררת ממנכ"ל של בית אבות שאינו שומר תורה ומצוות, אשר שח בפניו בלשון זו: "אני מקנא בכם החרדים. אני רואה מול העיניים שלי, הורים שהיו להם ילד או שניים, שהשקיעו בהם את כל חייהם, פינקו אותם ונתנו להם הכל. בסוף הם שמו אותם בבית האבות, וכל הזמן רק מטלפנים לשאול 'האם הוא כבר מת?'. הם פשוט מחכים לרגע המוות, כי מבחינתם אין בו כבר שום תועלת אבל אצליכם זה לא ככה דואגים להם עד הרגע האחרון".
בסיום דבריו, פנה רבה של העיר אל בני התורה: "מוריי ורבותיי, זהו ההבדל התהומי. לזה התכוון ראש הישיבה בדבריו: להראות מהו כוחה של תורה שמרימה את האדם ומעניקה לו חיי נצח וכבוד אמיתי. דווקא בימים אלו, מול כל האתגרים והמעצרים, עלינו להתחזק בכל העוז בלימוד התורה הקדוש
