יש רגעים שבהם אדם חייב לעצור, להביט במראה ולשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הדרך שבה הלכנו עד היום באמת הובילה אותנו ליעד?!
מספרים על בעל עגלה שהיה נוסע בדרך קבועה מדי יום. יום אחד הסוסים סטו מהמסלול, והעגלה התהפכה לתוך תעלה. למחרת הוא יצא שוב באותה הדרך, באותו הקצב, עם אותם הסוסים ושוב התהפך, שאל אותו אחד העוברים והשבים: "אם אתה יודע שהדרך הזו מובילה אותך לתעלה, מדוע לא תחליף מסלול?" השיב בעל העגלה: "כך התרגלתי."
יש רגעים שבהם ההרגל הופך למסוכן יותר מהטעות עצמה. זו בדיוק התחושה שמלווה היום חלקים גדולים מהציבור החרדי.
במשך שנים נאמר לנו: תנו אמון. שלוחי דרבנן ידאגו לעולם התורה. וכשקמה ממשלת ימין מלאה, ממשלה שנראתה על הנייר כהזדמנות הטובה ביותר שהייתה לעולם התורה במשך שנים – הציבור ציפה לתוצאות. אבל מבחן ההיסטוריה אינו בוחן כוונות, אלא תוצאות.
במקום חוק גיוס שיביא ללומדי התורה את המעמד המגיע להם, לא רק שאין חוק. המצב הרבה יותר גרוע, לומדי התורה מוצאים את עצמם נעצרים כאחרוני עבריינים. במקום ביטחון לעולם הישיבות הגיעו קיצוצים, גזירות, אי-ודאות ומשברים. וגם כשהתנהל משא ומתן על חוק הגיוס, ההסכמות שעלו כללו סנקציות כואבות כמו שלילת רישיון נהיגה והגבלות קשות נוספות, דבר שהיה קשה לעיכול עבור רבים בציבור.
אפשר להתווכח מי אשם. אפשר להאשים את בג"ץ, את היועצת המשפטית, את הפקידים, את שותפי הקואליציה או את המציאות הפוליטית המורכבת. ייתכן שכל הטענות הללו נכונות. אבל זו לא הנקודה כי בסופו של דבר הציבור מסתכל על השורה התחתונה.
תארו לעצמכם מנכ"ל של חברה גדולה. הוא אדם ישר, מסור ומקצועי. אלא שהחברה הפסידה מיליונים, איבדה לקוחות ונכשלה ביעדים. אולי הוא חלה תקופה ארוכה. אולי הדירקטוריון לא נתן לו לעבוד. אולי היו מי שהכשילו אותו. כל זה יכול להיות נכון. ועדיין, איש לא יטען שהוא צריך להישאר בתפקיד רק מפני שהתכוון לטוב. מנכ"ל נבחן על פי הצלחת הארגון, לא רק על פי איכות מאמציו.
כך גם בפוליטיקה. אין בכך כדי לומר שחברי הכנסת החרדים לא התאמצו. להפך. יש ביניהם כאלה שראויים להערכה גדולה על המאבקים שניהלו ועל המאמצים שהשקיעו עבור הציבור החרדי ובפרט לומדי התורה. ייתכן שחלקם באמת עשו כל מה שהיה אפשר במסגרת המגבלות שהיו. אינני בא להאשים ח"כ כזה או אחר. אבל כקולקטיב, כמפלגות שנבחרו כדי לשמור על עולם התורה – מבחן התוצאה קשה מאוד.
וכאשר הציבור מאבד אמון, אי אפשר להסתפק באמירה "עשינו את המקסימום". אמון לא משיבים בסיסמאות. אמון מחזירים באמצעות שינוי.
וכאן עולה השאלה הרי: למה שלא יהיו פריימריז במפלגות החרדיות? לא כדי למרוד. לא כדי לפגוע בכבודם של איש. ובוודאי שלא כדי לערער על דעתם של גדולי הדור.
אני האחרון שאומר צריכים לפטר את כל חברי הכנסת החרדים, גדולי הדור הם שמינו את שלוחי דרבנן, ואם הם סבורים שעליהם להמשיך – מי אני שאחלוק על החלטתם. אבל פריימריז אינם מרד. הם אינם הצבעת אי-אמון בגדולי התורה.
למעשה, ככל הידוע, מעולם לא הונחה בפניהם הצעה מסודרת לקיים הליך כזה. ייתכן שאם הרעיון יוצג בצורה נכונה, הוא יישקל לגופו. הרי אין כאן ניסיון להחליש את ההנהגה הרוחנית, אלא להפך -לחזק את הקשר בין הציבור לבין שליחיו.
יש מי שיטען: נבחרי הציבור חייבים להיות כפופים לדעת תורה, ולכן אי אפשר לתת לכל אחד להתמודד במפלגה שמייצגת את הציבור החרדי. זו טענה רצינית, ואסור לזלזל בה. אבל דווקא משום כך יש פתרון שמשלב בין שני העקרונות. גדולי הדור יקבעו מי ראוי להיות מועמד. הם ירכיבו את רשימת המועמדים, יסננו את מי שאינו מתאים ויוודאו שכל המועמדים הם בני תורה ויראי שמים הראויים לשליחות הציבורית.
ומתוך אותה רשימה, הציבור יבחר את סדר הנציגים. כך נשמרת דעת התורה, ובמקביל הציבור מקבל שותפות אמיתית בבחירת שליחיו. הרי גם לכנסת אנחנו הולכים להצביע. אם הציבור יכול לבחור בין מפלגות, מדוע שלא יוכל לבחור בין נציגים שכולם קיבלו את ברכתם ואישורם של גדולי הדור?
בסופו של דבר, השאלה איננה מי יישב בכיסא כזה או אחר. השאלה היא איך מחזירים את האמון. איך גורמים לאברך בכולל, לבחור בישיבה, לאב למשפחה גדולה ולאלפי מצביעים מהציבור החרדי אשר נפגעו קשות מהגזירות על עולם התורה, להרגיש שהקול שלהם באמת נשמע.
בלי אמון אין הנהגה חזקה. בלי שותפות אין ציבור מאוחד. ובלי תחושת אחריות משותפת יהיה קשה מאוד לשקם את הקרע שנוצר בשנים האחרונות.
אולי הגיע הזמן לנסות דרך חדשה ולקיים פריימריז בתוך המפלגות החרדיות, לא מתוך כעס, לא מתוך נקמה, אלא מתוך אחריות, כי לפעמים כדי להציל את העגלה, לא צריך להחליף את הסוסים, צריך פשוט לבחור יחד את הדרך.
