החוקר, מארק הופר, גילה כמעט במקרה עמוד אינטרנט פרוץ לחלוטין שממנו ניתן היה לדלות נתונים רגישים על אלפי תושבים זרים. הפרטים המלאים על התקרית פורסמו בהרחבה בעיתון הניו יורק טיימס.
לוח הבקרה שאליו נחשף הופר השתייך ככל הנראה ללשכה לביטחון הציבור בעיר ג'אנגג'יאקו, וכלל מידע פנימי שהגישה אליו מוגבלת בדרך כלל אך ורק למנגנוני הביטחון של המדינה. במערכת תועדו ביקורים של אזרחים במרחב הציבורי, כולל צילומים ממצלמות אבטחה שהוצבו בצמתים, בקניונים, בשווקים ואפילו במסגדים.
המאגר הנרחב ריכז נתונים אישיים מגוונים כמו היסטוריה רפואית, תשלומי דלק, יעדי נסיעה ברכבות ובטיסות, לצד פילוח מדויק לפי לאום, מקצוע, ומצב משפחתי. בין היתר, סומנו במערכת מבקרים ותושבים שהגיעו מארצות הברית, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד.
לצדן, הפלטפורמה ניטרה גם גורמים ממדינות שהוגדרו ברשומות כ"מדינות מפתח", ובהן ישראל, מצרים, איראן, מרוקו, פקיסטן וסודאן. להפתעתו המוחלטת, הופר גילה כי המאגר כולל גם תיעוד אישי עליו עצמו, ככל הנראה בשל תקופת מגוריו הקודמת במדינה.
הגישה החופשית התאפשרה לאחר שהופר נתקל בדף כניסה שבו שמות המשתמש והסיסמה כבר הוקלדו מראש. בעקבות כך, הוא פעל להוריד כמויות עצומות של נתונים לאורך חודשים ארוכים, עד שהעמוד ירד סופית מהאוויר בחודש מאי.
