ארבעה אנשים מדברים בכל הזדמנות על כוונתם להיות ראש ממשלה לאחר הבחירות הבאות. חלקם עושים זאת בגלוי, אחרים מתדרכים את אנשיהם, אך איש מהם כבר אינו טורח להסתיר את שאיפתו. הראשון הוא, כמובן, בנימין נתניהו. למזלו, איש בגוש הימין אינו קורא עליו תיגר ואינו מציב את עצמו כמועמד חלופי.
השני הוא יו"ר המפלגה הגדולה בגוש האופוזיציה, גדי איזנקוט, הטוען כי במערכת הבחירות יש מקום לשני מועמדים בלבד: ראשי שתי המפלגות הגדולות. אלא שנפתלי בנט ואביגדור ליברמן מסרבים לקבל את ההנחה הזאת. שניהם מצהירים כי ילכו "עד הסוף", ומשוכנעים שניסיונם הפוליטי מעניק להם יתרון ברור במרוץ לראשות הממשלה
על הרקע הזה יש להבין את קריאתו של ליברמן השבוע להפסיק את מלחמות האגו בתוך האופוזיציה. "לא יהיו בריתות, לא יהיו תככים ולא יהיו דרמות", הכריז. לכאורה זו הייתה קריאה לאחדות. אלא שבמערכת הפוליטית היו מי שקשרו בין דבריו לבין תרחיש חדש שהחל להעסיק את גוש האופוזיציה.
את התרחיש הזה כינה משה קלוגהפט, במאמר שפרסם ב"ישראל היום", "שעת השי"ן", ראשי התיבות של שלטון, ימין וניסיון. שלטון: משום שהיעד העליון הוא הדחת נתניהו. ימין: משום שבנט וליברמן יבקשו להציג את עצמם כחלופה הימנית והמנוסה ביותר בגוש. ניסיון: משום שביחד הם מביאים עמם ראש ממשלה לשעבר ופוליטיקאי שכיהן בשלושת התיקים המרכזיים: הביטחון, החוץ והאוצר. שלוש המילים הללו אמורות, לפי התרחיש, להצדיק את העברת ראשות הממשלה דווקא לידיהם.
על פי התוכנית, מיד לאחר הבחירות יבצעו בנט וליברמן איחוד טכני. כך תיווצר מפלגה בת יותר מעשרים מנדטים, שתוכל לטעון כי היא זכאית לקבל את המנדט להרכבת הממשלה לא פחות ממפלגתו של איזנקוט. בשלב הבא יפנו אליו ויציעו לו להצטרף כשותף בכיר, תוך הבטחה שיגיע גם יומו לעמוד בראשות הממשלה. הטיעון יהיה פשוט: כשוויתרת בעבר על סבב נוסף של הרמטכ"לות (לטובת בני גנץ), ידעת להמתין להזדמנות הבאה; עכשיו תמתין גם לראשות הממשלה. מבחינתם, קשה יהיה לו לסרב להצעה שתוצג כדרך הבטוחה ביותר להחליף את נתניהו.
התרחיש הזה נשען על מציאות פוליטית שכבר הוכיחה את עצמה. בנט כיהן כראש ממשלה עם שישה מנדטים בלבד. רע"ם, עם ארבעה מנדטים, החזיקה בידיה את גורל הקואליציה. גם בממשלה הנוכחית זכו עוצמה יהודית והציונות הדתית לעוצמה פוליטית הגדולה בהרבה ממשקלן היחסי, ואפילו גדעון סער מחזיק בתיק החוץ עם ארבעה מנדטים בלבד. זהו "פרדוקס הדומיננטיות": דווקא המפלגות הקטנות, כשהן לשון המאזניים, הופכות לבעלות כוח המיקוח הגדול ביותר.
איש אינו יודע אם "שעת השי"ן" אכן תצא לפועל. בסביבתו של ליברמן אף חושדים שהתדריכים על התרחיש יצאו דווקא מסביבת איזנקוט. אבל דבר אחד כבר ברור: כל עוד האפשרות הזאת מרחפת באוויר, בנט וליברמן לא ימהרו להודיע שאיזנקוט הוא מועמדם לראשות הממשלה. מבחינתם, הקרב על בלפור יתחיל רק אחרי ספירת הקולות.
המתפקדים יבחרו ונתניהו ישתול דמויות הנוספות
אם צריך לבחור את המילה הפוליטית של השבוע, אין ספק שכולם יגיעו לאותה מסקנה: שריונים. זה הנושא החם והמסעיר ביותר את מפלגת השלטון ואת התקשורת הפוליטית. הפרשנים מותחים ביקורת וקובעים כי "נתניהו משתלט על רשימת הליכוד" וכי זו "מפלגה של איש אחד", תוך התעלמות מכך שבמפלגות בנט, לפיד, איזנקוט וליברמן אין בכלל פריימריז.
ובכל זאת, ביום שני הקרוב, אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, יקיים הליכוד פריימריז לרשימה לכנסת. הסערה בתוך המפלגה מתחוללת סביב מספר השריונים שמבקש נתניהו, אבל מאחורי המספרים מסתתר ויכוח עמוק יותר: מי באמת יקבע כיצד תיראה רשימת הליכוד, המתפקדים או נתניהו.
נתניהו מביט בסקרים הפנימיים ומזהה בעיה: מתפקדי הליכוד ניציים יותר מבעבר, בעוד חלק מהקולות שהמפלגה מבקשת להחזיר נמצאים דווקא ב"ימין הרך". בסקר חיצוני שנערך בקרב יותר מאלף מתפקדים, ניצב אמיר אוחנה בצמרת, טלי גוטליב זינקה למקום השני ובועז ביסמוט שלישי. לעומתם, שמות ותיקים כמו מיקי זוהר, אבי דיכטר, ודוד ביטן הידרדרו הרחק לאחור. הסברה היא שהפער בין המתפקדים לבין ציבור המצביעים הרחב, הוא אחד הנימוקים המרכזיים לשריונים.
במילים אחרות: רשימה שמלהיבה את המתפקדים אינה בהכרח הרשימה שנתניהו רוצה להציג למאות אלפי מצביעים מתלבטים. מבחינתו, הפריימריז יביאו את כוח השטח, והשריונים ישלימו את מה שחסר לו אלקטורלית.
כאן נכנס שיקול נוסף: לפי הערכות בליכוד, אחד מיעדי השריונים הוא למנוע מצב שבו ח"כ גוטליב תכבוש מקום גבוה מדי בעשירייה. שריונו של שר הביטחון ישראל כ"ץ עשוי לשמש בדיוק לכך. אם גוטליב תסיים ראשונה בפריימריז ותהיה אמורה להתייצב מיד אחרי נתניהו, יש תרחיש שבו כ"ץ יוצב לפניה והיא תידחק לאחור. אלא שגם אז הסיפור אינו מסתיים: כדי להוציאה לחלוטין מהעשירייה, ייתכן שנתניהו יזדקק למשבצת נוספת עבור אישה, אחרת הבטחת הייצוג עלולה להחזיר את גוטליב פנימה.
זו תמצית האסטרטגיה: נתניהו אינו מבקש לבטל את הפריימריז, אלא לקבל את תוצאותיהם ואז לערוך אותן. המתפקדים יבחרו את הכוחות החזקים בשטח, והוא ישתול ביניהם את הדמויות שלדעתו חסרות לרשימה.
לכן עדיין נבחנים שמות מבחוץ: משה כחלון, למשל, קיבל פנייה לאחר שבדיקות פנימיות מגלות שהוא עשוי להחזיר קולות בזכות הזיהוי החברתי שלו והמאבק ביוקר המחיה. במקביל מחפש נתניהו "פרזנטורים" חדשים, קרי דמויות מוכרות ובעלות ניסיון תקשורתי ומקצועי שיוצבו בחזית הקמפיין. לא כל מי שייבחר גבוה בפריימריז הוא בהכרח מי שנתניהו ירצה לראות מדי ערב באולפנים.
באופן זה מבקש נתניהו להשיג שליטה בשתי זירות: המתפקדים יקבעו מי ייכנס לרשימה, והוא ישפיע מי ייכנס לצמרתה וכיצד יהיו פניה לציבור. זו גם האירוניה הגדולה: הליכוד ממשיך להתגאות בכך שהוא מהמפלגות היחידות שבהן המתפקדים בוחרים את הרשימה. גם הפעם הם יבחרו אותה. אלא שנתניהו מבקש לעצמו את זכות העריכה וגם את בחירת "תמונת השער".
31 מועמדים נלחמים על 12 מקומות
לאחר שניסינו להבין מדוע נתניהו מבקש לעצמו מספר גדול של שריונים, ראוי לבדוק כמה עולה לו התענוג הזה, ובעיקר לאחרים. לכאורה, השריונים מעניקים לראש הממשלה כוח כמעט חסר תקדים בעיצוב הרשימה. בפועל, חלקם כבר אינם באמת שלו. עוד לפני שהכניס באמצעותם מועמדים חדשים מבחוץ, נאלץ נתניהו להשתמש בהם כמטבע פוליטי בתוך הבית.
גדעון סער הוא הדוגמה הברורה ביותר: מקומו מובטח מכוח ההסכם שהחזיר אותו לליכוד. נתניהו לא התכוון להתכחש להסכם, כפי שעשה יאיר גולן לעינב צנגאוקר (ראו לקמן). גם ישראל כ"ץ קיבל מסלול משלו, בנימוק ששר הביטחון אינו אמור לעסוק בפריימריז בתקופה רגישה. חיים כץ אמור אף הוא לקבל שריון לאחר שהיה דמות מרכזית בהעברת שינויי התקנון. מישל בוסקילה, מסיעתו של סער, נמצא בתמונה מכוח הסכמות קודמות.
הסיפור המעניין הוא שני הכ"צים: נתניהו נזקק לכוחו של חיים כץ במרכז הליכוד ולישראל כ"ץ במזכירות המפלגה. לפיכך יש הטוענים בליכוד שהסיפור הפוך: לא נתניהו קנה באמצעות השריונים את תמיכתם, אלא השניים ניצלו את העובדה שהוא זקוק להם וגבו את המחיר מראש. דוד ביטן, שהיה בעבר חלק מהציר עם חיים כץ, נותר בלי רשת הביטחון הזאת ולא הסתיר את כעסו והתנגדותו.
כך או כך, המספרים מסבירים היטב את הלחץ הפנימי. אם התוכנית תישאר במתכונתה, בין המקום ה-12 למקום ה-30 יישארו 12 מקומות בלבד, שעליהם נאבקים 31 מועמדים. ביניהם שרים כמו דודי אמסלם, ניר ברקת, מירי רגב, מיקי זוהר, אבי דיכטר, שלמה קרעי, עמיחי שקלי ומאי גולן, וח"כים כמו גוטליב, ביסמוט, ואטורי, אופיר כץ, משה סעדה, חנוך מילבצקי ודוד ביטן. גם איוב קרא ועוזי דיין הודיעו על התמודדות.
החשבון אכזרי: עוד לפני מועמדים חדשים, 19 שרים וח"כים מכהנים עלולים למצוא את עצמם מחוץ לשלושים הראשונים. אפילו אם הליכוד ירכיב ממשלה והחוק הנורבגי יפנה מקומות נוספים, עדיין יישארו כ-13 מהם בחוץ. מכאן גם הדיבורים על פרישות אפשריות עוד לפני הפריימריז, בעיקר של מי שאינו מחובר לדילים הגדולים.
נתניהו מנסה לצמצם את הפקק באמצעות הצעות אחרות ומקיים שיחות עם ח"כים שסיכוייהם להיבחר נמוכים. בהקשר הזה הוזכרו השבוע הח"כים שלום דנינו ואליהו רביבו, שקיבלו הצעות למינויים כשגרירים בתמורה לאי התמודדות. החשש אינו רק מגורלם האישי: ח"כים שיידחקו לאחור עלולים לחפש מסגרת פוליטית אחרת, ואולי אף לקחת עמם את יחידת המימון ובכך לפגוע בליכוד.
בסופו של דבר מתברר ששמונה שריונים לנתניהו הם אמנם הרבה כוח, אבל גם הרבה חשבונות. חלקם נועדו להביא כוכבים מבחוץ, חלקם לשלם על בריתות מבפנים ואחרים להרגיע נפגעים. מה שברור הוא, שכאשר 31 אנשים נאבקים על 12 כיסאות, קל להבין מדוע השריון המבוקש ביותר הוא דווקא זה שמגן מפני הפריימריז.
הכרישים, המוקפצים והמקופחים
אחרי השריונים והמאבק על המקומות, מגיע החלק המעניין ביותר: מי יהיו "שחקני החיזוק" שנתניהו מתכנן להכניס לרשימה במקומות שנותרו בידיו. מאחורי הקלעים מתנהל מאבק נוסף: מי רשאי להיכנס לרשימה, מי מקבל קיצור דרך ומי מגלה שהדלת נסגרה בפניו.
הרקע לכך הוא הפרדוקס שמטריד את הימין: הציבור הישראלי זז ימינה בעקבות המלחמה, אבל גוש מפלגות הימין דווקא נחלש בסקרים. ההערכה במטות היא שיש כיום כ- 15 מנדטים של מצביעי ימין שאינם מוכנים להצביע לליכוד, לציונות הדתית או לעוצמה יהודית. אותם בדיוק רוצה נתניהו להחזיר.
ה"כריש" הראשון שנשלף מהאקווריום הוא איש ההייטק אורן דוברונסקי, המיועד לפי שעה למקום ה-11. הבחירה בו מסמנת את הכיוון: אנשים בעלי שם בתחומם וניסיון מקצועי שאינם מגיעים מתוך המנגנון המפלגתי. אלא שגם כאן לא חסרה אירוניה: דוברונסקי חי במשך שנים בארה"ב, עובדה שסיפקה תחמושת למבקרים על רקע המתקפה נגד ישראלים שעזבו את הארץ ומתכוונים להגיע במיוחד כדי להצביע. מתברר שיש חוזרים לקלפי ויש חוזרים היישר לרשימת הליכוד.
דוגמה נוספת היא אלמוג כהן. סגן השר מעוצמה יהודית ביקש לעבור לליכוד, אך לא צבר את תקופת החברות הנדרשת להתמודדות בפריימריז. נתניהו העניק לו "קיצור פז"ם", ובסרטון משותף הסביר מדוע. "זה לוחם, איש הנגב", אמר, והזכיר לכהן בחיבה כי "קדח לי חור" בנושא שדה התעופה בנגב ובעיקר שהיה הקול המכריע בהעברת התקציב.
כהן אינו היחיד שקיבל אישור מיוחד. ברשימה נמצאים גם זאב אלקין, שחזר מ"תקווה חדשה", איש התקשורת דרור קפאח, אלי שתיוי, אביו של החטוף עידן שתיוי, שי קלך ולורן פריינטה.
אבל קיצור פז"ם אינו ניתן לכל דורש. הדר מוכתר הייתה משוכנעת שגם היא תקבל אישור ואף הכריזה שביכולתה להביא לנתניהו "שני מנדטים של חבר'ה צעירים" ולהשלים עבורו את ה-61. נתניהו החליט לוותר, לפחות לפי שעה, גם על קיצור הפז"ם וגם על "שני המנדטים המובטחים".
שמו של כחלון, שהוזכר לעיל, עדיין מרחף באוויר. מעניין שגם גלעד ארדן ניסה קודם לכן לצרפו למפלגה החדשה עם יולי אדלשטיין, וגם אותו דחה כחלון. האיש שפרש מהפוליטיקה מגלה לפתע שכולם רוצים אותו בחזרה.
ובינתיים בתוך הליכוד, מזהירים פעילים ותיקים מפני ריבוי "מועמדים מוקפצים", שלא עברו את המסלול המפלגתי ואיש אינו יודע מה תהיה מחויבותם לליכוד ביום שאחרי נתניהו.
לכך מצטרפת הטענה הרגישה שלפיה בעלי המסלולים הבטוחים, סער, חיים כץ, ישראל כ"ץ ודוברונסקי, הם אשכנזים, בעוד רבים מאנשי השטח המזרחיים נשלחים להילחם בפריימריז. המבקרים טוענים שנתניהו מניח שהבסיס המזרחי יישאר נאמן בכל מקרה, ולכן אפשר להשתמש במקומות שבידיו לצרכים אחרים.
בסופו של דבר, המתמודדים מבקשים כרטיס כניסה לליכוד: חלקם יצטרכו להשיג אלפי קולות של מתפקדים, אחרים זקוקים בעיקר לאישור אחד מנתניהו. בפריימריז אמנם כל קול קובע, אבל מתברר שיש קול אחד שקובע קצת יותר.
השתשמש וזרק בתירוצי סרק
איריס חיים, אמו של החייל החטוף יותם חיים ז"ל, רצתה מאוד להיות חברת כנסת כדי להעביר את מסר הפיוס שהיא מובילה מאז השבעה באוקטובר. לצורך כך הייתה מוכנה להתמודד בפריימריז בליכוד.
נתניהו שמח על החיזוק והבטיח לה שריון שימנע ממנה את הצורך להתמודד. והנה, השבוע, עוד קודם הפריימריז, כאשר ביקשה לממש את ההבטחה, חזר בו והסביר שמתוך כבוד לבוחרי הליכוד הוא בוחר שלא להשתמש בזכות השריון שלו.
הסיפור הזה כמובן לא היה ולא נברא. אילו התרחש, התקשורת והאופוזיציה היו פותחות מהדורות על ההתעמרות במשפחות החטופים ועל הפרת ההבטחה. "נתניהו שוב שיקר", היו זועקות הכותרות, ולא היה עובר יום בלי אזכור "השקר הגדול". אלא שזה לא קרה לנתניהו. זה קרה ליו"ר הדמוקרטים יאיר גולן עם עינב צנגאוקר.
לאורך שלוש השנים האחרונות היה ברור שצנגאוקר, אמו של החטוף מתן, אינה מתכוונת לחזור לאנונימיות לאחר שבנה ישוב הביתה. מי שהתרגלה לאור הזרקורים ולחיבוק שהרעיפו עליה בשמאל, סימנה את המשך דרכה בפוליטיקה. התבטאויותיה הבוטות נגד נתניהו זכו לתהודה רבה, ובגוש השינוי העניקו להן את הכינוי המכובס "אותנטיות". המקום הטבעי מבחינתה היה "הדמוקרטים", והיא ביקשה להתמודד בפריימריז. אלא שגולן הציע לה במקום זאת שריון.
לדבריה, לאחר שהתלבטה נענתה להצעה, התבקשה לשמור עליה בסוד ואף להוריד פרופיל תקשורתי. ההתחייבות אושררה בפניה מספר פעמים ובכל פעם נאמר לה: "מילה זו מילה". על סמך זאת לא התמודדה בפריימריז ולא בחנה אפשרויות אחרות.
אלא שאחרי הפריימריז השתנתה התמונה: הרשימה התמלאה, ובקרב אנשי המחאה נשמעו התנגדויות לשריון. גולן הודיע שהוא מוותר על זכותו לשריין "מתוך כבוד להכרעת 113 אלף חברות וחברי הדמוקרטים", ולצנגאוקר כתב שהוא מצטער על אכזבתה ונושא באחריות לכאב שנגרם לה.
הניסוח האלגנטי לא משנה את העובדה הפשוטה: השריון הובטח לצנגאוקר לפני הפריימריז, ובגלל אותה הבטחה היא לא התמודדה בהם. גולן לא רק חזר בו מהבטחה: הוא עשה זאת לאחר שכבר נסגרה בפניה הדרך החלופית. השמאל הקיצוני השתמש בה במשך שלוש שנים נגד נתניהו, וכשהגיע הרגע לשלם את המחיר הפוליטי שהובטח לה, השליך אותה מכל המדרגות.
דווקא העיתונאי רביב דרוקר, מתוך מחנה השמאל, גינה זאת בחריפות וטען שלא מדובר בהחלטה "לא לשריין", אלא בהבטחה שניתנה והופרה. לדבריו, אם גולן כבר נכנס ל"מועדון הלא מכובד" של פוליטיקאים שאינם עומדים במילתם, ראוי שלפחות יודה בכך.
אלא שכאן חיכה לדרוקר העיתונאי עמית סגל עם הארכיון והזכיר את ההבטחה החתומה של נפתלי בנט שלא לשבת עם לפיד, מרצ ורע"ם. סגל תהה מדוע אז דרוקר לא "הקציף ונרעש" באותה מידה.
שורה תחתונה: גולן נדרש להסביר מדוע "מילה זו מילה" רק כל עוד נוח לקיים אותה. ולתקשורת נותר מבחן פשוט יותר: האם הפרת הבטחה נמדדת לפי חומרתה, או לפי זהותו של המפר.
עשרה מנדטים מחפשים בית
מפלגת "הדרך השלישית" הייתה מפלגת מרכז שהוקמה ב-96 בידי פורשי מפלגת העבודה, בראשות אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן (אין קשר לכותב השורות). היא קמה בעיקר כדי להתנגד לנסיגה מרמת הגולן, זכתה בארבעה מנדטים והצטרפה לממשלת נתניהו.
שלושים שנה אחרי: "הדרך השלישית" כבר מזמן איננה, אבל בבחירות הנוכחיות מככב בן דודה הפוליטי: "הגוש השלישי". הרעיון המרכזי הוא מפלגות ימין רך, שאינן רוצות להשתייך באופן מוחלט לאחד משני הגושים ומציעות בעיקר ממשלת אחדות רחבה. לפי ההערכות, יש בציבור מאגר של כעשרה מנדטים שמחפש בדיוק את הסחורה הזאת. הבעיה היא שבינתיים יש יותר מוכרים מקונים.
בני גנץ מסרב לוותר על המקום הראשון למרות מצבה העגום של כחול לבן בסקרים. חילי טרופר ויועז הנדל חולמים על חמישה מנדטים, אבל נעים בסקרים סביב אחוז החסימה. גלעד ארדן ויולי אדלשטיין נמצאים במצב דומה, וברקע עדיין מרחף עופר וינטר. כולם פונים פחות או יותר לאותו קהל, וכל אחד משוכנע שדווקא סביבו יתאחדו האחרים.
בינתיים מתחיל משחק הכיסאות: בנט, שנחלש בסקרים, מנסה לצרף אליו את טרופר והנדל. טרופר מצדו אינו ממהר להתחייב ובוחן במקביל חיבור לאיזנקוט. אצל גנץ המצב רגיש עוד יותר: דדי שמחי, שהוצג רק לאחרונה כמספר שתיים שלו, כבר הבהיר שבכוונתו להיכנס לפוליטיקה גם אם לא באמצעות כחול לבן, ואף בוחן אפשרות לעבור לליכוד אם יוצע לו שריון.
גם ארדן משאיר את כל הדלתות פתוחות. כשנשאל השבוע במי יתמוך לראשות הממשלה, נתניהו או איזנקוט, התקשה במשך דקות לספק תשובה. מי שמכריז על מפלגת ימין חדשה ועל "ממשלה רחבה", עדיין אינו רוצה לומר מי מבחינתו אמור לעמוד בראשה.
אלא שהפעם משחקי האגו עלולים להיות יקרים במיוחד: ניתוח של מרכז טאוב מלמד כי מאז בחירות 2022 גדל מספר בעלי זכות הבחירה מכ-6.8 מיליון לכ-7.56 מיליון. אם שיעור ההצבעה יהיה 70%, יידרשו כ־171 אלף קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. ב-75% הצבעה כבר יידרשו כ-183 אלף, ובשיעור של 80% יידרשו כמעט 195 אלף. תזכורת: בבחירות הקודמות נשרפו כמעט 420 אלף קולות, שהיו שווים לכעשרה מנדטים.
מחבר המחקר ניסח את האזהרה למפלגות הקטנות בפשטות: מי שאינו יכול להבטיח קרוב ל- 200 אלף מצביעים, מוטב שייצא מהמרוץ. זהו אפוא הפרדוקס של הגוש השלישי: עשרה מנדטים אולי מחפשים בית, אבל חמישה בעלי בתים כבר עומדים בתור לקבל אותם. אם לא יתאחדו, כולם עשויים להישאר בחוץ.
יותר מאלף כתבות על עולם התורה
זה חוזר על עצמו מדי שנה בבין הזמנים, ובכל פעם מצליח לרגש מחדש. הכוונה כמובן לרמה הגבוהה שמפגינים תלמידי הישיבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתחרויות הנאומים המתקיימות בקעמפים. מי שחי את עולם הישיבות אינו רואה בכך חידוש. הוא מכיר את ה"ברען" הישיבתי, את הלהט ואת השיח התורני והערכי הממלאים את היכלי התורה במשך כל השנה. אולם מי שמגיע מבחוץ, גם אם הוא עצמו מכיר את המסלול הישיבתי מלימודיו שלו בעבר, מגלה שהשנים שחלפו אינן מקהות את עוצמת הרושם.
כך היה השבוע בקעמפ של ישיבת "אור ישראל", שהתקיים באבן שמואל, סמוך לקריית גת. כבר עם ההגעה למקום היה נדמה שבין הזמנים כלל לא התחיל. מלבד השירה האדירה והאנרגיה החיננית המתפרצת, הכול הזכיר את ימי ה"זמן": הסדר, המשמעת, האווירה וההתלהבות.
בזה אחר זה עלו נציגי הוועדים ונשאו נאומים בלהט, בשכנוע ובבגרות מעוררת השתאות. הם עסקו בנושאים מגוונים כמו כוח השכנוע, אכפתיות, קשב וריכוז, אחדות וחשבון נפש. בהמשך נערך דיבייט בין ארבעת העולים לגמר בנושאים פנימיים: חיזוק וחשיבות. הטיעונים היו כה משכנעים, עד שגם צוות השופטים התקשה להכריע. רק לאחר שלוש שעות של נאומים ודקות ארוכות מותחות עצבים של דיונים בין השופטים נבחר הזוכה: הבחור מוועד שני.
נפלה בחלקי הזכות להיכלל בצוות השיפוט יחד עם הרב חיים הורביץ והרב פנחס רוזנטל, בהנחיית הרב אבא טורצקי. אבל אם לומר את האמת, הדבר שהרשים יותר מכל, לא היה איכות הנאומים, אלא האווירה באולם. דווקא בתקופה שבה עולם הישיבות עומד במוקד הוויכוח הציבורי, היה מרתק לראות את דור העתיד שלנו מקרוב. לא דרך כותרות, סקרים או ויכוחים באולפנים, אלא באמצעות התנהלות טבעית, שמלמדת לא פחות מן הדברים שנאמרו על הבמה.
מאות בחורים הקשיבו במשך שעות ארוכות בריכוז, עודדו את חבריהם, מחאו כפיים גם למי שהתמודד מולם, והפגינו תרבות דיון, כבוד הדדי ואחדות. זו הייתה המחשה חיה לעולם הישיבות כפי שהוא באמת, ולא כפי שלעתים מנסים לצייר אותו מבחוץ.
בין לבין התקבל במקום ח"כ הרב אורי מקלב, שזכה לשירתם הסוחפת של הבחורים: "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה…". מאוחר יותר התקבל באותה התלהבות גם יו"ר דגל התורה ח"כ הרב משה גפני במסגרת הפאנל הפוליטי שנערך בקעמפ. הרב מקלב היטיב לסכם את התחושה כשאמר: "אם כך נראים אצלכם ימי בין הזמנים, אפשר רק לשער כיצד נראה ה'זמן' עצמו".
יצאתי מן הקעמפ בדרכי הארוכה בחזרה לחיפה בתחושה אחת ברורה: מי שמבקש להכיר את דור העתיד של עולם התורה, לא ימצא אותו בכותרות או בדימויים. די לו לשבת שלוש שעות באולם כזה, להקשיב, להתבונן ולהרגיש, כיצד ערב אחד בקעמפ ישיבתי מלמד על עולם התורה יותר מאלף כתבות חיצוניות.
סיפור ישן – משמעות חדשה
לפני כשנתיים וחצי העליתי כאן סיפור היסטורי שהתרחש בסוכות תשמ"ט, ערב הקמת דגל התורה. אז הוא שימש כדי להמחיש את משמעות המושג "ציות והגשמה", אותה קבלת דעת תורה ללא פקפוק, שהובילה את אנשי צעירי אגודת ישראל לקבל החלטה דרמטית על פירוק תנועתם הוותיקה לטובת המהלך החדש שהוביל רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל.
השבוע, עם פטירתו של הרב משה קליין זצ"ל, מאנשי העשייה הבולטים של קריית הרצוג וצעירי אגודת ישראל, מצאתי את עצמי חוזר לאותו סיפור מזווית אחרת. השבוע הבנתי שהסיפור ההוא לא היה רק על החלטה היסטורית, אלא גם על האדם שבסוכתו היא התקבלה.
הייתי אז בחור בישיבת חברון, והאירוע התרחש בבין הזמנים של סוכות. שמעתי בבית הכנסת שבו התפללתי בילדותי (צא"י בפתח תקווה) כי ישיבה מכרעת של הוועד הפועל של צא"י עומדת להתקיים במוצאי החג הראשון, בסוכתו של ר' משה קליין בקריית הרצוג. הסקרנות גברה על הכול. נסעתי מפתח תקווה, מצאתי פינה סמוך לדופן הסוכה והצמדתי אוזן, בתקווה לקלוט משהו מן הדיון.
בשלב מסוים קם יו"ר צא"י, ח"כ לשעבר הרב שלמה לורנץ זצ"ל. הוא דיבר בהתרגשות על עשרות שנות פעילותה של התנועה ועל הזכות שנפלה בחלקה לפעול לאורם של מרנן החזון איש והסטייפלר זצוק"ל. ואז הגיע המשפט ששינה את הכול: "מרן הגראמ"מ שך הורה להעמיד את אנשי דגל התורה בראש הרשימה, ומשמעות הדבר היא שצא"י תנועתנו היקרה, מסיימת את דרכה".
באותו רגע נשענתי מעט יותר מדי על דופן הסוכה. היא זזה, והכול השתתק. באותם ימים לא הייתה תקשורת מתוחכמת שמאזינה, מקליטה ומוציאה את הדברים החוצה, אבל היושבים בפנים חשדו בכל זאת שמשהו אינו כשורה.
הרב יצחק לוי זצ"ל, מהצעירים שישבו באותה ישיבה, מיהר לצאת החוצה וגילה אותי מנער את בגדיי מהנפילה. "אריה, מה אתה עושה כאן?", שאל. "הבהלת את כולם בפנים". גמגמתי משהו להגנתי, ויצחק, שהכירני מבית הכנסת בפתח תקווה שבו התפללנו יחד, הבין את סקרנותי, קרא לי פנימה והושיב אותי לידו, תוך שהוא מרגיע את הנוכחים ומסביר להם על זהותי (באותם ימים שימשתי בבין הזמנים בקיץ כמרכז קייטנות צא"י בשדה חמד).
כך מצאתי את עצמי עד לרגע היסטורי שאיש מהמשתתפים בו, לא העלה אז על דעתו עד כמה ישפיע על השנים הבאות. רק בחלוף השנים הבנתי שלא הייתי עד רק להחלטה פוליטית, אלא גם לדוגמה נדירה של קבלת הכרעה קשה, ללא ויכוחים, ללא חשבונות אישיים וללא מאבקי אגו.
מאז חלפו קרוב לארבעים שנה. רבים מן היושבים באותה סוכה כבר אינם עמנו, והשבוע הצטרף אליהם גם הרב משה קליין זצ"ל. ספק אם העלה אז על דעתו שהסוכה שבנה לכבוד חג הסוכות תהפוך לערב אחד גם לחלק חשוב בהיסטוריה הפוליטית החרדית. בשבילי, אותה סוכה תישאר תמיד לא רק זיכרון של רגע היסטורי, אלא גם זיכרון של איש עשייה צנוע, שפתח את ביתו לצורכי ציבור ובלי שהתכוון לכך, השאיר אחריו גם סיפור שממחיש יותר מכל את משמעות שמה של הסיעה: "ציות והגשמה". ויהיו הדברים האלה גם כזיכרון קטן לאיש עשייה גדול וצנוע.
דו עט
סוד הבחירות: שש שנים שמר יואב הורוביץ, לשעבר ראש הסגל של נתניהו, על מה שראה ושמע במסגרת משרת האמון שלו . דווקא עכשיו, 77 יום לפני הבחירות ולאחר שחבר לאיזנקוט, החליט שהגיעה העת לחשוף. אם הסכנה הייתה גדולה כל כך, השאלה המעניינת אינה רק מה ידע הורוביץ, אלא כיצד הצליח להתאפק כל כך הרבה זמן.
זיכרון ארוך: אחרי 7 באוקטובר ניסה ניר ברקת, לפי הפרסומים, לגבש מהלך להחלפת נתניהו ללא בחירות. חיים כץ היה בין מי שסייעו לבלום אותו. כמעט שלוש שנים חלפו: כץ מקבל שריון, ואילו נתניהו מצניח את אורן דוברונסקי ומנסה, לפי מקורביו, לדחוק את ברקת במורד הרשימה. מסתבר שיש חשבונות שלא נסגרים, רק ממתינים לפריימריז.
פטור מחתונות: אחד הנימוקים שהוצגו לבית הדין של הליכוד כדי לפטור את שר הביטחון ישראל כ"ץ מפריימריז היה המצב הביטחוני: שר ביטחון במשרה מלאה אינו יכול להתרוצץ בבר מצוות ובחתונות כדי לגייס קולות. מדובר בטיעון משכנע בהחלט. עכשיו נותר לברר האם אחרי הפריימריז חוזר שר הביטחון לקבל הזמנות ולהגיע לשמחות.
ועדת הבינוי: שני מקרי בורות בשידור חי: חה"כ דן אילוז הסביר שהרב יצחק גולדקנופף כיהן כשר הפנים, אף שכיהן כשר הבינוי והשיכון. השדרן איל ברקוביץ' קבע שהחרדים "אף פעם לא מוותרים על ראשות ועדת הכלכלה", כשהתכוון כמובן לוועדת הכספים. אחד מתמודד לכנסת (במפלגת ליברמן), השני פרשן בתכניות אקטואליה. שיעורי בית, מתברר, אינם תנאי סף באף אחד מהתפקידים.
זמן אלול: ונסיים בדברים ששמעתי השבוע בשמו של ראש ישיבת אור ישראל הקטנה, הגאון רבי מרדכי רבינוביץ שליט"א: "אם רבי שמעון ראה בזמן פתיחת ארון הקודש עת רצון מיוחדת ותיקן עבורה את תפילת 'בריך שמיה', איזו עת רצון היא השעה שבה עולם הישיבות כולו פותח את הזמן החדש. כמה תורה מתרבה בעולם, כמה כבוד שמים מתרבה בעולם. איזה יום מסוגל הוא היום הזה, יום פתיחת הזמן".
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
