במשך שנים עקבה מערכת המודיעין הישראלית אחר חסן נסראללה, אחזה בנכס ובשינויים שחלו בו, ובנתה סביבו תמונת מודיעין שהלכה והשתפרה. אלא שבניגוד לנרטיב הציבורי, שלפיו מנהיג חיזבאללה חי כ"עכבר במנהרות" ונמלט כל העת מעיני ישראל, בשגרה הוא חי חיים רגילים לחלוטין. רק בשעת חירום עבר למתחם תת־קרקעי מבוצר, שנבנה במשך עשרות שנים.
במלאות שנתיים לחיסול הדרמטי ששינה את המזרח התיכון, סגן ל', ששירת ברח"ל יעדים ופו"ש בזירת לבנון והיה מעורב במעקב אחר נסראללה ובבניית המטרה לסיכולו, חושף בריאיון מיוחד למגזין החג של "המחדש", את מאחורי הקלעים של אחד הסיכולים המשמעותיים ביותר במלחמה. מהאחיזה שנבנתה במשך שנים, דרך ההטעיה שלדבריו שיחקה לטובת ישראל, ועד הרגע שבו התקבל האישור הסופי: "ברגע שקיבלנו את האישור על נסראללה, וזה הזמן שבו אנחנו אומרים, יש לנו את זה".
תפקידו של סגן ל' היה לעסוק במטרות ובנכסים בזירת לבנון. מאחורי המונח הצבאי "נכס" מסתתרת למעשה עבודת מודיעין ארוכה ומורכבת: להבין כיצד נראה המקום, מה מתרחש בתוכו, מי נמצא בו, מה השתנה בו לאורך הזמן ובעיקר האם המידע שנאסף אכן מאפשר לקבוע שהמטרה נמצאת שם ברגע שבו מתקבלת החלטה לפעול.
הוא מתאר את עבודתו: "אני אחראי על הנכסים, וזה שאומר איך נראית המטרה, איך זה נראה מבפנים, מה המהות של הנכס, מי אמור להיות שם ומתי. אחראי לומר שהיעד נמצא, לעבוד בשת"פ עם צוותי תכנון בחה"א, ולתכלל את כל החלקים שמגיעים מגופי מודיעין נוספים, להביא או לבקש מהם חלקים מסוימים כדי להשלים את ההפללה של המטרה".
"המטרה שנבנתה במשך שנים"
העבודה על נסראללה לא התחילה ערב הסיכול. המטרה נבנתה במשך שנים, כשכל פיסת מידע נוספת יכולה לשנות או לחזק את התמונה. האחיזה ביעד משמעותה לא רק לדעת היכן הוא נמצא, אלא להכיר את הנכס ואת ההתנהלות סביבו במידה שמאפשרת להצליב מידע ממקורות שונים ולהגיע לרמת ודאות גבוהה ככל שניתן.
לדברי סגן ל', המערכת אחזה ביעד במשך שנים ארוכות, ובמהלך המלחמה ידעה כמעט בכל רגע נתון באיזה נכס הוא אמור להיות או עם מי הוא אמור להיות. "אנחנו אוחזים בו ובנכס כבר שנים. אני לא רוצה להגיד במדויק כמה שנים, אבל בא לי להגיד הרבה שנים".
נסראללה עצמו היה יעד קשה במיוחד. הוא ידע שעוקבים אחריו, הכיר את הניסיון הקודם לסכלו והבין היטב את חשיבותו עבור ישראל. "הוא יעד מאוד קשה, הוא מודע לזה שעוקבים אחריו. הוא יודע טוב מאוד שעוקבים אחריו ומחפשים אותו, והוא יודע שהוא חשוב, ולכן הוא עושה את החיים שלנו הרבה יותר קשים, הוא והמעטפת שסביבו".
למרות זאת, האחיזה המודיעינית נמשכה לאורך שנים. "במהלך המלחמה כבר ידענו כמעט בכל רגע נתון, אבל בשגרה ידענו להגיד איפה הוא נמצא, אחזנו בו. ידענו להגיד באיזה נכס הוא אמור להיות או עם מי הוא אמור להיות. הדברים האלה לא ירדו לנו מהידיים אף פעם".
אחד הפרטים הבולטים שעליהם מצביע סגן ל' הוא הפער בין התמונה הציבורית לבין המציאות שהייתה מוכרת בתוך מערכת הביטחון. במשך שנים נוצר בציבור דימוי של נסראללה כמנהיג שנאלץ להסתתר מתחת לאדמה, נע ממקום למקום וחי בפחד מתמיד מפני ניסיון חיסול. אלא שלדברי מי שעקב אחריו מקרוב, התמונה הייתה מורכבת בהרבה.
"בשונה באמת ממה שפורסם בכל השנים האחרונות, ויותר התבהר החוצה אחרי הסיכול, הוא לא היה עכשיו איזה עכבר שחי במנהרות וחי בפחד מישראל. בסוף הוא היה רגיל לגמרי, שחי חיים… לא בא לי להגיד פאר, אבל לא היה חסר לו כלום, בוא נגיד את זה ככה".
בשגרה, אם כן, נסראללה לא חי כפי שרבים דמיינו. בחירום, לעומת זאת, התמונה השתנתה לחלוטין. "ובחירום זה בעצם משתנה. בחירום הוא הופך להיות מה שמדמיינים, נמצא במנהור, מנהור גם ברמה מאוד גבוהה, ובעצם שוהה שם כל המלחמה".
הפער הזה בין התדמית לבין המציאות קיבל משמעות נוספת מבחינת אנשי המודיעין. אם נסראללה אכן האמין שההסתרה סביב מקום הימצאו מספקת לו שכבת הגנה, הרי שהביטחון הזה עצמו יכול היה להפוך לחולשה. לדברי סגן ל', ההטעיה הציבורית סביב מקום הימצאו של נסראללה עשויה הייתה לשחק לטובת ישראל.
"בשיחות פרטיות אחר כך ביני לבין המילואימניקים אנחנו נגיד שזו הטעיה ששיחקה לטובתנו בסוף, כי אם הוא האמין לזה, לפי איך שאנחנו רואים את זה, לא ממודיעין אלא מהערכה שלנו, אנחנו מאמינים שהוא אכל את זה פשוט. הוא זלזל בנו".
הנכס שבו שהה נסראללה בעת הסיכול היה מורכב וגדול במיוחד. לא מדובר היה בחדר בודד או במרחב קטן שאפשר לתקוף באופן נקודתי, אלא במתחם רחב שהשתרע מתחת לבלוק של מבנים. משמעות הדבר הייתה שהמודיעין נדרש לא רק לזהות את המטרה, אלא להבין לעומק את המבנה ואת המתרחש בו.
"מדובר בקומפלקס מאוד מורכב. התקיפה במקום הייתה תקיפה מאוד משמעותית, עם המון המון חימושים, של בלוק שלם שהם מבנים שם וכו'. מדובר בנכס מאוד מורכב ומאוד גדול, שלקח לו עשרות של שנים להיבנות".
המעקב אחר נכס כזה הוא משימה מתמשכת. מבנים משתנים, אנשים נכנסים ויוצאים, שגרת הפעילות משתנה, והמערכת נדרשת להבחין בין שינוי שולי לבין שינוי שיכול להעיד על מעבר של היעד. לכן, גם לאחר שנבנתה תמונה מודיעינית משמעותית, היא לא יכולה להישאר קפואה; היא נדרשת להתעדכן כל הזמן.
הצוות של סגן ל' היה אחראי לאחוז בנכס ובשינויים שחלו בו, אך העבודה התבצעה בשיתוף פעולה הדוק עם יחידות נוספות ועם חיל האוויר. "הצוות שלי היה הצוות שאחראי לאחוז בנכס ובשינויים בו, ולדעת לתת את האישור לכך שהוא נמצא שם ביום פקודה, כמובן בשותפות עם הרבה הרבה יחידות אחרות, אם זה עם חיל האוויר ו-8200 שאחראים באמת על מלא דברים".
"הרגע שבו נפתחה ההזדמנות"
ככל שהתקרב מועד הסיכול, התמונה המודיעינית השתפרה. עוד ועוד מידע הגיע ממקורות שונים, והאחיזה ביעד התחזקה. כל מקור בפני עצמו הוא חלק מהפאזל, אך הערך האמיתי נוצר כאשר המידע מתחבר לתמונה אחת ומאפשר לאנשי המודיעין לומר ברמת ביטחון גבוהה שהמטרה נמצאת במקום שבו היא אמורה להיות.
"בימים שלפני הסיכול אנחנו מבינים את התמונה, אנחנו מקבלים עוד ועוד מודיעין כל הזמן מכל מיני סנסורים שונים, ובעצם משפרים את האחיזה שלנו כל הזמן". ואז, ביומיים שלפני הסיכול, הבינו אנשי המודיעין שנפתחה הזדמנות שעשויה שלא לחזור. "עד שבעצם ממש ביומיים של הסיכול, ביום שלפני ובמהלך היום, אנחנו מבינים שיש לנו פה הזדמנות מדהימה לסכל אותו, הזדמנות שיכול להיות שהיא לא תחזור על עצמה".
ההחלטה לא הגיעה בחלל ריק. היא התרחשה לאחר שחיזבאללה ספג שורת מכות קשות, ובהן מתקפת הביפרים וחיסול בכירים במערך רדואן ובצמרת הארגון. במערכת הביטחון הצטברה ההבנה שהארגון ספג פגיעה משמעותית, אך עדיין המשיך להילחם. "הארגון ספג מכות מאוד מאוד קשות לקראת הסיכול של נסראללה. הבנו שאם אחרי כל המכות האלה, הארגון עדיין נלחם, צריך לתת מכה אחת שתגמור את זה".
ומעל הכול עמדה ההזדמנות שנפתחה. "בנוסף, גם ההבנה שיש לנו פה באמת, כמו שציינתי מקודם, הזדמנות פז. יכול להיות שזו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. אנחנו בנקודה בלחימה שזה באמת יכול להיות הגיים צ'יינג'ר, וזה באמת מה שקורה גם, בעיניי לפחות".
אבל ההזדמנות הראשונה לא הבשילה לביצוע. כמה ימים קודם לכן כבר עלתה האפשרות לצאת לפעולה, והמערכת נכנסה למתח עצום עד לשעות הקטנות של הלילה. לבסוף התקיפה נדחתה. "ההזדמנות הראשונה, הפעם הראשונה שבעצם האירוע הזה עולה, הוא כמה ימים לפני כן. זה היה יום מאוד מלחיץ, ממש עד השעות הקטנות של הלילה, אנחנו עסוקים בתקיפה שעשויה להתרחש. אבל בשעות הקטנות של הלילה אנחנו מבינים שאנחנו לא עושים את זה באותו היום, ועובר עוד יום ללא ביצוע".
הדחייה המחישה עד כמה גם לאחר שמתגבשת הזדמנות מודיעינית, הדרך לתקיפה אינה אוטומטית. נדרשים אישורים, תכנון, בחינת הסיכונים והצלבת המידע עד לרגע שבו ניתן לומר שהמטרה אכן נעולה. רק לאחר מכן, ביום שישי, 27 בספטמבר, ליל שבת שובה תשפ"ו, התקבלה ההחלטה לבצע. "ביום שישי החלטה מתקבלת, ויוצאים על זה ברוגע, החלטה שקולה. כולם כבר מוכנים, את כל הסטרס כבר הורדנו בעצם באותו יום לחוץ, ובאים לזה הכי מוכנים שיש".
הדחייה עצמה הייתה עבור סגן ל' שילוב של פריקת מתח ותסכול, לצד הבנה שמדובר במהלך גדול ממנו. "מצד אחד יש תחושה של פספוס, שאתה לא יודע אם ההזדמנות הזאת תקרה שוב ומצד שני, אני גם מבין שיש פה משהו גדול יותר. אני מבין שזה לא רק אני. בסוף החזירו אותי לתפקיד, אבל זה התפקיד הכי משמעותי באותו רגע, ועד היום גם. עברתי כבר כמעט שניים וחצי תפקידים מאז, ואני עדיין לא רואה משהו שיחזיר לי את אותה משמעות כמו שהרגשתי באותם ימים".
ביום הסיכול עצמו סגן ל' לא ישב פיזית בחדר המבצעים. הוא היה בחפיפה לתפקיד אחר, ישב בבסיס אחר בדרום והיה מחובר מרחוק לוועידה המבצעית. בחדר עצמו ישבו אנשי הצוות, הרמ"ד, חיילים ומילואימניקים שנבחרו למשימה. "שבוע לפני התקיפה, קוראים לי ומודיעים לי שאני עוזב את כל החפיפה וחוזר מיידית לתפקיד שמילאתי עד כה. למרות זאת, ישבתי בבסיס אחר בכלל, בדרום ומשם ניהלתי את הכל.
"באותו יום שישי, אני יושב בוועידה פתוחה, בטלפון האדום שלנו". המשימה דרשה את אנשי המקצוע הבולטים ביותר שניתן היה לרכז סביב המטרה באותו רגע. "כל המילואימניקים והחיילים בסדיר, נמצאים לעומת זאת בחדר ביחד, כך שבמידה מסוימת, אני מפספס את תחושת המתח שהייתה בחדר באותו הזמן".
העבודה נעשתה תחת לחץ עצום, אך סגן ל' מתאר את הלחץ דווקא כלחץ חיובי, שנשען על ביטחון בעבודה שנעשתה לאורך שנים. "לעבור את התחושה הזאת לבד בבסיס אחר היה מאוד מאוד מורכב, לעשות את זה מרחוק היה מאוד מאוד מורכב, אבל זה לחץ, אבל זה לחץ טוב".
מאחורי הרגע הזה עמדו שנים של עבודה מודיעינית. ברגע אחד נדרשו כל השכבות שנבנו לאורך הדרך להתחבר: המידע על האדם, המידע על הנכס, השינויים במבנה, המידע על האנשים שנמצאים בו והתכנון המבצעי שנבנה בהתאם. "בסוף אתה מבין את התחושה שנמצאת עליך, ואתה יודע שזה אחרי שנים של רצון של המערכת והכול. בסוף אתה זה שעושה את זה".
"לא רק לפגוע: השאלה מי נמצא במתחם"
אחת הסוגיות המורכבות ביותר בתכנון התקיפה הייתה הנזק האגבי. במקרה רגיל, הערכת נזק אגבי עוסקת בין היתר במבנים הסמוכים, בשטח שעלול להיפגע ובשאלה אילו אנשים עלולים להימצא בסביבה. כאן נדרש ממד נוסף: להבין מי נמצא בתוך המתחם עצמו ברגע התקיפה.
לכן נעשה שימוש במודיעין כדי להעריך לא רק את המטרה, אלא גם את "המעטפת" שסביבה ואת האנשים שנמצאים במרחב. ההערכה המוקדמת של הצוות עמדה על כ־30 נפגעים לכל היותר בתקיפה כולה, נתון שנחשב פרופורציונלי למעטפת של נסראללה באותה תקופה.
גם תמונת האוכלוסייה באזור השתנתה בזמן אמת. עם תחילת התקיפות עזבו משפחות רבות את אזור ביירות, וההתפתחות הזו זוהתה באמצעות ערוצים ערביים ושולבה בתמונת המודיעין. עבור אנשי המודיעין, גם שינוי כזה יכול להיות משמעותי כאשר בוחנים את תמונת הנזק הצפויה.
החיסול עצמו כלל תקיפה רחבת היקף של המתחם. לצד נסראללה שהה במקום גם עלי כרכי, מפקד חזית הדרום של חיזבאללה, וכן עבאס נילפורושאן, הבכיר האיראני. יחד איתם שהו במתחם עשרות פעילים נוספים שסוכלו בתקיפה. אולם מבחינת סגן ל', עבודת המודיעין לא הסתיימה ברגע שבו החימושים פגעו. אנשי הצוות היו אחראים גם לאישור המטרה, לווידוא הימצאות היעד ולבחינת תוצאות התקיפה.
"בסוף אני גם אחראי לחתום על המטרה, גם אחראי להגיד שזו המטרה, ככה היא נראית. אני גם זה שמעריך שהיעד נמצא במטרה, וגם אחראי לאשר אחר כך מה ה-BDA – התוצאה – מה הנזק שקרה אחרי התקיפה, ואנחנו גם אחראים על זה".
אחד הפרטים המפתיעים ביותר בסיפור הוא דווקא מספר האנשים שעסקו בנסראללה באופן ישיר. הדמות שהייתה במשך שנים אחת המטרות המרכזיות ביותר של מערכת הביטחון לא נחקרה מדי יום על ידי מאות אנשי מודיעין. מאחורי המטרה עמד גרעין מצומצם של חוקרים שהכירו אותה לאורך זמן, ולצידם מעטפת רחבה של יחידות, חיילי חובה, אנשי קבע ומילואים וגורמי מודיעין וטכנולוגיה.
"אני חושב שאם תשאל את רוב האנשים, אתה תחשוב ותאמין שעל נסראללה עבדו מאות אנשים, והוא היה היעד הכי חשוב. הוא באמת היה יעד מאוד משמעותי ומאוד מהותי, אבל בסוף אני יכול לספור את החוקרים שלו, את האנשים שחקרו אותו ביום-יום, ליוו אותו ביום-יום, מרחוק כמובן וזה אולי כמניין האצבעות בשתי כפות ידיים, אולי. אולי טיפה מעבר בתקופות של חילופים ודברים כאלה".
הצוות הקטן הזה הוא, מבחינתו, אחד המפתחות להבנת הסיפור כולו. שנים של היכרות עם היעד אפשרו לאנשים האלה לזהות שינויים, להבין הקשרים ולדעת אילו שאלות צריך לשאול כאשר פיסת מידע חדשה מגיעה. "אלה פשוט אנשים מקצוענים. אני לא סופר את עצמי בעשר, כי אני הייתי הקצין, אני הייתי זה שמתכלל, אבל בסוף היו חיילים בגילי 18 ועד גם מבוגרים 50, שליוו את היעד הזה שנים על גבי שנים בכל אחד מהמצבים שלו, והם הסיבה להצלחה הזאת" מלבד סיעתא דשמיא כמובן.
"האסימון שנפל רק אחרי הסיכול"
רק אחרי שהכול הסתיים, התחילה לחלחל המשמעות האישית של האירוע. בזמן אמת, מבחינת אנשי המודיעין, המטרה הייתה אחת: לוודא שהעבודה שנעשתה במשך שנים אכן מסתיימת כפי שתוכנן, אבל אחר כך, האסימון מתחיל ליפול. "באותו רגע כל מה שעניין אותי זה באמת כל הלחץ והסטרס היה שעכשיו זה יעבוד. רק מתי בפעם הראשונה נופלת לי ההבנה שעשיתי? ברור לי שזה היה משהו גדול, אני לא מפספס את זה, אבל בפעם הראשונה שזה באמת נופל לי, היה בכמה ימים שאחרי".
העבודה המבצעית האינטנסיבית לא הותירה הרבה מקום לעכל את משמעות הדברים בזמן אמת. "בסוף כשאתה בסטרס עבודה, אתה לא שם לב לפעמים לדברים שאתה עושה. היינו פשוט מבצעים, היינו עושים סיכולים על יום-יום, פשוט עובדים, נותנים עבודה, מסיימים, ממשיכים בטוב".
רק בשיחות עם חברים מהמערכת נפל האסימון. "ופתאום כשנופל לך האסימון, ואתה יושב עם חברים ומדברים על מה שקרה, כמובן החברים שרלוונטיים ומותר לך לדבר איתם על זה, פתאום נופל לך האסימון שעשית משהו גדול".
המשמעות התרחבה מבחינתו גם לאירועים שהגיעו לאחר מכן. "כשכמה חודשים לאחר מכן ייפול משטר אסד, אתה מבין שגם לסיכול נסראללה, גם שם יש חלק, ותושבים חוזרים לצפון, ואז פתאום נופלת לך ההבנה של המשמעות הגדולה. שם זה נופל, זה לקח לי הרבה זמן לעכל את התחושה הזאת, האישית".
לצד תחושת המשמעות, אנשי המודיעין נאלצים להתמודד עם סודיות כמעט מוחלטת. גם כאשר מדובר באירוע שפורסם לעולם כולו, חלק גדול מהעבודה שהובילה אליו נשאר חסוי. "זה לא קל. בכלל, בתפקידים שלנו באמ"ן יש עשרות, אם לא מאות, דברים שקורים יום-יום, ואנשים לא יכולים לדבר וחוזרים עם זה הביתה".
ההתמודדות עם הסודיות מתחילה כבר בשלבים הראשונים של ההכשרה. "זה משהו שאנחנו מחונכים עליו אי שם עוד מיום א', לדעתי, בכל קורס יסוד כמעט. אתה מחונך על זה שדבר ראשון צועקים עליך להעיף את הטלפונים החוצה, ומבינים שלא זה".
כשאנחנו חוזרים עם סגן ל' אל הלילה הדרמטי, אחרי ימים מתוחים, הוא מספר על הרגע האחרון בשרשרת: האישור הסופי. מבחינת אנשי המודיעין, גם לאחר שהתקיפה הסתיימה, נדרש לעבור שלב נוסף של בדיקה ואימות לפני שאפשר היה לומר בוודאות שהמשימה הושלמה. סגן ל' מספר כי לא הלך לישון מיד לאחר התקיפה, אלא רק לאחר שהתקבלו האישורים הסופיים על תוצאות הסיכול.
"הלכתי לישון רק אחרי אישורים. רק כשקיבלנו את האישור הסופי, שאנחנו מדברים על נסראללה, אבל גם עלי כרכי, מפקד חזית הדרום, היה בנכס, וגם בדיעבד נגלה שעבאס נילפורושאן, שהיה בכיר איראני, היה בנכס, ועוד עשרות פעילים נוספים שסוכלו איתו".
שנתיים אחרי הסיכול, התמונה המלאה עדיין רחוקה מלהיות חשופה. מאחורי הפיצוץ שהרעיד את ביירות הסתתרו שנים של מעקב, אינספור הצלבות, המתנה לרגע הנכון והחלטה אחת שנדחתה כבר פעם אחת. ואז, אחרי שהכול התחבר, הגיעה ההוראה. החימושים יצאו לדרך, המתחם קרס, ונסראללה כבר לא היה שם. אבל עבור אנשי המודיעין שישבו מול המסכים באותו לילה, הרגע האמיתי הגיע רק לאחר מכן, כשכל הבדיקות הסתיימו והאישור האחרון התקבל: "ברגע שקיבלנו את האישור על נסראללה, זה הזמן שבו אנחנו אומרים, יש לנו את זה".
