אם הייתם יכולים לשנות דבר אחד בבן או בת הזוג שלכם, מה הייתם משנים? מכירים את השאלה הזו?! כמעט לכל אחד מאיתנו יש תשובה לשאלה הזאת. היינו רוצים שהוא יהיה קצת יותר רגיש, שהיא תהיה פחות לחוצה, שהוא ידבר יותר, שהיא תיקח דברים יותר בקלות, שהוא יהיה יותר יוזם או שהיא תדע לפעמים פשוט לשחרר.
הרצון הזה טבעי. כשאנחנו חיים לאורך זמן עם אדם אחר, אנחנו פוגשים שוב ושוב את המקומות שבהם הוא שונה מאיתנו. מה שהיה אולי מעניין בתחילת הקשר, הופך לפעמים למקור של תסכול. אנחנו מתחילים לחשוב שאם בן הזוג היה קצת יותר דומה לנו, החיים היו פשוטים יותר והזוגיות הייתה טובה יותר.
מכאן מתחיל הניסיון לשנות את בן הזוג. אנחנו מסבירים, מבקשים, מעירים ומתווכחים. לפעמים אנחנו קוראים לזה "תקשורת", אבל לא תמיד אנחנו רק מנסים להסביר מה חשוב לנו. לפעמים אנחנו פשוט מנסים לגרום לאדם שמולנו להיות קצת יותר כמו שהיינו רוצים.
אבל מה יקרה אם באמת נצליח? כשאנחנו רוצים לשנות תכונה מסוימת בבן הזוג, אנחנו מדמיינים אותו בדיוק כפי שהוא היום, רק בלי הדבר שמפריע לנו. אותה אישה שאנחנו אוהבים, רק פחות רגישה. אותו בעל, רק פחות עקשן.
אבל בני אדם לא בנויים מחלקים נפרדים שאפשר להוציא מהם תכונה אחת ולהשאיר את כל השאר בדיוק כפי שהיה. לפעמים התכונה שהכי מעצבנת אותנו קשורה דווקא לתכונה שאנחנו הכי אוהבים.
יכול להיות שאתה רוצה שהיא תהיה פחות רגישה, אבל אותה רגישות היא גם זו שגורמת לה להבחין במה שעובר עליך ולראות את הילדים. יכול להיות שאת רוצה שהוא יהיה פחות עקשן, אבל אותה עקשנות היא גם הנחישות שלו והיכולת שלו לא לוותר כשהדברים מסתבכים. ויכול להיות שאתה רוצה שהיא תהיה פחות ספונטנית, אבל דווקא הספונטניות הזאת היא חלק מהחיות והקלילות שמשכו אותך אליה.
אנחנו רוצים להוריד מהאדם שאנחנו אוהבים את החלקים שקשים לנו ולהשאיר את כל מה שאנחנו אוהבים. אלא שבני אדם לא עובדים כך. לפעמים כשאתה מצליח לשנות את הדבר שהפריע לך, אתה מגלה ששינית בדרך גם משהו שלא רצית לשנות.
ואז יכול לקרות דבר מוזר: במשך שנים ביקשת מבן הזוג להשתנות, וכשהוא סוף סוף השתנה, אתה מגלה שאתה פחות אוהב את האדם שנמצא מולך.
יש גם מחיר נוסף לניסיון המתמשך לשנות. כאשר אדם לומד שכדי לשמור על השקט בזוגיות הוא צריך להתאים את עצמו ולוותר על חלקים מעצמו, הוא אולי נעשה בן זוג נוח יותר, אבל גם פחות נוכח בתוך הקשר.
הוא פחות מתנגד, אבל גם פחות מביא את עצמו. הוא פחות מתווכח, אבל גם פחות אומר מה הוא באמת חושב. יש אולי פחות חיכוכים, אבל לפעמים גם פחות מפגש. כי כדי שיהיה מפגש אמיתי, צריכים להיות שם שני אנשים.
וזה אחד הפרדוקסים הגדולים בזוגיות: אנחנו רוצים בן זוג עם אישיות, רצונות ועמוד שדרה, אבל ברגע שהרצון שלו שונה משלנו, אנחנו עלולים לחוות את זה כאיום.
אם היא רוצה להיות לבד, אולי היא מתרחקת ממני. אם הוא לא מתרגש ממה שחשוב לי, אולי לא אכפת לו. אם היא לא מסכימה איתי, אולי היא לא מכבדת אותי. הבעיה היא לא שאנחנו שונים. הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים את השונות כאיום על הקשר.
אז האם לא מבקשים שינוי? בוודאי שכן. בכל זוגיות אנחנו משפיעים זה על זה, מבקשים, מתחשבים וגם משתנים. השאלה היא האם אני משתף אותך במה שקשה לי ומבקש ממך משהו, או שאני מנסה לעצב אותך מחדש כדי שיהיה לי קל יותר לחיות איתך.
אולי לפני שאנחנו מנסים לשנות משהו בבן הזוג, כדאי לשאול לא רק "למה כל כך קשה לי עם התכונה הזאת?", אלא גם: מה אני מקבל מאותו חלק באישיות שלו שאני כל כך רוצה לשנות?"
כי ייתכן שהדבר שמוציא אתכם מדעתכם היום הוא חלק מאותו אדם שהתאהבתם בו פעם. זוגיות בוגרת אינה ניסיון לשייף שני אנשים עד שהם מתאימים זה לזה. היא היכולת להישאר שני אנשים שונים, להשפיע זה על זה ולהשתנות זה לצד זה, בלי לאבד את עצמנו בדרך.
כי לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בניסיון לקבל את בן הזוג שתמיד רצינו, שאנחנו לא שמים לב שאנחנו משנים את בן הזוג שבחרנו.
