היו שהרימו גבה לאחר שנחשף הסלוגן של יהדות התורה "הזכות להיות חרדי". נו באמת, הם שאלו. וכי זה מה שחשוב היום? וכי זה מה שעומד על הפרק? הרי יש כל כך הרבה בעיות נוספות מבית ומחוץ, האם זה מה שהצלחתם לייצר?
התשובה לכך ברורה: פחות משלושה שבועות לבחירות, וככל שמתקדמים להליכה לקלפי, נראה כי הרעיון המרכזי של הבחירות הוא בדיוק כמו הסלוגן של יהדות התורה: "זכותנו להיות חרדים".
"אני מודה שבהתחלה לא הבנתי את הרעיון של הסיסמה הזו. אבל לאחר שאני מסתובב ברחובות ערים שאינן חרדיות ונתקל במבטי זעם, כעס והערות מצד אנשים שונים, אני מרגיש שהזכות להיות חרדי אינה סיסמה נבובה, אלא משפט נחוץ ונדרש", אמר לי השבוע עיתונאי עמית חרדי, שמתוקף תפקידו נפגש לא מעט עם אנשים שאינם שומרי תו"מ. "אני לא מגזים אם אגיד לך שלפעמים אני מרגיש שיותר קל לי להסתובב בחו"ל מאשר בצפון תל אביב ובערים הדומות לה".
וכך, כאשר במשרדי הפרסום של מפלגות האופוזיציה והקואליציה עובדים שעות נוספות כדי לייצר סלוגנים מהונדסים של "אחדות", "ריפוי" או "שינוי", ובד בבד מייצרים כמויות של רעל והסתה נגד הציבור החרדי, בכוורת של יהדות התורה באמצעות משרד הפרסום "קפאין" בחרו דווקא בסיסמה שמקפלת בתוכה את הסיפור כולו: "הזכות להיות חרדי".
במבט ראשון, ובסביבה פוליטית שפויה, סלוגן כזה עשוי היה להישמע בומבסטי וצעקני, ללא שום הצדקה. וכי באיזו עוד דמוקרטיה מערבית נאורה צריך האזרח להיאבק על זכותו לחיות על פי אמונתו וצו מצפונו? באיזה עוד מקום בעולם היו מתערבים לו בתכני לימודיו ומנסים לגרום לו לשנות את אורח חייו?
אולם במגרש הפוליטי שלנו, שבו אבירי "זכויות האדם" מניפים את דגל ה"הכלה" לכל דורש ולכל תופעת שוליים, נעצרת ההכלה הזו בחריקת בלמים צורמת בכניסה לבני ברק ולירושלים. רוצים דוגמה? הנה היא לפניכם.
יאיר גולן, יו"ר מפלגת "הדמוקרטים" (כמה אירוני שהוא מתהדר בשם הזה), הציע השבוע לחוקק חוק שימנע מחרדים לכהן כחברים בממשלה. היה זה לאחר ש"חכימא דיהודאי" בנט, ביקש לקדם חוק שימנע מ"משתמט" לכהן בקבינט. גולן הפליג צעד נוסף קדימה. הוא לא אמר "עריקים" ולא אמר "משתמטים". הוא אמר "חרדים".
כך או כך, ההצעות הללו מסבירות מדוע הסלוגן שנראה בתחילה מופרז ומופקע מהמציאות, הפך לפתע למדויק כל כך. על רקע גלי ההסתה והניכור, המילה "זכות" כבר אינה רק חלק מסיסמת בחירות. היא עצמה עומדת על הפרק.
לא רק זכות אזרחית
"הזכות להיות חרדי" אינה רק סיסמת בחירות. היא מבטאת תפיסת עולם שלמה, שאולי נשכחה מעט בשנים שבהן היו שהתרגלו להתנצל, להסביר ובעיקר להתגונן. אולם עתה על רקע גלי ההסתה, הניכור ושנאת עמי הארצות ששוטפים את הרחובות ואת האולפנים, הגיע הזמן לומר את הדברים בפשטות: אנחנו לא מתנצלים ולא מתפשרים על עצם היותנו חרדים.
זהו כבר לא מאבק טקטי על סעיף כזה או אחר בוועדת הכספים, ואפילו לא התנצחות שגרתית על נוסח חוק או הצעה לסדר. זהו מאבק על הזכות הבסיסית להיות חרדים. אנחנו לא צריכים להתחנן על נפשנו, לא צריכים לבקש רשות להיות מי שאנחנו, ובוודאי שלא צריכים להתבייש. מי שצריכים להשפיל מבט הם אלו שהפכו את רדיפת לומדי התורה לקרדום פוליטי לחפור בו כדי לקושש עוד מנדט או שניים.
נפתלי בנט, שניסה בעבר להיות הוגן יותר, הודה בעצמו כי כל המפלגות מנסות לקושש מנדטים על גב החרדים. והנה, זה בדיוק מה שהוא עושה היום. בזמנו, כאשר כיהן כראש ממשלה, התפארו היחצנים שלו, שהוא מצא תוכי ליד ביתו ברעננה והציל אותו. נראה שמאז הוא בלע את התוכי הזה. כמעט בכל פעם שהוא נשאל על סוגיה כזו או אחרת, התשובה שלו קבועה: "חרדים, חרדים". כך היה גם כאשר נשאל על המטוס מדובאי וכך בסוגיות אחרות. התוכי מדבר מגרונו.
כאן בדיוק המקום להיזכר בדבריו חוצבי הלהבות של יו"ר דגל התורה הראשון, ח"כ הרב אברהם רביץ זצ"ל, שהכריז בקולו הרועם את המשפט המפורסם שקיפל בתוכו תפיסת עולם שלמה: "אנו קיימים, יען כי אנו קיימים!". הדברים נאמרו אמנם בהקשר אחר, אבל במשמעות הנרחבת של היום, זו בדיוק הדגשת הזכות להיות חרדי. זכות נחרצת, בלי רגשי נחיתות ובלי צורך באישור כניסה מהפריץ הפוליטי התורן.
לסנטימנט הזה בדיוק מחזירה אותנו הסיסמה הנוכחית: במערכה הזו לא מחפשים "התחשבות" ולא מנהלים משא ומתן על נושאים שהם ציפור הנפש שלנו. המערכה היא על החינוך כפי שאנו חונכנו, על עולם התורה ועל הזכות הפשוטה לחיות כחרדים בארץ ישראל.
אבל יש כאן גם משהו נוסף וחשוב: הזכות להיות חרדי אינה רק "זכות אזרחית" שעליה צריך להגן בקלפי. היא בראש ובראשונה זכות עצומה וגדולה שנפלה בחלקנו אנו להיות חרדים. את הזכות הזאת שום קמפיין הסתה לא יוכל לקחת מאתנו.
מי שחושב שרק יד המקרה הביאה השבוע למעצרים של בני ישיבות "עריקים" ולמיחזור סרטונים ישנים בתקשורת, במטרה ללבות את הוויכוח סביב הגיוס, שימשיך לחשוב. בפועל, נראה שהכול מתוזמן.
התקשורת מתקשה להשלים עם העובדה שנתניהו מצליח להוביל סדר יום ביטחוני, בפרט לאחר אירוע המטוס, ובמקביל להדהד את אזהרות הקבינט מפני התלקחות מחודשת. לפיכך היא עושה הכול להחזיר לסדר היום את הגיוס כדי לנגח את הממשלה ולסייע לאופוזיציה.
אנשי תקשורת מודים בגלוי בחידלון האופוזיציה. די לשמוע את ברק סרי ופרשנים נוספים המבכים את מצבה, "שיביא חלילה לניצחון נתניהו". במסגרת זו מיחזרה כאמור התקשורת סרטון ישן, גררה תגובות ויצרה דרמה סביב הגיוס והחרדים.
גם היועצים האסטרטגיים אינם טומנים ידם בצלחת. משה קלוגהופט, שהגה בזמנו את סיסמת "ברית המשרתים", האיץ השבוע באופוזיציה שלא לרדת מהנושא, שלדבריו הוא היחיד שיכול להזיז קולות בין הגושים. "אני במקומם הייתי עושה עצרת גדולה לפני הבחירות בנושא הגיוס", הציע. אל נתפלא אם זה יקרה.
מי שהצטרפה למערכה היא היועמ"שית, שהפכה זה מכבר ליו"ר האופוזיציה בפועל. יחד עם צוותה, ובראשו המשנה גיל לימון, פרסמה השבוע, שלושה שבועות לבחירות, מכתב הקורא לצבא להגביר מעצרים יזומים של לומדי התורה. העיתוי מעורר תהיות והמטרה ברורה: להעלות שוב לסדר היום את הגיוס, ההפגנות, והמחאות כדי לסייע לאופוזיציה ולפגוע בממשלה. אם איזנקוט נכשל ביצירת סדר יום, הוא יכול סמוך על היועמ"שית וצוותה שיעזרו לו. לימון הגיוס (תרתי משמע).
העובדה שבתקופת החגים לא היו מעצרים, ואפשר היה להמשיך עם זה עד לאחר הבחירות, אינה משנה ליועמ"שית הפוליטית. לצורך כך גייסה גם את המשטרה שמעכבת את "העריקים" עד להגעת המשטרה הצבאית.
"אני פונה לשר בן גביר, האחראי על עבודת המשטרה, אל תיתן את ידך להגברת המעצרים של לומדי התורה דווקא עכשיו, בתקופת הבחירות", אמר יו"ר יהדות התורה, ח"כ הרב יעקב אשר. לדבריו, גלי בהרב מיארה פתחה בקמפיין בחירות ומשתמשת במשטרה כזרוע פוליטית ליצירת כאוס וקרע בעם.
מאחורי הקלעים נשמעו גם טענות שלבן גביר נוח לשתוק כדי להביך את המפלגות החרדיות ולגרוף קולות על חשבונן. "כאשר בן גביר רוצה, הוא יכול להתערב", טענו.
מי שעומד כאמור לצידה של היועמ"שית ונחשב כמוח מאחורי כל העניין, הוא המשנה שלה, גיל לימון. הפרשן עמית סגל כתב עליו בעבר: "הרבה אנשים מסכנים את הדמוקרטיה בישראל. ספק אם יש אחד שמסכן אותה יותר מגיל לימון". סגל תיאר אותו כמנוע העיקרי מאחורי מהלכי היועמ"שית.
אם איזנקוט ייבחר, לא מן הנמנע שנמצא את לימון בעמדת היועמ"ש הבא. ואז הלימון יהיה הרבה יותר מר לכולם.
"קטרי האמונה": מהקידוש במנהרות ועד הסליחות ההמוניות בכותל המערבי ובכיכר החטופים
אם הציבור בישראל היה ניזון רק מכלי התקשורת הנשלטים בידי השמאל, הוא לא היה ער למתחולל כאן בשלוש השנים האחרונות מאז הטבח הנורא, ובעיקר בחודש אלול האחרון, טרום החגים. פה ושם דיווחה אמנם התקשורת על התחזקות המסורת והאמונה בקרב צעירים, אך הדיווחים הללו נעשו בעיקר במסגרת פוליטית, בניסיון להבין את משמעותה לאופן הצבעתם בבחירות הקרובות.
בפועל משהו קורה כאן. משהו שאין להתעלם ממנו. זו לא תנועת חזרה בתשובה המונית, כפי שהיה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל זו בהחלט התקרבות גדולה למסורת. ראינו זאת בלילות הסליחות, כאשר המונים נהרו לכותל המערבי במספרים שלא זכורים משנים עברו. בד בבד צעירים רבים מבקשים להניח תפילין, ללבוש ציצית ולהגיע לבתי הכנסת. תלמידים מתעמתים עם מורים ומנהלים בדרישה להניח תפילין בבתי הספר. רוח חדשה מנשבת בארץ. הניצוץ היהודי מורגש לעיני כל.
קשה להצביע מי אחראי לכך. אין ספק שהניסים הגדולים שעברו על עם ישראל, לא נעלמו מעיני אותם צעירים. אבל יש גם כמה אנשים שיש להם חלק בכך: החטופים ששוחררו מהמנהרות, גילו עד כמה התחברו שם לבורא עולם ומאז אינם מפסיקים להודות לו. חלקם רואים בכך שליחות של ממש.
כך התרשמנו אישית במהלך חוה"מ סוכות, כאשר הגענו לסוכתו של יו"ר יהדות התורה, ח"כ הרב יעקב אשר לדון בנושאים שעל הפרק. בעוד אנו נכנסים, יצאו משם משפחות קופרשטיין ומשפחת אסף חממי הי"ד, שהגיעו יחד עם איש התקשורת ר' ישראל כהן שנטל על עצמו מאז הטבח, להיות שליחם לבתי גדולי ישראל וכן לאישי הציבור החרדים. הביקור נועד במהותו להודות לח"כ הרב אשר על פעילותו במשך כל שלוש השנים מאז הטבח למען החזרת החטופים ובמקביל על סיועו למפעל ההנצחה של אסף חממי הי"ד. הוריו כבר תרמו ספר תורה לזכרו ועתה הם מבקשים גם להקים בית כנסת לעילוי נשמתו.
המשפחות לא הפסיקו להרעיף דברי שבח על פעילות כל נציגי דגל התורה לאורך כל הקדנציה, לכל בקשה שהוגשה על ידם. "עזרתם לנו רבות לקצר הליכי בירוקרטיה כאלו ואחרים", אמרו לו. בר קופרשטיין סיפר כי משימת חייו מאז שחרורו היא לחשוף ולספר לכמה שיותר צעירים על האמונה שליוותה אותו במנהרה. "אתם הקטרים שגורמים לציבור גדול של צעירים לשוב למסורת וליהדות", אמר להם הרב אשר.
קופרשטיין סיפר כי בשבי הבין שגורלו נתון רק בידי בורא עולם. "היינו שישה חברים יחד. יום אחד הגיעו השובים ואמרו: אנחנו צריכים להרוג שלושה ולהשאיר שלושה. תגידו מי הורגים ומי נשאר, ולא, נהרוג את כולכם". קופרשטיין לא נשבר: "אמרתי לעצמי: אני בידי בורא עולם". השובים ראו שהאיומים אינם שוברים את רוח החטופים וחדלו מהם.
"עשינו קידוש על מים, הרחנו בהבדלה תרופה לצורך בשמים ובירכנו בורא מאורי האש על פנס", סיפר. "מאז השחרור אני מרגיש ממש בשליחות", הוסיף, ותיאר את התפילות והסליחות שארגן בכיכר החטופים. משפחת חממי מצידה הגישה לרב אשר "מגן תודה" על פעילותו. כשפגשנו אותם ביציאה מהסוכה, עדיין ניכרה התרגשותם.
את כל זה לא נשמע ולא נקרא כמובן בכלי התקשורת הכלליים. לכן בדיוק אנחנו כאן.
מלכודת הסקרים: מדוע גם 55 מנדטים לנתניהו עשויים להספיק לאיזנקוט לבצע מהפך
לא כדאי וממש לא רצוי להתרשם מ"סקרי הבהלה" האחרונים של ערוצי התבהלה, החוזים עלייה לגוש הקואליציה וירידה לגוש האופוזיציה. זה לא שפתאום אותם סוקרים "חזרו בתשובה" והחלו להשתכנע מהסקרים של פילבר. ממש לא. ייתכן שמאחורי הסקרים הללו מסתתר ניסיון להרדים את מצביעי הימין ולהשאירם בבית. מסתבר שגם באותם ערוצים, הבחינו לפתע בהתעוררות בימין, לאחר שכבר היו משוכנעים שרבים מהם יישארו בבית, והם מנסים להרדימם שוב באמצעות פייק סקרים.
השבוע העניקו הסקרים לגוש הקואליציה 55 מנדטים, בעוד גוש האופוזיציה ירד ל-50, לאחר שכבר הגיע בעבר ל- 58–59. "האופוזיציה כשלה", יבבו הפרשנים. אלא שאם אלה יהיו התוצאות, נתניהו ילך הביתה ואיזנקוט יקים ממשלה.
החשבון פשוט. כתבנו אותו בעבר ונחזור עליו: בלי 61 מנדטים לגוש נתניהו, אין לו שום סיכוי להמשיך בתפקידו גם לא כראש ממשלת מעבר. איזנקוט כבר הודיע כי הוא יקים בכל מקרה ממשלת מיעוט בהסתמך על הימנעות הסיעות הערביות, גם אם ממשלה כזו לא תחזיק מעמד לאורך זמן.
התירוץ כבר מוכן: ממשלת "רוב ציוני". איזנקוט יוכל לטעון שלמרות יתרונו המספרי של גוש נתניהו, דווקא לו יש רוב ציוני, משום שהמפלגות החרדיות אינן ציוניות. באותו "רוב ציוני" ייכללו גם ח"כים מהדמוקרטים, שהאשימו את צה"ל בהרג מכוון של תינוקות ובביצוע פשעים במלחמה. ציוניים מושלמים.
השר לשעבר חיים רמון, מומחה פוליטי שיודע לחזות מהלכים, הסביר השבוע את משמעות התרחיש: לאחר הקמת ממשלת מיעוט, יידרשו 61 חברי כנסת כדי להפילה בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית. בינתיים, לדבריו, יוכלו אנשיה להשתלט על מוקדי הכוח בכנסת ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. בהמשך ינסו להרחיב את הממשלה, ואם ייכשלו, ילכו לבחירות נוספות.
אלא שהסיפור אינו מסתיים כאן. לפי הפרסומים, מתגבש סיכום בין מפלגות האופוזיציה לסיעות הערביות לקידום מיידי של חוק שימנע מנאשם בפלילים לקבל מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה. זאת גם בלי שתוקם תחילה ממשלה חדשה, ובלבד שיימצא רוב של 61 ח"כים לחקיקה. המשמעות: אם החוק יעבור ויעמוד בביקורת משפטית, הוא יחסום את דרכו של נתניהו להרכבת ממשלה גם לאחר בחירות חוזרות.
זו הסיבה שאיזנקוט חוזר ומכריז ש"תם עידן נתניהו", ואף מדבר על אפשרות שאחת המפלגות החרדיות תימנע בהצבעה על ממשלתו. שורה תחתונה: 55 מנדטים לגוש נתניהו הם זריית חול בעיני הציבור. כל עוד אין לנתניהו 61 מנדטים, הוא יכול להתחיל להכשיר את ביתו הפרטי בקיסריה כמעון ראש הממשלה לשעבר.
קמפיין ההתרעות נגד נתניהו מול עדות שליח ביידן
באורח פלא, ככל שמתקרבות הבחירות, כך מתרבות ההתרעות שנתניהו קיבל, לכאורה, לפני טבח שמחת תורה. מצרים התריעה, איחוד האמירויות הזהירה, חמאס העביר מסר, ועכשיו גם המזכיר הצבאי לשעבר, אבי גיל, מצטרף למקהלה. כמעט שלוש שנים חלפו מאז הטבח, אבל דווקא עכשיו נדמה שכולם נזכרים במה שידעו, במה ששמעו ובמה שלדעתם נתניהו היה אמור להבין.
חלק מהפרסומים כבר נתקלו בהכחשות. יואב גלנט דחה את הטענות על ההתרעה המצרית כפי שהוצגה, בשב"כ הבהירו כי המסר מחמאס לא עסק במתקפת שבעה באוקטובר, וגם איחוד האמירויות הכחישה את הפרסום על שיחת האזהרה. כל זה רק מחזק את החשד שתזמון ההתרעות אינו מקרי, כמו גם הניסיון להפוך טענות שנויות במחלוקת לעובדות מוגמרות.
בתוך כל אלה עולה שאלה החוזרת על עצמה: כיצד נתניהו מצליח להיכשל פעם אחר פעם במינויים האישיים שלו. כיצד אנשים שזכו לאמונו, ישבו בלשכתו ונחשפו לסודותיו, הופכים בהמשך למבקריו החריפים. פרופ' משה כהן אליה כבר המליץ לו להפסיק למנות אנשים שמזוהים עם הצד השני. אולי הגיע הזמן שנתניהו יבדוק לא רק את ההתרעות שקיבל, אלא גם את האנשים שבחר לקבל מהן התרעות.
במקביל לקמפיין ההתרעות, התפרסמה השבוע עדות מעניינת במיוחד דווקא מכיוון שאינו חשוד באהדה לנתניהו. ברט מקגורק, שליחו של הנשיא ביידן למשא ומתן על החטופים, מספר כי חמאס הוא שהכשיל שוב ושוב את העסקאות, הציב דרישות בלתי אפשריות וביקש להחזיק בחטופים במשך שנים.
לדברי מקגורק, הלחץ הצבאי היה גורם מכריע בהשגת העסקאות, וללא הלחץ על סינוואר ייתכן שהחטופים היו נותרים בשבי שנים ארוכות. מדובר בעדות חשובה במיוחד לאחר שנים שבהן הוטחה בנתניהו שוב ושוב ההאשמה כי הוא שמעכב את שחרורם משיקולים פוליטיים.
האם מישהו יבקש סליחה על האשמות השווא? האם מישהו יגנוז את הספר 'מר הפקרה'? מדובר כמובן בשאלות רטוריות.
דו עט
תם הטקס: יש פוליטיקאים שלא מחמיצים הזדמנות להשתתף בטקס ממלכתי. ויש את יאיר לפיד, שלא מחמיץ הזדמנות להחמיץ טקס ממלכתי. השבוע שוב נעדר יו"ר האופוזיציה מהטקס הממלכתי לציון הטבח. לכאורה, זכותו. אלא שאצל לפיד ההיעדרות כבר הפכה למסורת. שוב ושוב הוא נעדר מטקסים ממלכתיים. ללפיד יש כמובן הסבר לכל היעדרות. אלא שכאשר התירוצים מצטברים, מתגנב החשד שאולי הוא מתעצל ואין לו כוח להגיע ולשמוע נאומים ארוכים. כך או כך, נראה שלפיד אימץ לעצמו פרשנות מקורית לצמד המילים "תם הטקס". אצלו, מתברר, הטקס מסתיים עוד לפני שהתחיל.
גולן החבלן: מבין ראשי מפלגות האופוזיציה, דווקא יאיר גולן הוא היחיד שאומר את האמת. את כל מה שחבריו מנסים להסתיר, לטשטש ולעמעם, הוא אומר בקול רם: צריך להקים ממשלה עם הערבים. ליברמן, ששומע את הדברים, יוצא מדעתו. שוב ושוב הוא מבקש מגולן לסגור את הפה, ואף קבע שהאויב הגדול ביותר של גולן הוא פיו שלו. אלא שגולן מתקשה להתאפק וממשיך לחבל ולחשוף את מה שחבריו מעדיפים להשאיר עמוק בתוך חדרי המשא ומתן. מבחינת הליכוד, מדובר במתנת בחירות. בעוד ראשי האופוזיציה משקיעים הון בקמפיינים וביועצים אסטרטגיים, גולן עושה עבור נתניהו את העבודה בחינם ומשמש בפועל כראש מטה ההסברה שלו. הוא בהחלט יכול לדרוש תמלוגים.
עימות מדומה: ישבו חכמי הקמפיין של איזנקוט חיפשו דרך להסיט את סדר היום לעבר מועמדם ולבסוף מצאו "רעיון מבריק": גדי יזמין את נתניהו לעימות פומבי. ואכן איזנקוט מיהר לשגר מכתב לראש הממשלה, לדאוג לפרסומו ולהכריז שאם נתניהו לא יתייצב, סימן שהוא מפחד. מכאן התגלגל הקמפיין למודעות, לשלטי ענק ואפילו למשאית שחנתה מול בית ראש הממשלה עם שלט גדול המזמין לעימות. המטרה המשנית הייתה לקבע את מעמדו של איזנקוט כראש גוש האופוזיציה. עימות, כמובן, לא יהיה. מאז בחירות 1999 לא נערך כאן עימות כזה. בינתיים בליכוד דווקא נהנו מההזמנה והשיבו בשאלות משלהם: האם איזנקוט מתכוון להגיע לבדו, או יחד עם מנסור עבאס ויאיר גולן? והיו גם שהציעו בשובבות לערוך את העימות באנגלית, כדי שהציבור יוכל להתרשם מ"כישוריו הדיפלומטיים" של איזנקוט. בסופו של דבר, איזנקוט צריך לומר תודה לנתניהו שלא נענה להזמנה. כך לפחות נחסך ממנו העימות. ולא רק באנגלית.
מתנה משפטית: מתנת הבחירות האמיתית לנתניהו עשויה להגיע דווקא ביום ראשון, כשאביחי מנדלבליט, היועמ"ש לשעבר, יעלה לדוכן העדים, כשבע שנים לאחר שהחליט להעמיד את נתניהו לדין במשפט שאינו נגמר. מנדלבליט צפוי להישאל שאלות קשות על אישור חקירות ראה"מ, על התנהלות החוקרים ועל הפערים בין כתב האישום לבין הראיות שנחשפו במהלך המשפט. גם היחלשות סעיף השוחד צפויה לעלות. מבחינת נתניהו, עצם העדות עשויה להפוך לתשדיר בחירות שיחזק את טענותיו על משפט תפור. עכשיו גם אפשר להבין מדוע מנדלבליט ביקש לדחות את עדותו בשל פתיחת השנה האקדמית, בעוד נתניהו נדרש להעיד גם בעיצומה של מלחמה. נותר רק לראות כיצד תסקר התקשורת הכללית את העדות. אחרי הכול, יש תשדירי בחירות שלא צריך לשדר. במיוחד כשהם משרתים את הצד הלא נכון.
החוט המקשר: בין נס המטוס לאסון שמחת תורה מפריד עולם ומלואו, אבל כחוט השני עוברת ביניהם תזכורת אחת שכל יהודי מאמין מכיר: "אם ד' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר". כשיש שמירה משמיים, גם אינסטלטור פשוט יכול להציל מטוס שלם. ואם אין שמירה עליונה, הצבא וחיה"א החזק מתחבאים ומחפשים מחסה בשירותים של גני יהושע…
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
