אין עיתונאי, איש תקשורת או מי שנחשב "מעורבב" מבפנים, שלא נתקל בשבועות האחרונים בשאלה הקבועה: אז מה אתה אומר? מה יהיו התוצאות? הדבר מזכיר את הימים שקדמו לתקיפה באיראן, כאשר בכל יום נדמה היה שהתקיפה בפתח. גם אז חזרה אותה שאלה: "מה אתם יכולים לחדש מעבר למה שכבר כתוב בעיתון?"
אז כהיום, לא היה בידינו מידע מוקדם. ובכל זאת, יש הבדל: לגבי איראן אפשר היה להיאחז בהערכות המודיעין וגורמי הצבא. אולם בכל הקשור לתוצאות הבחירות, קשה למצוא אינדיקציה מהימנה שתאפשר לחזות את התוצאה. הסקרים כבר מזמן איבדו בעיני רבים מאמינותם, בפרט כאשר הפערים הגדולים ביניהם הולכים ומצטמצמים דווקא בשבועיים האחרונים. הדבר מעורר שוב את השאלה עד כמה הושפעו קודם לכן מהאג'נדה של ערוצי החדשות שבהם פורסמו.
גם "אנשי המספרים", היודעים לנתח היטב את מגמות ההצבעה בכל מערכת בחירות, מתקשים הפעם לעשות זאת. המשתנים רבים מדי: מפלגות קטנות שעלולות ליפול מתחת לאחוז החסימה ולשנות לחלוטין את חלוקת המנדטים, ואחוזי הצבעה שקשה לחזותם. ההערכה היא שהפעם צפויה השתתפות גבוהה במיוחד, ואולי אף חסרת תקדים.
לראשי המפלגות, ובעיקר לנתניהו, נוח לדבר על תיקו. מדובר בריטואל קבוע: עד שבועיים לבחירות מדברים על "ניצחון גדול", ובשבועיים האחרונים עוברים לאזהרות מפני תיקו ואף הפסד. המטרה ברורה: למנוע שאננות ולהוציא את התומכים מהבתים לקלפיות.
נתניהו כבר החל בכך, והפעם מוקדם מהרגיל. בדרך כלל הוא פותח בבליץ ראיונות כשבוע לפני הבחירות, אך הפעם הקדים בשבוע. עד יום הבחירות הוא מתכנן להגיע לערים שבהן זכה הליכוד לתמיכה רחבה, בניסיון למצות את פוטנציאל ההצבעה. שלב השכנוע הסתיים. עכשיו עוברים לשינוע.
מנגד, בגוש האופוזיציה משוכנעים שהבייס שלהם ייצא להצביע בשיעורים גבוהים, ואפילו מחו"ל יגיעו גדודי מצביעים. לפיכך מסתובבים איזנקוט ובנט דווקא במעוזי הליכוד, בניסיון לשכנע מצביעים לעבור אליהם.
ועכשיו, לנוכח תחזיות התיקו, לתרחישים האפשריים. הם אינם מחדשים הרבה, ובכל זאת ראוי למנות אותם: אחדות, רוטציה, הפרת הבטחות או בחירות נוספות.
התרחיש הראשון הוא ממשלת אחדות. הרצוג כבר מדבר עליה בפומבי, ואחרים מצטרפים. מדובר בממשלת רוטציה בין נתניהו לאיזנקוט, כפי שנרחיב בהמשך. מבחינת נתניהו פירוש הדבר ויתור על מחצית הקדנציה; מבחינת איזנקוט, נטילת סיכון לא מבוטל, לנוכח מה שאירע לבני גנץ באותה סיטואציה.
התרחיש השני: אחת ממפלגות האופוזיציה תפר את הבטחותיה ותחבור לנתניהו בתמורה למינויים וכיבודים. כך, למשל, בנט, שהצהיר השבוע ( וחזר בו), שנתניהו יכול להיות שר בממשלתו, עשוי למצוא את עצמו דווקא שר בממשלת נתניהו. התרחיש השלישי הוא סבב בחירות נוסף, כפי שכבר אירע בעבר בהיעדר הכרעה.
ויש גם תרחיש רביעי: ממשלת מיעוט בראשות איזנקוט, תחת צמד המילים המתעתע "רוב ציוני". ממשלה כזו תזדקק לתמיכת המפלגות הערביות בהצבעת האמון, תנסה לבצע שינויים מהותיים בכנסת, ולאחר מכן עשויה להוביל לבחירות נוספות. גם על האפשרות הזאת נרחיב בהמשך.
כך או כך, שבוע וחצי לפני הבחירות, השאלה כבר אינה מי ישכנע יותר מצביעים. השאלה היא מי יצליח להביא אותם לקלפי ומה יעשה עם המנדטים שיקבל ביום שאחרי.
סיכון לא מחושב
משפט ידוע ומפורסם בכל מערכת בחירות קובע שכאשר שני יריבים מנהלים את אותו קמפיין בחירות, אחד מהם טועה בגדול. ההקשר לבחירות הללו ברור: גם נתניהו וגם גוש איזנקוט אינם רוצים לראות את מפלגת "עמך ישראל" של עופר וינטר בכנסת הבאה.
איזנקוט חושש שווינטר ילך עם נתניהו, בנט וליברמן חוששים שהוא נוטל מהם קולות, ואילו נתניהו סבור שווינטר לא יעבור את אחוז החסימה וישרוף קולות לגוש הימין. אלא שהחשש של נתניהו אינו מסתיים כאן. הוא סבור שגם אם וינטר יעבור, הוא עלול ללכת עם ליברמן. לפיכך מנהל הליכוד קמפיין אגרסיבי נגד וינטר, בניסיון להביא לפרישתו עוד לפני הבחירות.
וינטר עצמו עשוי מחומר קשיח ואינו מוכן לוותר. מאז תחילת הקמפיין עשה לא מעט שגיאות, בעיקר בהתבטאויות בלתי נשלטות. במקום לשתוק ולהתמקד בקמפיין שלו, החל להתנגח עם כל הסובבים אותו. אולם עתה, ככל שההתקפות עליו גוברות, הוא עוטה שריון על גבו ומתנהג כבריון השכונתי.
כך או כך, לא כולם בליכוד ובימין סבורים כמו נתניהו שיש להוריד את וינטר ויהי מה. יש הסבורים שדווקא וינטר הוא היחיד שמסוגל להעביר קולות מליברמן לגוש נתניהו, ולכן היציאה נגדו היא טעות. לדבריהם, וינטר עשוי להיות האיש שיכריע האם תוקם ממשלת נתניהו, או ממשלה של הגוש הנגדי.
נתניהו לוקח אפוא סיכון לא מחושב בהתנהלותו מול וינטר. אם וינטר יעבור, הוא עלול להתנקם בו פוליטית. אם לא יעבור, הוא עלול לשרוף קולות רבים לגוש הימין. וינטר עצמו הצהיר בתחילת המערכה שהוא תומך בממשלת נתניהו, אבל לנוכח הקמפיין נגד מפלגתו, לא מן הנמנע שישנה את עמדתו ויטען שהתנהלות נתניהו היא שגרמה לכך.
תסריט מעניין נוסף, שמסתובב במערכת הפוליטית: וינטר עובר את אחוז החסימה וזוכה בארבעה חמישה מנדטים. תחילה הוא נאמן להבטחתו וממליץ על נתניהו, שמגיע לנשיא עם תמיכתם של יותר מ-60 חברי כנסת. בד בבד חוזר וינטר על דרישתו שלא לשבת עם "יהדות התורה" עד להסדרת חוק הגיוס.
נתניהו מתחיל במלאכת הרכבת הקואליציה ומקבל 28 ימים לצורך כך. לאורך התקופה מקשיח וינטר את עמדותיו ואינו זז מהבטחת הבחירות שלא לשבת עם החרדים. נתניהו אינו מצליח להקים ממשלה ומחזיר את המנדט לנשיא המדינה.
כאן נכנסים לתמונה איזנקוט וליברמן. השניים פונים לווינטר ומבקשים את תמיכתו. וינטר מצדו מסביר כי עמד בהבטחת הבחירות שלו והמליץ על נתניהו, אלא שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה. לכן, הוא מודיע, אין מנוס מהעברת תמיכתו לגוש הנגדי.
איזנקוט מצליח להקים ממשלת מיעוט, מחליף את יו"ר הכנסת ומקדם את "חוק הנאשם", שנועד למנוע מנתניהו לקבל שוב את המנדט להרכבת הממשלה. לאחר מכן הוא מוביל לבחירות חוזרות, בתקווה שהחוק יחסום את דרכו של נתניהו גם בסיבוב הבא.
כך, בתסריט הזה, דווקא וינטר, שנתניהו ניסה להוריד מהמרוץ, הופך לאיש שמוריד את נתניהו מהשלטון. הנקמה הפוליטית תהיה קרה, אכזרית ומושלמת.
נתניהו כנראה מודע לסיכון הזה, אבל הדבר אינו מונע ממנו להמשיך בקמפיין האגרסיבי נגד וינטר. הקלפי יוכיח מי צדק.
בלון ניסוי
השבוע הפוליטי התאפיין בקרב על המפלגה הגדולה ביותר. נתניהו ואיזנקוט עברו מקרב בין גושים לקרב אישי, וכל אחד מנסה לגדול על חשבון שותפיו: נתניהו על חשבון בן גביר, ואיזנקוט על חשבון חבריו לאופוזיציה. איזנקוט מבקש לפתוח פער מהליכוד ולבסס את מנהיגותו בגוש, ובמקביל ללקט קולות ממאגרי הנדל- זליכה ומהציונות הדתית הליברלית.
אחת ההערכות היא שהשניים, נתניהו ואיזנקוט, נערכים כבר לאפשרות של ממשלת אחדות ברוטציה. במקרה כזה, ראש המפלגה הגדולה ידרוש לכהן ראשון. התרחיש הזה הוזכר כאן לא פעם בעבר, והשבוע הוא זוכה לאזכור נוסף. מי שהעלה אותו על השולחן הוא נשיא המדינה יצחק הרצוג שהפריח בלון ניסוי בוועידת "ידיעות אחרונות". הרצוג דיבר בשבח ממשלת אחדות במקרה של תיקו, והבטיח לפעול למניעת בחירות נוספות. באופוזיציה תקפו את היוזמה כ"ממשלת אחדות מזויפת" שבה נתניהו שוב ירמה את שותפיו.
מנגד, השר מיקי זוהר אמר כי אם איזנקוט יעמוד בראש המפלגה הגדולה, יציע לו רוטציה. גם בן גביר מעריך שנתניהו חותר לממשלה עם איזנקוט שתשאיר אותו בחוץ, וב"עוצמה יהודית" כבר מנהלים סביב החשש הזה קמפיין.
אם בוחנים את הדברים לעומקם, אין לשלול את האפשרות הזו. נתניהו, שכנראה זו הקדנציה האחרונה שלו, ירצה לסיים אותה בממשלה רחבה ולצורך כך יהיה מוכן להעניק רוטציה לאיזנקוט, כאשר הוא זה שיהיה ראשון. הוא אמנם מצמיד לאיזנקוט את הכינוי "שמאל" אבל לא יכול להתעלם מכך, שרבים במפלגת ישר! מחזיקים בעמדות מרכז-ימין.
התרגיל האפשרי: נתניהו יעשה "מעשה שמיר". לאחר שיקבל את המנדט בזכות המלצות גוש הימין, יקים שני צוותי משא ומתן: אחד מול שותפיו הטבעיים, ואחר מול איזנקוט. לימין יאותת שההסכם עם איזנקוט קרוב, כדי לכופף דרישות. מנגד, לאיזנקוט ידליף שממשלת ימין עומדת להיסגר, כדי לשפר את תנאי הרוטציה. לבסוף יבחר בממשלת אחדות ויותיר את שותפיו בחוץ. כך נהג בעבר כלפי בנט, כאשר כרת הסכם עם גנץ והותיר את בנט באופוזיציה.
ומה באשר למפלגות החרדיות? קיימת אפשרות שגם הן עלולות לשמש מנוף במשא ומתן. האם פירוש הדבר שאין טעם להצביע? בדיוק להפך. כל מנדט חרדי יהיה בעל ערך גם מחוץ לקואליציה. ב-1992 הצליחה "יהדות התורה" להשיג הישגים מבחוץ, כאשר הצבעותיה היו נתונות למשא ומתן מול חיים רמון ושמעון שבס.
כך עשוי לקרות גם בממשלת אחדות שתתקשה להסכים על נושאים רבים ותהפוך ל"ממשלת שיתוק". הנציגים החרדים יוכלו לדרוש תמורה לכל הצבעה, ולעיתים גם להימנעות. בינתיים זהו תרחיש בלבד. אבל במרוץ כה צמוד, גם בלון ניסוי עשוי להתגלות כתוכנית עבודה, בפרט שהמרוץ צמוד ביותר.
אויב מבית
למי שמבקש להבין מה באמת מתרחש במערכת הבחירות, מומלץ לקרוא כאן את תמצית הראיון שהעניק השבוע הסוקר צוריאל שרון מחדשות 24. בין שלל המספרים והניתוחים שהציג, הסתתרה תובנה מעניינת: המלחמה הגדולה בבחירות הללו אינה מתנהלת בהכרח בין גוש נתניהו לגוש איזנקוט, אלא דווקא בתוך כל אחד מהגושים.
שרון הציג נתון מעניין: בחמשת הסקרים הקודמים שלו נשמר למעשה תיקו של 60 מול 60. בסקר האחרון השתנתה התמונה: גוש נתניהו ירד ל-57 מנדטים, גוש איזנקוט עלה ל-50 והמפלגות הערביות ל- 13. הסיבה המרכזית לשינוי הייתה נפילת מפלגתו של עופר וינטר מתחת לאחוז החסימה, עם 3.1 אחוזים בלבד.
אולם שרון הציג גם הערכה נחרצת לגבי גבולות הכוח של הגושים: הליכוד, גם ביום הגרוע ביותר שלו, לא יירד, לדבריו, מ-25 מנדטים. גוש נתניהו לא יירד מ-55 מנדטים, ואילו גוש האופוזיציה, ללא המפלגות הערביות, לא יצליח לעבור את רף 51 המנדטים. במילים אחרות, לשני המחנות יש רצפת תמיכה יציבה למדי, אך גם תקרת זכוכית שקשה לפרוץ.
מכאן מגיעה התובנה המרכזית של שרון: רוב ההתלבטויות של המצביעים הן בין מפלגות השייכות לאותו גוש. מצביעי הימין אינם ממהרים לעבור לשמאל, ומצביעי האופוזיציה אינם נוהרים לנתניהו. הם בעיקר מחליפים מפלגה בתוך המחנה שלהם.
הדוגמה הבולטת היא בנט. שרון קובע כי בנט מנהל לאחרונה קמפיין מוצלח, שהעניק לו בתוך שבועיים, שלושה מנדטים נוספים, ועוד מנדט בעקבות נפילת וינטר. תזה דומה, על התחזקות של ארבעה מנדטים, מופיעה גם אצל הסוקר שלמה פילבר. שרון סבור שאילו הבחירות היו נערכות בעוד חודש ולא בעוד שבוע וחצי, עשוי היה בנט להתקרב למספרי המנדטים של איזנקוט.
הפרדוקס: בנט מתחזק, אבל הגוש שלו אינו בהכרח מתחזק. איזנקוט נחלש, אבל לא משום שנתניהו הצליח להעביר אליו את מצביעיו. מדובר בעיקר בהעברת קולות מכיס לכיס.
ההפתעה הגדולה יותר מסתתרת בקרב המצביעים החדשים. בראיון דובר על כ-680 אלף בעלי זכות בחירה חדשים, מהם כ-400 אלף שאינם חרדים או ערבים. שרון מעריך שהדור הזה מסורתי וימני יותר מהוריו, אך אינו ממהר לחצות את הגבולות הגושיים. ילדי הליכודניקים נוטים יותר לבן גביר, בעוד שבגוש הנגדי מתנהלת תנועה בין מפלגות האופוזיציה.
במילים אחרות: הדור החדש עשוי לשנות את יחסי הכוחות בין המפלגות, בלי לשנות בהכרח את יחסי הכוחות בין הגושים. מכאן גם אפשר להבין את המאבק על המפלגה הגדולה. נתניהו מבקש להגדיל את הליכוד, איזנקוט מבקש לבסס את בכורתו, ובנט מנסה להוכיח שהוא המועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה. כל אחד מהם מבקש לנצח את יריביו, אבל בדרך נאלץ להילחם גם בשותפיו.
הסכנה ברורה: כאשר מפלגה אחת מתחזקת על חשבון חברתה, אין בכך בהכרח תוספת לגוש. לעומת זאת, אם אחת המפלגות תיפול מתחת לאחוז החסימה, המחיר עלול להיות אובדן שלטון.
כולם נלחמים כדי שהגוש שלהם ינצח, אבל כל אחד עסוק בעיקר בשאלה כיצד הוא עצמו ייצא המנצח. והיה מי שאמר כי בסוף עוד יתברר שהבעיה הגדולה של שני הגושים אינה היריבים שמולם, אלא החברים שלצדם.
שומרי הסף
"תגיד", אמר לי השבוע ידיד מחיפה, בנימה של התחכמות, "כולם רואים כיצד היעמ"שית מכשילה שוב ושוב כל נושא הקשור לדת. אז מה כבר החכי"ם יכולים לעשות יותר? אני אמנם אצביע ליהדות התורה, כפי שמורים גדולי ישראל, אבל אני שואל אותך על מהות העניין ועל חוסר היכולת שלהם להשפיע בפועל".
חשבתי כיצד לענות לו ולעזרתי הגיע פרסום שהופיע באותו בוקר בעיתונות הכללית. "תראה", השבתי, "איש אינו מצביע למפלגות החרדיות רק משום שנציגיהן קבלני ביצוע מוצלחים. לעיתים יש הצלחות גדולות ולעיתים פחות. אין ספק שהקדנציה הזו הייתה קשה במיוחד. אך לצד הקשיים ישנם גם הצלחות".
כאן הפניתי אותו לכתבה שפורסמה באותו בוקר על הרכבת הקלה בתל אביב. מדובר בפרויקט ענק שאמור לשנות את התחבורה הציבורית במרכז הארץ. בשלב הנוכחי נקבע שהרכבת לא תפעל בשבת. והנה השבוע התראיין אסף זמיר, סגן וממלא מקום ראש עיריית תל אביב, ואמר כי הדבר הראשון שעל "ממשלת השינוי" לעשות בקדנציה הבאה, גם אם תכהן תקופה קצרה בלבד, הוא לאשר את הפעלת הרכבת בשבת. מרגע שתתחיל לפעול, לדבריו, כבר לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, כיון שזה יהיה בלתי הפיך.
"אם לא נהיה גדולים וחזקים", הסברתי לו, "יתקבלו עוד חוקים והחלטות שישנו את צביונה של המדינה היהודית". הפניתי אותו גם לפרסומים מהשבוע על כך שחברי הכנסת של יהדות התורה שימשו שומרי סף ומנעו במהלך הקדנציה כ-60 יוזמות חקיקה מסוג זה וצריך להביט על התמונה כולה".
מלבד זאת, אסור לאפשר לחורשי רעתנו לפרש ירידה בכוחנו כהוכחה שהצליחו למוטט אותנו מבפנים. הדבר רק יעודד אותם לקדם שינויים נוספים במגוון הנושאים העומדים על הפרק.
"סופרים אותנו", אמרתי לו. "אנחנו בעיצומו של מפקד אוכלוסין, ובבירור פנימי על עצם הזכות להיות חרדי". הקוראים לבטח מחכים לפאנץ': האם החבר השתכנע מהדברים? אני סומך על שיקול דעתכם שתבינו זאת לבד.
ארבעה קולות שהכריעו מנדט
בכל מערכת בחירות אנחנו זוכים לשמוע ולקרוא את הקלישאה הקבועה: כל קול קובע. ראוי לשוב ולבדוק עד כמה היא נכונה, ומהם התקדימים המוכיחים זאת.
כדי לענות על כך יש לחזור לבחירות 2019, כאשר ל"ימין החדש" של בנט ושקד חסרו כ־1,450 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. אילו עברה המפלגה, הייתה עשויה להיווצר אפשרות להקמת ממשלת ימין, ואולי אף להיחסך מאיתנו סבבי הבחירות המיותרים שבאו בעקבותיה.
באותה מערכת בחירות הצליחו ש"ס ויהדות התורה, בזכות הסכם העודפים ביניהן, להכניס מנדט נוסף. בחישוב המודד, (שלא ניכנס כאן להסבריו המורכבים), עמד לזכותן יתרון של ארבעה קולות בלבד לעומת הסכם העודפים שבין הליכוד לאיחוד הימין. הסיסמה "כל קול קובע" הפכה אז למוחשית במיוחד.
גם מפלגות האופוזיציה מודעות לחשיבותו של כל קול, אלא שהן מנסות להתמודד עם המספרים מכיוון אחר. עד לא מכבר, כאשר הסקרים המגמתיים נטו לטובתן באופן מובהק, הן הבליטו זאת בכל ראיון והכריזו שרוב הציבור נגד ממשלת נתניהו. לפיד אף צרח זאת, כזכור, בהתלהבות מטופשת: "אנחנו הרוווווווב".
אלא שלאחרונה, כאשר הפערים בסקרים הצטמצמו, ו"גוש השינוי" זוכה בפחות מנדטים מגוש הקואליציה היוצאת, לרבות החרדים, החלו באופוזיציה לדבר במונחים של "הרוב הציוני".
הכוונה ברורה: להציג את הגוש שלהם כרוב, תוך הוצאת החרדים מן החשבון בטענה שאינם ציוניים. כל זה, כמובן, אינו מפריע להם להסתמך על המפלגות הערביות, ובהן רע"מ, לצורך הקמת הממשלה שהם מתכננים. מתברר שיש קולות שאינם נחשבים לציוניים, אבל בהחלט נחשבים כשצריך להקים ממשלה.
צמד המילים "הרוב הציוני", הנשמע שוב ושוב בראיונות של חברי הכנסת מהאופוזיציה, נועד לטשטש ולחפות על העובדה שאין בידיהם רוב להקמת ממשלה, גם אם הם מציגים את עצמם כרוב הציבור.
כאן המקום להזכיר את מעמדה של יהדות התורה בכל הקשור להשתייכות לגוש כזה או אחר. כזכור, לאחר הוראתו של מורנו מרן הגר"ד לנדו שליט"א לנציגי דגל התורה לעזוב את הקואליציה, שאלנו כאן את הח"כים האם מעתה הם אינם משתייכים עוד לגוש נתניהו. התשובה שקיבלנו מכולם הייתה שעל פי ההוראה שניתנה להם, הם מהווים מעתה גוש נפרד, שייקרא "גוש לומדי התורה".
יו"ר יהדות התורה, ח"כ הרב יעקב אשר, התראיין כאן והבהיר אז באופן נחרץ: "אנו לא נמצאים בשום גוש. מי שרוצה אותנו מוזמן להצטרף לגוש לומדי התורה".
הדברים עשו את שלהם. הח"כים חוזרים על המסר הזה שוב ושוב בכל הראיונות שהם מעניקים לכלי התקשורת, למורת רוחם של המראיינים. "עם איזה גוש תלכו?" הם חוזרים ושואלים, ונתקלים באותה תשובה נחרצת: "אנו בגוש התורה".
ההשמצה הפרועה של אביגדור ליברמן
לנציגי המפלגות החרדיות יש היסטוריה מורכבת עם אביגדור ליברמן, שהיה בעבר חברם הקרוב, ובהמשך שינה את דרכו והפך לאויב מוצהר. גם לי אישית הייתה היכרות עמו משנים עברו. באחת הפעמים הגיע לאגודת העיתונאים בחיפה, וכאשר נפגשנו שם, לחש לי: "הרוב כאן בכלל לא יודע מה זה להיות יהודי". דבריו נאמרו אז בהקשר של האמירה המפורסמת של נתניהו על השמאל.
ליברמן של היום נשמע, כאמור, אחרת לגמרי. לא חשבתי שאסכים עמו במשהו, עד שנחשפתי השבוע לקטע מעניין שפורסם במדור "המשרוקית" של העיתון הכלכלי "גלובס". מדובר במדור, שכבר הוזכר כאן בעבר, הבוחן אמירות של פוליטיקאים ובודק עד כמה הן מדויקות.
הפעם עמדו למבחן דבריו של ליברמן על אחוזי ההצבעה בחברה החרדית. "בחברה החרדית יש 120 אחוזי הצבעה, ובשרון ובגוש דן 60 אחוזים", הכריז. ליברמן הוסיף כי בבחירות האחרונות היה שיעור ההצבעה הארצי נמוך מ־71%. ב"משרוקית" בדקו ומצאו שליברמן צדק רק במשפט האחרון: שיעור ההצבעה הארצי עמד על 70.63%. בכל השאר הוא לא דייק.
המדור בחן את נתוני ההצבעה בארבע ערים חרדיות: בני ברק, מודיעין עילית, אלעד וביתר עילית, ומצא כי שיעור ההצבעה המשותף בהן עמד על 79%. גבוה אמנם מהממוצע הארצי, אבל לא 100%, ובוודאי לא 120%, כפי שטען ליברמן, תוך שהוא מהדהד את הבדיחה התפלה על הנפטרים שמגיעים להצביע.
במדור צוין כי טענתו של ליברמן אינה חדשה. בעבר כבר קשרה "ישראל ביתנו" בין שיעורי הצבעה חריגים לכאורה במגזר החרדי לבין חשדות לאי סדרים. אלא שהנתונים מצביעים על שיעורי הצבעה גבוהים יחסית, ולא על מספרים בלתי אפשריים המעידים על זיופים.
במקביל נבחנו גם דבריו על ההצבעה בגוש דן ובשרון, מלבד בני ברק. שם עמד שיעור ההצבעה על 63.9%. נמוך אמנם מהממוצע הארצי, אבל מכאן ועד למסקנה שבכל מעוזי האופוזיציה מצביעים פחות, המרחק גדול. כך, לדוגמה, ברמת השרון ובהוד השרון, ערים שבהן "יש עתיד" קיבלה את מרב הקולות, עמד שיעור ההצבעה על 71% ו-74% בהתאמה.
נתון מעניין נוסף: באזורים בתל אביב שבהם "יש עתיד" הייתה חזקה, שיעורי ההצבעה היו גבוהים יותר, בעוד שביפו ובדרום העיר, הנוטים לטובת הליכוד, הצביעו פחות. גם בבת ים ובנתניה, ערים ליכודיות, עמד שיעור ההצבעה על פחות מ- 60%.
שורה תחתונה של הבדיקה: דברי ליברמן לא היו מדויקים. ההצבעה בחברה החרדית הייתה אמנם גבוהה מהממוצע הארצי, אך הפער בינה לבין ערי גוש דן והשרון רחוק מאוד מהתמונה שניסה לצייר.
וכאן אנחנו חוזרים לנקודה שבה התחלנו. הפעם אני דווקא מקווה שליברמן יהיה צודק, וששיעור ההצבעה החרדי יהיה גבוה בהרבה מהממוצע הארצי וגם מזה של ערי גוש דן והשרון. אם כך יהיה, נסלח לו על דבריו הלא מדויקים. ואפילו על ההשמצה הפרועה בעניין 120 אחוזי ההצבעה.
מוסר כפול
לא רק ליברמן "חטף" בדיקה יסודית ב"משרוקית". גם נפתלי בנט. ומעשה שהיה כך היה: לא מכבר פורסם סרטון מתוך מפגש בחירות שקיים בנט. בסיום המפגש, בשלב השאלות, סיפרה אחת המשתתפות בכאב כי בתה נהרגה באסון נחל צפית, בעת שבנט כיהן כשר החינוך. היא שאלה אותו מדוע התנגד בזמנו להקמת ועדת חקירה לאסון.
בנט השיב כי שיתף פעולה עם הוועדה שבסופו של דבר קמה. האם התעקשה ושאלה: האם אתה יזמת והקמת את אותה ועדת חקירה? בנט השיב בהחלטיות: "כן, כן". ב"משרוקית" ביקשו לבדוק את אמיתות הדברים.
תחילה, קצת רקע: אסון נחל צפית אירע לפני כשמונה שנים, כאשר קבוצת חניכים מהמכינה הקדם צבאית "בני ציון" טיילה בנחל ונקלעה לשיטפון. התוצאה הייתה כואבת: עשרה הרוגים. מיד לאחר האסון התעוררה דרישה להקמת ועדת חקירה. משרד החינוך מצדו הקים ועדה בין משרדית, אך חבריה לא הגיעו להסכמות. בעקבות כך דרש יו"ר ועדת החינוך דאז, ח"כ הרב יעקב מרגי, להקים ועדת חקירה עצמאית וניטרלית.
כאן בדיוק מתחילה נקודת המחלוקת בין האם השכולה לבנט. שנתיים לאחר האסון הוחלט להקים ועדת בדיקה ממשלתית, שתבחן את נסיבותיו ותפעל למניעת אסונות דומים. שנה לאחר מכן אישרה הממשלה את ההחלטה.
אלא שבנט עצמו סיים את כהונתו כשר החינוך כשנה וחצי לפני שהתקבלה ההחלטה להקים את ועדת הבדיקה הממשלתית. ממילא, בניגוד לגרסה שמסר לאם השכולה, לא הוא יזם את הקמתה. יתרה מכך: הוא עצמו הודה בעדותו בפני אותה ועדה כי התנגד מלכתחילה להקמתה. "מלכתחילה לא חשבתי שצריך להקים את הוועדה הנוכחית", אמר במפורש.
השורה התחתונה של "המשרוקית" ברורה אפוא: תשובתו של בנט לאם השכולה לא הייתה נכונה. לא הוא יזם את ועדת הבדיקה שהוקמה בעקבות אסון נחל צפית, והוא אף התנגד להקמתה בתחילה, אף שבהמשך שינה את עמדתו.
השרים שקלי וסילמן לבטח לא מופתעים מהסיפור. בעיניהם, בנט איבד את אמינותו לאחר שהפר את הבטחותיו בעניין הישיבה עם רע"מ והרוטציה עם לפיד. שום דבר לא יפתיע אותם בהקשר אליו.
אלא שכאן מדובר גם בשאלה נוספת: בנט, שדורש כיום ועדת חקירה ממלכתית לאירועי הטבח, צריך להסביר מדוע התנגד בעבר להקמת ועדת בדיקה לאסון נחל צפית. האם החשש שלו אז מפני ועדה כזו נבע גם מאפשרות שממצאיה יביכו אותו?
ולסיום הקטע אנקדוטה: השבוע נפגש השר בן גביר באקראי עם בנט וקרא לו לעימות פומבי בתקשורת. השניים החלו להתעמת, תוך חילופי האשמות על הישיבה בממשלה עם רע"מ. "נוכל נשאר נוכל", הטיח בן גביר בבנט, והשניים המשיכו בדרכם.
עימות לא יהיה. ועדת חקירה ביוזמת בנט גם לא הייתה.
דו עט – הכותרות בקצרה
הסטה מההסתה: גם השבוע ניסו שוב ושוב כלי התקשורת להסיט את סדר היום ולהתמקד בהסתה סביב לומדי התורה. אלא שפרשת המטוס המצרי, שהתבררה כפייק, תביעת הדיבה של ראש השב"כ לשעבר רונן בר נגד נתניהו, וה"חשיפות" המייגעות על יונתן אוריך וקטאר, העבירו שוב את תשומת הלב הציבורית לנושאים אחרים, למגינת ליבם של אנשי התקשורת וההסתה. נקווה שכך יימשך עד יום הבחירות.
סערה בהזמנה: בליכוד הצליחו השבוע להמחיש בסרטון AI סאטירי את מה שמבקרי התקשורת טוענים כבר שנים: ישנם אולפנים שבהם כמעט כל אירוע הופך לסערה, כל התבטאות למשבר וכל מחלוקת ל"סכנה מיידית" לדמוקרטיה. בסרטון מוצגים עיתונאים ופרשנים כעובדים בפס ייצור של סערות, כשכל אחת נארזת בכותרת דרמטית. הסרטון מוצלח דווקא משום שהוא אינו מתמקד בסערה מסוימת, אלא לועג לשיטה כולה. האירוניה המשעשעת: גם הסרטון הזה עורר תגובות רבות. מתברר שאפילו כדי למחות נגד מפעל הסערות, צריך קודם לייצר סערה.
עדות מסייעת: כפי שניתן היה לצפות, עדותו של מנדלבליט השבוע סייעה לנתניהו והעניקה לו מתנת בחירות. נתניהו העריך מראש שכך יהיה, ולכן החליט להגיע בעצמו לבית המשפט ולהביט למנדלבליט בעיניים, במיוחד כאשר האחרון העיד שלא היה מודע לכל תרגילי החקירה ולא אישר את כל הפעולות שנעשו. האירוניה: כתבי משפט המזוהים עם עמדות הפרקליטות ניסו להמעיט ממשמעות העדות, וחלקם אף טענו שעיתויה פוליטי. כאילו נתניהו הוא שקבע את מועד העדות. המגוחך מכול: אותם מבקרים מתעלמים מהטענות על המניעים הפוליטיים שמאחורי המשפט, אבל כאשר עדות מסוימת מסייעת לנתניהו, הם ממהרים להתריע מפני פוליטיזציה.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
