ישנם אנשים בכנסת ישראל שרואים בתפקידם הציבורי קרדום לחפור בו. כסף, שליטה וכוח הם שמניעים אותם, ואת הכוח שניתן בידיהם הם מנצלים לצרכיהם האישיים. אבל יש גם אנשים אחרים. כאלה שרואים בעבודה הפרלמנטרית כתר להתעטר בו, שליחות של ממש, הזדמנות לעזור, להיטיב ולפעול למען הציבור.
במשך כשנתיים זכיתי לעבוד בלשכתו של חבר הכנסת היוצא אורי מקלב. למדתי ממנו כל כך הרבה. למדתי מהי חריצות, מהי שליחות ציבורית אמיתית, ואיך עושים את כל אלה מתוך ענווה, תחושת אחריות ושמחה.
בלשכת מקלב טיפלו בעשרות, ולעיתים במאות, פניות ציבור מדי יום. מקלב לא היה נח עד שפנייתו של אחרון הפונים קיבלה מענה. הוא עבד למען כל אדם כאילו היה החשוב ביותר בעולם. מבחינתו, כולם היו שווים: מבחור צעיר שפספס את האוטובוס ועד אבא שנאלץ, לא עלינו, לדאוג לסידורי קבורה לבנו. כולם היו בניו.
והיום, היום אורי מקלב עוזב את הכנסת. נכון, לכל חבר כנסת יש מחליף, וגם מקלב ימשיך בעשייה, בסיוע ובחסד עד יומו האחרון. כי זה האיש, הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת. בזמן שאחרים היו עסוקים באגו, בכותרות ובמעמד, מקלב היה עסוק בלמצוא עוד אדם שזקוק לעזרה.
אבל הכנסת כבר לא תהיה אותו הדבר. כי לאט לאט מתרבים בה אנשי הקרדום, ואנשי הכתר הולכים ומתמעטים. אנשים שרואים בתפקיד הציבורי אמצעי לצבירת כוח, במקום לראות בו הזדמנות להיות שליחי ציבור באמת.
אני רוצה לפנות מכאן לכלל חברי הכנסת: בשבילכם, ובשביל הציבור כולו, היו מאנשי הכתר. זכרו שהתפקיד שקיבלתם אינו זכות להתפאר בה, אלא אחריות כלפי האנשים ששלחו אתכם. ואורי, תודה על הזכות ללמוד ממך. תודה על דוגמה אישית של עשייה, ענווה ואהבת ישראל.
הֱוֵי מתלמידיו של אורי.
