ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבית יד לבנים בירושלים:
״אורו של נר הזיכרון, המועלה היום ברחבי ישראל, מקרין על 364 הימים הנותרים בשנה. יום אחד לעומת 364 – והוא שקול כנגדם. כי בזכות הבנים והבנות, בזכות יקירינו שנפלו, שזכרם צורב את נשמתנו – מובטחים חיינו, מתקיימת מדינתנו. בלעדיהם, אנה היינו באים? והיום אנו מרכינים ראש וחולקים כבוד ל-23,741 חללי מערכות ישראל: יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, בדואים, צ'רקסים.
עליהם נוספים אלפי הקורבנות של פעולות האיבה – כולל ארבעה אזרחים חפים מפשע, שנהרגו בתחילת השבוע מטילי המחבלים בעזה. אנו שולחים את תנחומינו העמוקים למשפחותיהם. כל חלל, כל נופל, פוצע את לבנו. מי כמונו, אחיי ואחיותיי, יכול להעיד על כך. הכאב והגעגוע אינם מרפים. לעתים קרובות אומרים לי קרובי הנופלים: 'אחרי קבלת הבשורה המרה היינו צריכים ללמוד לנשום אוויר מחדש. המחנק בגרון הופיע כל הזמן, יום ולילה'. ובאמת, אין הסבר ברור כיצד אנו יכולים לעמוד מול האובדן! מצד אחד אנו ממשיכים בשגרת חיינו, ומצד שני כמעט אין יום שאיננו מוצפים בו בזיכרונות על זיו פניהם של יקירינו, על חיוך שחייכו, על מלים שאמרו, על דברים שעשו – כאילו הם ממש איתנו. אבל הם אינם איתנו. וכל פעם בהצפת זיכרונות כאלה החלל חוזר ונפער מחדש, ואתו מבליח הכאב הצורב.
אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה ביתרת חייהם, מה היה קבוע ומה היה משתנה, מה היו תורמים למשפחות שהיו מקימים או הקימו, לחברה, למדינה שלנו, ומי יודע? לאנושות. כל כך הרבה שאלות, ומי כמוכם יודע שההתמודדות איננה רק ברגע האיום שלא ניתן בכלל לתאר אותו של קבלת הבשורה, וגם לא בשנה. ההתמודדות היא לכל החיים. אז איך ממשיכים הלאה?
יכול להיות שכל אחד ואחת מכם, מוצא את הדרך הייחודית שלו להתמודד עם השכול, אבל אם יש משהו שמאחד רבים רבים מאתנו, ואולי את כולנו, זו הפנמת השליחות הגדולה שמילאו יקירינו, שנותנת לנו הרבה כוח לעמוד במשא היגון. בזכותם זקף עמנו את קומתו במולדת, אחרי דורות רבים של חולשה והשפלה. לפני 75 שנים היינו אבק אדם. היום אנחנו כוח עולמי עולה, ומאז התחייה הלאומית בארצנו – כל דור עומד איתן מול מבקשי רעתנו. איננו ששים אלי קרב, אך אנו יודעים שנכונות ההקרבה היא הערובה לגורלנו.
השנה אנו מציינים 50 שנה לפרוץ מלחמת ההתשה. בני דורי ואני השתתפנו בה. יש מי שמכנה אותה 'המלחמה הנשכחת', אבל אני זוכר אותה היטב. כשהתגייסתי לצה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, ועשיתי טירונות בצנחנים, אמרתי כמו חבריי ש"אנחנו החמצנו", ככה אמרנו: "החמצנו את המלחמה". והמפקדים שלנו, מ"כים בני 21, למודי הקרבות אמרו לנו: 'חכו, זה עוד יבוא'. הם אמרו את זה כמו שהאדם יודע שתבוא רעה, שהיא שונה ממה שאנחנו חושבים. ובאמת, תוך זמן קצר באו אתגרים חדשים. ההפגזות הארטילריות לשטחנו, חדירות המחבלים, הן באו – אבל הן לא החלישו את רוחנו. עמדנו בהן, והשבנו מלחמה-שערה.
חבריי ליחידה ואני קיימנו פשיטות על פני מים גועשים – מעבר לתעלת סואץ בדרום-מערב, ומעבר לירדן במזרח. לימים השגנו שלום עם מצרים וירדן. השגנו אותו כי כושר העמידה של המדינה, ועוצמתו של צה"ל, שכנעו את שכנינו שישראל היא עובדה קיימת – וכיוונו אותם לנתיבי השלום. אבל העמידה הזו גבתה מאיתנו מחיר כבד מאוד. כמו רבים כאן, גם אני איבדתי מכרים וחברים לנשק, ביניהם חבר ילדות מירושלים – אריק אנג'ל.
אריק היה נער צנום. בשכונה קראנו לו 'אריקו'. זה היה כינוי חיבה שהיינו משתמשים בו לפעמים, כי אמו ויקי תמיד הייתה קוראת לו: "אריקו, אריקו, בוא הביתה", דבק בו הכינוי. כשאני התגייסתי נותק הקשר איתו, אבל כעבור זמן קצר התחילו להגיע אליי כל מיני שמועות על קצין שריון מופלא – אריקו. קצין שריון מופלא עם כושר פיקוד, עם כושר מנהיגות שהעתיד צופן לו גדולות. בעזרת כוח הרצון שלו הוא התגבר על קשיים, ובדיוק כשעמד לפרוץ במלוא יכולתו, הוא נפל בפעילות מבצעית בסואץ במלחמת ההתשה.
מפקדו כתב להוריו: 'לקורבן כבד נדרשנו, ומי יודע מה צופן בחובו העתיד'. ואכן, רבים שהכרתי נפלו גם במלחמת יום הכיפורים – אבל הבית עמד. בלמנו בגבורה עילאית את מתקפת הפתע, זכינו בניצחון פלאים, ניצחון מזהיר. תמיד נזכור: גורל מדינתנו היה מוטל על הכף. ולולא יקירינו שנפלו, המדינה הייתה נופלת.
בזכותם יש לנו קיום, ותקומה, וחירות, והישגים כבירים. לו רק יכלו יקירינו לראות את ההתעצמות הבלתי-פוסקת של ישראל, את ההתפתחות הכבירה, את הפריחה והשגשוג, את המעמד שרכשנו לנו בין האומות. דווקא היום, כשה'אין' בתוכנו מורגש במלוא עוצמתו – נזכור את ה'יש' העצום, כמקור עידוד ונחמה.
מכובדיי, משפחות יקרות. אני מתחייב שנמשיך לפעול להחזיר ארצה את חללינו, נעדרינו ושבויינו כפי שהחזרנו הביתה את זכריה באומל ז"ל. אני מאחל החלמה שלמה לכל הפצועים.
יהי זכרם של חללי מערכות ישראל, יקירי נפשנו, צרור בצרור חיינו לעולמים.״
גם נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין פתח הערב, את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, ונשא דברים בטקס הדלקת נר הזיכרון שהתקיים ברחבת הכותל המערבי בירושלים.
עוד נשא דברים בטקס, הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי. את לפיד הזיכרון הדליקה סימה אברהמי יחד עם הנשיא, אלמנתו של לוחם הימ"מ רב-נגד פסקל יום טוב אברהמי ז"ל. אברהמי נהרג במתקפת טרור בגבול מצרים בשנת 2011.
לדבריי הנשיא ריבלין:
"מָוֶות בַּמִּלְחָמָה מַתְחִיל בִּירִידָה בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד, צָעִיר. מָוֶות בַּמִּלְחָמָה מַתְחִיל בִּסְגִירַת דֶּלֶת בִּדְמָמָה, מָוֶות בַּמִּלְחָמָה מַתְחִיל בִּפְתִיחַת הַחַלּוֹן לִרְאוֹת." כך כתב יהודה עמיחי בשירו, "מֵאָדָם אַתָּה – וְאֵל אָדָם תָּשׁוּב." משפחות יקרות. בכל שנה אני עומד מולכן כאן, בכותל הרחמים והדמעות, נרעד ונרגש מקדושתו של הערב הזה מכובד האחריות של המקום הזה, ומכובד הלב של עיניכן, הרבות כל כך, הרבות מדי. כמה, כמה כבד הלב. ערב אחד בשנה אני עומד כאן כשליחם של אזרחי ישראל, ומבקש בשמם, בשמנו כולנו, לומר לכם כי ביום הזה, יותר מבכל יום אחר, שלומנו קשור בשלומכם. שלומנו קשור בשלומכם.
ביום הזיכרון הזה, הלבבות מתאחדים. ועינינו פקוחות, וידנו מושטות, ואוזננו כרויות ואנחנו מבקשים ספרו לנו. ספרו לנו על האדם שהוא היה. אני יודע שאתם חושבים ויודעים שאנחנו לא מבינים. שלעולם לא נבין. שלעולם לא נצליח לחוש כיצד פועם בכם הכאב, כיצד הוא צורב מבפנים, כיצד נפרמת הצלקת כל בוקר מחדש. אני יודע שאתם חושבים שאנחנו לא נבין. שלא נבין כיצד אחרי עשרים, ושלושים, וארבעים שנה, אתם עדיין מתכווצים בכל פעם שמגיע יום הולדת. אבל היום, אנו מבקשים למרות הכל, ספרו לנו. ספר לנו אבא על הנקודה ההיא במשקוף הדלת עליה השעין את המרפק כששוחחתם. ספרי לנו אמא על הספה שקיבלה את צורת הגוף שלו כשישב עליה וקרא, על השן ששבר כשנפל מהאופניים, על המריבה האחרונה שרבתם, על מה שתכנן להיות כשיהיה גדול. ספר לנו אח על המוזיקה שהכרת לו, על הפעם האחרונה שהוא הגן עליך מול ההורים. ספרי לנו אחות, על שיחת הנפש האחרונה שרצית לעשות איתה ולא הספקת. ספר לנו סבא, על הממתקים שקיבל ממך בלי הגבלה. ספרי לנו סבתא, על החופשה ההיא שישנה אצלכם לבד, וכמה התרגשה לקראתה. ספרי לנו אהובה, על העצים והציפורים שרק הוא ידע את שמם, ועל הריב ההוא, שחשבתם שהזוגיות לא תצליח להשתקם ממנו וכיצד הפתעתם את עצמכם לטובה. ספרו לנו עליה, ספרו לנו עליו, ספרו לנו על האדם. קחו אותנו אל החלל המלא כל כך, הגדוש כל כך, שהותירו אחריהם בלכתם. הרשו לנו לזכור אתכם.
משפחות אהובות, אזרחי ישראל. לפני חודש הבאנו למנוחת עולמים את רב סמל זכריה באומל, שלושים ושבע שנים אחרי שנפל בקרב סולטן יעקב. בכך, קיימה מדינת ישראל את ההבטחה לכל אב ואם בישראל, ההבטחה להחזיר את הבנים שלא שבו מן הקרב הביתה. זהו חוב שאנחנו ממשיכים לשאת אתנו למשפחותיהם של כל נעדרי צה"ל וחלליו שמקום קבורתם לא נודע. לא נשקוט עד שישובו כולם לכאן.אבל זו אינה ההבטחה היחידה בשמה אבות ואימהות מלווים את ילדיהם ללשכת הגיוס מחבקים אותם בדמעות ובלב רועד. ההבטחה שבגללה עוברים, החיבוק הזה, המבט הדואג בעיניים, מדור ישראלי אחד לבא אחריו היא ההבטחה שהמדינה שאנחנו בונים כבר כמעט שבעים ואחת שנה תהיה מדינה ראויה לילדינו ולנכדינו. חזקה ובטוחה, ובאותה נשימה צודקת וחומלת. חדורת מטרה ואיתנה, ובאותה נשימה פתוחה וצוחקת. כן, צוחקת. מדינה שתישא תמיד על כתפיה אמונה, היסטוריה ותרבות עשירות, ארוכות, עמוקות וכואבות, אבל תדע להיות תמיד וקודם כל מדינה חפצת חיים. חיים רגילים של שמש וים, של תפילות ושירים, של רחובות הומים שגרת יומיום, וטוּב פשוט.
משפחות יקרות, שתי ההבטחות הללו, לבנות בזיעת אפינו חיים ראויים, שקטים ובטוחים לילדינו, ולהחזיר אותם הביתה גם אם לא שבו מן הקרב, אלה ההבטחות שעומדות בבסיס חיינו כאן. הן אינן תנאים בחתימה על חוזה. הן בסיסה של הברית הישראלית. מדינת ישראל קמה מתוך חלומות ואמונה ומתוך הרצון הגדול בבית משלנו. כבר אז ידעו אבות הציונות לומר כי כוחה הגדול יהיה תמיד ברוח האנושית שבה. באמונה בקיומו של "אנחנו" אחד גדול ורב. שבעים ואחת שנים חלפו. כאז כן היום כל פלאינו מושתתים על דבר אחד על בני ובנות הארץ הזו, על ה"אנחנו".
משפחות יקרות. אני עומד נדהם מול העוצמות שגדלו בכם מבלי שתחפצו בהן. מול היכולת לקום בבוקר ולצאת מהמיטה. לפקוח את העיניים ליום חדש. לתקווה שעוד יהיה טוב יותר. אל הידיעה שאולי בעתיד שוב תצליחו לשמוח. אלו הן העוצמות האישיות שלכן, רק שלכן, אך הן מקור כוח בלתי יתואר עבורנו, כעם וכמדינה.
אני מבקש לשלוח מכאן בשם כולנו גם כוחות ואיחולי החלמה לפצועי צה"ל ולכל מערכות הביטחון, הנושאים בבשרם ובנפשם את מוראות המלחמה, ועכשיו, מסע ארוך של החלמה עוד לפניהם. מסע שאנחנו מבטיחים לצעוד בו לצדם."לָכֵן אַל תִּבְכּוּ לַהוֹלֵךְ," ביקש מאתנו עמיחי באותו שיר – "בְּכוּ לַיּוֹרֵד בְּמַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ, בְּכוּ לַתַּצְלוּם הַזּוֹכֵר בִּמְקוֹמֵנוּ. (…) וּבָאָבִיב הַזֶּה מִי יָקוּם וְיֹאמַר לֶעָפָר: מֵאָדָם אַתָּה וְאֶל אָדָם תָּשׁוּב".
