ארדן: ״השבוע שחלף היה עבורי שבוע קשה במיוחד. שבוע שבו הבנתי שגם אני לא תמיד נחשף לעומק המצוקות בחברה שלנו.
מותו הטרגי של סלומון ז"ל מירי של שוטר היה אמנם האירוע שהצית את מחאת יוצאי אתיופיה, אבל זו היתה למעשה התפוצצות של כאב וזעם של בני נוער וצעירים רבים, שבאמת מרגישים שאין להם כאן עתיד ושופטים אותם לפי צבע עורם ולא לפי כישוריהם. זה נורא. כבר 3 ימים שאני לא מפסיק לחשוב עליהם.
נכון, היו גם "טרמפיסטים" שניסו ללבות את האש עוד יותר ורכבו על המחאה הזו משיקולים פוליטיים. ראינו אותם כולנו מניפים שלטים הזויים של עמותות קיצוניות. אבל לא ניתן להם לטשטש לנו את עומק הבעיה. של כולנו.
הקשבתי השבוע שעות ארוכות לצעירים מדהימים בני העדה ולראשי הארגונים. הדברים שלהם קרעו את ליבי. צעירות וצעירים מוכשרים, רהוטים ומשכילים, שתיארו בפני ביטויים רבים של גזענות והשפלות שבהם נתקלו בכל תחנה של חייהם בארץ: בחינוך, בצבא, בשוק התעסוקה וכן, לצערי הרב – גם ביחס המשטרה כלפיהם.
אחי ואחיותי – הם לא תיאמו והמציאו את הסיפורים הקשים ששמעתי. הכאב שלהם עצום. קהילה כה אצילית, שעשתה הכל כדי להגיע לארץ ולחיות עימנו, שאוהבת את מדינת ישראל ואת עם ישראל בכל נימי נפשה, מרגישה דחויה ומושפלת.
יחד עם הכעס המוצדק על האלימות והוונדליזם שאפיינו את גל המחאה השבוע, בואו נחשוב גם על כל אחת ואחד מהם ועל ההשפלות שהוא סבל במהלך חייו.
אלימות היא דבר פסול ואין לה שום הצדקה. חלק מהמפגינים נהגו באלימות קשה ובלתי נסבלת, שמחייבת למצות עימם את הדין באופן המחמיר ביותר. תקיפת שוטרים, ידויי אבנים, השלכת בקת"בים, חסימת צירים וצמתים למשך שעות ארוכות – כל אלה פעולות שמדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות. אני גם מבין את הטענות כלפי המשטרה שלא פעלה לפינוי המפגינים מהכבישים אלא רק בשעות הערב המאוחרות וגם משפחתי ואני נתקענו שעות ארוכות בפקקים. המדיניות שלי היא חד משמעית: למנוע חסימת צירים וצמתים מרכזיים ולפנות אותם מהר ככל שניתן. בניגוד לפרסומים השקריים כאילו היתה מדיניות הכלה, הבהרתי לפיקוד המשטרה שיש לפנות את הצירים והצמתים בהקדם האפשרי.
בדיעבד החלטות המפקדים בשטח, שרק להם מסור שיקול הדעת בחוק – הוכיחו את עצמן. הברירה שעמדה בפניהם בשטח לא היתה בין טוב לטוב יותר אלא בין רע מאוד לנורא. והם העדיפו את הרע מאוד וצדקו.
למחאה השבוע לא היתה הנהגה! ניסינו להידבר ולהשפיע כדי למתן את ההפגנות אבל פשוט לא היה עם מי לדבר. במצב שנוצר, כאשר המחאה פורצת באחת, מתקיימת באותו זמן ביישובים ומוקדים רבים וכאשר המפגינים מגלים נכונות להתעמת באלימות וגם להיפצע, הברירה של השוטרים (והם אלה שספגו את עיקר הזעם, האבנים, הקללות וההשפלות) היתה לתת עוד שעתיים שלוש של הוצאת אנרגיה לפני פינוי בכח שלהם או להפעיל כח רב מאוד ולעשות זאת באמצעים היחידים הקיימים: אלות, גז מדמיע, פרשים וסוסים ועוד.
התנגשות כזו (תיזכרו בפינויים בכח של המשטרה בעבר הפצעים שהם הותירו) היתה גורמת בוודאות גבוהה לפצועים רבים ואולי להרוגים. תחשבו בכנות חבריי היקרים, האם צעירים פצועים או חלילה בני נוער הרוגים היו מרגיעים את המחאה או שהיינו נדונים כולנו לימים ארוכים של הסלמה וצירים חסומים בכל רחבי המדינה ולקרע עמוק מאד עם בני העדה, קרע שאולי כבר לא ניתן יהיה לאחות. במצב שנוצר, המשטרה בחרה את הבחירה הפחות גרועה.
ההחלטה שלה לא היתה פופולרית אבל אני מאמין שהיא מנעה אבידות בגוף ובנפש ומנעה את הסלמת המצב. והחשוב מכל – איפשרה לנו לשוב למסלול של הידברות והפנמת התיקון שיש לעשות ביחס כלפי בני קהילת יוצאי אתיופיה, תיקון שאני מתכוון שלא להרפות עד שיעשה וקודם כל במשטרה. מאחל לכולכם שבת של שקט ומנוחה. שבת שלום״.
