מכתב כואב, אמיתי ואותנטי שהגיע לידי 'המחדש' מאת עובד באחד מבתי החולים בארץ, הוא ביקש לשמור על חסיון, אך כל מה שהוא כותב הכל אמת לאמיתה ודבריו נבדקו
מדבריו עולה כי המכה האמיתת והכואבת שהציבור החרדי קיבל בקורונה, זה לא רק עשרות הנפטרים, גם לא רק מאות החולים שחלקם עדיין מאושפזים, וסבלו בבדידות, זה נורא כמובן וחלילה מלהקטין את הטרגדיה, אבל הסיפור האמיתי הוא:
עגמת נפש של אלפים אלפים, כאלו שאף אחד לא שמע עליהם, אבל הם סבלו, סבלו.
הנה 3 מקרים שנחשפתי להם רק בשבת האחרונה בבית החולים:
1. א. ל. חסיד ויז'ניץ, צעיר בן 30, אשתו אושפזה לפני פסח עם דלקת חריפה, המצב שלה התדרדר והיא הונשמה והורדמה, במהלך החודשיים האחרונים אמרו להם כבר כמה פעמים להיפרד ממנה אבל מסובב הסיבות החליט שהיא תחיה, וכעת היא ערנית ב"ה ולקראת שחרור מבית החולים. אבל בשבת, בדמעות שליש, בעלה מספר לי שהיא הייתה 12 יום בטיפול נמרץ, ולא נתנו לו אפילו פעם אחת להיכנס! תנסו לדמיין, בעל צעיר שאשתו בטיפול נמרץ, יש להם שני ילדים, ולהיכנס לכמה דקות לא נותנים לו… הוא מספר לי שבעקבות זה המצב הנפשי שלו כ"כ היה חמור שנתנו לו כדורים פסיכיאטריים. בן אדם בריא לחלוטין. זו המכה האמיתית של הקורונה…
2. אברך צעיר ליטאי, ממש בתחילת הקורונה נולד להם תינוק פג, היולדת שוחררה מהמחלקה אחרי שלושה ימים אבל התינוק בפגיה… הם גרים בצפת והתינוק נולד במרכז הארץ. מה עושים במצב כזה? בדרך כלל הנהלת בית החולים מאוד עוזרת עם דיור, אבל קורונה… ואין דיור, בקושי להיכנס לפגייה לתינוק מרשים רק פעמיים ביום לכמה דקות. הוא מספר לי איך הם ישנו בבתי כנסת באיזור, לדודים בבני ברק לא היה ניתן ללכת, הוא בוכה כשמספר לי על יחס מבזה ומשפיל שקיבל בכל מקום שהלך ברחוב, פעם אחת, הוא מספר, התיישבתי עם אשתי לאכול באיזו פינה. אחרי דקה מגיע חכם אחד ואומר לי: מסכה! שאלתי אותו אם גם הוא אוכל עם מסכה.. הוא מתבטא בפניי שהתקופה הזאת עשתה לו חריץ בנשמה.
3. זה דוקא כן מקרה של חולה קורונה, אבל לא מדבר על המחלה עצמה וחודשיים שהוא היה מורדם ומונשם, עולה ויורד, ויחד איתו כל המשפחה ברכבת הרים, אלא על התוצאות העקיפות:בעקבות הקורונה הבן אדם נראה מוגבל שכלית, והתברר לי שלפני המחלה הוא היה בן אדם בריא לחלוטין, פעיל מאוד באיזור מגוריו, תלמיד חכם גדול ומכובד, וגם עסקן גדול, בן אדם חי ותוסס. לא יכולתי להאמין על האדם שמולי, המראה שלו וצורת התקשורת היו מזעזעים, אשתו והילדים שלחו לאשפוז אבא אחד וקיבלו אבא אחר ה"י, התקוה היא שהוא יחזור לעצמו עם הזמן, הרופאים אופטימיים, אבל לראות את הביזיון כעת… פעם אחת במהלך השבת אפילו דיברתי אליו כמו שמדברים לילד קטן הצעתי לו ממתק (באישור בני המשפחה כמובן), לא ידעתי… אח"כ כשנודע לי הסיפור התביישתי, ואשתו והבת יושבים איתו בלובי, הוא מסתובב כמו שוטה, קם ונופל, מבולבל כולו איפה הוא נמצא ומה מצבו… לראות אבא במצב כזה זו טראומה.
אלו שלושה סיפורים מהשבת האחרונה, אמיתיים לגמרי מלבד מקום מגורים ומגזר כדי שלא לחשוף את המשפחות
אנשים נשמרים ומקיימים את ההנחיות, אבל האחוז המסוים של אלו שבטוחים שלהם זה לא יקרה, שלא שומעים להנחיות, מסכנים את כולנו בנפטרים נוספים, בחולים קשים, ובעגמת נפש בכמויות לא נורמליות.
אם תהי' חלילה שוב התפרצות בציבור החרדי, לא משנה כמה נסביר ונצעק שזה הצפיפות ותנאי החיים, זו תהי' קטסטרופה! עגמת הנפש, הביזיונות, המידור ושאר מראין בישין יחזרו ובכפל כפליים. במקום לצעוק שונאים אותנו בואו נפנה את כל הכוח לשמירה על ההנחיות, אם נצליח להישמר זו תהי' הצעקה הכי טובה, נשמור בעצמנו ונעודד אחרים לשמור, וודאי לא נזלזל ונצחק. האחוזים הקטנים שלא שומרים על הוראות עלולים להמיט על כולנו אסון, *בואו ניקח אחריות: לא יוצאים בלי מסכה, שומרים מרחק, מחטאים ידים.* ובמיוחד בבתי כנסת, שמתאספים בהם כמה פעמים ביום למשך זמן, חלילה וחס אם בתי הכנסת יהיו מדבקים המשמעות תהי' עגומה, ואם בעזרת ה' להפך, נישמר שלא תהי' הדבקה בבתי כנסת נקל לשער את גודל קידוש ה' והשמחה.
ועוד לא התחלנו לדבר על פיקוח נפש, ונשמרתם, וחי בהם ולא שימות, וחילול ה' הגדול, וביטול תורה ותפילות ומצוות, וסגירת מקומות עבודה, ובדידות המבוגרים, וכו' וכו'
הכותב הוא י. ה. עובד בבית החולים שמטעמים מובנים לא מציין את שם בית החולים
