רבנו הגאב"ד הגרי"ט וייס זצוק"ל נולד בהונגריה בט"ו באלול ה'תרפ"ו כבן זקונים לרבי שלמה זלמן וייס, אביו היה מגיד שיעור בעירו ותלמידו של השבט סופר, [נכד החתם סופר] ולפרנסתו היה סוחר עצים. מאחר ועל פי החוק לא היו בעיירה מספיק ילדים לפתוח תלמוד תורה, למד בבית הספר המקומי, ואחרי הצהריים למד עם מלמד.
בגיל אחד עשרה נפרד מהוריו ומשפחתו ונשלח ללונדון עם קבוצת ילדים שנמלטו מהאיזור הבוער של אירופה.
מכל משפחתו נותר אחיו הגדול רבי דוד יונה מבתי אונגרין שהיה חסיד דושינסקי, שהיה נפגש עימו לפעמים, והוא הכניס את רבנו עוד כשהיה בחו"ל לנעשה בתוככי הישוב הישן בירושלים.
לא היה מגזרי, מחד למד בישיבות בסגנון ליטאי, ורבותיו היו הגרא"א דסלר בעל המכתב מאליהו והגר"מ שניידר זצ"ל, מאידך שמר בקנאות על מוצאו ההונגרי, ובתקופתו בלונדון היה קרוב לאדמו"ר רבי שלום משאץ ולרבי מסאסוב שגידלו בביתו, בשנות מגוריו באנטוורפן היה בקשר קרוב עם אדמור"י פשוורסק, ובאופן נדיר אף הגיע כמה פעמים לביקור אצל הרבי מחב"ד, בתקופת שהותו בלונדון, הייתה לגאב"ד קביעות בלימוד ספר התניא עם המשפיע הנודע ר' מענדל פוטרפס.
הוא סיפר שבנוסף ללימוד, סיבתו העיקרית לקביעת לימוד משותף זה הייתה רצונו לשמוע מר' מענדל את סיפורי המסירות נפש שלו בסיביר, ומפני שר' מענדל (לדבריו) היה 'א לעבדיגער' מוסר ספר' (ספר מוסר חי).
כן היה קרוב לאדמור"י בית גור וסקולען. אך בעיקר הושפע מדמותו של הרה"ק רבי יואל מסאטמר זצ"ל שהגיע לביקור בן שבועיים בלונדון, ורבנו ספג אז הרבה מדרכו ודבק בשיטתו.
על אישיותו רבת האנפין תעיד משפחתו העניפה, שחלקם חסידי גור חלקם ברסלב, סאטמר, וחלק נוסף שייך למגזר הליטאי בריסקאי, ומענין שהיה לו הערכה עצומה לבית בריסק, ובערוב ימיו שימש כראש ישיבה בישיבה של קהילת "תפארת ירושלים" שבראשות הג"ר נתנאל פרץ מאירזון שליט"א נכדו של מרן הרב מבריסק זצוק"ל, ואחז שבכל מקום יש אמת ולכן צריך לקבל מכל המעלות והטוב שבכל קהילה וחסידות, וכל אחד ילך להיכן ששורש נשמתו, וששם הכי יתעלה.
המינוי הראשון שלו היה לאחר עלייתו של הרב דסלר לארץ ישראל לשמש בישיבת פוניבז', אז התמנה רבנו במקומו לראש הכולל בגייטסעד.
כעבור מספר שנים, שב להתגורר בלונדון, שם התקבל לכהן כר"מ בישיבת 'הרמה' בראשות הרב אליקים שלזינגר שליט"א.
במקביל למד הלכה למעשה אצל הרב שלמה באומגרטן. הוא התמנה על ידי הרב באומגרטן לרב בית הכנסת 'תורה עץ חיים' בעיר, בלונדון היה לו קשר עם האדמו"ר רבי שלום משאץ ואף נבחן אצלו בהלכה.
בשנת תשכ"ז עבר לאנטוורפן שבבלגיה, שבה גר כשלושים ושבע שנים. היה ר"מ בישיבת עץ חיים בווילרייק, ובהמשך דיין בבית הדין שבאנטוורפן. באותן שנים כיהן כרב בית המדרש של חסידי גור בעיר, וכרב בית המדרש 'אברכים'.
באותם שנים ששהה באנטוורפן היו מריצים אל "הדיין וייס" שכונה כך בפי כל, שאלות מכל רחבי יבשת אירופה, מאנגליה צרפת בריסל שוויץ אוסטריה ועוד. הייתה תקופה שהיה קהילה ליטאית בדנמרק, וגם הם כל שאלה היו שולחים לדיין וייס.
כרב הונגרי ראש וראשון היה אצלו רבנו החתם סופר, ושלט היטב בכל תשובות החת"ס. וסיפר לי נכדו, שפעם שאל את רבנו, סבא מה היחוס שלנו, ענה לו רבנו, היחוס שלנו זה שאנו תלמידי החתם סופר!
שמו עלה לראשונה לשמש כדיין בעדה החרדית כבר לפני עשרות שנים, אך הדבר לא יצא אל הפועל, רק שנים אחר כך כאשר חיפשו בעדה החרדית מועמד המקובל על כלל פלגיה, ומכיון שבכל ימיו ברח מהמחלוקת לכן נבחר כרב המקובל על כולם ללא עוררין.
בי"ד תמוז תשס"ג מונה לתפקיד גאב"ד ירושלים ובמשך י"ט שנה שימש כגאב"ד, ושבר בזה שיא של כל הזמנים בעד"ח, כי מאז הקמת העדה החרדית לא היה רב ששימש כל כך הרבה שנים בתקפיד דיין בבד"ץ.
אף שהיה נדמה שרבנו הוא אדם מופנם ושקט, אך מיים שקטים חודרים עמוק, והשפעתו הכבירה הייתה בעצם דמותו הקדושה והאצילית, ובכל מקום התקבל ביותרת הכבוד על ידי אנשים מכל המגזרים שכולם הוקירוהו וכיבדוהו.
הענווה שלו הייתה עצומה, פעם שוחחו עימו ותוך כדי השיחה עלה שמו של מרן רבי שמואל סלנט זצוק"ל, מיד הפטיר רבנו "הוא היה באמת הרב של כל ירושלים".
כל ילד וכל בחור זכה ליחס אישי ומלטף, ואף ברגעים של לחץ בהופעתו באירועים שונים הקשיב היטב למשאלתו של כל צורב וצעיר, ובירכו בכל לב בחום רב. היה פעם שהגיע לחתונה אצל גביר גדול באולם "כתר הרימון" ובשעת החופה רגע קט טרם שהתבקש לסדר קידושין, נעמד על ידו בחור ליטאי, ומבקש לשואלו שאלות חמורות בהלכה, והגאב"ד עונה לו בנחת ובנעימות, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כאילו הוא יושב בביתו ברוגע, ויהי לפלא.
אמנם במקומות שהיה צריך למחות ולהילחם, לפתע נראה לעין כל דמות אחרת איך שלחם בכל הכוחות ולא חת מאף אחד, אבל כל זה היה בד בבד עם עדינותו. וכמה פעמים שאירעו מעשי אלימות נגד מרנן גדולי ישראל זיע"א מחה בתקיפות בשעת סעודה שלישית בבית מדרשו, שאין זה דרכנו דרך התוה"ק אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
כמו מרן המנחת יצחק שגם הוא נקרא רבי יצחק וייס, שניהם נישאו שלוש פעמים לאחר שהתאלמנו מנשותיהם, ושניהם הותירו בן יחיד, ושניהם היו אהובים ומקובלים בכל שדרות הציבור החרדי.
בימים האחרונים בערוב ימיו כשהחמירה מחלתו נערכה תפילה בקבר רבו המכתב מאליהו בבני ברק על ידי תלמידי חכמים, בתפילה שיעמוד לפני השכינה עבור מצב תלמידו רבנו, ואכן אחר התפילה חלה הטבה במצבו. במשך כמה ימים נלחמו המצוקים והאראלים, ומצבו ידע כל העת מורדות ועליות, אך לבסוף נתבקשה נשמתו לגנז"מ בשעה שלוש לפנות בוקר בליל שב"ק לסדר "ואלה מסעי בני ישראל", כאשר כארבעים איש מתלמידיו וצאצאיו עומדים ליד מיטת קדשו וקוראים את הפסוקים של קבלת עומ"ש והוידוי.
דברי תורתו קובצו בספרים "שערי טוביה", וחלקם עדיין בעריכה אצל חברי המכון של כתבי רבנו, שאותו מנהל בנו יחידו רבי שלמה זלמן שיבדלחט"א, שמונה בלוייה לשמש כרב בית מדרשו של אביו ונשיא הכולל שם.
יהי רצון שזכות רבי יצחק טובה ב"ר שלמה זלמן תגן עלינו לטוב לנו כל הימים, ויעמוד לפני בורא כל העולמים בתחינה שיחסו עלינו לגאלנו בב"א.
