חודש: מאי 2024

ארצות הברית מתכננת חבילת סיוע צבאית נוספת לאוקראינה בסך 275 מיליון דולר, שתכלול פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, תחמושת אווירית מדויקת וכלי רכב קרקעיים, כך אמרו שלושה פקידים אמריקאים לרויטרס ביום חמישי.

חבילת הסיוע החדשה מגיעה כאשר כוחות רוסיים ממשיכים לתקוף את העיר חרקוב בצפון מזרח אוקראינה מזה חודשים. ב-10 במאי פתחו הרוסים במתקפה קרקעית באזור הצפוני של חרקוב, אך לדברי אוקראינה, המתקפה נעצרה בשלב זה.

הסיוע, שצפוי להיות מוכרז כבר ביום שישי, יוענק במסגרת סמכות הנשיאותית, המאפשרת לנשיא ארה"ב להעביר ציוד וסיוע צבאי ללא אישור קונגרס ספציפי, במקרים של חירום.

הפקידים, שדיברו באנונימיות, ציינו כי מדובר בחלק מחבילת הסיוע הכוללת של 95 מיליארד דולר שאישר הקונגרס לאוקראינה. עד כה, הועברו לאוקראינה 60.8 מיליארד דולר מתוך סכום זה, כולל 8 מיליארד דולר במסגרת סמכות הנשיאותית.

פרטי חבילת הסיוע החדשה:

• פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ
• תחמושת אווירית מדויקת
• כלי רכב קרקעיים

חשיבות הסיוע:

חבילת הסיוע החדשה צפויה לסייע לאוקראינה לחזק את יכולות ההגנה שלה כנגד המתקפה הרוסית. פגזי הארטילריה בקוטר 155 מ"מ יעניקו לאוקראינה טווח ירי משמעותי יותר, בעוד שתחמושת אווירית מדויקת תאפשר לה לפגוע בכוחות הרוסים בצורה מדויקת יותר. כלי רכב קרקעיים יסייעו לכוחות האוקראינים לנוע בשדה הקרב ביעילות רבה יותר.

פורום תקווה המאגד משפחות חטופים לחילוץ שלושת החללים, מגיב לחילוץ גופות החטופים, וקורא להגביר את הלחץ הצבאי על חמאס.

"משפחות פורום תקווה מבקשות להשתתף בצערן משפחתם של חנן יבלונקה, מישל ניססנבאום, ואוריון הרננדס עם השבתם של יקירהם לקבר ישראל .משמיים תנוחמו. ה' יקום דמם" פתחו בפורום את הודעתם.

עוד הוסיפו משפחות התקווה כי הם "מבקשים להודות לצה"ל וכוחות הביטחון בשטח שמסכנים את חייהם למען השבת יקירנו", אך עם זאת ציינו כי "גם היום, אנחנו מבינים כי חטופים יחזרו לישראל רק על ידי כוח צבאי נמרץ שילחץ את החמאס. אלמלא הפעולה ברפיח מאות רוצחים היו משוחררים לרחובות מדינת ישראל והטבח שבוצע ב-7/10 היה משוחזר על ידיהם פעם אחר פעם".

בפורום התייחסו גם לסרטון התצפיתניות שפורסם השבוע. "אחרי הסרטון שפורסם השבוע, בו רואים עם מי יש לנו עסק. נוכחנו שוב בעוצמת השפלות של האויב העומד מולנו. ואת הרוע הזה צריך לרסק עד דק".

"מדינת ישראל צריכה להפסיק לדבר עם חמאס. את החמאס צריך להכות, את החמאס צריך לדחוק לפינה ואת החטופים ניתן להחזיר רק על ידי העמקת הפעולות ברצועת הטרור. אמרנו ונחזור שוב ונאמר, עסקאות עקרות ודיונים שאין בהם כלום לא ישיבו את החטופים. כניסה לרפיח, ג'בליה ושאר ערי וכפרי הטרור יחזירו לכאן את הילדים שלנו מהר יותר".

דרום קוריאה ויפן הודיעו ביום שישי על הטלת סנקציות על מספר אנשים, ארגונים וספינות הקשורות לכאורה לרכישת נשק על ידי רוסיה מצפון קוריאה, תוך הפרה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, כך דווח ברויטרס.

משרד החוץ של דרום קוריאה ציין כי הסנקציות מוטלות על שבעה אזרחים צפון קוריאנים ושתי ספינות רוסיות, כתוצאה מפעילות סחר בנשק ופעילויות אחרות בין פיונגיאנג למוסקבה.

המשרד הדרום קוריאני ציין בהצהרה כי כלי השיט הרוסיים נשאו כמות משמעותית של מכולות בין רוסיה לצפון קוריאה, ככל הנראה ובהן אספקה צבאית, תוך הפרה ברורה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם.

ארצות הברית ודרום קוריאה האשימו בעבר את צפון קוריאה בהעברת נשק לרוסיה לשימוש במלחמה באוקראינה. מוסקבה ופיונגיאנג הכחישו טענות אלו, אך התחייבו בשנה שעברה להעמיק את שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן.

יפן, במקביל, הכריזה על הטלת סנקציות על 11 ארגונים ואדם אחד, ביניהם קבוצות רוסיות שלדבריה מעורבות בשיתוף פעולה צבאי התומך בפלישה הרוסית לאוקראינה.

"רכישת הנשק של רוסיה מצפון קוריאה מפרה את החלטות האו"ם הרלוונטיות האוסרות לחלוטין על העברת נשק וחומרים נלווים לצפון קוריאה וממנה", אמר מזכיר הקבינט של יפן, יושימאסה הייאשי, במסיבת עיתונאים.

משמעות הסנקציות:

הטלת הסנקציות על ידי דרום קוריאה ויפן מהווה צעד משמעותי נוסף בלחץ על רוסיה וצפון קוריאה בשל הפרות החלטות מועצת הביטחון של האו"ם. צעדים אלו צפויים להקשות על רוסיה לרכוש נשק מצפון קוריאה ולפגוע ביכולתה להמשיך במלחמה באוקראינה.

הסנקציות גם מדגישות את החשש הגובר מפני שיתוף הפעולה ההולך וגובר בין רוסיה לצפון קוריאה בתחום הצבאי, שעלול להוות איום משמעותי על היציבות באזור.

דקות אחדות לאחר הפרסום על חילוצם של שלושת החטופים חנן יבלונקה, מישל ניסנבאום ואוריאן הרננדז הי״ד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מביע הזדהות עם כאב המשפחות ומבטיח להשיב את שאר החטופים.

"יחד עם ישראל, רעייתי שרה ואני מרכינים ראש ביגון עמוק, ומחבקים את המשפחות האבלות בשעתן הקשה" כתב ראש הממשלה נתניהו והוסיף: "יש לנו חובה לאומית ומוסרית לעשות כל שביכולתנו כדי להשיב את חטופינו – החיים והחללים – וכך אנו עושים".

עוד הוסיף ראש הממשלה כי הוא "משבח את כוחות צה"ל וכוחות הביטחון שפעלו באומץ רב בלב שטח האויב, כדי להשיבם למשפחותיהם ולקבר ישראל".

נשיא המדינה יצחק הרצוג התייחס גם כן לחילוץ ואמר: "בבוקר הזה ליבנו דואב עם משפחות יבלונקה, הרננדז וניסנבאום בעת קבלת הבשורה המרה על חילוץ גופות יקיריהם מעזה".

הרצוג חזר על המחוייבות להשבת כל החטופים ואף הוא חיזק את כוחות הביטחון: "אני מחזק את לוחמי צה״ל והשב״כ שפועלים בנחישות להחזרת החטופות והחטופים. חובתנו כמדינה להחזיר את כולם – החיים ואלו שעלינו להביאם לקבר ישראל. יהי זכרם של חנן, אוריון ומישל ברוך."

יצויין כי לאחר חילוצם של השלושה, מניינם של החטופים המוחזקים ברצועת עזה עומד על 125, מתוכם 39 שהוכרזו כחללים.

דובר צה"ל התיר לפרסום כי גופותיהם של החטופים חנן יבלונקה, מישל ניסנבאום ואוריון הרננדז חולצו הלילה במבצע משותף של צה״ל ושב״כ.

על פי מידע מודיעני מהימן שנמצא ברשות צה"ל, עולה כי החטופים נרצחו במהלך מתקפת הטרור האכזרית ב-7 באוקטובר ונחטפו מעיקול מפלסים לעזה על ידי מחבלי החמאס.

גופותיהם של החטופים חולצו הלילה במהלך מבצע לילי של צה״ל ושב״כ תחת אוגדה 98 בשיתוף יחידת יהל״ם, יחידה 504 ולוחמי יחידה מיוחדת באמ״ן ובשב״כ בשכונת ג'באליא, תוך הסתמכות על מידע מודיעיני מדויק שהתקבל ונותח במהלך הימים האחרונים במפקדת השבויים והנעדרים באגף המודיעין, בפיקוד הדרום בשיתוף פעולה עם השב״כ. בתחילת המבצע התנהלה לחימה עצימה במרחב.

החילוץ התאפשר לאחר שאתמול בשעות אחר הצהריים גדוד 75 איתר פיר מנהרה במחנה ג׳באליה, וזמן קצר לאחר מכן כח יהל״ם נכנס לתוכו ואיתר את שלושת גופותיהם של החטופים הי״ד. הגופות חולצו מתוך חדר במנהרה תוך זמן קצר והובאו לישראל לזיהוי, שבוצע על ידי גורמי רפואה במכון הלאומי לרפואה משפטית ומשטרת ישראל. נציגי צה״ל מסרו במהלך היום הודעה למשפחותיהם.

דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי צפוי למסור הצהרה לתקשורת, אך עוד קודם לכן קורא לציבור להימנע מהפצת שמועות וידיעות לא מבוססות, ולהישמע להודעות הרשמיות. כמו כן, צה"ל והשב"כ ממשיכים, גם בשעה זו, בהפעלת כלל המאמצים המבצעיים והמודיעיניים, על מנת לממש את המשימה הלאומית העליונה להשבת כלל החטופים והחטופות.

מצה"ל נמסר: "צה״ל ושב"כ משתתפים בצער המשפחות בשעה קשה זו".

רוסיה תקפה את חרקוב שוב ביום חמישי, הפעם באמצעות טילים, והרגה שבעה אנשים בבית דפוס. תקיפה זו באה במקביל לקריאה של הנשיא וולודימיר זלנסקי למערב לספק לאוקראינה יותר תמיכה צבאית במאבק נגד הכוחות הרוסיים, כך דווח ברויטרס.

כוחות רוסיה תקפו את העיר הצפונית-מזרחית במשך חודשים, וב-10 במאי פתחו במתקפה קרקעית באזור הצפוני. על פי אוקראינה, המתקפה הרוסית נעצרה בשלב זה בשני קווי התקפה.

הרשויות בחרקוב דיווחו כי רוסיה ירתה כ-15 טילים לעבר העיר ולעיירה הסמוכה ליובוטין. התקיפות התמקדו בעיקר בתשתיות תחבורה ובבית דפוס גדול בעיר, שבו שהו כ-50 בני אדם בזמן התקיפה.

עשן סמיך פרץ מתוך חור פעור שנקרע בגג המבנה. צוותי הצלה מותשים גררו גופות בשקיות ניילון מההריסות. דפים חרוכים מספרים פוזרו על האדמה.

"אין מתקנים צבאיים לא כאן ולא בקרבת מקום", אמר מושל האזור אולה סינייהוב לכתבים בזירת האירוע.

28 בני אדם נוספים נפצעו בהתקפות, כך על פי גורמים רשמיים. משרד התובע האזורי ציין כי הטילים שוגרו מאזור בלגורוד ברוסיה, אזור המשמש כבסיס יציאה לפלישה הרוסית שהחלה ב-10 במאי.

חברת הרכבות הממשלתית דיווחה כי שישה מעובדיה נפצעו גם כן, לאחר שמספר מתקני רכבת בחרקוב ובאזור הותקפו.

הנשיא זלנסקי מתח ביקורת על בעלות בריתו המערביות על כך שלא סיפקו לאוקראינה מספיק סיוע צבאי. הוא טען כי אוקראינה זקוקה לנשק מתקדם יותר כדי להדוף את המתקפות הרוסיות ולהגן על אזרחיה.

"אנחנו צריכים מטוסי קרב, טנקים, מערכות טילים נגד מטוסים", אמר זלנסקי בנאום וידאו. "אנחנו צריכים את זה עכשיו, לא מחר".

תשעה בני אדם, ביניהם ילד, נהרגו ו-63 נפצעו בהתמוטטות במה בעיר סן פדרו גרסה גרסיה, פרבר של מונטרי בצפון-מזרח מקסיקו. האירוע הקטלני התרחש ביום רביעי במהלך נאום של המועמד לנשיאות חורחה אלוורס מיינס, שהבמה קרסה עליו ועל קהל התומכים שלו בעקבות רוחות עזות.

סרטונים שפורסמו מהאירוע מראים את מיינס בן ה-38, ששיעורי התמיכה בו נמוכים יחסית, עומד על הבמה ונופף לקהל שקורא בשמו. לפתע, רוחות חזקות גורמות למסך ענק להתנתק מהבמה ולפגוע בו ובקהל. מיינס מצליח להימלט ברגע האחרון, אך רבים אחרים לא היו כה ברי מזל.

מושל מדינת נואבו לאון אישר את מניין ההרוגים והפצועים. צוותי חילוץ והצלה פועלים במקום, וחקירה נפתחה כדי לברר את נסיבות האסון.

ה"שאוולר רב", הגאון רבי אהרון בקשט הי"ד, היה מחשובי תלמידי ישיבת סלבודקה, ומגדולי פארי תנועת המוסר בשנים שלפני החורבן. הוא נמנה גם על מייסדי אגודת ישראל וממנהיגיה, וכיהן כרבה של לומז'ה, ולאחר מכן כרבה של שאוול, והיה רבה האחרון של עיירה זו בתקופה לפני החורבן. בשל רום-גדולתו בתורה ובמוסר הציע לו הסבא מסלבודקה לכהן פאר בראשות ישיבת סלבודקה, שנחשבה בשנים ההן לישיבה החשובה ביותר באירופה. היתה זו הצעה חשובה מאוד, אולם רבי אהרון אמר שעליו לחשוב בטרם ייתן תשובה.

כעבור כמה ימים חזר אל הסבא, והודיע שאינו מעונין לקבל על עצמו את התפקיד הנכבד. הסבא הופתע עד מאוד, שכן כאמור היתה זו הצעה נחשקת ביותר, וכזו שגם התאימה למידותיו של רבי אהרן, שגם התחמק ממתן הבהרה לפשר הסירוב שהיה נראה תמוה ולא מתקבל על הדעת. הסבא ניסה ללא הצלחה לשכנע אותו לגלות לו את סיבת הסירוב, וכעבר תקופה גזר עליו בגזרת-רב לספר לו מדוע הוא מסרב.

ורבי אהרן סיפר: "בהיותי בחור הייתי מאורס עם אחת מבנותיו של רבי שרגא פייבל פרנק, יהודי תלמיד חכם ונשוא-פנים. הרב פרנק היה גם עשיר גדול, ונודע כתומך תורה וכאוהב תורה. הוא נפטר צעיר לימים והותיר אחריו את רעייתו האלמנה וארבע בנות, שהיה עליה לחתן. "כסף רב הותיר הרב פרנק כירושה, ובצוואתו הורה לרעייתו להשיא את בנותיהם לתלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, ולא לחוס על הממון ועל ההוצאות, וכן לדאוג לכך, שהחתנים המיועדים לבנות, יעמדו ברבות הימים בראשות ישיבות חשובות, כשהממון הרב שהותיר אחריו יספק להם לפרנסה ברווח.

"הרב פרנק היה תלמידו של רבי ישראל מסלנט, ונודע ברוחב- דעתו וברוחב-לבבו. כאשר היה מגיע לפניו אדם עני שביקש נדבה, היה רבי שרגא פייבל תוחב ידו למגרה, מוציא שטרות כסף ומעניק אותם לאיש בלי לספור… ואכן האלמנה המפורסמת, מרת גולדה פרנק, לקחה על עצמה את המשימה למצוא חתנים שיענו על הדרישות שהציב בעלה בצוואתו. היא חקרה ודרשה אחרי טובי הבחורים בישיבות ליטא, וביקשה בכל-לב לקיים את דברי בעלה, שיהיו אלה חתנים שיעמדו ברבות הימים בראשות ישיבות חשובות "הבת הבכורה היתה מאורסת אתי", סיפר הגאון רבי אהרון בקשט הי"ד לסבא מסלבודקה.

"והנה, בתקופת האירוסין הציעה לי האמא לבקר במפעל המשפחתי שלהם. הביקור היה מרתק, ובמהלכו שאלתי שאלות שעניינו אותי, מדוע עושים כך ולא אחרת, איך משנעים את הסחורות, ומה טיבה של כל מכונה ומכונה במפעל הגדול. היו לי גם כמה עצות להשיא להם. "למחרת הודיעה לי הכלה שהמשפחה החליטה לבטל את השידוך. הצטערתי מאוד, שכן היה זה לכאורה שידוך מצוין, אולם משפחת הכלה הסבירה כי החלום שלהם הוא לזכות בחתן שיגדל ברבות הימים למדרגה של ראש ישיבה חשוב ותלמיד חכם גדול, ולא סוחר ממולח… "הביקור במפעל, והשאלות ששאלתי במהלכו, עוררו את חשדן של האלמנה, ושל הכלה, שחשבו שיש לי שאיפות אחרות, ואני רוצה להיות סוחר מוצלח ולא ראש ישיבה, כצוואת רבי שרגא פייבל המנוח.

"כשקיבלתי את ההצעה לכהן פאר בראשות הישיבה החשובה בליטא", אמר הגאון רבי אהרון בקשט לסבא מסלבודקא, "ביקשתי לבדוק האם האלמנה עדיין בין החיים, והאם כלתי-לשעבר אכן זכתה והיא נשואה לבעל תלמיד חכם כחפץ ליבה הטהור, שהפך להיות ראש ישיבה. "בדקתי את העניינים הללו, והתברר לי שהאלמנה עדיין בין החיים, אולם לא הצלחתי לברר את מעמדו של בעל-כלתי לשעבר, ולכן משכתי ידיי מההצעה".

הסבא שמע והחריש. כעבור ימים ספורים חזר הרב משאוול אל הסבא ואמר לו שהמשיך לברר ושמע שבעלה של הבת הינו תלמיד חכם עילוי, ובר-מעלה גדול, ושמו רבי משה מרדכי אפשטיין, שיושב ולומד ברציפות ובהתמדה מופלגת. הרב משאוול ביקש מהסבא שימנה את בעלה של כלתו לשעבר לראשות הישיבה, שכן הוא מתאים לתפקיד הרם והנכבד.

וכך אכן היה. מרן הגרמ"מ אפשטיין התמנה לעמוד בראשות ישיבת סלבודקה, ובשנים שלאחר מכן כיהן פאר כראש ישיבת חברון בעיר חברון. זה הסיפור המופלא שכאשר נתבונן בו, נראה עד כמה יש בכוחו של אדם לזכך את עצמו ואת מידותיו. הרי הסירוב של הרב בקשט לקבל את ההצעה נבע אך ורק כתוצאה מהרצון לא לגרום צער לבני-אדם, על אחת כמה וכמה לאלמנה, שכאשר תשמע שהבחור שהיה מאורס לבתה התמנה לראש ישיבה, ועוד איזו ישיבה, עלולה להיתקף בצער גדול. וזה-עצמו דבר שאי אפשר להכיל אותו. הרי אם הרב בקשט היה 'אדם רגיל', ואפילו הרבה יותר מאדם רגיל, וכי הוא היה צריך להתחשב עד כדי כך בצערה של אלמנה? וכי הוא היה אשם בביטול השידוך?

ומאידך, הרי מציעים לו כאן הצעה כל-כך מפוארת, שתאפשר לו להרביץ תורה עד סוף ימיו לאלפי אלפי תלמידים? וכי אפשר לבטל בהינף-יד זכות אדירה שכזו של הרבצת תורה וזיכוי הרבים, שמתי-מעט בעולם זוכים לה? ואם נדבר במושגים של אנשים רגילים, הרי ליבו של הרב בקשט היה צריך להסית אותו, ולומר לו 'הנה יש לך כאן אפשרות מצוינת לנקום במי שביטל את השידוך שלך, ולכאורה שלא בצדק! הרי אתה בוודאי לא התכוונת להיות סוחר, אלא שהם טעו בך כשראו את ההתעניינות שלך במפעל! נו, אז עכשיו בוא תראה להם איזה ראש-ישיבה תהיה, ואיך היית מתאים אחד-על-אחד לדרישותיו של האבא הרב פרנק! וגם אם היה הרב בקשט נכנע להרהורי-ליבו, הרי אף אחד לא היה חושד בו שהמינוי לראשות הישיבה נעשה כדי 'לנקום' במשפחת פרנק!

הרי הכל הכירו במעלתו וגאונותו של הרב בקשט, וגם היה מתפרסם שהסבא היה זה שפנה אליו והציע לו את המינוי! אז הנה, יש לי כאן אפשרות לנקום, כשאף אחד לא יידע שזו היתה כוונתי. וגם אם לא נחשוד בהרב בקשט שרצה לנקום, אבל אי-שם בסתרי ליבו הגדול עלולה היתה להתגנב מחשבה שכזו. דהיינו, שכוונתי העיקרית היא להרביץ תורה ולזכות בזכות הגדולה של הרבצת התורה, אבל בדרך-אגב היתה עלולה לנצנץ מחשבה שהנה יש באפשרותי 'להוכיח' למשפחת פרנק עד כמה הם טעו בביטול השידוך שלי. אבל הרב בקשט, בזיכוכו הגדול, לא עשה כך, והחליט לדחות את ההצעה הכל-כך מפתה.

אבל נתקדם הלאה, ונראה באיזה אדם מזוכך מדובר. שהרי, גם אם כבר החליט להתחשב בצער האלמנה, הרי די היה בהבעת-הסירוב ליטול על עצמו את המשרה ! גם זה היה כבר וויתור עצום ונורא, שהיה מעורר רעש גדול בשמי-שמים! מי ביקש ממנו להציע את בעלה של כלתו- לשעבר שיכהן כראש הישיבה? אבל הוא ביקש לעורר רעש עוד יותר גדול בשמים ! ומגיע לדרגה שאי-אפשר לתאר בוויתור, בהכנעת-הלב, ובשאיפה לגרום טוב לבני-אדם גם אם זה יהיה על חשבוני ! ומבקש מהסבא שימנה את בעל-כלתו-לשעבר כראש הישיבה. לא פלא הוא, שכאשר שמע מרן החפץ חיים את הסיפור, ביקש לפגוש את רבי אהרן בקשט, קם לכבודו ונשקו על ראשו! ואמר, גם אם לא נצליח להגיע למדרגותיו העצומות של הרב בקשט, נשתדל להשיג את מה שאפשר.ו

"ְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם " [ויקרא פרק כה פסוק יז] כבר עמדו על כך המפרשים: מה ענין "ויראת מאלקיך" וגו' למצוה זו בדוקא ?

פרשו בספרי קודש, ביסוד מצוות הללו שבין איש לעמית, שיש בהן גם הגיון אנושי, וסדר מובן מתוקן ומקובל בין הבריות, כנהוג גם במדינות המתוקנות שבעולם, שכן הדעת נותנת שצריך אדם בן תרבות לתקן התנהגותו בדרך ארץ, באנושיות וביושר, ובמשא ומתן באמונה, שלא להונות ולרמות וכו'. אולם עיקר הסיבה שאנו עם בני ישראל בני קל חי מחויבים בכל זו העבודה של תיקון המידות, אינו מפאת הבנת השכל, והגיון האנושי המוסכם ומקובל בין הבריות, אלא התורה הקדושה נותנת טעם המצוה מחמת "ויראת מאלקיך! " בלבד, ולא יירא מאנשים, מה יאמרו ומה יגידו ומה יחשבו, שאין זה נאה… אלא מחמת יראת שמים ופחד השם יתברך אדון העולם, המצוה ומזהיר ומתרה בנו בתורתו הקדושה "ולא תונו איש את עמיתו!", ולא מחמת הבנת הגיון שכל אנוש, אלא "כי אני ה' אלקיכם!", וככל אשר אני מצוה אתכם עליכם לעשות וככל שאר מצוות התורה שאנו מקיימים בתמימות ובפשטות, "אשה ריח ניחוח לה'", נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני [רש"י ויקרא א, ט], ולא שיהיה על מידות ואיש טוב וישר והגון מחמת שכן הוא מקובל ויפה בין הבריות.

איסור 'אונאת דברים', היא החובה שלא לפגוע אדם ברעהו. זהו נדבך נוסף במתן כבוד זה לזה, כי מי שמכבד את זולתו לעולם לא יפגע בו. אבל גם מבלי לפגוע – כמה אפשר לפגוע רק באי נתינת כבוד, באי מתן יחס הולם, בחוסר התחשבות לצרכיו, לרצונותיו ואפילו לעצם קיומו של הזולת. על כך הסתלקו תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו, על כך עם ישראל כואב ואבל עד ימינו אלה! המסע לתת כבוד איש לרעהו – מתחיל בתוך הבית פנימה, בין בני הזוג, לילדים ! – כן, גם לילדים !, לבני המשפחה הקרובה והמורחבת.

כאמור, איננו עוסקים באיסור לפגוע – זה מובן מאליו. אנו עוסקים בהענקת יחס מכבד, במתן תחושה שהזולת חשוב לנו, שאנו מוקירים את קיומו, את היותו, את מציאותו, את מעמדו, ומתנהגים אליו בהתאם! ומשם – את היחס המכבד יש להעניק אף לשכנים, לקהילה, לחברים בבית הכנסת, במקום העבודה, בכל מקום אליו נלך ובו נצעד. כל מי שאנו נתקלים בו – הוא בן אנוש, יהודי הוא חלק אלוק ממעל, חלק מבורא עולם. יתכן שאנו חשובים ממנו, מבוגרים ממנו או חכמים ממנו – וכי בשל כך נימנע מלתת לו את הכבוד האנושי הבסיסי ? וכי בשל כך נגזול מאדם את חמצן חייו – את מתן הכבוד?! בימים אלה הבה נקבל על עצמנו להתחזק במתן כבוד איש לרעהו, בהענקת יחס מכבד אדם לזולתו. ככל שנעמיק את ההכרה והכבוד בינינו – כך נזכה שהאווירה השוררת בתוכנו תהיה אווירה מכבדת ונעימה, בעלת פוטנציאל צמיחה אישי וציבורי גבוה, ובכך נזכה לשמח את בוראנו בראותו את בניו נוהגים בכבוד זה בזה!

אם כבר בדורות קודמים צפו חז"ל בעיניהם הצופיות את כל המידות של האדם, ותכונותיו הלא-חיוביות, הרי שבימינו, כאשר אומרים על פלוני שהוא 'איגואיסט' כבר כמעט לא מתכוונים לגנותו, על אחת כמה וכמה! ואנחנו לא מדברים כמובן על מי שלא זכה להימנות על יושבי בית המדרש, שהוא ממש נמשל כבהמה, ואף גרוע ממנה.

להוותנו אפשר להיתקל באירועים מכוערים, המלווים ביצרי-נקמה וקנאה, גם בתוך המחנה פנימה, כל אחד לפי מדרגתו, ויש בכך אלף-אלפי מצבים ושלבים. אם רק נדמה לנו לפעמים שמישהו התכוון להציק לנו, כמה אנרגיה נוציא אז כדי להשיב לו מנה אחת אפיים ! הלא אלו דברים של יום-יום ! סף-הסבל של האדם בן- דורנו הוא כה נמוך, שכמעט אי אפשר לדבר איתו במושגים של 'התגברות' או 'סליחה ומחילה למי שפגע בו'.

כור ההיתוך של היווצרות חברה משותפת, שהוא הביטוי המטאפורי לשותפות של אנשים שהגיעו מרקעים שונים, ולמרות זאת הם משתלבים יחד לחברה אחת ומצמצמים את הפערים שביניהם התדלדל מאוד. עד כדי כך שקל יותר לייצר כור גרעיני מאשר כור היתוך של חברה המורכבת מבעלי תכונות שונות. אין בדברים אלה משום הכללה, אבל ככל שחולפות להן השנים כך רואים עוד ועוד תופעות הנגזרות מכל הנ"ל, וכשמדובר באירועים שבהם משתבצות מידות נקמה וקנאה, בני-אדם כמעט ואינם מסוגלים להתגבר על עצמם, ונוקטים במעשים ופעולות שאינן עולות בקנה אחד עם תורת בית המדרש, ומוסריו .

לכן, חשוב מאוד להתעמק בסיפור שלפנינו, כי הוא מוכיח שאפשר גם אחרת, ואפשר גם להתגבר על היצרים הבוערים ביותר בנפש האדם. האמת, שכשקוראים את הפרטים אי אפשר כמעט להאמין שהם התרחשו אצל בן-תמותה, אצל בשר ודם, שרּוֵֵקם מבשר גידים ועצמות. אבל זה קרה, אז גם אם נצליח ליישם רק חלק מזערי ממה שכתוב כאן, כבר התקדמנו הרבה .שנזכה שתשרה אהבה ואחווה בין כל החלקים בעם ישראל אמן . הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב, הישיבה הגדולה תל ציון

אתמול, נשיאי שלוש אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות – אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), אוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון ואוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי – נאלצו להתייצב בפני ועדת בית הנבחרים בוושינגטון הבירה. זימונם נובע מהטיפול שלהם במחאות פרו-פלסטיניות שהתקיימו בקמפוסים שלהם, אשר עוררו סערה ציבורית רחבה.

הוועדה, בראשות חברים רפובליקאים, האשימה את נשיאי האוניברסיטאות בכישלון חמור בהתמודדות עם תופעות אנטישמיות במהלך ההפגנות. לטענתם, ראשי המוסדות לא עשו די כדי למנוע את הפצתן של דעות קדומות ושנאה, ואף נכנעו ללחץ המפגינים הפרו-פלסטינים.

במוקד הביקורת ניצבו אוניברסיטאות נורת'איסטרן וראטגרס, שם הושגו הסכמים עם המפגינים לפירוק מאהלי המחאה. צעד זה עורר זעם בקרב חברי הוועדה הרפובליקאים, שראו בו כניעה מבישה וחוסר עמוד שדרה.

אוניברסיטת UCLA, לעומת זאת, ספגה ביקורת חריפה מכל קצוות הקשת הפוליטית. הסיבה לכך נעוצה באירוע אלים שהתרחש בקמפוס, בו מפגינים פרו-ישראלים תקפו מפגינים פרו-פלסטיניים במאהל המחאה. האוניברסיטה הואשמה בכך שלא עשתה די כדי למנוע את התקיפה ובהגנה לקויה על הסטודנטים.

הדיון בוועדת בית הנבחרים הדגיש את המתחים הגוברים סביב סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני בארצות הברית. האירוע שם זרקור על האתגרים העומדים בפני מוסדות אקדמיים, הנדרשים לאזן בין חופש הביטוי לבין שמירה על קמפוס בטוח ופתוח לכולם.

מעולם לא הייתה החלטה שטענה שישראל מנהלת מלחמה לא חוקית, אולם אם זה יקרה, המשמעויות הן קשות. בחדשות 12 דווח כי בירושלים מעריכים אמש (חמישי) כי בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), יוציא היום צו שיורה על הפסקת המבצע ברפיח.

על פי התרחיש הגרוע ביותר יוצא צו שיורה על הפסקת המלחמה כולה, וזו ההערכה בירושלים. גורמים מדיניים טוענים: לא מתכוונים לכבד את הצו בהיבט הצבאי והמדיני, אם ייצא, אם ייצא הצו, בתוך ימים יכונס דיון במועצת הביטחון של האו"ם, בישראל מקיימים שיחות מאחורי הקלעים עם האמריקנים – ומעריכים: ארה"ב תטיל וטו במועצת הביטחון

יש בישראל מי שאומר: אולי עדיף שבית הדין יוצא צו לעצירת המלחמה כולה, הסיבה שעדיף צו לעצירת המלחמה: חילוקי הדעות בין ישראל לארה"ב בנושא רפיח, ומניעת דילמה בפני האמריקנים אם להטיל את הווטו או שלא

והיה אם נתניהו יקבל את ההצעה האמריקאית להסכם שלום עם סעודיה. במקרה כזה הוא יוזמן קרוב לוודאי לקבל את פרס נובל לשלום באוסלו בירת נורבגיה. אך אבוי, הנורבגים  כבר הודיעו כי הם מכירים במדינה פלשתינית וגם מקבלים את החלטת בית הדין בהאג. הסיטואציה האפשרית משונה: נתניהו יגיע לאוסלו, יקבל את פרס נובל ומיד לאחר מכן ייעצר בעוון "רצח עם".

*****

בשלב השאלות בישיבת סיעת יש עתיד השבוע, נשאל לפיד (ע"י כתב ערוץ 14), כיצד ייתכן שלפיד שנלחם רק לפני חודשיים נגד יציאת הכנסת לפגרה בזמן המלחמה, הגיע רק למקום ה-99 ברשימת הח"כים שהגיעו לכנסת במהלך הפגרה. לפיד נותר ללא מענה, וחבריו עטו על הכתב תוך שהם קוראים לעברו 'לעוף החוצה'. לפיד שבנתים התעשת השיב: "מה שאתה רואה סביב השולחן זו ממשלתה הטבעית של מדינת ישראל שתחליף את חבורת המשוגעים שאתה עומד מאחוריה". תשובה ישירה לשאלת הכתב, לא התקבלה עד עתה (ולא תתקבל)

*****

מכתב שהתקבל מאחד הקוראים: א. נתניהו שהרעיב אלפי משפחות חרדיות, חיסל להם את מקור מחייתם -קצבאות הילדים, נאשם היום בהאג על הרעבה. ב. גלנט שהפך את לומדי התורה לעריקים ולאיום במעצר בעתיד וחוסר יכולת לצאת מהארץ -ללא אישור מיוחד אף לא לצורכי שידוך או שמחות-משפחתיות, יוכל על פי האג לצאת מהארץ אבל לא לחזור….

*****

יום שלישי השבוע. יג' אייר. השעה 6 בבוקר. מהדורת החדשות של קול ישראל פותחת ב"בוקר טוב ושלום רב" ואז עובר הקריין לציין את התאריך העברי והלועזי של היום. מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "היום שמונה ועשרים יום שהם שלושה שבועות ושבעה ימים לעומר". היה רצוי שעורכי החדשות ילמדו כיצד סופרים. בורות בשידור חי. שבת שלום

הטור נכתב ופורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן

מטוס קרב של חיל האוויר יירט בהצלחה כטב"ם שעשה את דרכו לאזור צפון הארץ מכיוון מזרח. כך מסר דובר צה"ל, שאישר כי כחלק מניסיונות היירוט נפלו שברי מיירט באזור צפת וגרמו לשריפה.

עוד נמסר מגורמי הצבא כי הכטב"ם לא חצה לשטח ישראל, וכי אין נפגעים בתקרית. האירוע מתוחקר.

ממד"א נמסר בהקשר זה כי "בשעה 04:01 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב ירדן, על פיצוץ שנשמע בגזרת צפת. צוות מד"א שיצאו לסרוק מדווחים על שריפה שפרצה כתוצאה מהפיצוץ, לא אותרו נפגעים".

ראש הממשלה נתניהו צפוי לנאום בקרוב בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, כך הודיע הלילה (שישי) יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, מייק ג'ונסון, באירוע למען ישראל בשגרירות ישראל בוושינגטון, כך דווח בכאן 11.

קודם לכן אמר ג'ונסון לכאן חדשות כי מנהיג הדמוקרטים בסנאט, צ'אק שומר, הסכים להזמין את נתניהו לשאת דברים, וכי ההזמנה הרשמית תצא בקרוב. לדברי ג'ונסון, ראש הממשלה אמר לו שהוא אכן מעוניין לנאום.

חבר הקונגרס ג'ים הימס אמר כי נתניהו "צריך להיות ממוקד בשחרור בני ערובה, לא בניסיון להקסים מחוקקים". לדברי חבר הקונגרס דן קילדי, "אני לא חושב שזה זמן טוב, בואו לא נסבך מצב מסובך ממילא". יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ננסי פלוסי אמרה על הרעיון, בפשטות: "לא".

צונאמי משפטי

ההחלטה בהאג, הדיל הסעודי וההכרה במדינה פלשתינית לצד התיעוד הכואב בנחל עוז 

מבול של אירועים בינלאומיים הקשורים לישראל התרחשו השבוע, בנוסף לאירועים הפוליטיים והצבאיים הפנימיים שאנו חווים מאז תחילת המלחמה. כל אירוע שווה כותרת בפני עצמה עם סיקור מורחב (חלקם בהרחבה בהמשך).

זה החל בהצהרה הצבועה של התובע הראשי של בית הדין בהאג על צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט, ונמשך עם הפרס לטרור של מספר מדינות באירופה – (אירלנד נורבגיה וספרד) עם ההכרה במדינה פלשתינית. עוד קודם התרחש לו אירוע התרסקות המסוק של נשיא איראן וההשפעה על ישראל, ובתווך ניסיון אמריקאי לקדם את "הדיל הסעודי": נורמליזציה תמורת הכרה במדינה פלשתינית, הפסקת הלחימה ועסקת החטופים.  

כל זה מתרחש לצד אירועים פנימיים פוליטיים כאן בישראל: פתיחת כנס הקיץ של הכנסת והניסיון הדל להחיות מחדש את הפגנות המחאה, מסיבת העיתונאים של בני גנץ והאולטימטום הצולע שהציב לנתניהו (נרחיב לקמן), המשך המחלוקת בין גלנט לנתניהו כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בישיבת סיעת הליכוד, והסקרים החדשים שמצביעים על העובדה שהתיקו הפוליטי בין שני הגושים חוזר.

ואם כל זה לא הספיק, הגיע שלשום התיעוד שפרסם דובר צה"ל לאחר אישור משפחות החטופים על רגעי החטיפה הקשים בבסיס נחל עוז. הסרטון הזה כמו חומרים רבים נוספים נמצאים בידי הצבא לא מעט זמן, פרי מבצעים מודיעיניים. רוב התיעודים נתפסו ממצלמות הקסדה שנשאו המחבלים. הצבא נמנע מלהפיץ את החומרים מסיבות מובנות. אולם השבוע ביקשו משפחות החטופים להפיץ את הסרטונים כדי להשפיע על דעת הקהל לבצע את העסקה, וגם כדי לנסות ולהשפיע על דעת הקהל בעולם.

הדבר הבולט ביותר בתיעוד החטיפה בבסיס נחל עוז, הוא לא רק הפחד שנשקף בעיניים של מי שהוחזקו שם, אלא גודל המחדל הצבאי. מהתיעודים עולה כי המחבלים עשו בבסיס כאוות נפשם מבלי לחשוש שעוד רגע הצבא יגיע. הם התנהלו במקום בצורה אדישה ובטוחת, דיברו, אכלו ונראה היה שאינם ממהרים לשום מקום. כך היה לאורך שעות ארוכות גם בקיבוצים בעוטף עזה ובערים מסביב.

אז נכון שאפשר (וצריך) להאשים את הממשלה והעומד בראשה באחריות, ולדרוש ממנו להתפטר אחרי המלחמה. אבל אי אפשר להבין את גודל המחדל הצבאי. ההשתהות הארוכה בהגעה לישובים ולמוצבים אינה נתפסת. שנים של תרגילים, תקציבים וכוננות, נמחקו כאילו לא היו. כאן טמון המחדל הגדול, כאשר רוב האחראים על כך עדיין מחזיקים בתפקידיהם, חלקם אפילו קודמו בסבב האחרון.

קהות חושים

השבוע התברר מי אחראי לאשליה כאילו הייתה עסקה על השולחן בתחילת החודש

משפחות החטופים ביקשו כאמור להסב את תשומת לב הציבור באמצעות התיעוד ממוצב נחל עוז לקידום העסקה. זאת לאחר שהם חשים בקהות חושים כללית ובחזרה לסדר היום. אפשר וצריך להבין את כאבם. הבעיה היא שמי שאחראים לכך, הם ארגוני המחאה המנצלים באופן ציני את כאבם לטובת אינטרסים פוליטיים משמאל. התוצאה: חלקים רבים בציבור נמנעים מלהזדהות עמם אף שמבינים את כאבם. 

צריך להודות גם ביושר: אם החמאס היה מפרסם בעצמו את הסרטון מנחל עוז, היו כלי התקשורת נמנעים מלפרסמו בטענה שמדובר בטרור פסיכולוגי כדי לכפות על ישראל עסקה בעיתית. אולם  כאשר הדבר נעשה על ידי מטה משפחות חלק מהחטופים לצורך אותה מטרה, התקבל התיעוד באופן שונה ואוהד.

כל זה קורה על רקע קיפאון מוחלט בשיחות לביצוע עסקה. יריביו של נתניהו מאשימים אותו בטרפוד כל הצעה, רק כדי לשמור על שרידותו. בפועל אין הצעה רצינית על השולחן. סינוואר לא מעוניין בעסקה, כיון שהוא מגיע להישגים מדיניים גם בלעדיה ולכן הוא נשאר בתנאי המרכזי שלו: הפסקה מוחלטת של הלחימה. לכך לא מסכימים כל חברי הקבינט, כולל גנץ ואיזנקוט.

מאחורי הקלעים יש כעס רב על מצרים. זאת לאחר שלפני כשבועיים שלושה, היה נדמה כי העסקה ממש קרובה לאחר שהחמאס "הסכים" להפסקת אש ולתנאים שהציבה ישראל. לאחר הדיווח הזה נרשמו חגיגות בעזה, שם חשבו התושבים שהמלחמה מתקרבת לסיומה. גם בישראל נרשמה תקווה קרובה להשבת החטופים הביתה. אלא שעד מהרה התברר כי ההסכם עליו חתם החמאס אינו זהה להסכם שישראל אישרה.

בסי.אן.אן חשפו השבוע את מה שארע מאחורי הקלעים. מתברר שמצרים שינתה את פרטי העסקה שהוגשה לחמאס לאחר שכבר נחתמה מצד ישראל. ראש הסי.אי.איי, ביל ברנס שעמד בקשר עם כל הצדדים ונחשב לאיש רגוע, יצא מהכלים כאשר הבין שמצרים הוליכה שולל את כולם.

מי שבפועל שינה את ההסכם היה אחמד אל חאלק – סגן ראש המודיעין המצרי, שהעביר לישראל מסר אחד, ולחמאס מסר שני, אך נטע רושם שמדובר באותו הסכם. בהתאם לכך יצרו המצרים רושם כאילו הפערים בין הצדדים אפסיים. בפועל נוצרה תסבוכת קשה, שנוצלה שוב לצרכים פוליטיים, כאשר יריביו של נתניהו שבו וטענו כי הוא זה שמעכב את העסקה.

וכך נוצר מצב בו משפחות החטופים (גם הימניים מ"פורום התקווה"), תוקפים את נתניהו משני הכיוונים, אם לא די בכך, גם גנץ ואיזנקוט מאיימים עתה לעזוב את הממשלה, כשגם הם מזכירים את עסקת החטופים, בעוד שהם יודעים את האמת – מי אחראי לאי ביצועה. הפוליטיקה גוברת על הכול.

חאן ללא חן

כך הצליח התובע בביה"ד בהאג להוליך שולל את ישראל ולהרדים אותה בשמירה

הרבה גבולות נחצו בטבח הנורא בשמחת תורה: גבולות טרור, גבולות אכזריות, וגבולות של זוועות קשות. מדינת ישראל טרם חוותה מעשים כאלו מאז הקמתה. והנה השבוע נחצו עוד גבולות  והפעם מדינים ומשפטיים. החלטתו של התובע, כרים חאן, בבית הדין הפלילי בהאג, שהודיע כי ביקש להוציא צווי מעצר נגד נתניהו, גלנט, סינואר, דף והנייה, חצתה את כל הגבולות. כזה עוד לא היה לנו.  

התובע כרים חאן, עורך דין בריטי מוסלמי, ציין בבקשה שלו, כי יש יסוד סביר להניח שכל החמישה נושאים באחריות לפשעים נגד האנושות בשל מעשיהם. הוא הוסיף כי אם יאשרו השופטים את בקשתו, הוא מתחייב "להשקיע את כל המאמצים הדרושים כדי להביא למעצרם של אישים אלו".

בהודעה שפרסם חאן, הוא פירט את הפשעים המיוחסים לראשי חמאס – השמדה, רצח, חטיפה, עינויים, ועוד. לאחר מכן עבר לתאר את "הפשעים" עליהם אחראים נתניהו וגלנט, הרעבת אוכלוסייה אזרחית כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית.

בישראל נדהמו מההחלטה לכרוך את שמותיהם של גלנט ונתניהו יחד עם רוצחי החמאס המתועבים, וההשוואה המקוממת זכתה לגינויים רבים. מאחורי הקלעים מתברר כי התובע חאן הוליך שולל את ישראל. בתחילת המלחמה ביקר בעוטף עזה והביע כאב רב לנוכח מה שעבר על התושבים. נראה היה כי האיש הבין את מה שקרה כאן ויפעל בהתאם. אולם לפני כחודש וחצי החלו להגיע ידיעות ארצה על הפניית עורף מצדו ועל כוונתו לבקש את הוצאת הצווים. הדברים התגלגלו עד פתח לשכת ראש הממשלה ובהמשך למשרד המשפטים ולמודיעין. 

נתניהו ששמע על כך נכנס ללחץ. מדובר לא רק בצעד מדיני משמעותי, אלא גם בפגיעה אישית, שתמנע ממנו לצאת (עם המשפחה) למדינות רבות בתבל. במשרד המשפטים היו משוכנעים כי יצליחו לבטל את הגזירה, לאחר שהבינו כי התובע אינו נחוש להתקדם עם הצווים. בפועל, חאן הרדים את ישראל כדי שלא ילחצו עליו בשלבי הכנת התביעה. "נרדמנו בשמירה" מודים גורמים משפטיים, "זה לא היה צריך לקרות". 

החשש הוא שהאירוע המגה אסטרטגי הזה ייצור עוד גלי צונאמי לא רק בתחומי המשפט, אלא גם בנושאים נוספים של הסכמים לרכישת נשק וכן הסכמי סחר הכלכליים. האבסורד הוא שהתלונות על הרעבת עזה נשמעות ועולות, דווקא כאשר ישראל מאפשרת העברת סיוע הומניטרי בהיקפים גדולים ונרחבים, הרבה יותר מאשר בשגרה שלפני המלחמה. גם מאכילים את העזתים, וגם סופגים על זה עונש.

קונסנזוס נדיר

כך הצליח התובע בהאג לאחד את כל המערכת הפוליטית (כמעט) לצדו של נתניהו

הבקשה של התובע בהאג להוצאת הצווים נגד נתניהו וגלנט, יצרה רגע נדיר של קונסנזוס  במערכת הפוליטית נגד ההחלטה. כולם הבינו את הצביעות והחרפה, כשלראשונה מאז הקמתו של בית הדין הפלילי ב-2002, מבקשים להוציא צו מעצר נגד מנהיג מדינה דמוקרטית. מדובר בחדשות רעות לכל מנהיגי העולם, שחשבו כי הם חסינים מצווי מעצר כראשי מדינה דמוקרטיים.

התובע בהאג יכול היה להסתפק בבקשה להוצאת זימון ל"חשוד" להתייצב ולהיחקר, ובכך  להימנע מלבקש הוצאת צווי מעצר. אולם הוא בחר באופציה התמוהה והצבועה, תוך שהוא כורך כאמור את שמותיהם של רוצחי חמאס לצד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון. הצעד הזה היה אחד יותר מידי גם עבור המערכת הפוליטית בישראל, לרבות רוב רובם של כלי התקשורת.

וכך ניצבו להם תומכי נתניהו יחד עם גדולי יריביו ומתנגדיו לצדו בצורה נחרצת וחד משמעית,  תוך שהסבירו כי הבקשה חסרת התקדים להעמיד לדין שני מנהיגים נבחרים במדינה דמוקרטית היא החלטה נגד מדינת ישראל ולא נגדם אישית.

מחאן יצא מתוק. התובע המוסלמי הצליח כאמור לאחד לרגע את כל המערכת הפוליטית הישראלית השסועה, המסוכסכת והמפולגת. וכמו תמיד גם כאן היו יוצאי דופן: 106 ח"כים חתמו על הצהרה שמתנגדת להחלטת התובע. 14 הח"כים שלא חתמו היו מהמפלגות הערביות וממפלגת העבודה.

ניחא המפלגות הערביות, אבל ההצטרפות של העבודה אליהם אינה מובנת. "לא נחזק את הקמפיינים לחיזוקו של נתניהו ושלטונו", התבטאה יו"ר מפלגת העבודה מירב מיכאלי, שבשבוע הבא כבר לא תישא את התואר הזה. שאר ח"כי העבודה התפתלו והתפתלו ולא ידעו להסביר מדוע לא חתמו. "זה לא משנה אם חתמנו על המכתב או לא, אנחנו נגד החלטת האג", ניסתה ח"כ רייטן להסביר ורק הסתבכה עוד יותר עם התשובה הבלתי מתקבלת על הדעת.

בעבודה כאמור החליטו לבדל את עצמם בנושא הזה משאר המפלגות, והדבר גרם לחברים וותיקים בעבודה דוגמת איתן כבל להודיע כי הוא לא רואה עצמו יותר חלק מהמפלגה הזו. במקביל גם לפרשנים הקיצונים משמאל, היה קשה עם זה, והם הסבירו שהחלטת התובע בהאג היא מתנה גדולה לנתניהו לטובת הישרדותו הפוליטית האישית.

מי שעוד נפגעה מהחלטת התובע בהאג, היא מערכת המשפט בישראל. צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, מהווים הוכחה שבהאג לא סומכים עליה וסבורים שגם היא אינה שומרת כביכול על עקרונות המשפט הבינלאומי.

מעניין מה יגידו עתה מתנגדי הרפורמה שטענו (וטוענים) על חוזקה של מערכת המשפט הישראלית, ששומרת על מדינת ישראל מפני רוחות משפטיות זרות דוגמת האג. כל המחאה וכל ההפגנות היו סביב "הפגיעה האפשרית במערכת המשפט". אז הנה הפגיעה נמנעה, הרפורמה בוטלה, ובכל זאת יש צווי מעצר. ובמילים אחרות: מי שיש על ראשו חמאה, שלא יהפוך לאיש מחאה.

מסרים צולעים

גלגל רזרבי: מה עומד מאחורי האיומים של גנץ לפרוש מהממשלה וכיצד זה קשור לסקרים?

השר אבי דיכטר, סיפק השבוע את התגובה הטובה ביותר, כאשר התבקש להתייחס לאיומיו של בני גנץ לפרוש מהקואליציה. "זה בדיוק כמו שהלך לך לאיבוד גלגל רזרבי", אמר דיכטר ונתן לשומעים להבין לבד את המשמעות. גנץ לא רלוונטי. הרכב (הממשלתי) יכול לנוע בלעדיו.

הדימוי של הרכב, הגלגלים והתנועה, מתאים בול לגנץ בפרט בימים אלו. כידוע, גנץ שבר את כף רגלו ברכיבה על אופניים והוא מתנייד אך בקושי עם מעיין קיבוע סד על רגלו. דובריו ויועציו מונעים ממנו הופעות פומביות, בהן הוא נדרש ללכת כדי שלא לקבל אחר כך כותרת בנוסח: גנץ צולע בממשלה.

זו גם הסיבה שבשונה מכל מסיבות העיתונאים, בהם ממתינים כולם לאורח הכבוד, שנכנס בארשת חשיבות לפודיום כדי לקרוא את דבריו מהטלפרומפטר, אצל גנץ זה אחרת. הוא זה שמגיע ראשון וניצב מול הפודיום, ורק אז מוכנסים העיתונאים. באופן זה מוסתרת הצליעה שלו היטב. אולם את מסריו הצולעים קשה להסתיר, והם ניבטים לעיני כל, כפי שארע במסיבת העיתונאים בה הציב את האולטימטום שלו לקראת פרישתו מהממשלה.

קשה באמת להבין מה הוא רוצה. התנאים שהציב, נשמעים כאילו נאמרו על ידי איש זר מבחוץ, ולא מפיו של השר הבכיר שנמנה על קבינט המלחמה. גנץ דיבר על שישה יעדים. 1.  השבת החטופים, מיטוט שלטון החמאס ופירוז רצועת עזה. 2. הקמת מנהלת בינלאומית לניהול עזה. 3. השבת תושבי הצפון לבתיהם עד הראשון בספטמבר. 4. שיקום הנגב המערבי. 5. קידום הנורמליזציה עם סעודיה. 6. אימוץ מתווה לשירות צבאי (חוק הגיוס). 

לפי האולטימטום שהציב, אם לא יוגשמו היעדים או לכל הפחות, תכניות מסודרות ליישומם, הוא יפרוש ב-ב' סיון (ויוכל לחגוג למחרת את יום הולדתו מחוץ לקואליציה). גנץ לא היה צריך לחכות לב' סיון. מיד לאחר דבריו הוא קיבל את תשובת נתניהו, שדחתה באחת את כל טיעוניו. ראש הממשלה קרא לו להפסיק את השימוש במילים המכובסות שמשמעותן סיום הלחימה, ולהציב אולטימטום לחמאס ולא לממשלה בה הוא חבר.

גנץ לא ציפה כנראה לתשובה אחרת. בעוד הוא מנסה לשדר כי הוא לא פועל ממניעים פוליטיים אלא "לטובת העם והמדינה", המהלכים והדברים שלו צועקים ומשדרים פוליטיקה. הנה ההסבר: רבים מתומכיו בסקרים, כ-10-15 מנדטים נחשבים למצביעי ימין והם חונים אצלו רק בגלל שהוא נשאר בממשלה. אם יפרוש מסיבות פוליטיות, הם יעזבו אותו והדבר יתבטא באופן מידי בסקרים הבאים. לפיכך הוא מחפש הצדקה מדינית לפרישתו ומכאן התנאים ההזויים שהציב, כאילו הדברים נתונים אך ורק להחלטתו של נתניהו. ברצותו ישחרר חטופים, וברצותו ימלא את כל שאר התנאים.

עמיתנו, הרב יצחק רוט, היטיב השבוע להגדיר בטורו את האולטימטום שהציב גנץ: אם ניטול ונסיר את שלוש האותיות הראשונות של אולטימטום, נקבל במדויק את ההגדרה המדויקת להתנהלותו ולמסריו של האיש שרוצה בכל מאודו להיות ראש ממשלה. עם מסרים צולעים שכאלו, אי אפשר לדדות לכיסא.

היום הפוליטי שאחרי

מה תעשה המחנה הממלכתי באופוזיציה ומי עשוי להצטרף במקומם לממשלה?

הסופר מאיר עוזיאל (מתומכיו של נתניהו), כתב השבוע כי לאחר ששמע בדקדקנות את נאומו של גנץ ולאחר שהקשיב למילים היפות אך הריקות מתוכן, התרשם שרק דבר אחד נאמר בנאום: "אני רוצה להיות ראש ממשלה ורואה הזדמנות לכך עכשיו. לא מעניין אותי שום דבר אחר. אני לא יודע בדיוק מה לעשות ואיך לעשות, אבל אני רוצה להיות ראש ממשלה"!

ואכן גנץ מבקש לנצל את המצב העכשווי ואת כל התסבוכת המדינית, צבאית ופוליטית כדי להגשים את חלומו. אולם באופן מעשי אין הרבה יכולת ל"מחנה הממלכתי" לעשות משהו ממשי לאחר פרישתם מהממשלה. גנץ ייבלע באופוזיציה כאשר לפיד, ליברמן וסער יאפילו עליו. מנגד הרוב של נתניהו מובטח עם 64 מנדטים, וגם אם יש מתיחות כזו או אחרת עם גלנט, זה לא הולך לקראת פיצוץ מוחלט. (אם בכל זאת מתקרב משבר, זה יקרה עם ניר ברקת, אבל זה כבר סיפור אחר)   

במחנה הממלכתי עדיין חולמים לגייס חברי כנסת בליכוד להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי או להקדמת הבחירות. אולם מדובר במהלך חסר סיכוי. לפיכך ינסו גנץ ואיזנקוט לחדד את ההבדלים בינים לנתניהו בסוגיית היום שאחרי בעזה. לעומת נתניהו שמציע לדבריהם את המשך הלחימה, שתגרום בסופו של דבר לחרם בינלאומי על ישראל, הם מציעים עסקת שבויים (מעניין איזה ועם מי?) והסדרה בצפון (נסראללה יסכים?)

מבחינה פנימית בתוך המחנה הממלכתי, סיכמו גנץ ואיזנקוט שירוצו יחד בבחירות הבאות. זאת לאחר השמועות כי איזנקוט מחפש ערוץ מפלגתי אחר. ההחלטה שטרם קיבלו: האם לאחר שיפרשו מהממשלה, יצטרפו להפגנות אנשי המחאה בעיצומה של המלחמה, דבר שללא ספק יפגע בהם אלקטוראלית.

גנץ ואיזנקוט מבינים גם לבטח, שעם פרישתם ינסה נתניהו לצרף את גדעון סער לממשלה.  הפעם גם יכניס אותו לקבינט המלחמה, דבר שנמנע מלעשות בעבר בגלל הווטו שהטיל גנץ. סער כרגע נמצא במצב גרוע בסקרים, וכניסה לממשלה עשויה להיטיב עמו בקרב גורמי ימין, שנמנעים מלתמוך בנתניהו.

לא מכבר התבטא ח"כ זאב אלקין, חברו של סער למפלגה, שאם הבחירות הבאות ייערכו בין נתניהו לגנץ, נתניהו הוא שינצח. אלקין יודע על מה הוא מדבר. עוד סיבה ל"ימין הממלכתי" של סער, להיכנס לממשלה ולא להישאר בגוש השני. 

"כן נספו" 

הקשר בין התרסקות המסוק האיראני והסיפור הציני שרץ בעבר במטוס ראש ממשלת ישראל 

באחת הטיסות שלנו ככתבים מדיניים בעבר עם אחד מראשי הממשלה (נדמה לי שהיה זה אהוד ברק ב-99), השתלט "הומור שחור" על המטוס. אחד הכתבים הבכירים שהיו בטיסה (נחום ברנע) תיאר באוזני הכתבים, מה יקרה אם חלילה המטוס ייפול. "כיצד לדעתכם התקשורת תסקר את זה", שאל בספק רצינות ספק ציניות, ומיהר להשיב.

"אנחנו העיתונאים תופסים את עצמינו כחשובים ביותר. מלאי אגו, אחוזי תזזית, גיבורי מקלדת, כאלו שיכולים לקבוע גורלות ולהלך אימים על ראשי ממשלות ושרים. אבל אם חלילה המטוס ייפול, הכותרות מחר יהיו: 'ראש הממשלה נספה בתאונת מטוס. יחד עמו נספו גם עוזריו הבכירים ואנשי לשכתו שהיו על הטיסה. כמו כן נספו מספר עיתונאים שהיו גם הם על המטוס'.  אנחנו בסך הכול "כן נספו".

הסיפור הזה של ברנע נועד אז להכניס את קבוצת העיתונאים שהתלוותה למסע לפרופורציות: אתם חשובים (בעיקר בעיני עצמכם), אבל כאן במטוס יש חשובים מכם. ומדוע נזכרתי בסיפור הזה דווקא השבוע: בגלל התרסקות המסוק של נשיא איראן איבראהים ראיסי.

באופן טבעי עסקו כל הכותרות בעולם באיש הבכיר שהיה על המטוס ונספה – הנשיא ראיסי. הפרשנים ניתחו מה יקרה עתה באיראן לאחר לכתו של "התליין מטהראן", מדינות שונות שיגרו לאיראן הודעות ניחומים על מותו והכל כאמור סבב סביבו.

מי שנשכח בצד היה שר החוץ האיראני, חוסיין אמיר עבדאאללהיאן, שהוזכר באופן שולי בגדר של "כן נספו". אין ספק שאם שר החוץ האיראני היה נהרג לבדו במסוק, הוא היה זוכה לכל הכותרות. אולם כאשר זה קרה לצד נשיא איראן, הפך עבדאאללהיאן לשוליים. מסתבר שצריך לדעת עם מי וליד מי למות…. 

כך או אחרת ועד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא מותו של שר החוץ האיראני נחשב למשמעותי  עבור מדינת ישראל והאזור, יותר מאשר הנשיא ראיסי. שר החוץ האיראני נחשב לדיפלומט בעייתי וקשוח, דובר ערבית שוטפת. הדבר הזה סייע לו בקשר עם סוריה, לבנון ועיראק והפך אותו לגורם דומיננטי בקשר של מדינות ציר הרשע נגד מדינת ישראל.

מאז החלה המלחמה ברצועה, שימש  עבדאאללהיאן, צינור קשר להעברת מסרים באופן ישיר מטהראן לנסראללה וביקר אצלו בבונקר לפחות שלוש פעמים. בהיבט הזה יתקשו האיראנים למצוא לו מחליף. מי שייכנס לנעליו יידרש לרכוש מחדש את אמונם של המנהיגים באזור, בעיקר ממדינות המפרץ, שחשדנותם כלפי איראן ידועה.

לעבדאאללהיאן, גם הייתה מערכת קשרים מסועפת עם בכירי חמאס והוא נחשב למי שמחזיק בדעות קיצוניות ביותר אפילו במושגים איראניים. מלבד זאת הוא חיזק את הקשרים של ארצו עם  רוסיה, סין והעולם הערבי, ולכן יחסר מאד למשטר האיראני למשך תקופה, עד שמחליפו ילמד את העבודה.

שורה תחתונה: הנשיא ראיסי גנב כאמור את ההצגה לשר החוץ אמיר עבדאאללהיאן. אבל חשיבות מותו של שר החוץ מבחינת איראן והאזור גבוהה הרבה יותר.

התאונה והטענה

קץ לשמועות: מדינת ישראל נמנעת מלחסל מנהיגי מדיניות אויב ומסכלת רק מנהיגי טרור

מיד לאחר שהגיעו הידיעות הראשונות על היעלמות מסוקו של נשיא איראן, לא היה מי שלא ניסה לקשור זאת לפעולה ישראלית נועזת, במסגרת מלחמת הצללים בין שתי המדינות. ככל שנקפו השעות נמשכה חרושת השמועות על "התנקשות ישראלית מתוכננת".

גורמים שונים ניסו להסביר כי ישראל חיבלה במסוק כנקמה על התקפת מאות הטילים הבליסטיים והכטב"מים האיראנים נגדה לפני חודש וחצי. גם העובדה שהמסוק התרסק סמוך לגבול עם אזרבייג'אן, הנחשבת למדינה ידידותית וקרובה לישראל, ואפילו יש בה (על פי פרסומים זרים) בסיס של המוסד הישראלי, תרמה לפרץ השמועות והקונספירציות.

בצמרת הביטחונית בישראל התקשו להתמודד מול גל השמועות. ההתלבטות הייתה האם לפרסם הכחשה או להתעלם רשמית מהאירוע. ההחלטה הייתה לשמור על שתיקה. הסיבה: הכחשה הייתה גורמת ליתר חשדנות ולהגברת המתיחות בימים טרופים אלו.

בהקשר זה צריך לומר כי המדיניות הישראלית קובעת, שאין להתנקש במנהיגי מדינות אויב. היוצא מהכלל היה נשיא עיראק סדאם חוסיין, נגדו הוכנה תכנית מבצעית מיוחדת, שהסתיימה כזכור בתרגיל ב"אסון צאלים". בעבר היו גם כאלו, שניסו לקשור את מדינת ישראל למותו המסתורי של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, בטענה שישראל הרעילה אותו. אלא שעד היום לא נמצאה הוכחה לכך. הגישה הישראלית היא לסכל מנהיגי טרור (ולא מדינות), דוגמת אבו ג'יהאד, השייח' יאסין, ודומיהם, כפי שכרגע נמצא על הכוונת – יחיא סינוואר.

בכל מקרה, מעולם לא אישר אף דרג מדיני בישראל פעולת התנקשות במנהיגים איראנים. הדבר כלל אינו עומד על הפרק. אפילו מנהיג "אל קודס", קאסם סולימאני, שחוסל ע"י ארה"ב בגיבוי מודיעיני ישראלי, נחשב למנהיג צבאי ולא מדיני.

למדינת ישראל אם כן לא היה שום קשר להתרסקות המסוק האיראני השבוע. מדובר בנפילה שנגרמה  ממזג אוויר קשה באזור הררי. ואכן התמונות שהגיעו מאתר החיפושים שכנעו יותר מכל כי מדובר בתאונה עקב הערפל הכבד, תנאי הראות הקשים והגשם. לכל זה נוספו הדיווחים על מצבו של צי המסוקים והמטוסים המיושן והמתפורר באיראן, מה שהרחיק עוד יותר את תיאוריית הקונספירציה.

מי שכן האשים את ארה"ב, היה שר החוץ האיראני לשעבר, מוחמד זריף, שטען כי "ארה"ב אחראית לטרגדיה כיון שאסרה מכירה של מטוסים וחלקים שלהם לאיראן במסגרת מדיניות הסנקציות שלה נגד האיראנים". זריף למעשה קובע שאם לאיראנים היו מטוסי חילוץ משוכללים, היה ניתן להציל חלק מנוסעי המסוק.  טוב שיש את מי להאשים.

"אלי – קופטר

ההומור סביב התאונה: מי היה "סוכן המוסד" בתא הטייס של המסוק ומדוע הצעירים האיראנים עלצו?

למרות שלמדינת ישראל לא היה שום קשר לתאונת המסוק, ולמרות כל התמונות מזירת ההתרסקות, נמשך כל העת הפייק ברשתות החברתיות לפיו המוסד הישראלי עמד מאחורי ההתרסקות. לעיתים הגיעו השמועות באופן של בדיחות והומור, דוגמת זו שהופצה מיד לאחר ההתרסקות, לפיה מי שעומד מאחוריה הוא סוכן המוסד שהצליח להשתחל לתא הטייס ושמו אלי-קופטר. אחרים המשיכו בקו הזה ו"חשפו" כי שמו של הסוכן היה דווקא אבי-רון.  

הבדיחות הללו מצאו אוזן קשבת במספר תחנות תקשורת זרות והצליחו להפיל אותן בפח, כפי שארע לאחת מתחנות התקשורת בצרפת. הפרשן הצרפתי ציטט בארשת רצינות תהומית את השמועות בישראל על סוכן מוסד אלי קופטר, שאחראי להפלת המסוק. במקביל גם ערוצים ערבים לא הבינו שמדובר בבדיחה, ושידרו כי האחראי לתאונת המסוק, היה סוכן מוסד ישראלי העונה לשם אלי קופטר. (על "אבי-רון" פחות שמעו)

ואם בבדיחות ובהומור עסקינן, הרי שמותו של הנשיא האיראני הצמיח גל של תגובות משעשעות (חלקן פחות) ברשתות השונות. הראשונה רמזה לתגובה הקודמת של השר בן גביר על "הפעולה הרפה", להבנתו, שביצעה ישראל באיראן לאחר ההתקפה נגדה. נתניהו לבן גביר: "נראה אותך אומר שוב 'דרדלה'"?

תגובות אחרות שיחקו עם המילים ובעיקר עם שמו של הנשיא האיראני: "אתה יודע מה קורה עם נשיא איראן? לא יודע! לא ראיסי אותו הרבה זמן".

תגובה נוספת שנועדה לעקוץ את נתניהו (על תגובתו לאחר אירוע האשפוז שעבר בעבר) הייתה: הנשיא ראיסי בסרטון ראשון: "היום התייבשתי קצת, תזכרו לחבוש כובע ולשתות הרבה מים".

והייתה גם תגובה כזו (לבעלי הזיכרון הפוליטי): משפחתו של ראיסי: "ביבי צלצל, השתתף בצער המשפחה וידע כל פרט ופרט. בנט קרא לו חמינאי".

וכך נמשכו להם הבדיחות וההומור סביב התאונה, כשהמשותף להם הייתה גם השמחה הבלתי מוסתרת בקרב חלקים מתושבי איראן. הצעירים שבהם לא היססו לפרסם תגובות עליצות ברשתות החברתיות. מסתבר שהנשיא ראיסי, היה שנוא על איראנים רבים במדינתו ומחוצה לה. מי שכונה "התליין מטהרן" קנה לו לאורך הדרך שונאים רבים, כולל במחנה הרפורמיסטי באיראן, עקב המדיניות שלו נגד כל דבר שהתפרש כחירות.

כיום נחשבת איראן למדינת מחאה עם צעירים רבים שמתנגדים למשטר, אך לא יוצאים נגדו מחשש לחייהם. לדעתם, משטר האיסלאם אינו הפתרון ומכאן גילויי השמחה על מותו של ראיסי. הסתלקותו מהזירה עשויה לעודד את גורמי האופוזיציה לחדש את ההפגנות נגד המשטר.

בישראל עוקבים אחר התגובות הפנימיות באיראן ומדגישים לאורך כל השנים כי אין להם שום דבר נגד העם האיראני. אפשר היה להסתדר היטב עם העם כפי שהיה בימי השאה האיראני עד השתלטות משטר האיתוללות בראשות חומייני. התקווה המדינית בירושלים היא, שמותו של ראיסי יעורר תיאוריות קונספירציה ואי שקט פנימי בטהרן, דבר שיגזול זמן רב מהמשטר כדי למנוע חידוש של מהומות או גילויי שמחה. רק כך אולי ישכחו מעט ממה שקורה כאן באזור ויפחיתו את מעורבות הטרור שלהם.

הטור נכתב ופורסם בעיתון יתד נאמן