המאורע הבא התרחש בישיבת פוניבז' המעתירה. באחד הימים חזר ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל לישיבה כשהוא עייף ומותש. לאחר שביררנו את הדברים, נודע לנו כי ראש הישיבה נסע להלוויה של יהודי אלמוני ובלתי מוכר מגבעתיים. ראש הישיבה, שהיה אז בן תשעים ומעלה הגיע להלוויה, וביקש לצאת מהרכב כדי ללוות את הנפטר ברגליו. מלוויו של הרב שך, שחששו לבריאותו, פנו אליו בדאגה: 'הרי ראש הישיבה כבר הלך ארבע אמות אחר המיטה, יצאנו כבר ידי חובה ואפשר לחזור לרכב'. אבל הרב שך בשלו: 'אני אלווה את הנפטר עד בית הקברות!'
כשנשאל מדוע הוא מתעקש לצעוד ברגליו הישישות אחר מיטת הנפטר, סיפר ראש הישיבה את המאורע הבא: 'בעת מלחמת העולם הראשונה כל בני הישיבה התפזרו לכל עבר, ואני נשארתי לבדי בודד בבית הכנסת בסלוצק בקור האירופאי המקפיא. בבית הכנסת היה תנור לבנים, אבל הפליטים הבוגרים והחזקים גרשו אותי ולא הניחו לי לישון בקרבתו. ישנתי הרחק מהתנור בלי שמיכה ובלי מעיל שיחמם את גופי. הכפור העז חדר לעצמותיי והעיר אותי בכל פעם שהצלחתי להירדם קמעא. הקור והעייפות השפיעו עלי ומנעו ממני להתרכז בלימוד במשך מספר ימים. באחד הלילות הזדמן לבית המדרש יהודי תושב סלוצק, שראה את רגליי הנוקשות זו לזו מרוב קור תוך כדי שינה טרופה. האיש, שהיה בעל לב יהודי רחמן, הלך לביתו והביא לי במתנה מעיל צמר עבה וישן ששימש אותו בעבר. מאותו לילה ישנתי היטב והלימוד שלי נעשה יותר פורה ואיכותי. היהודי הצדיק הזה שהביא לי את המעיל בעת מלחמת העולם הראשונה בעיר סלוצק, הוא הנפטר כשרגע אנחנו צועדים בעקבות מיטתו. אני חייב לו הכרת הטוב ולכן אני מעוניין ללוות אותו עד בית הקברות'.
"וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ " [דברים כ"ו, י"א]
יסוד מצוות הביכורים הוא, להחדיר בנו את מעלת הכרת הטוב. "וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ" – תרגיש שאתה עני וחסר כל, הקב"ה נתן לך הכל – כִּֽי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּדְךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ [דברי הימים א כט, יד] וכך מובא בספרי: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה".
מדוע החמירו כל כך בעניין זה של הכרת הטוב?
אומר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל: היצר הרע פועל בעורמה רבה להפיל את האדם ברשתו. אם האדם ילחם חזיתית ביצר – הוא צפוי לכישלון. הדרך היא להילחם בו בתחבולות ובעורמה, רק כך ניתן להתגבר עליו ולנצחו. המידות הרעות טבועות בנפשו של האדם. אם ינסה לשרש אותן ולעוקרן מתוכו – לא יצליח. היצר שולט בו, ולא ייתן לו מנוח. מה יעשה ? יערים על היצר כאילו הוא ממשיך לדבוק באותן מידות, ולאחר שהיצר יניח לו – יכוון אותן לאפיקים חיוביים. למשל, יש בו מידה מגונה של גאווה, היא טבועה בו בעמקי נפשו. הוא חושב בליבו כל העת: "אני עשיתי, אני פעלתי, ואני ואפסי עוד"… אם ינסה לעקור מידה מגונה זו בבת אחת, הוא צפוי לכישלון מראש. מה יעשה ? ישתמש במידת הגאווה הטבועה בו – אבל לשימוש חיובי של דברי הימים ב פרק יז פסוק ו
וַיִּגְבַּ֥הּ לִבּ֖וֹ בְּדַרְכֵ֣י יְקֹוָ֑ק [דברי הימים ב יז, ו]. דוד המלך ע"ה מעיד על עצמו [תהלים קיט, מו]: " וַאֲדַבְּרָ֣ה בְ֭עֵדֹתֶיךָ נֶ֥גֶד מְלָכִ֗ים וְלֹ֣א אֵבֽוֹשׁ " כשיש לאדם גבהות לב בעבודת ה', הוא עובד את בוראו בלי שום בושה ונמיכות רוח. אדרבה, הוא גאה לעבוד את ה' לעיני כל, ואינו בוש מפני המלעיגים עליו. גם אם כולם יתייחסו אליו כאל אדם חשוך ופרימיטיבי, הוא מתעלם מהם וממשיך לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו בגאווה ובעוז.
מכאן נשוב אל מידת הכרת הטוב. שורש כפיות טובה היא מידת הגאווה. הגאווה של האדם אינה נותנת לו להכיר טובה לזולת, הוא מרגיש שבכך הוא מרכין את ראשו בפניו. אבל כיוון שכפיות טובה היא מידה מגונה מאוד, לא נוח לו להיות כפוי טובה, לכן הוא מוצא פתרון – הוא מדחיק את הצורך להכיר טובה ואומר לעצמו: "מה הוא כבר עשה ? אין בזה משהו מיוחד. ובכלל, הוא לא עשה לי טובה, הרי בכל מקרה הוא היה עושה את המעשה הזה…", ועוד שלל הסברים עצמיים כאלה ואחרים, הכל כדי להמעיט בטובה ולייתר את הצורך להודות לו ולהכיר בטובתו. לכן, כנגד זה, צריך האדם להעצים את מידת הכרת הטוב בכלל, ובמיוחד את הכרת הטוב לבורא העולם.
צריך האדם להחדיר בליבו שבעצם לא מגיע לו מאומה, וכל מה שהוא מקבל – הכל חסד וטובה מאת ה'. על ידי כך יעורר בליבו את הרגש הטבעי של הכרת הטוב לה' על כל מה שהוא נותן לו.
כשרעייתו של רבה של טבריה, רבי רפאל קוק זצ"ל, הלכה לעולמה, נסע הרב שך עד טבריה כדי לנחם את בני משפחתה. האבלים ביקשו לרדת לרחובה של עיר, כדי לא להטריח את ראש הישיבה, שכבר התקרב לגיל מאה, לעלות שלוש קומות ברגליו החלושות. אבל הרב שך התעקש לטפס במדרגות ולנחם את האבלים בביתם. לאחר רבע שעה רוויית מאמצים הגיע הרב שך לקומה השלישית כשכולו מתנשם ומתנשף. נדרשו ממנו מספר דקות כדי להסדיר את נשימתו. לאחר שנח קימעא, פנה ראש הישיבה לאבלים ואמר להם: 'ברצוני להסביר לכם למה נסעתי עד טבריה ומדוע הטרחתי את עצמי לעלות ברגל עד לביתכם'. 'לפני שנים רבות, כשלמדתי בחברותא עם הרב מבריסק זצ"ל, אחד מילדיו חלה. הילד החולה דרש טיפול רציף, מה ששינה את כל סדר היום בבית והשפיע לרעה על שלוות הנפש של הרב מבריסק. איכות הלימוד של הרב מבריסק נגרעה, ובעקבות זאת גם אני לא יכולתי להתרכז בלימודי כרגיל. רבי ישראל שינקר זצ"ל שהיה מתלמידי הרב מבריסק, הציע לשלוח את הילד החולה לטבריה לביתה של אימכם, הרבנית רחל קוק ע"ה, בתקווה שהאויר הצלול של הכינרת והשלווה של טבריה ישפיעו עליו לטובה. הרב מבריסק קיבל את עצתו של רבי ישראל שינקר, והילד נשלח לשהות בטבריה במשך תקופה עד שהחלים ממחלתו ושוב לירושלים. באותה תקופה אמר הרב מבריסק לרבנית קוק: 'דעי לך שאת ממש שותפה בלימוד שלי'. ואם הנפטרת היתה שותפה בלימוד של הרב מבריסק, בודאי שהיתה שותפה גם בלימוד שלי. לכן הטרחתי את עצמי לנסוע עד טבריה ולטפס שלוש קומות ברגל כדי להכיר טובה לנפטרת שסייעה לי בלימוד התורה'
הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', כותב בספרו 'מכתב מאליהו' [חלק א] שכל עבודת הבורא בנויה על יסוד הכרת הטוב. הרי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מרצונו הטוב להיטיב לברואיו, וכדי שנוכל לקיים את חלקינו בעולם אנחנו צריכים להכיר טובה למיטיבנו, אחרת – לחינם נבראנו, חלילה וחס. יסוד זה מרומז כבר בעשרת הדברות: "אנוכי השם אלוקיך, אשר הוצאתיך מבית עבדים" – לעורר את רגשות הכרת הטוב, וממילא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". האדם יכול לעבוד את הבורא יתברך גם עם יראת העונש, אבל עבודת הלב שיש בה מן השלימות, היא כשיש הרגשה של הודאה. הכל בנוי על יסוד של הכרת הטוב. עשו לאדם טובה, שיגיד 'יישר כח'; ועל ידי שהוא מרגיל את עצמו לכך, מידה זו בנפש תביא אותו גם לעבודת השם.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
