הרוח המנשבת בהרי יהודה בשעות בין הערביים נושאת איתה ניחוח חריף של אדמה רטובה, זיכרונות עתיקים ודריכות שקטה של שדה קרב מודרני. כאן, בין סלעי הטרשים לכרמי הזיתים, המושגים "שקט" ו"ביטחון" אינם מובנים מאליהם; הם תוצאה של מאבק יומיומי, סיזיפי, שמתנהל הרחק מעיני המצלמות של ערוצי המיינסטרים. כשיושבים מול אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך, שלושה אנשים שונים בתכלית אך מאוחדים בתחושת שליחות ששורפת את הנשמה, מבינים מיד שכל מה שחשבנו על "אנשי ההתיישבות" דורש עדכון גרסה רדיקלי.
הם לא מחפשים כותרות, הם לא באו לייצר פרובוקציות זולות למצלמות – הם אנשים עם תבונת שטח נדירה ומטרה ברורה: למנוע את הפיגוע הבא. בזמן שהמערכת הממסדית לעיתים מתנודדת תחת כובד הבירוקרטיה והקונספציות הישנות, הם נותרו הערניים ביותר. בשיחה פתוחה, נוקבת ובלעדית ל'המחדש', האנשים שחיים על קו התפר מעניקים לנו הצצה נדירה לקרב חייהם.
אלחנן גרונר – התחקירים שעוקפים את המערכת
אלחנן גרונר, מייסד אתר "הקול היהודי", הוא איש שחי את השטח דרך עדשת התחקיר העיתונאי החודר. כשהוא מדבר, ידיו נעות בתזזיתיות עדינה, כאילו הוא עדיין מקליד את החשיפה הבאה. האתר שלו, שחוגג כבר 15 שנות פעילות, הפך מזמן להרבה יותר מכלי תקשורת; הוא הפך ליחידת מודיעין אזרחית שמתמחה בנושאים שהתקשורת הכללית מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח.
"תשאל אותי איך הכל התחיל?" הוא מחייך חיוך מריר כשהוא משחזר עבור קוראי 'המחדש' את ראשית הדרך. "הקול היהודי נולד מתוך כאב וצורך בוער. היינו רואים בעיניים שלנו איך הערבים מסיתים, איך אבנים נזרקות על רכבים של משפחות, איך יהודים יוצאים בחירוף נפש לכבות שריפות שהוצתו במכוון – ובערב, כשפתחנו את כלי התקשורת, הכותרות היו הפוכות. היהודים הוצגו כאשמים, כתוקפנים. הבנו שאם אנחנו לא נקים גוף שיביא את האמת מהשטח, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".
גרונר מסביר כיצד הפך לאחד התחקירנים המשפיעים ביותר בימין, כזה שגורמי ביטחון לעיתים חוששים ממנו ולעיתים נסמכים עליו בסתר. "אנחנו יושבים על רשתות ערביות ללא הפסקה. אנחנו לא רק מתרגמים, אנחנו מנתחים. צברנו ידע עצום על רשתות חמאס בירושלים וביו"ש, על מנגנוני ההסתה של הרשות הפלסטינית ועל השחיתות המובנית שם. המידע מגיע אלינו מכל מקום: מאזרח שראה משהו חשוד ברחוב ועד גורמים במערכת הביטחון שמרגישים שהידיים שלהם קשורות ושמשהו חייב לצאת החוצה כדי שמקבלי ההחלטות יתעוררו".
אחת החשיפות שטלטלו את גרונר באופן אישי הייתה פרשת מרכז "דאר א-סלאם" בכפר קרע. כשהוא מתאר את המקרה ל'המחדש', טון דיבורו הופך לנחוש יותר. "דמיין מרכז שנראה מבחוץ כמו מקום תמים לדו-קיום, רב-תרבותיות, הכרת האסלאם. כולם מחייכים, הכל נראה אירופי ומתקדם. אבל כשנכנסנו פנימה, כשהתחלנו לנבור במסמכים ובמימון, גילינו מפלצת. מדובר בארגון 'דעווה' קלאסי, במימון ארגוני טרור, שמטרתו המרכזית היא אסלאמיזציה של יהודים ויהודיות תחת הכוונה של חמאס. זו הייתה תחפושת אזרחית מושלמת שאפשרה להם לפעול מתחת לרדאר של השב"כ והמשטרה במשך שנים. הוכחנו קשרים ישירים לעמותות חמאס בהר הבית. זה היה רגע שבו הבנתי עד כמה האויב שלנו מתוחכם בלבוש ה'אזרחי' שלו".
העבודה הסיזיפית הזו מניבה פירות. גרונר מציין בגאווה ל'המחדש' כי בזכות חשיפות האתר, עשרות מחבלים נעצרו, ומחבלים מסוכנים שכבר שהו בכלא הוכנסו לבידוד לאחר שהוכח שהם ממשיכים להכווין טרור מתוך התאים. "גם בסיפור של מפלגת רע"מ והקשרים לתנועה האסלאמית ולחמאס – אנחנו היינו שם ראשונים. היום כל איש ימין מבין שאי אפשר להקים ממשלה עם האחים המוסלמים, אבל לקח לזה זמן לחלחל, וזה קרה כי הבאנו הוכחות, לא סיסמאות".
היחסים שלו עם מערכת הביטחון מורכבים כמו המזרח התיכון עצמו. הוא חושף בפנינו מקרה בו שר בקבינט אמר לו בפירוש: "אלחנן, אם השב"כ אומר לי משהו ואתה אומר לי משהו אחר – אני מאמין לך". האמירה הזו, שמעידה על משבר אמון עמוק בתוך המערכת, היא המנוע של גרונר. "אנחנו מעבירים מידע ישירות למקבלי החלטות כי אנחנו יודעים שלפעמים בדרך למעלה, המידע עובר 'פילטרים' שמעדנים אותו. כשחשפנו שהרשות הפלסטינית שולחת אנשים לאימוני שריון וצליפה בפקיסטן, המערכת הכחישה. הם אמרו 'לא ידענו'. רק כשהבאנו את הצילומים והמסמכים הגלויים מהרשתות, הם נאלצו להודות. זה היה מידע גלוי, פשוט אף אחד לא רצה לראות אותו".
לגבי ה"קונספציה" ביהודה ושומרון, גרונר נחרד. "אנחנו נסמכים על הרשות הפלסטינית, משתפים איתם פעולה ביטחונית בזמן שהם מחזיקים עשרות אלפי נשקים וחיילים מאומנים. זו מפלצת שמחכה לרגע הנכון. זה לא חכם להחזיק מחבלים חמושים לידך ולקוות לטוב". כששואלים אותו על האיומים על חייו, הוא מחייך חיוך דק. "יש את הקדוש ברוך הוא, ויש לי אקדח. משתדלים לעבוד חכם ולהיות דרוכים. השליחות גדולה מהפחד".
המלחמה על הקרקע: רגבים והאסטרטגיה הפלסטינית
אם גרונר הוא הבלש, הרי שאברהם בנימין מתנועת "רגבים" הוא האסטרטג. בנימין, שהגיע לתנועה לאחר שנים של עבודה סוציאלית ועיתונאית, מנהל היום את מחלקת המחקר של הארגון – גוף שהפך לאימת הבנייה הלא חוקית הערבית במדינת ישראל.
"הכל התחיל מפנייה של בצלאל סמוטריץ', שהיה אז מנהל התנועה," מספר בנימין ל'המחדש'. "הוא הבין שאי אפשר רק לצעוק 'גונבים לנו את האדמה', צריך להוכיח את זה מדעית. הקמנו מחלקת מחקר שמתעסקת בניטור, במיפוי וניתוח של מגמות. אנחנו מסתכלים למציאות בעיניים, גם כשהיא לא נעימה. אנחנו מצביעים על הבעיות בצורה מקצועית ורוחבית ומציעים פתרונות פרקטיים לממשלה".
בנימין מתאר בראיון ל'המחדש' את "תוכנית פיאד" – המהלך הגיאו-אסטרטגי של הרשות הפלסטינית להשתלטות על שטחי C. "הם פשוט העתיקו את השיטות של התנועה הציונית מלפני קום המדינה. הם קובעים עובדות בשטח דרך בנייה לא חוקית מאסיבית, פריצת דרכים וחקלאות פולשת. מי שנוסע בכביש 6 רואה חומה ולא מבין שמעבר לה נבנית מדינה פלסטינית דה-פקטו שתחנוק את מרכז הארץ. בירושלים, מרחק נגיעה משכונות חרדיות צפופות, יש שוטרים פלסטינים חמושים ששולטים על הצירים. זה איום אסטרטגי ממשי".
הוא רואה בשינוי הפוליטי האחרון הישג כביר של שנות פעילותן של תנועות כמו רגבים. "העובדה שמייסד התנועה הוא היום שר במשרד הביטחון ובקבינט היא דרמטית. סוף סוף יש מי שמבין את השפה שלנו. גם בנגב חל שינוי. הגענו למצב מטורף של 100,000 מבנים לא חוקיים, אבל השנה, בזכות השרים בן גביר ושיקלי, אנחנו רואים אכיפה חסרת תקדים. המדינה התחילה להחזיר לעצמה את המשילות".
אחת הנקודות הכי בוערות שבנימין מעלה בשיחה עם 'המחדש' היא חשיבותה של החלטת הקבינט שקידמו השרים כץ וסמוטריץ'. "במשך שנים, הרשות הפלסטינית בנתה מבנים שחולשים על כביש 60 ועל צירי תנועה מרכזיים בגוש עציון ובתקוע. לפי החוק הבינלאומי וההסכמים, אסור לבנות במרחק של 150 מטר מהציר, אבל הם צפצפו על זה והמערכת שתקה. היום, בפעם הראשונה, יש אישור לאכוף ולהרוס מבנים מסוכנים גם בשטחי A ו-B אם יש בהם סכנה ביטחונית. זה שינוי תודעתי עצום".
עבודת המחקר של רגבים דורשת סבלנות של צורף. "אנחנו משתמשים ברחפנים, במפות לוויין ובסיורים רגליים. רכזי השטח שלנו הם אנשים שמכירים כל סלע וכל ואדי ביהודה ושומרון. הם יודעים להבחין בין אוהל תמים לבין התחלה של מאחז פלסטיני אסטרטגי. המידע הזה חיוני לצבא, שלפעמים בגלל עומס אירועים מפספס את ה'זחילה' של האויב על הקרקע".
בנימין מסיים באזהרה לקוראי 'המחדש': "7 באוקטובר לימד אותנו שמי שלא נוכח בשטח – הוואקום שלו יתמלא באויבים. המאבק על הקרקע ביו"ש הוא לא רק עניין של נוף או היסטוריה, הוא עניין של ביטחון קיומי לכפר סבא, לנתניה ולירושלים. אם אנחנו לא נהיה שם, הם יהיו שם – עם נשק".
יאיר הראל בן ברוך – השומר בשטח סמוך לחוליות הטרור
אם אלחנן ואברהם פועלים מהמשרדים ומהמקלדות, יאיר הראל בן ברוך הוא האיש שבקצה החנית. יאיר גדל ב"חוות יאיר", יישוב שהוריו הקימו במו ידיהם לפני רבע מאה. "ההתיישבות זורמת לי בדם," הוא מספר ל'המחדש' בשקט שמאפיין אנשים שראו הכל. "אבל ככל שהיישוב גדל והתברגן, הרגשתי שאני חייב לחזור לחזית, למקום שבו האדמה עוד לא נכבשה".
לפני שמונה חודשים, בעיצומה של תקופה ביטחונית סוערת, הוא החליט לעשות מעשה. יחד עם אשתו וילדיו הקטנים, הוא עלה להקים חווה חדשה באזור חלחול, מצפון לחברון. "הטריגר היה הפיגוע בצומת הגוש בו נרצח שליו זבולוני הי"ד," הוא משחזר בכאב ניכר. "הסתכלתי על המפה והבנתי שיש חלל עצום בין צומת הגוש לחברון. קילומטרים של כביש 60 שבהם אין אפילו יהודי אחד, רק כפרים ערביים עוינים. הרגשתי שהקב"ה קורא לי למלא את הוואקום הזה".
שליו זבולוני הי"ד
יאיר מסביר ל'המחדש' את ההבנה הביטחונית שמאחורי החוות: "אנשים חושבים שאנחנו שם בשביל המרעה, אבל המרעה הוא רק הכלי. הנוכחות האזרחית היהודית היא זו שמאלצת את הצבא להיות דרוך. בעזה הם התאמנו מאחורי גדרות כי לא היו שם יהודים שיפריעו להם לראות את האמת. כאן, כשאני נמצא בשטח, אני רואה כל תנועה חשודה. אני החוצץ".
הוא מתאר את המיקום הגיאוגרפי של החווה שלו כנקודה אסטרטגית. "אנחנו יושבים בין הכפר בית אומר לבין הכביש הראשי. פעם, מחבל היה יכול לצאת מהבית, ללכת מאה מטר ולזרוק מטען על אוטובוס. היום, הוא יודע שיש שם חווה. יש שם אנשים ערניים, יש שם כלבים, יש שם נשק. הוא לא יכול לפעול בחופשיות. הנוכחות שלנו שומרת על אלפי המשפחות שנוסעות ביום ובלילה בכביש 60".
החיים בחווה אינם פיקניק. יאיר מספר ל'המחדש' על החודשים הראשונים: "היו עשרות התקפות. עשרות ערבים היו מגיעים, זורקים אבנים, מנסים להפחיד. בתקופה הראשונה המשפחה לא הייתה איתי, היינו רק אני וכמה בחורים. עמדנו איתנים. לא נסוגנו סנטימטר. ברגע שהם הבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, השקט התחיל לחזור. היום יחסית רגוע, אבל הדריכות היא תמידית".
גם יאיר שותף לחשש הכבד מהרשות הפלסטינית. "זו רשות טרור לכל דבר," הוא אומר בנחרצות. "הפיגוע שבו נרצח שלב בוצע על ידי שוטרים פלסטינים. הם מתאמנים כצבא לכל דבר. יש להם נשקים איכותיים, מדים ומוטיבציה גבוהה. אסור לנו להשלות את עצמנו שהם הפרטנר שלנו לשקט. השקט מושג רק כשאנחנו חזקים יותר ונוכחים יותר".
על הקשר עם החיילים בשטח, יש לו רק מילים חמות. "החיילים במילואים ובסדיר הם אחים שלנו. הם מבינים מצוין את החשיבות של מה שאנחנו עושים. לפעמים בדרגים הגבוהים, אלו שיושבים במשרדים ממוזגים, יש פוליטיקה שמפריעה, אבל בשטח – אנחנו יד אחת. הצבא יודע שהחווה שלי היא מוצב קדמי שמונע אינספור אירועים עוד לפני שהם מתחילים".
קול הקורא מן ההר
שלושת המרואיינים שלנו – אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך – הם הפנים של דור שלא מוכן יותר לעצום עיניים. דרך המקלדת החודרת של 'הקול היהודי', דרך המחקר המדויק של 'רגבים' ודרך המחרשה והנשק של החוות ביהודה, הם משרטטים תמונה מפוכחת ואמיצה.
הם לא מבקשים פרסים ולא הכרה רשמית. הם מבקשים רק דבר אחד: שהציבור בישראל יתעורר ויבין שהמערכה על יהודה ושומרון היא המערכה על הבית של כולנו. כפי שסיכם זאת יאיר בשיחתנו ל'המחדש': "השקט שאנשים מרגישים בערב כשהם חוזרים לביתם בבני ברק או בפתח תקווה, מתחיל כאן, על הגבעה הנידחת הזו בחלחול. אנחנו נמשיך לעמוד כאן, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת".
ביציאה מהרי יהודה, כשאורות היישובים היהודיים מתחילים לנצנץ מול אורות הכפרים הערביים, קשה שלא לחוש את עוצמת השליחות של האנשים הללו. הם השכפ"ץ האנושי של המדינה, הערניים שבשטח, אלו שוויתרו על הנוחות הפרטית שלהם כדי להבטיח שכולנו נוכל לישון קצת יותר בשקט.
