מיקום כתבה: חדשות חמות

אלפים הגיעו בתחילת השבוע שעבר למעמד ההילולא המרכזית לזכרו של רבי יורם אברג'ל זיע"א שנערך במושב ברור חיל שבדרום. המעמד שנערך בראשות בנו הגאון הגדול רבי ישראל אברג'ל שליט"א נערך בסימן עשור להסתלקותו של רבי יורם, ונתן ביטוי להמשך קיום צוואתו מחיים להפיץ תורה ולקרב את לבבות עם ישראל לתורה הקדושה.

המעמד נפתח בהכנסת ספר תורה לזכרו של רבי יורם זיע"א כאשר נכבדים רבנים ואנשי ציבור כתבו אותיות בספר התורה. לאחר מכן נערכה תהלוכת שמחה לכבודה של תורה. לאחר תפילת מנחה וערבית החלה סעודת המצווה בשירה ובזמרה כאשר ההמונים נוטלים את ידיהם לסעודת מצווה מיוחדת לכבוד הצדיק זיע"א.

רגע השיא במעמד היה כאשר בנו וממשיך דרכו רבי ישראל אברג'ל שליט"א תיאר את ימיו האחרונים של אבא, כאשר היה חולה מאוד ושכב על מיטת חוליו, הנחה אותו להמשיך ולהפיץ את תורתו לכל יהודי. אבא, אמר רבי ישראל שליט"א, זכיתי לקיים את הוראתך.

ממלכת הפצת התורה המאיר לארץ פועלת להבעיר את לבבות עם ישראל בתורתו של אותו צדיק, ומחברת רבבות יהודים לשורשיהם, ברוח דרכו המיוחדת של אבא רבי יורם זיע"א. קהילת המאיר לארץ ממשיכה מידי יום להפיץ תורה ויראת שמיים, ובצילה חוסים רבבות אשר נחשפים מידי שבוע לתכנים המופצים הן בצורה מודפסת והן בצורה דיגיטלית ומגיעים לכל נקודה בעולם.

בסיום המעמד קרא רבי ישראל שליט"א לציבור לקחת חלק במפעלות הכבירים ובהרחבת מוסדות המאיר לארץ, וקיבל כתבי שותפות מצד רבים שביקשו לחתום שותפות במפעלי הקודש הכבירים באמצעות נתינה חודשית קבועה.

צילום: יעקב כהן

שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר היום כי המטרה האסטרטגית של ישראל היא לפרוז את רצועת רצועת עזה – באמצעות הריסה מלאה של מנהרות הטרור של חמאס, לצד פירוקו מנשקו. לצד זאת ציין כי המשימה הערכית הדחופה ביותר היא כמובן השבת כל החטופים החללים הביתה ו-"נעשה הכל כדי לממש את המשימה הקדושה והחשובה הזאת".

שר הביטחון כ"ץ אף חשף כי בניגוד להצהרות הרהב של ישראל במהלך השנתיים האחרונות, כ־60% ממנהרות הטרור של חמאס, עדיין פעילות או לא פורקו, ולכן נעשתה הנחיה ישירה לצה״ל להציב את נושא הריסת המנהרות כמשימה מרכזית בשטח הצהוב שבשליטה ישראלית. לדבריו, משימה זו מתנהלת במקביל להגנה על החיילים והיישובים באזור.

השר כ"ץ הנחה את צה"ל להציב את נושא הריסת המנהרות כמשימה המרכזית כעת בשטח הצהוב הנמצא בשליטתנו, לצד ההגנה על החיילים והיישובים – וזאת במקביל לשיח שאנחנו מקיימים עם נציגי ארה"ב, מסגן הנשיא ושרי החוץ והמלחמה, דרך שליחי נשיא ארה"ב ועד מפקדי סנטקום על חשיבות וקריטיות הנושא, ועל הצורך שלהם לממש את תוכנית הנשיא טראמפ ולמצוא את הדרך לטיפול יסודי בפירוק והריסת כל מנהרות הטרור ביתרת השטח הנתון לאחריותם, לצד פירוק נשקו של חמאס.

צוות מומחים ממצרים עושה דרכו לרצועת עזה במטרה לסייע באיתור והשבת גופות החטופים שנרצחו בידי חמאס. לראשונה מאז תחילת המגעים, ישראל מסכימה לשיתוף פעולה חיצוני בתחום הרגיש הזה, בעקבות דרישה ברורה מצד הממשל האמריקני. עד כה בירושלים טענו כי חמאס מחזיק במידע מלא ולכן אינו זקוק לתיווך כלשהו.

גורמי ביטחון בישראל מציינים כי בידי אמ"ן מידע מודיעיני עדכני המעלה כי חמאס מסוגל להעביר לישראל לפחות עשרה מתוך שלושה עשר החטופים ההרוגים שנותרו ברשותו, גם ללא סיוע של גורמים זרים. מסקנה זו הוצגה בפני סגן הנשיא האמריקני במהלך ביקורו.

השחרור האחרון של חטופים חללים התרחש בשעות הלילה בין שלישי לרביעי. אז הועברו גופותיהם של אריה זלמנוביץ', מבין מקימי קיבוץ ניר עוז שנרצח כחודש לאחר חטיפתו, ושל תמיר אדר, לוחם כיתת הכוננות שנפל בקרב ביום מתקפת הטרור.

במקביל, גורמים המעורים בשיחות מציינים כי ארצות הברית מונעת מישראל בשלב זה לנקוט צעדי ענישה נגד חמאס על כך שאינו מוסר את גופות החטופים, למרות שלדברי ישראל בידי הארגון היכולת לבצע זאת באופן מיידי. מדובר ביממה השלישית ברציפות שבה אין החזרות חדשות, על אף מסרים שקיבלה ירושלים כי הדבר עשוי להתרחש.

בתוך כך, לאחר ביקור של סגן הנשיא האמריקני, כמו גם שליחי טראמפ ויטקוף וקושנר, הגיע לישראל מזכיר המדינה מרקו רוביו וצפויה להמשיך תנועה ערה של גורמים בכירים בוושינגטון לישראל. ביום ראשון צפויה להגיע גם מורגן אורטגס, המכהנת כסגנית השליח המיוחד למזרח התיכון. גורם אמריקני הבהיר כי עצם נוכחותם הרצופה של בכירי הממשל מהווה מסר של מעורבות ושמירה על יציבות ההסדר המתהווה.

במחאה חריגה ומרגשת: מסוק מיוחד מטעם ישיבת עטרת שלמה יצא היום (שישי) לכיוון כלא 10, כשעליו שלטי תמיכה באסיר עולם התורה, הבחור החשוב אריאל שמאי, שנגזר עליו עונש מאסר של 20 יום בעוון לימוד התורה.

בתוך המסוק הצטרפו הרב שמעון שישא, המלווה ומסייע לאסירים החרדים, וכן חלק מצוות הישיבה, שבאו להביע את הזדהותם עם חברם הכלוא ולשגר מסר חזק של תמיכה בבני התורה הנרדפים.

המסוק חג מעל כלא 10, כשהוא נושא את דגל המחאה בשם עולם התורה כולו.

צילום: שמוליק קורלנסקי

מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו אמר היום (שישי) כי ארצות הברית והמדינות המתווכות מחויבות למימוש עסקת חילופי שבויים במלואה כולל פירוק חמאס מנשקו וכי לא יעצרו עד להשבת כלל החטופים ולפירוז עזה. הדברים נאמרו במהלך ביקורו במפקדה האמריקנית בדרום הארץ שבה התרשם מפעילות הכוחות במקום.

רוביו הצהיר: "לא נעצור עד להחזרת החטופים ולפירוז עזה. אם חמאס יסרב להתפרק מנשקו זו תהיה הפרה של העסקה. המחויבות לכך היא לא של ארצות הברית לבדה אלא של יותר מ 50 מדינות". בנוגע לאפשרות שישראל תצטרך לשוב ולהילחם הוסיף: "לא יצטרך להתקבל אישור לכך מארצות הברית".

במפקדה ציין מזכיר המדינה כי מדינות רבות הביעו רצון לקחת חלק בכוח המשימה הבין לאומי שיעבוד ברצועת עזה אך הדגיש כי "השותפים צריכים להיות מוסכמים גם על ישראל". לגבי הצעתו של נשיא טורקיה ארדואן כי טורקיה תהיה בין המדינות המשתתפות אמר: "עוד לא סיימנו לגבש את רשימת המדינות לא אחשוף אותה אך יש מדינות רבות שרוצות לקחת חלק בכוח המשימה אולם יש לסגור פערים רבים שיש לעבוד עליהם. הפרטים צריכים להתברר כדי שהמדינות המשתתפות ידעו על מה הן חתומות. הכוח הזה צריך להיות כזה שיהיה מקובל על ישראל".

רוביו הוסיף כי יש להגדיר במפורש את סמכויות הכוח והאחריות האזרחית והביטחונית שלו: "המדינות צריכות לדעת מה הסמכויות של הכוח שאליו הן מצטרפות. יש הרבה מאוד על מה לעבוד וזה מה שאנחנו עושים כאן".

מזכיר המדינה הדגיש כי ארגוני האו"ם לא ייקחו חלק במאמץ הסיוע ההומניטרי בעזה אם הם נתפסים כתומכים בחמאס. "אונר"א לא תיקח חלק במאמץ הסיוע ההומניטרי לעזה משום שהיא תמכה בחמאס", אמר. במקביל הבהיר כי ארגוני או"ם וארגונים הומניטריים אחרים יוכלו להמשיך ולספק סיוע וכי יש לתאם את הכניסה וההפצה כדי למנוע גניבה ולהבטיח שהסיוע מגיע לאוכלוסייה.

רוביו תיאר את הקושי על החזית הביטחונית ואת הצורך בבניית תשתיות לשיקום: "צריך לזכור שמעבר לקו הצהוב ברצועת עזה יש טרוריסטים. ראינו אותם פועלים נגד האוכלוסייה שלהם עצמם. הם הפכו את עזה לברוטלית בעשורים האחרונים". לדבריו במקביל להגנה יש לפעול לשיקום: "אנחנו צריכים שיהיה ביטחון לישראל וגם לאנשים בעזה. אנחנו רוצים לוודא שהפסקת אש מתקיימת שהסיוע נכנס ולא נגנב. אנחנו רוצים להבטיח יצירת תנאים לכוח הייצוב להיכנס מהר ככל הניתן כדי לספק את היציבות שאנו זקוקים לה".

במהלך ההצהרה ציין מזכיר המדינה כי הרשות הפלסטינית זקוקה לרפורמה ולא ברור אם תוכל למלא תפקיד בניהול עזה בעתיד. "כולם מסכימים שחמאס לא יכול למשול בעזה ולא יכול להיות חלק מהממשל העתידי בעזה אבל אנחנו עדיין לא בשלב הזה". הוא התייחס גם להצעות החוק לסיפוח יהודה ושומרון שאושרו בקריאה טרומית: "סיפוח יכול לאיים על כל התהליך בעזה כי הרבה מדינות שמעורבות בזה לא ירצו להיות מעורבות יותר אך לא אתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל".

בביקורו במפקדה ציין עוד רוביו כי: "הרבה עבודה מתרחשת פה. זה דבר היסטורי שאף פעם לא קרה. יש לנו הרבה במה להיות גאים. היו לנו הרבה אתגרים אבל גם הרבה הזדמנויות. יהיו עליות ומורדות אבל יש לנו הרבה סיבות להיות אופטימיים".

השבוע המדיני התנהל תחת צמד המילים "מדינת חסות", בעקבות "הרכבת האווירית המדינית" שממשיכה להגיע לישראל ללא הפסקה. בזה אחר זה נוחתים כאן בכירי הממשל האמריקני, כדי לוודא מקרוב את יישום הפסקת האש בעזה. זה החל בביקורו של הנשיא טראמפ בשבוע שעבר, ונמשך השבוע עם השליחים וייטקוף וקושנר, סגן הנשיא ג'יי די ואנס, ואתמול מזכיר המדינה מרקו רוביו.

"לא היה מעולם שיתוף פעולה כה הדוק עם ארה"ב", מתפארים בלשכת נתניהו, כשהם מציינים גם את הקמת המתקן האמריקאי בקריית גת ואת המוטיבציה של וושינגטון לסייע באכיפת הפסקת האש. באופוזיציה, לעומת זאת, מגחכים במרירות: "הפכנו למדינת חסות של ארצות הברית. כל יום מגיע לכאן ביבי-סיטר אחר" (בחיריק, כמובן).

האמת, כמו תמיד, מצויה אי שם באמצע: האמריקאים עושים הכול לשמר את ההסכם, ולכן דרשו (ויש שיאמרו – כפו) על מדינת ישראל להגיב במידתיות להפרת הפסקת האש בתחילת השבוע, לאחר שחמאס הרג שני חיילים. סביר להניח שללא הדרישה הזו, התגובה הייתה חריפה בהרבה,  גם אם נתניהו הצהיר בכנסת כי מדינת ישראל פעלה "בעוצמה". בפועל, לאחר התקיפה, מדינת ישראל מיהרה להודיע על חזרה מלאה להסכם.

"הנה ההוכחה שהפכנו למדינת חסות", חגגו בשמאל, עם מוסר כפול אופייני. נקל לתאר שאם ישראל הייתה מגיבה בעוצמה רבה וההסכם היה קורס, הם היו טוענים, כי מי שהרס את הפסקת האש זו ישראל. יתירה מכך: לאורך כל השנתיים שלאחר הטבח, דרשו אנשי המחאה, האופוזיציה והתקשורת מנתניהו, להקשיב לאמריקאים ולבצע את מה שהם מבקשים: הפסקת לחימה וביצוע עסקה. "נתניהו מחרב את היחסים עם ארה"ב", צרח לפיד על דוכן הכנסת וצרחו גם מפגיני כיכר החטופים. והנה עתה כאשר יש שיתוף פעולה הדוק ומלא עם הממשל, ובכיריו מגיעים לכאן בזה אחר זה, טוענים בשמאל בצביעות אין קץ ובכסות פוליטית, כי "מדינת ישראל הפכה למדינת חסות". אין דבר שהם לא יעשו כדי לעוות את המציאות על פי סדר יומם הפוליטי.

את אותו תרגיל עשו גם השבוע, עם פיטוריו של צחי הנגבי (הרחבה לקמן). האיש שבמשך חודשים הותקף על ידם כבלתי מקצועי, חסר סמכויות, ו"מה זה בכלל המל"ל", הפך בין לילה לגיבור השמאל החדש. עוד רגע קט והיו מארגנים לו "ליל הנגבי", בדומה ל"ליל גלנט". 

כך או כך, גם בכירי הממשל וגם נתניהו, דחו את הטענות על "מדינת החסות" וציינו את התיאום המלא ושיתוף הפעולה בין הצדדים. זה פועל כך: מקבלי ההחלטות טראמפ ונתניהו. האסטרטגים: דרמר ורוביו. המוציאים לפועל: קושנר וויטקוף.  לכול אלה נוסף עתה סגן הנשיא ואנס, שצפוי להתמודד לאחר טראמפ על הנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, שהגיע לראות מקרוב כיצד הדברים עובדים. לואנס היה חשוב לומר כי "למדינת ישראל יש זכות וטו על הרכב הגופים שיכנסו לרצועה". בכך הגיב על התנגדותה של ישראל לכניסתה של טורקיה לרצועה.

לסיכום, אפשר לומר בזהירות: גם כשיש חוסר תיאום בין ישראל לארה"ב, הוא נעשה בתיאום.

הצוררים והמעצרים 

לכולם ברור שהשנה הפוליטית שבפתח עומדת להיות סוערת במיוחד, אולי הסוערת ביותר זה שנים. כל אירוע, חיובי או שלילי, יהפוך מיד לקרב פוליטי. את הקדימון קיבלנו השבוע עם פתיחת מושב החורף של הכנסת. ישיבה שאמורה הייתה להיות חגיגית וממלכתית, הפכה תוך רגע לקרב בוץ פוליטי.

נתניהו, שחגג השבוע את יום הולדתו ה-76, לא זכה לשום מתנה פוליטית, לא מחבריו לקואליציה, ובוודאי שלא מהאופוזיציה. אם בשבוע שעבר הוא עוד נהנה מקופה פוליטית נאה בדמות סקרים מחמיאים לאחר השבת החטופים וביקור טראמפ, הרי שהשבוע הסתיים עבורו בציון נמוך בהרבה.

זה התחיל עם ביקורת פנימית נוקבת על נאומו בכנסת בעניין יצחק עמית (הרחבה בהמשך), ונמשך בהדחתו של צחי הנגבי, מהלך שחשף את הכוורת המתרוקנת של נתניהו. אקורד הסיום היה בהעברת שני חוקי הריבונות, דווקא בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה, ובזמן ביקור סגן הנשיא ואנס בישראל. אמנם מדובר בקריאה טרומית בלבד, אך מבחינה תדמיתית, המהלך הביך את נתניהו. במיוחד כשמפלגת "יש עתיד" מהשמאל תמכה בו, רק כדי להביך את הממשלה, גם במחיר פגיעה ביחסים עם ארה"ב ועם מדינות ערב. מעניין מה יגידו על כך בוחריה (מתי המעט שעוד נותרו לה.) 

בסיום הישיבה נשאל נתניהו על ידי הכתבים שהקיפו אותו במסדרונות הכנסת,  על מועד הבחירות. הוא לא היסס: "נפעל לקיים את הבחירות במועדן, ונעביר את התקציב ואת חוק הגיוס". אלא שמלאכתו תהיה קשה, בעיקר באשמתו עקב הדחיינות סביב הסדרת מעמד לומדי התורה.

לאחר גל המעצרים השבוע, שיגר חה"כ הרב משה גפני מסר חריף ללשכת ראה"מ: "שלא תתפלאו אם הקואליציה תיפול. מוטב שתכנסו לתמונה מהר". בהודעת דגל התורה נאמר כי השתוללות גל המעצרים של בני הישיבות, שמתקיים בגיבוי היועמ"שית, נועד לטרפד את החוק להסדרת מעמדם.

המניע ברור: בהרב מיארה מבקשת לבלום את חוק רוטמן לפיצול סמכויות היועמ"ש שיעלה בשבוע הבא בכנסת. לפיכך היא לוחצת להגביר את המעצרים של בני הישיבות ובכך להחריף את היחסים המתוחים ממילא בין הנציגים החרדים לממשלה. באופן זה היא משוכנעת שהם לא יצביעו בעד החוק  בשבוע הבא. המעצרים הליליים נועדו אפוא "לתחזק" את החרם החרדי בכנסת.

הדברים הללו לא פוטרים כמובן את נתניהו, להיכנס מיד לעובי הקורה ולתת מענה לבעיה שהוא יצר אותה עם עיכוב החוק. אם לא יעשה זאת, אין שום סיכוי לממשלה להשלים את כהונתה. 

אחוות ה'יצחקים'

העימות בין ראש הממשלה נתניהו לחלק מחברי סיעתו סביב תוארו של יצחק עמית – "נשיא" או "שופט בית המשפט העליון" בלט במיוחד בישיבת הפתיחה של מושב החורף בכנסת.

הכול החל כבר במילות הפתיחה של יו"ר הכנסת אוחנה, שנמנע מלהשתמש בתואר "נשיא בית המשפט העליון" כשקרא בשמו של עמית. הדבר עורר תרעומת חריפה בספסלי האופוזיציה, שחבריה החלו לצעוק בקול: "נשיא! נשיא!". אוחנה, שנראה היה כי ציפה לתגובה, עמד על שלו. לאחר כדקה של קריאות והפרעות, החל להוציא את המפריעים בזה אחר זה, רובם מסיעת "יש עתיד".

עמית, שישב ביציע הכבוד, עקב אחר הנעשה וחייך לעצמו בחיוך מהול ביהירות (שמא שאננות) כאילו, לא הוא עומד במוקד המחלוקת. מרחוק היה נראה שהוא פולט משפט, שנראה קליל אך מתנשא. קוראי שפתיים טענו כי לחש לעצמו: "נו באמת".

תזכורת קצרה: כידוע, מינויו של עמית נעשה בידי הוועדה לבחירת שופטים, ללא נוכחותו של שר המשפטים ובחריגה בוטה מהנהוג תוך התעלמות מקונצנזוס פוליטי. השר יריב לוין הבהיר: "אין מדובר בבחירה חוקית, ולכן איני מכיר בו כנשיא". הדברים קיבלו משנה תוקף כאשר חברי הקואליציה החרימו את טקס המינוי שנערך בבית נשיא המדינה, אירוע שביטא את עמדתם הברורה.

המתח גלש גם לאירוע החגיגי שנערך בכנסת בערב שמחת תורה, אז נשיא בית המשפט העליון לא הוזמן לנאום ההיסטורי של הנשיא טראמפ. יו"ר הכנסת הסביר: "מי שרומס את הכנסת, לא יכובד בה".

נשיא המדינה הרצוג, שהיה נתון לביקורת השמאל עקב אי מחאתו על כך, החליט הפעם לשבור את הכלים ולהגיב. מיד לאחר דברי אוחנה, עטה על פניו ארשת כעוסה ועצבנית, וסיפר כי החליט להשליך את הנאום שהכין מראש לרגל האירוע. תחת זאת הקדיש את דבריו לנזיפה פומבית "בלב שותת דם" על הפגיעה בכבודו של "נשיא בית המשפט העליון".

דבריו של הרצוג התקבלו במחיאות כפיים נלהבות מהאופוזיציה, והוא, בניסיון למראית עין של ריחוק, מלמל: "אני לא צריך את זה", אם כי מהצד זה נראה בעיקר כהפצרה שימשיכו ("די תמשיכו"). הרצוג, איש נעים הליכות והגון במהותו, מגלה שוב ושוב קו פוליטי ברור. הוא דורש "כבוד הדדי", אך את הביקורת שומר ברובה כלפי הימין. בכך הוא מרצה את המחנה הפוליטי בו הוא נטוע.

יצחק עמית, אהב כצפוי את הנאום של הרצוג, ושיגר לו הודעת תודה לאחר הישיבה במליאה: "אמרת דברים יפים וחשובים על הרשות השופטת". אחוות שני ה'יצחקים' – הרצוג ועמית נחשפה לעיני כל. והיו מי שכתבו בציניות כי "אחרי הכול לא צריך נשיא לביהמ"ש עליון. יש להם כבר את הרצוג". 

כאן בדיוק הגיע תורו של ראש הממשלה נתניהו לעשות סדר בדברים.

ממלכתיות מעורפלת

כולם ציפו שנתניהו יתייצב לצד יו"ר הכנסת, שר המשפטים ושאר חברי סיעתו ויגבה אותם, כאשר ימנע גם הוא מלכנות את עמית בתואר "נשיא בית המשפט העליון". אבל נתניהו כדרכו התפתל בממלכתיות מעורפלת ומיותרת: "יצחק עמית הוא נשיא, זו עובדה". מיד לאחר מכן ניסה להתנות את דבריו בכך שהשמאל גם הוא יכיר בו כראש ממשלה, בשרי הממשלה וביו"ר הכנסת, אבל זה כבר נשמע מאולץ ומסורבל.

מי שכעס על כך במיוחד היה השר לוין, שעל פי הדיווחים נזף מאוחר יותר בנתניהו: "עמית הוא לא נשיא בית המשפט העליון. זה לא בסדר שהכרת בו". היו שניסו לומר כי דבריו היו חמורים אף יותר: "אם עמית הוא נשיא וזו 'עובדה', אז שהוא יקים את ועדת החקירה הממלכתית" (לוין מכחיש שאמר זאת).

לאחר האירוע ניסו פרשנים פוליטיים להסביר שאולי בכלל מדובר במהלך מתואם ובקמפיין פוליטי מתוכנן: אוחנה וחבריו יוצאים נגד עמית ואילו נתניהו מנסה להיות הדמות המאחדת. כראייה, צוינה העובדה שמאז הסתיימה המלחמה, נושא נתניהו כבר נאום שלישי בו הוא מדבר על האחדות הפנימית הנדרשת.

אלא שבבחינה מעמיקה מתגלה שנתניהו אינו מעוניין להעמיד את הסוגיה על סדר היום הפוליטי שלו. בקמפיין המתוכנן שלו יופיעו בראש: חיסול נסראללה וסינואר, המלחמה מול איראן, מבצעי הביפרים והפלת המשטר הסורי. אין רצון אמיתי לעימות מחודש עם מערכת המשפט, כיוון שהדבר עלול להרחיק בוחרים ימניים רכים, שמבקשים להיות עמו, אך לא רוצים שוב סכסוכים חוקתיים.

הכעס על נתניהו בתוך סיעתו היה אפוא אותנטי. דווקא בפתיחת מושב סוער, כשמדובר בשאלה עקרונית על סמכות, על ריבונות הכנסת ועל הזהות החוקתית של המדינה, בוחר ראש הממשלה שלא להתייצב לצד תומכיו, אלא לחפש שוב את דרך הביניים.

אין מנוס אלא לציין שיריב לוין, אוחנה, גוטליב ושאר חברי הסיעה, חשים על בשרם את מה שעבר על אנשים רבים מנתניהו: משתמשים בהם כאשר צריכים אותם, ולאחר מכן הם נזרקים ככלי אין חפץ. ברגע פוליטי שמשתלם לנתניהו, הוא זורק את נאמניו שלחמו עבורו באש ובמים לפח האשפה, והופך אותם לשוליים קיצוניים שאינם מכירים במציאות. את כל זה הוא עושה בשידור חי לעיני כל, כדי להפוך לממלכתי (דבר שאולי יסייע לו בדיונים השקטים לקבלת חנינה מהרצוג).

כך בדיוק נהג עם גם עם המפלגות החרדיות, שהלכו עמו לאורך כל הדרך, אך הוא לא קידם בהתאם את החוק להסדרת מעמדם של בני הישיבות. כך עשה גם בעבר הרחוק עם הורדת קצבאות הילדים, שדרדרה אלפי משפחות חרדיות תחת קו העוני. 

ובחזרה לכנסת: מי שסיים את הדיון היה יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד שבחר לשאת נאום ילדותי כאשר סנט באוחנה וכינה אותו "יו"ר חצי הכנסת". חסר היה רק להזמין את יצחק עמית לשאת נאום, הפעם לא כנשיא אלא כיו"ר בפועל של מפלגת בג"ץ.

תקומה ומגמה  

החלטת הממשלה לשנות את שם המלחמה מהשם שהתקבע בציבור: "מלחמת שבעה באוקטובר" לשם הרשמי "מלחמת התקומה", עוררה "זעזוע קולקטיבי" בקרב מתנגדי הממשלה. "נתניהו מבקש להשכיח את הטבח", טוענים שם, ונצמדים בתוקף לתאריך (האזרחי), כדי להזכיר שוב ושוב את אותו יום נורא.

מבחינתם, השם "מלחמת התקומה" מסמל את ההצלחה, בס"ד, שהושגה לאחר הטבח והם אינם רוצים שזה יהיה הזיכרון ההיסטורי. "נתניהו מנסה לקבע בדעת הקהל את ההצלחה. אנו נזכיר לו לעד את מה שקרה במשמרת שלו", הם מסבירים.

כשמביטים לאחור, אפשר להבין היטב את מקור הרתיעה שלהם ואת המניע להתנגדותם: השמאל התקשורתי הוא מומחה ותיק בהנדסת תודעה דרך שינוי שמות, ולכן ברור לו מה עושה כאן הממשלה. והוא חושש.

דוגמאות לא חסר: גירוש תושבי גוש קטיף כונה "ההתנתקות", שם נקי ומצוחצח לאירוע אלים ומטלטל. "מלחמת שלום הגליל" הפכה ל"מלחמת לבנון". הרפורמה המשפטית נקראת בפיהם "ההפיכה המשפטית", והחוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה, שקרוי בפי מנסחיו "חוק הגיוס", כונה על ידם "חוק ההשתמטות" – מילה שלילית לכל הדעות, שמטרתה אחת: להסית את דעת הקהל.

בצורה מגמתית זו, מנסה השמאל לקבוע מה ייחשב מוסרי, מה יזכה ללגיטימיות ומה ייזכר לדורות. לכן הם מתנגדים בתוקף לשם "מלחמת התקומה". שינוי שמות, מותר להם ורק להם.

בהקשר זה צריך לומר, שאין מדובר רק במאבק לשוני אלא על שליטה בנרטיב. "מלחמת התקומה" מסמלת עבור הציבור את מה שקרה אחרי השבר: חיסול נסראללה, חיסול סינואר, השמדת תשתיות חמאס, תקיפת מתקני הגרעין באיראן, חזרת החטופים, ושיקום תחושת הריבונות הישראלית. את כל זה הם אינם רוצים לזכור.

העיתונאית סימה קדמון, הידועה בעמדותיה הקבועות נגד נתניהו וממשלתו, ונמנית עם הקולות הבולטים של מחנה הרל"ב, כתבה השבוע כי "אפשר היה למצוא שמות הרבה יותר טובים למלחמה הזאת". לדבריה, ככל השמות המוצעים מתחרזים עם 'לון' – חידלון, כישלון, מחדלון, כיליון, אבדון וריקבון.

יפה כתוב, אך שווה להשיב לה באותו מטבע: אם כבר מתעקשים להזכיר שמות, הרי ששם משפחתה מגלם היטב את שורש המאבק כולו. בסופו של דבר, מה שמניע את קדמון ואת המחנה שהיא מייצגת, הוא אותו חטא קדמון: השנאה לנתניהו. שנאה שאינה מתחשבת בעובדות, בזמנים, או בהיגיון. שנאה שמכתיבה לא רק עמדות אלא גם שמות.

הציבור יחליט

מבט לאחור מגלה כי בנימין נתניהו שוקד כבר זמן רב על מיתוג המלחמה כ"מלחמת התקומה". בנאומיו הוא חוזר על כך שוב ושוב. בדברי ההסבר להצעת ההחלטה בממשלה נכתב כי "חרבות ברזל" היה שם זמני בלבד, וכי בשל התפתחות המלחמה לשבע חזיתות, "ובהיותה של מלחמה זו אבן דרך בתקומת מדינת ישראל" יוחלף השם.

השמאל, כאמור, מתנגד למהלך ממניעיו שפורטו לעיל. אך גם מתוך הממשלה נשמעו קולות הסתייגות, בהם של השרה אורית סטרוק והשר עמיחי שיקלי, שהעלו טיעונים ענייניים. שיקלי טען כי "תקומה" הוא מונח המזוהה עם תקומת העם היהודי לאחר השואה. סטרוק ציינה כי אין זה ראוי לקרוא למלחמה בשם רשמי לפני שהמערכה הסתיימה בפועל.

לשינוי השם יש גם משמעות מעשית: מדובר בהחלפת לוחות השיש שעל קברי חללי המלחמה בבתי העלמין ברחבי הארץ. הדבר גרר תגובה תקשורתית מהירה, במסגרתה גויסו משפחות שכולות המזוהות פוליטית עם השמאל ועם מתנגדי הממשלה, שיצאו נגד ההחלטה. המשפחות הללו הדגישו כי לא יסכימו שייכתב על מצבות יקיריהן שם של מלחמה שנראה בעיניהן כהסתרה של המוות.

"אל תעזו להעלות בדעתכם שתורשו לגעת בקבר בנינו… אתם לא תורשו להתקרב לקבר שלו. על המצבה שלו לא תיכתב סיסמת בחירות ולא תעמולה שחצנית של ממשלה רעת לב", כתב השר לשעבר יזהר שי, אביו של החלל ירון שי הי"ד, שנהרג בקרבות סיירת נח"ל באזור כרם שלום.

לעומתו, התבטא דדי שמחי, אביו של לוחם סיירת הצנחנים גיא שמחי הי"ד, שנהרג בקרב על קיבוץ רעים, כי מחד גיסא, אין הוא סבור שהשם "מלחמת התקומה" הוא המתאים, אולם הוא מקבל בהבנה את קביעת שם רשמי שיופיע על המצבה, טוב יותר בעיניו מהנוסח הכללי והעמום "נפל בקרב".

כך או כך, קשה לראות כיצד "מלחמת התקומה" תחליף בתודעה הציבורית את השם שכבר התקבע – "מלחמת השבעה באוקטובר". גם בעבר ניסו לשנות שמות רטרואקטיבית, אך לשווא. ממשלת ישראל ניסתה להעניק שם אחר ל"מלחמת ששת הימים", אך הציבור כבר הכריע. דוד בן־גוריון קרא למלחמת תש"ח "מלחמת הקוממיות", אך הציבור הכללי דבק ב"ממלחמת השחרור".

ולמרות הכול, לאחר החלטת הממשלה ייכנס השם "מלחמת התקומה" לכל המסמכים הרשמיים, לתוכניות הלימוד ולמערכת החינוך. עם הזמן, שם המלחמה יהפוך, כמו מונחים אחרים, למבחן פוליטי סמוי: מי שיאמר "מלחמת התקומה" יזוהה עם הימין. מי שיתעקש על "מלחמת השבעה באוקטובר" יזוהה עם השמאל, בדיוק כפי שקרה בעבר עם "הגירוש" מול "ההתנתקות".

והיו מי שהציעו לקרוא למלחמה הזו "מלחמת שמחת תורה", משום שהיא החלה בשמחת תורה תשפ"ד והסתיימה לכאורה שעה קלה לפני שמחת תורה תשפ"ו עם הגעת החטופים החיים. הציבור יחליט והזיכרון הלאומי יכריע.

שורפים ומסלפים  

אם כבר בשינויי שמות עסקינן, הרי לפנינו עוד ניסיון עיקש מצד השמאל לצרוב מסר פוליטי בתודעה הציבורית באמצעות שינוי לשוני מתוחכם. הפעם, מדובר בניסיון לנרמל מעשה פלילי חמור של הצתת מוקדים סמוך למעון ראש הממשלה, ולהפוך את מבצעיו ל"קדושי" מחאה.

ארבעה פעילים נעצרו עד תום ההליכים, לאחר שבידי המשטרה תשתית ראייתית מוצקה למעשיהם המסוכנים: טבעת אש מתוזמנת שהקיפו סביב אזור מגוריו של ראש הממשלה, תוך סיכון ממשי לחיי אדם ונזק רב לרכוש. לפי החשד, הארבעה נפגשו מבעוד מועד באזור שילת, הצטיידו בבקבוקי תבערה וציוד הסוואה, והדליקו אש בחמישה מוקדים מתוך שישה שתוכננו. התוצאה: רכב עלה באש ודיירי בניין סמוך פונו מחשש לחייהם.

המעשים תועדו: אחד מהם נראה מחופש בזקן מלאכותי, שופך חומר דליק לתוך מיחזורית, מצית אותה ובורח. בקבוצה הפנימית שלהם בישרו: "המשימה הושלמה". לפי כתבי האישום, לאחר השלמת ההצתות דרש מפקד המבצע, מארק פויגל מהנאשמים לוודא שהאש בוערת, לצאת במהירות מירושלים, לכבות את הטלפונים ולמחוק את ההתכתבויות ביניהם. שופט בית המשפט התייחס למעשיהם וציין כי "לא ניתן להקל ראש במצית אש שסופו לא ישורנו".

מאז מעצרם התחיל המהפך התודעתי, כאשר כלי התקשורת, בליווי דוברי שמאל ודמויות ציבוריות, גייסו מסע החלקה חוצה ערוצים, תוך ניסיונות לעורר חמלה, טשטוש העובדות והפיכת החשודים ל"מלח הארץ". הביטוי שנבחר עבורם "שורפי פחים", נועד לעמעם את המציאות: לא "עבריינים", לא "מסכני חיים", אלא מוחים תמימים וצבעוניים ש"הגזימו קצת". יש מי שאפילו העזו לטעון כי השופטים בירושלים "ימניים ודתיים" ומכאן נובעת חומרת ההחלטות.

אפילו הרצוג, שהוכיח השבוע עד כמה הוא נשיא פוליטי של צד אחד בלבד, נפגש עם בני המשפחות וביקר את מה שכינה "שימוש יתר במעצרים עד תום ההליכים", תוך שהוא רומז כי  יש לבחון מחדש את האיזון בין ביטחון הציבור לבין זכויות האדם של המפגינים. בכך הוכיח הרצוג ביתר שאת לאן הוא שייך.

כדי להבין את הפער, די להיזכר באילנה ספורטה, תושבת אשקלון כבת 65, שנעצרה בתקופת "ממשלת השינוי" לאחר ששלחה מכתבי איום בנשק לנפתלי בנט, אז ראש הממשלה. המכתבים אמנם לא היו מלווים במעשים, אך לבית המשפט בכפר סבא זה הספיק כדי להטיל עליה שנה וחצי מאסר בפועל. הדבר נעשה בלי ראיון, בלי נשיא ובלי חמלה.

ספורטה, אם תהיתם, לא הייתה "מלח הארץ". היא לא שרפה פחים. רק כתבה מכתב.

סוף הדרך

ימים ספורים לאחר הבחירות האחרונות, כאשר התברר שנתניהו זכה ברוב ניכר שיאפשר לו להקים ממשלה יציבה, התראיין בתקשורת צחי הנגבי כפרשן וכמקורב לנתניהו ונשאל מה לדעתו יהיה הדבר המרכזי שיעשה ראש הממשלה הנבחר בקדנציה הקרובה. הנגבי השיב ללא היסוס: אם האמריקאים לא יפרקו לאיראן את הגרעין באמצעות הסכם, נתניהו לא יהסס לתקוף ולהשמיד את הגרעין, עם עזרה אמריקאית או בלעדיה. המראיינים הרימו גבה והנגבי חזר: נתניהו יתקוף את איראן.

הדברים אז היו נראים תלושים מהמציאות. איש לא חשב שזה יקרה. בהמשך היה הנגבי עצמו שותף בתכנון התקיפה כאשר מונה על ידי נתניהו לראש המל"ל והפך להיות במרכז העניינים. המינוי שלו נחשב כצעד חריג, כיוון שהוא מגיע מהמערכת הפוליטית ולא הביטחונית. קודם לכן כשל הנגבי בפריימריז של הליכוד והמינוי הזה הגיע בדיוק בזמן. נראה היה שמעמדו ליד נתניהו איתן.

לאחר הטבח הנורא, גיבה הנגבי את נתניהו והסביר בכל מקום אפשרי, שראש הממשלה אינו אשם במה שקרה. ולמרות כל זה, ככל שהמלחמה נמשכה, החלו הבקיעים בין השניים לצוץ. הנגבי התנגד לכמה מהלכים שהוביל נתניהו, דוגמת התקיפה בקטאר וכיבוש עזה. מנגד, תמך בעסקת חטופים חלקית, בניגוד לנתניהו ששאף לעסקה כוללת (וצדק). חלק מחילוקי הדעות דלפו לתקשורת ועוררו מהומה.

נתניהו אמנם נוהג לספר שהוא מעודד לשמוע דעות שונות משלו. אבל כאשר זה קורה בפועל על ידי אחד מאנשיו הקרובים, הוא מתקשה לשאת זאת. התחושה שהשניים לא משדרים עוד על גל אחד, התבטאה בפומבי, כאשר הנגבי לא יצא עם ראש הממשלה לוושינגטון לפגישה המכרעת בבית הלבן על ההסכם. השבוע כאמור זה נגמר עם הדחה רשמית.

לסיבות הפסקת עבודתו, יש להוסיף גם את הסוגיה הבריאותית של הנגבי. לפני שנה וחצי הוא נזקק לטיפול רפואי משמעותי ואחריו היה במשך כמה חודשים בתהליך החלמה בביתו. רק בחודשים האחרונים חזר לתפקוד מלא בלשכה.

למראית עין, הכול נעשה באיפוק. נתניהו קרא לו לשיחה, הודיע לו על ההדחה, הנגבי נפרד בשקט מעובדי הלשכה, ושלח הודעה רשמית לעיתונות בה הדגיש את השיח הענייני והמקצועי מול ראש הממשלה. אך מאחורי הקלעים, הדברים פחות מעודנים: הדלפות על חוסר שביעות רצון מצד משפחת נתניהו, לחצים מהסביבה שיפרוש מרצון, וכאשר לא עשה זאת, ההחלטה התקבלה עבורו.

שורה תחתונה: צחי הנגבי, איש הליכוד מזה שלושה עשורים, שעמד לצד נתניהו ברגעים דרמטיים, נפרד מתפקידו בשקט. בשלב זה הוא ממלא פיו מים, אך ייתכן שבעתיד, יחשוף את מה שראה וארע מאחורי הקלעים של הכישלון הגדול, שהוא אישית מודה שהיה שותף לו.

הכוורת מתפוררת

הדחתו של צחי הנגבי, האיש שהיה מקורב מאוד לנתניהו, חושפת סוד נוסף הידוע לרבים: קשה עד בלתי אפשרי להחזיק מעמד בעבודה עם נתניהו. אין ולו אדם אחד שהצליח להישאר לצדו לאורך שנים, לא בעבודה, ולא כחבר. כל מי שהיה קרוב אליו פרש, הודח, התפטר או קודם לתפקיד מרוחק. זהו נתון שמלמד רבות על נתניהו עצמו: הוא לא מצליח לבנות סביבו צוות איכותי ויציב שצועד איתו דרך ארוכה. להיפך, לא מעט ממי שעזבו הפכו ליריביו הגדולים (ע"ע ליברמן, בנט), ואחרים שהיו בני בריתו הקרובים ביותר (שי בזק, אביב בושינסקי, צביקה האוזר) הפכו למבקריו הקבועים. יש גם כאלה שכבר הפכו לעדי מדינה, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז מה מתרחש באמת מאחורי הקלעים בלשכה: מסתבר שהכוורת של נתניהו התרוקנה כמעט לחלוטין מאנשים איכותיים וחיוניים לתפקודה התקין של הלשכה. במציאות הפוליטית הנוכחית אין עוד "כוורת נתניהו". יש רק נתניהו. כל השאר כאמור הוחלפו, פרשו, הוזזו, קודמו או הודחו.  

הרשימה ארוכה: ראש הסגל לשעבר, צחי ברוורמן, נשלח ללונדון. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי שוגר לאבו דאבי. הדובר, עומר דוסטרי, הועזב, מושיק אביבי, ראש מערך ההסברה, עזב לפני שנה וחצי, יונתן אוריך מוחרם. וכעת, גם רון דרמר, מהאישים הקרובים ביותר לנתניהו, מי שכונה "שר החוץ לענייני ארה"ב", עוזב בחודש הקרוב את תפקידו.

עזיבת דרמר היא אבידה של ממש. הוא היה האיש שידע לרכך, לתווך ולהבין את נתניהו. את מקומו יתפסו לא פחות משלושה: שגריר ישראל בוושינגטון יחיאל לייטר, יטפל בקשר הביטחוני עם ארה"ב, שר החוץ סער יטפל בקשר האזרחי, וראש המל"ל הבא, שטרם מונה, יידרש להשלים את הפערים. שלושה אנשים כדי להחליף אחד. ואף אחד מהם הוא לא דרמר.

כך הופכת לשכת ראש הממשלה לזירת נדידה. אם בעבר היא הייתה חממה לדיון אסטרטגי. היום מדובר בתחנת רכבת לאנשי סוד לשעבר.

נקודה מעניינת נוספת: כל מי שהיה אחראי במידה כזו או אחרת לכישלון הנורא של הטבח, (מדיני וצבאי) הלך הביתה: הרצי הלוי, יואב גלנט, רונן בר, אהרון חליוה, ירון פינקלמן, ועכשיו גם הנגבי. היחיד שנשאר הוא נתניהו. הטבח ארע במשמרת שלו. אך בשונה מהשאר, לא רק שהוא לא פוטר, הוא עדיין נהנה מאמון ציבורי רחב. אין לו כוורת, ואין לו חברים, אבל יש לו (בסקרים) בוחרים.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'

שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי, האחראי על הילולת רשב"י במירון, ושר ירושלים ומסורת ישראל לשעבר, ח"כ מאיר פרוש, שהיה אחראי על הילולת רשב"י במירון בשלוש השנים האחרונות, קיימו אתמול (חמישי) סיור משותף במרחב הר מירון כחלק מהתנעת ההיערכות להילולת רשב"י במירון תשפ"ו.

הסיור החל בחניוני התחבורה, בטרמינלים שבדרך למירון והמשיך למתחם ההילולא המורחב (89). לאחר מכן סיירו בהר מירון, סמוך לציון הקדוש, ובמתחם ישיבת בני עקיבא. בסיור השתתפו צוות השר קרעי, גורמי המקצוע במשרד ירושלים ומסורת ישראל, ראש המועצה האזורית מרום גליל עמית סופר, נציגי משטרה, משרד התחבורה, כב"ה, צה"ל, ועוד.

במסגרת הסיור הוצגה תוכנית ההילולא על בסיס ההצלחה בשנים קודמות והשינויים שיידרשו השנה. הסיור מגיע כחלק מעבודת מטה נרחבת באגף מירון במשרד ירושלים ומסורת ישראל להפקת לקחים מהילולת תשפ"ה והיערכות להילולת תשפ"ו.

בדיונים הודגש הצורך הדחוף בהקצאת תקציב מיידי לקיום ההילולא, להשלמת ההיערכות ולביצוע התשתיות הנדרשות בהתאם להמלצות ועדת החקירה הממלכתית לאסון הר מירון.

שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי: "הילולת רשב"י במירון היא האירוע הגדול בישראל והינו חלק בלתי נפרד מהמסורת של עם ישראל. אחרי האסון הנורא שהתרחש הממשלה לקחה אחריות, והרב פרוש הוביל בהצלחה מתווה בטוח ומכובד בשנים האחרונות. על בסיס ההישגים האלו נמשיך קדימה, אך לשם כך נדרש תקציב מיידי וודאות תכנונית כבר עכשיו. זו זכות גדולה עבורי ליטול חלק בהצלחת האירוע החשוב הזה כך שיהיה בטוח ומלא שמחה של מצוה. זכות רשב״י תגן עלינו ועל כל ישראל".

ח"כ מאיר פרוש: "בסייעתא דשמיא קיימנו בשנים תשפ"ג ותשפ"ה את ההילולא בהשתתפות רבבות עמך ישראל מכל העדות והחוגים, במתווה שקיבע את העיקרון – בשמחה ובבטחה. כל עם ישראל מצפה ומתפלל שגם השנה וגם בשנים הבאות זה יימשך כך, ואני סמוך ובטוח שעם השר קרעי וכל אנשי המקצוע המסורים נזכה לשמוח בשמחת רשב"י כמיטב המסורת וכבעבר".

בשורה לתושבי מודיעין עילית: מנכ"ל משרד הפנים ישראל אוזן חתם על החלטה תקדימית להסכם חלוקת הכנסות בין מועצה האזורית חבל מודיעין לעיריית מודיעין עילית. במסגרת ההסכם המועצה האזורית חבל מודיעין תעביר בכל שנה מיליון וחצי ש"ח מהכנסותיה מאיזור התעשייה שילת לעיריית מודיעין עילית ובכל הכנסה נוספת שתתקבל מארנונה מאיזור התעשייה מעבר להכנסה הנוכחית, תתבצע חלוקה שווה בין הרשויות.

הוועדה הגיאוגרפית מונתה לדון בעניין בנובמבר 2024, בהמלצתו של שר הפנים לשעבר, ח״כ משה ארבל, ולבקשתן המשותפת של הרשויות, לאור הסכם לשיתוף פעולה וחלוקת הכנסות ביניהן משנת 2008 שנחתם במטרה ליזום שינוי תב"ע באיזור התעשייה שילת לצורך הרחבת השימושים המותרים ברוב שטח האיזור לייעודי מסחר ושירותים.

ההסכם שנחתם אז תאם לצרכיה של עיריית מודיעין עילית להגדלת מקורות ההכנסה שלה מארנונה שאינה למגורים, תוך שמירה על עקרונות של שמירת שבת וכשרות, ולצרכי המועצה האזורית חבל מודיעין שפעלה לסייע לתושבי מושב שילת להרחיב את השימושים המותרים בחלקות התעשייתיות ולאפשר בהן שימושי מסחר ושירותים.

כאמור, מנכ"ל משרד הפנים, ישראל אוזן, אימץ את מסקנות הוועדה הגיאוגרפית שהוקמה על ידי מנכ״ל המשרד (לשעבר) רונן פרץ, בהמלצתו של שר הפנים לשעבר, ח״כ משה ארבל, בעניין. בהמלצתו לשר הפנים הנכנס התייחס מנכ"ל המשרד לכך שהמועצה האזורית חבל מודיעין תעביר בכל שנה מיליון וחצי ש"ח מהכנסותיה מאיזור התעשייה שילת לעיריית מודיעין עילית. כמו כן, בכל הכנסה נוספת שתתקבל מארנונה מאיזור התעשייה מעבר להכנסה הנוכחית, תתבצע חלוקה שווה בין הרשויות. בנוסף לכך, תתבצע חלוקת הכנסות גם מהיטלי ההשבחה, וכן נקבע כי הרשויות ישאו במשותף בעלויות פיתוח התשתיות במקום.

המלצת המנכ"ל לשר, על מימוש ההסכם ואימוץ המלצות הוועדה התקבלה בעקבות תיקון חקיקה, המאפשר חלוקת הכנסות גם בין רשויות משני צידי הקו הירוק. תיקון החוק ויישומו נועד להבטיח צמצום פערים וחלוקה צודקת של משאבים בין רשויות סמוכות, לחזק את היציבות הכלכלית של הרשויות המקומיות ולעודד שיתופי פעולה אזוריים – כחלק ממדיניות משרד הפנים לחיזוק השלטון המקומי בכל הארץ.

מנכ"ל משרד הפנים, ישראל אוזן: "חלוקת הכנסות בין רשויות היא אחד הכלים המרכזיים לצמצום פערים בין רשויות ושיפור השירות לתושב. המלצתי שהתקבלה על בסיס ההסכמות בין הרשויות, מבוססת על תפיסת עולם של שיתוף פעולה בין רשויות שכנות, לטובת כלל התושבים באזור. אני מברך את הרשויות על שהשכילו לשתף פעולה ביניהן בהסכם זה ומודה לשר הפנים לשעבר ח״כ משה ארבל על המלצתו ופעולתו בהקמת הוועדה, ולוועדה הגיאוגרפית על עבודתה המקצועית".

כבר למעלה מעשור שמדינת ישראל חסרה את דמותו ומנהיגותו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. למעלה מעשור שגם אני, באופן אישי, מתגעגע למנהיג בכל מובן המילה – אדם מיוחד, גאון עולם, חריף וחד, ובה בעת איש שיח מרתק, עם חוש הומור בריא וחיוך רחב.

במלאת שתים-עשרה שנים לעלייתו של מרן הרב עובדיה זצ"ל לגנזי מרומים, שאלתי את עצמי, מה היה אומר הרב. מה היה אומר מי שהתיר את עגונות יום הכיפורים, אל מול מציאות של אלמנות ויתומי המלחמה. מה היה חושב הרב שכתב את התשובות הרבות על הסכמי השלום, על ההסכמים עליהם חתמנו אנחנו. ומה היה אומר האדם שאהבת ישראל עמדה לנגד עיניו כל העת, על הפלגנות והקיטוב שפשו בתוכנו.

דבר אחד ברור לי מניסיון – הרב היה מתייחס לכל אדם, לכל מקרה ולכל שאלה, ברצינות, בכבוד וברגישות. תמיד הערכתי את הרב עד אין קץ, והייתי גאה בקשר שלו עם משפחתי – כפי שניכר ממפגשיו ותמונותיו עם סבי הרב הרצוג זצ"ל ומההספד המרגש שכתב על סבתי הרבנית שרה הרצוג זצ"ל. לאורך כל שנותיי, בתפקידים שונים, הגעתי לבית הרב ברחוב הקבלן, והרב תמיד קיבל אותי בפנים מאירות, הקשיב לדברים שהיו לי לומר, התייחס לשאלות קטנות וגדולות כאחד, ונתן לי להרגיש כאילו אני האדם היחיד בחדר הלימוד עמוס הספרים. במיוחד חקוקה על לוח ליבי אחת מפגישותינו, בה ראיתי – מיד עם כניסתי – שעיניו של הרב רטובות מדמעות. כששאלתי אותו לסיבת הדבר הוא השיב: "מה יהיה עם ילדי ישראל העניים? מי ידאג להם?".

במשך עשרות שנים היה הרב עובדיה יוסף מנהיג רוחני לציבור החרדי הספרדי, אך גם מהפכן שהשפיע ועיצב רבות את מדינת ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה. ״אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון. מה זה ציוני? ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ״, כך אמר הרב בעבר, במילים שמלמדות כל כך הרבה על מורשתו, גם בעת הזאת.

גם כמי שספריו הרבים של הרב יקרים לליבו ונמצאים בלשכתו, וכך גם המהדורה החדשה של ספרו של סבי הרב הרצוג זצ"ל – שו"ת היכל יצחק, ובה הערותיו של הרב עובדיה זצ"ל על פסקיו של סבי – אני עדיין סבור בלי צל של ספק כי מורשתו של הרב עובדיה יוסף אינה שייכת רק לדפי ההיסטוריה או למדפי הספרים. היא חיה ופועמת בלימוד התורה שבבתי המדרש, בפסיקות ההלכה שבבתי הדין, ובלבבות של תלמידים ותלמידות שזוכים לשמוע את דבריו גם היום.

הוא היה מגדולי הפוסקים, אבל גם מגדולי המחנכים. הוא ידע לדבר בגובה העיניים עם כל אדם – תלמיד ישיבה ורוכל בשוק, ראש ממשלה ואימא צעירה; ובכל אחד מהם ראה עולם מלא.

הרב עובדיה זצ"ל האמין ש״תורת ישראל ותורת חיים אחת היא״, ושכוחה של תורה נמדד ביכולתה להאיר את כל תחומי החיים. ההשקפה שלו היתה מהפכנית בכל מובן המילה – מהפכה של חמלה, של אחריות הלכתית ושל אהבת ישראל. הוא לימד אותנו שהפסיקה היא לא רק דין, אלא גם ובעיקר נשמה; שאהבת הבריות וערבות הדדית הן אינן סיסמאות ריקות אלא צו הלכתי.

בימים ההיסטוריים והגורליים האלו, ובשעה שהחברה הישראלית מחפשת שוב את קולה המאחד, המורשת הזו נדרשת מאיתנו יותר מאי פעם – להקשיב באמת, לדבר בכבוד, ולזכור שגם בשעה של מחלוקת, אנחנו עם אחד.

יהי זכרו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל ברוך, ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

צה״ל ממשיך במבצעי סיכול הטרור ברחבי יהודה ושומרון: במהלך השבוע האחרון נעצרו 44 מבוקשים, ביניהם מחבלים שתכננו פיגועים, ואותרו נשקים ואמצעי לחימה רבים. כך נמסר היום (שישי) מדובר צה״ל.

במהלך פעילות במרחב הביתות שבחטיבת שומרון החרימו הכוחות נשק מסוג M4, נשק מסוג "קרלו" ואמצעי לחימה נוספים. כוחות חטיבת יהודה פעלו בכפרים ביטא ודהרייה ואיתרו שם מספר נשקים מסוגים שונים. בבית אומר שבחטיבת עציון ובכפר קטנה שבבנימין נתפסו שני נשקים נוספים מסוג "קרלו".

במקביל, עצרו לוחמי צה״ל בחטיבות בנימין ועציון עשרות מבוקשים. שניים מהם נתפסו לאחר שתכננו לבצע פיגועים בג׳ילזון ובבית אומר. כמו כן נעצר בחלול מחבל שיידה אבנים לעבר אזרחים ישראלים.

במרחב אל-מועייר נערך מבצע נרחב להתמודדות עם איום המטענים, שכלל עשרות סריקות, חקירות בשטח ושיחות אזהרה. במקביל נמשכו פעולות סיכול גם בג׳נין, קלקיליה ובכפרים רבים נוספים בגזרה, בהם אמאתין, תלת ורפידא, שם בוצעו מעצרים, החרמות אמצעי לחימה ותחקורים של חשודים בפעילות טרור.

במערכת הביטחון מדגישים כי הפעילות הממוקדת נמשכת ללא הפסקה, במטרה לסכל פיגועים ולהרחיק את האיום מהשטח עוד בטרם יתממש חלילה.

יצויין כי בחודשים האחרונים גברה המתיחות ביהודה ושומרון, במקביל ללחימה ברצועת עזה. על פי נתוני מערכת הביטחון, מאז תחילת המערכה עלו משמעותית ניסיונות הפיגוע, בדגש על פיגועי ירי ומטענים. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מתקשים לשלוט בשטח בחלק מהערים, מה שמגביר את הצורך בפעילות צה״ל ומוביל לעימותים תכופים עם חוליות טרור מקומיות.

לפי הערכות בישראל, בגזרת ג׳נין ובאזורים נוספים ממשיכים לפעול ארגוני טרור חמושים, כשחלק מהפעילים מקבלים השראה ותמיכה מחמאס ברצועה ומגורמים איראניים. ואכן, המודיעין מצביע על ניסיון של חמאס לערער את היציבות ביהודה ושומרון ולפתוח חזית נוספת מול ישראל, באמצעות שליחת כספים והכוונה לפעילים מקומיים.

במערכת הביטחון מדגישים כי מבצעי המעצרים והחרמות הנשק נועדו לצמצם את יכולות הטרור המתגבשות בשטח, ולהפחית את הסיכון לפיגועים מיידיים כלפי אזרחים וחיילים כאחד. במקביל, ישראל עוקבת מקרוב אחר ניסיונות לגייס פעילים חדשים ונגד הפצת תכני הסתה ברשתות החברתיות.

לצד הפעילות המשתנה בשטח, צה״ל מקיים עבודת מודיעין רחבה כדי לאתר חוליות טרור בשלבי התארגנות ראשוניים – ולהוביל לסיכול מוקדם לפני שהאיומים ייצאו לפועל.

בישראל נערכים לאפשרות שחמאס ישיב הלילה חטופים חללים המוחזקים בשבי חמאס. גורמים המעורים בנושא שצוטטו הבוקר (שישי) בכאן חדשות אמרו כי ישראל וארצות הברית מפעילות לחץ כבד על המתווכות ועל חמאס כדי לקדם את השבתם, מתוך הערכה שיש בידי הארגון חללים שהוא יכול להעביר מיד לישראל.

השחרור האחרון התרחש בלילה שבין שלישי לרביעי, אז הוחזרו לגבול ישראל שני חטופי קיבוץ ניר עוז: אריה זלמנוביץ', ממקימי הקיבוץ שנרצח לפי ההערכות כחודש לאחר חטיפתו, ותמיר אדר, חבר כיתת הכוננות שנפל בקרב כבר באותה שבת. הי"ד.

הלחץ על חמאס נמשך, לאחר שבאגף המודיעין בצה"ל מעריכים שחמאס מסוגל להשיב חללים נוספים. על פי הדיווח בכאן חדשות, חמאס יכול להשיב לפחות עשרה מתוך 13 החטופים החללים שנותרו ברצועת עזה, גם ללא התערבות בינלאומית. בכירי אמ"ן הציגו את הממצאים המודיעיניים לסגן נשיא ארצות הברית, ג'יי די ואנס, בפגישה שהתקיימה אתמול בקריה בתל אביב. בפגישה השתתפו שר הביטחון ישראל כ"ץ, הרמטכ"ל אייל זמיר ובכירים נוספים באגף המודיעין, שפרשו בפניו תמונת מצב עדכנית על המתרחש ברצועה.

בדיון עלו גם הסימנים הברורים לכך שחמאס מנצל את הפסקת האש בשבועיים האחרונים לצורך התאוששות ושיקום שליטתו ברצועה. לפי המידע המודיעיני, הארגון פועל לשיקום מנהרות, גיוס פעילים חדשים, תיקון אמצעי לחימה והתארגנות מחודשת – מה שמחזק את ההבנה בישראל כי אין בכוונתו לוותר על כוחו הצבאי או על שליטתו בעזה. גורמי ביטחון העבירו מסר חד-משמעי לאמריקנים: ישראל לא תתקדם לשלב הבא במתווה טראמפ כל עוד חמאס אינו עומד בהתחייבויותיו.

מנגד, הממשל האמריקני מגביר את הלחץ על ההנהגה בישראל להמשיך ביישום ההסכם ולהוביל לשיקום הרצועה. לאחר ביקורו של ואנס, נחת בארץ גם שר החוץ האמריקני מרקו רוביו, והביקורים צפויים להמשיך. ביום ראשון תגיע לישראל מורגן אורטגס, סגנית השליח המיוחד של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, המתמקדת בעיקר בזירה הצפונית. הנוכחות האמריקנית הרציפה בישראל מהווה איתות ברור לירושלים על חשיבות ההתקדמות במתווה המדיני.

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ."

רבותינו הקדושים מדקדקים על כך שנאמר "כי השחית כל בשר." מה זה "כל בשר"? זה כולל את בעלי החיים. גם הם נכללים בהגדרה של "כל בשר".

זאת אומרת, דבר פלא עצום התרחש עד זמנו של נח, דור המבול שאנו עוסקים בו בפרשת השבוע. השחתת דרכם של בני האדם השחיתה גם את טבעם של בעלי החיים. וכשבעלי החיים גם הפכו להיות מושחתים – כלומר, כל בשר, כל מי שהוא בשר, השחית את דרכו על הארץ – אז הארץ נשחתה. עד כדי כך שחז"ל הקדושים מתארים בפנינו שאם אדם היה זורע באדמה זרע מסוים, האדמה הייתה מצמיחה דבר אחר. לא נותר מה לעשות אלא "וימח את כל היקום." השם יתברך מוחה את כל היקום.

יש דבר מעניין מאוד. אנחנו יודעים היום שיש כמה וכמה יבשות בעולם, וכל יבשת מרוחקת מחברתה בדרך כלל. יש מקומות שכן יש מגע ביניהם, וימים, הים הגדול, מפריד בין יבשה ליבשה.

כאשר במעשה בראשית כתוב: "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה," כלומר יש רק יבשה אחת. השם יתברך, בבריאת העולם, מתאר בפנינו שהיבשה היא אחת, והיה צריך להסיט את המים: "יִקָּווּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה." כל כדור הארץ היה מכוסה מים. אחרי שהמים נקוו אל מקום אחד, אז נראתה יבשה, אבל יש יבשה אחת.

בפועל אנחנו יודעים היום שיש כמה יבשות. הסוד של הדבר הזה הוא המבול. בזמן המבול העולם השתנה לחלוטין. כתוב במדרש 'ילקוט שמעוני', שלקח הקדוש ברוך הוא כוכב מ"כִּימָה" והטיל אותו על כדור הארץ. ואז "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ." הטלת הכוכב – לקח כוכב מכימה והטיל אותו לכדור הארץ. זאת אומרת, בימינו, אולי אם היה קורה כזה דבר, היינו מתארים את זה כקטסטרופה עולמית. תאונה, כוכב סטה מהמסלול והתנגש בכדור הארץ. כדור הארץ התפרק. כדור הארץ נחלק לחלקים, ומכאן נוצרו היבשות השונות. כלומר, הכדור נחלק לחלקים, כשהחלקים התרחקו זה מזה.

היום כולנו יודעים שכל היבשות מאוכלסות. נדמיין לעצמנו שכל בני האדם היו על יבשת אחת. איזו קטסטרופה עולמית הייתה. מעניין. המחלוקות בין בני אדם עצומות. היבשות השונות גם נתנו התהוות של בני אדם שונים, במאפיינים שלהם. כל זה הוא תוצאה של המבול. המבול ייסד עולם חדש עם סדר חדש.

"עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, חֹם וָקֹר, קַיִץ וָחֹרֶף" – כפי שהפסוק מתאר, ארבע עונות השנה זה דבר שנוצר במבול. עד תקופת המבול העולם כולו היה במצב של אביב. לא היו קצוות. אתם יודעים שהקצוות למעשה מחלישים את הבריאה. כל דבר שפעם סובל קור ופעם סובל חום, הוא נחלש, הוא נחלש. ניקח כוסית זכוכית, נעביר אותה מחום בפעם אחת לקור קיצוני – היא תתבקע. מתכת, כל דבר בבריאה [נחלש]. אבל אם המצב הוא יציב, אביב, כל הזמן אביב, שום דבר לא נחלש, הכל בריא. לכן הבריאות של בני האדם הייתה דבר שאנחנו לא מכירים בוודאי.

חז"ל הקדושים מתארים שלפני המבול אדם היה זורע, ומה שהוא היה קוצר, זה היה די לו לארבעים שנה. מי בימינו מבין דבר כזה? אין טבע כזה בבריאה. הכל נחלש. בני האדם היו ענקים, בריאים, חזקים, חסונים. אחרי המבול התקצרו ימיהם של בני האדם, נחלשו גופות בני האדם, וכדור הארץ שינה את טבעו. כל זה – "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ."

אנחנו מצפים לחזרת העולם למצב של שלמות. למעשה, לא לחזרה אלא להשגת שלמות גדולה יותר. כל אחד שואף להיות בריא ולהישאר חזק. זו שאיפה. מדוע זה נמצא כל הזמן בתוך השאיפה שלנו? משום שהאדם במקורו היה כזה. החטאים והשינוי שחלו בעולם שינו אותנו, אבל כל דבר שואף לחזור למקומו הראשון. ומכאן גם הציפייה שלנו, הכיִוּוּי שלנו – כַּוֵּן השם, "חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבְּךָ" – והציפייה שלנו לגאולה, הציפייה שלנו לשלמות, הציפייה שלנו לשלום, הציפייה שלנו לאביב. "אָבִיב, כִּי אִמַּצְתְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, הֶרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת." העולם יחזור להיות במצב של אביב, במצב של אין קיצוניות של קור וחום, בעזרת השם יתברך.

את הדבר הזה בזוהר הקדוש מכנים "תיבת נח." התיבה של נח מגדירה מצב שהאדם חי תחת כנפי השכינה. בתוך עולם שלם שמושמד, בתוך עולם שלם שמשחית את דרכו, ניצבת לה תיבה על פני המים. לכאורה, תיבה שבדרך הטבע היא גם לא אמורה להחזיק מעמד בתוך מבול כזה עצום. הכל מתקיים בנס, משום שהקדוש ברוך הוא חופף את שכינתו על התיבה הזאת כדי להמשיך את קיומו של העולם.

אנחנו אומרים בדרך המשל שהחיים שלנו בחוץ מרובים במי מבול: מבול רוחני, מבול של דעות כפרניות, מבול של התכחשות לאמת. הדרך של האדם להימלט מהמבול היא להיכנס אל תוך התיבה, להיכנס לבית המדרש, להיכנס לבית שמגדל בתוכו ילדים בדרך של תורה ויראת שמיים, להיכנס עם הילדים שלנו לתלמודי תורה, לישיבות הקדושות. זו התיבה, כי אין "תיבת נח" שיכולה לשמור עלינו מהמבול האיום שנמצא בחוץ.

שבת שלום לכולם.