סיפר הרה"ח רבי יוחנן בריזל: "לפני כ-17 שנה, שהיתי תקופה בארגנטינה. פגש אותי שם עסקן יהודי מקומי, שראה שלא משעמם איתי, וביקש ממני טובה: 'יש פה בעיר בית סוהר', כך הוא סיפר לי, 'ושם יושב יהודי חרדי אמריקאי, שהסתבך עם רשויות המס בארה"ב ונמלט מפניהם לארגנטינה. האמריקאים הוציאו נגדו בקשת הסגרה, והרשויות בארגנטינה עצרו אותו. כעת הוא ממתין להחלטות בית המשפט אם להסגיר אותו ובאילו תנאים'.
'האיש הזה יושב בכלא לבד. הוא דובר יידיש ואנגלית, והיהודים פה ברובם דוברי ספרדית. אין מי שיבקר אותו וישוחח איתו. אתה הרי דובר יידיש, וזו הזדמנות מצוינת לשמח אסיר מסכן, להפיג את עצבותו ולתת לו קצת שמחה'. נעניתי בשמחה. לקחו אותי לבית הסוהר, עברתי את כל הבידוקים הנדרשים, ונכנסתי לחדר עם האסיר. שוחחתי איתו, העליתי לו חיוך על השפתיים, וגרמתי לו לצחוק, ברוך הוא וברוך שמו.
"הביקור הגיע לסיומו, הסוהר ליווה אותי החוצה, ובזה נגמר הסיפור. כמה ימים אחר כך פנה אלי שוב אותו עסקן ואמר לי: 'ר' יוחנן, כל עוד אתה כאן בארגנטינה, תעשה טובה, לך בקר אותו שוב. מאוד שימחת אותו בפעם הקודמת, ומי יודע מתי בפעם הבאה הוא יוכל ככה לשמוח ולצחוק'. כמובן שלא היססתי. מיהרתי לאשר ביקור נוסף ואכן ביקרתי את היהודי, שוחחתי איתו ושימחתי אותו, ושוב הגיע זמן הביקור לסיומו ויצאתי החוצה.
"בשלב זה, החל העסקן לספר לי סיפור מדהים, שאני חושב שיש בו מסר חשוב לכל אדם: מה זו 'נשמה של ילד', וכמה חשוב להשפיע עליה לטובה. 'התיק של היהודי הזה הוא תיק פדרלי', הסביר לי העסקן, 'ויש כאן התנהלות בין הרשויות של ארה"ב והרשויות של ארגנטינה. זה נושא מורכב מאוד, ויש מערכה משפטית על פרטים רבים. כשמדינה מסגירה אסיר, היא יכולה לדרוש דרישות שונות, שישפטו אותו רק לפי החוקים שלה, ולא בצורה חמורה יותר ועוד ועוד'.
"'והנה, לא פחות ולא יותר, נפלנו על שופט ערבי… שופט יליד לבנון, שבגיל צעיר היגר לארגנטינה, השתקע בה והפך למקומי, למד את השפה, למד משפטים ולימים הפך לשופט בכיר. 'אם בתחילה חששנו מפניו, עד מהרה גילינו שזו הייתה ממש מתנה מהקב"ה. כל מה שאנחנו מבקשים, ואפשרי במסגרת החוק, השופט הערבי נותן ליהודי הזה. כאילו יש לו היכרות אישית איתו. ממש כל מה שאנחנו מבקשים, ואפילו מעבר'.
"כך למשל, המשפחה של היהודי הזה באה לכאן לחגוג את חג הפסח. הם ביקשו אישור להיכנס לכלא ולעשות איתו את ליל הסדר. כולם הסתכלו עליהם כמו משוגעים – אין סיכוי! אבל למרבה ההפתעה השופט שאל אותם כמה זמן הם צריכים, ובאיזו שעה הם מתכננים לסיים את החגיגה. הם השיבו שבשעה תשע בערב, כי פחדו לבקש יותר. אבל השופט צחק ואמר: 'אתם יהודים, אני יודע איך זה אצלכם. תשע זה לא תשע, וגם לא עשר… אני מאשר לכם עד 11 בלילה!'.
"פעם אחרת הם באו לערוך שמחה משפחתית, וביקשו מבית המשפט שיאשר לו לצאת מהכלא לכמה שעות כדי להשתתף בשמחה, כמובן בליווי של סוהר. ושוב, אותו שופט שמנהל את התיק שלו, החליט לאשר, נגד כל הסיכויים. גם מול האמריקאים הוא עומד איתן, ודורש לנהוג עם האסיר בצורה רכה יותר. הוא קבע למשל, שההסגרה תהיה בתנאי שבארה"ב יכירו בזמן שהוא היה עצור בארגנטינה, וינכו לו את התקופה הזו מעונש המאסר שייגזר עליו.
"מספר לי אותו עסקן שבאחת ההזדמנויות הוא שאל את השופט בצורה ישירה: 'יאמר לי כבודו, מה מצאת אצל היהודי הזה שאתה נוטה כל כך לטובתו? אני כמובן שמח על כך מאוד, כי אני יהודי, אבל אתה הרי לא יהודי, למה אתה כל כך דואג לו?' השיב לו השופט תשובה שהממה אותו: 'כבר יותר משישים שנה אני מחפש יהודי שאוכל להשיב לו טובה… שישים שנה לא מצאתי הזדמנות להחזיר טובה ליהודי, ועכשיו כשיש לי הזדמנות כזאת, אני מנצל אותה עד תום. כל מה שאוכל לעשות לטובתו, אעשה!'".
מתברר שהשופט הזה התגורר בלבנון כילד צעיר. אבא שלו היה סוחר עשיר, והוא היה עובד אצל אבא שלו ועושה עבורו שליחויות בגיל צעיר מאוד. חלק מהאנשים שאיתם אביו עבד היו יהודים, והם תמיד התייחסו אליו יפה, נתנו לו 'בַּקְשִישׁ' נחמד וכיבדו אותו בממתק. יום אחד הסתבך אביו בעסקה כושלת עם שותף רמאי שעשק אותו, ובתוך זמן קצר איבד את כל רכושו ולא יכול היה להמשיך במסחר. הילד הפסיק לצאת בשליחות אביו.
"יום אחד הוא יושב בקרן זווית, והנה חולף על פניו אחד מאותם יהודים שהוא היה מביא להם שליחויות. היהודי הלבנוני זיהה אותו ושאל: 'יא וואלד, לאן נעלמת? מה קרה, הפסקת להביא לנו סחורה מאבא?' הוא השפיל מבט וסיפר את האמת: 'אבא הסתבך ולא נשאר לו כסף כדי להשקיע בסחורה חדשה'.
"היהודי אמר לו: 'ככה? אבא שלך פשט את הרגל? אוי ואבוי, זה לא בסדר. אבא שלך סוחר ישר, לא מגיע לו. אני אעזור לך!'. "הלך היהודי וגייס כמה חברים יהודים, שעבדו גם הם עם אביו של הילד שלימים נהיה שופט בארגנטינה. כל אחד מהם נתן סכום מכובד, יחד זה הצטבר לסכום גדול מאוד שהם הפקידו בידי הערבי, שחזר לעשות עסקים, ובתוך זמן קצר התעשר בחזרה והחזיר להם את כספם, ואף שב לעשות עימם עסקים.
"'אחר כך פרצה המלחמה, וכל היהודים ברחו מלבנון. לא נשאר אפילו יהודי אחד שאוכל להשיב לו טובה', מספר השופט, 'ובהמשך היגרתי לארגנטינה, וגם אם פגשתי יהודים פה ושם, לא יצא לי אף פעם להגיע למצב שהם היו זקוקים לעזרה ממני. כשהביאו בפני את האסיר האמריקאי, ראיתי את המראה היהודי שלו: זקן, פיאות, כיפה לראשו, ציצית בבגדו. אמרתי לעצמי: הוא מאוד דומה ליהודים ההם, שהצילו את אבא שלי ונתנו לו אפשרות להתעשר מחדש. אני חייב להחזיר לאיש הזה טובה!'".
"הנה כי כן", מסכם הרב בריזל את הסיפור הנפלא, "תראה מה זו השפעה על ילד קטן. שישים שנה עברו והוא לא שכח את זה. הוא חיכה להזדמנות שתהיה לו כדי להחזיר טובה… תראה כמה כוח השפעה יש לנו על ילדים של אחרים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, על הילדים שלנו…"
" וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג', כ"א).
ידועים דברי חז"ל [סוטה יד.] "דרש רבי שמלאי: תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים דכתיב: 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם'; וסופה גמילות חסדים וכו'".
ונשאלת השאלה: כלום עד בגדי העור הללו לא מצאו חז"ל בתורה חסדים של הקדוש ברוך הוא? ומהי כל הבריאה אם לא חסד? ה' ברא את האדם – וכי אין בכך תחילתה חסד? יום הראשון של בריאת העולם, השני, השלישי וכו' – כמה חסדים יש באור ובשמש, בצמחים שניתנו לנו, בחי ובדומם. והנה מדלגים על הכל עד "כותנות עור".
שמעתי בשם רבי אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל שכך תירץ: בשלוש-עשרה מידות של רחמים אנו אומרים: "השם, השם", וחז"ל [ראש השנה יז:] מבארים: "ה' קודם שיחטא וה' לאחר שיחטא". זו מידה מיוחדת משמו של הקדוש ברוך הוא, שגם אחרי שהאדם חוטא הוא זוכה לרחמים. החסד של בריאת העולם בששת ימי בראשית היה לפני החטא של האדם, אבל לאחר מכן אדם הראשון חטא והביא מיתה לעולם. נורא ואיום מה שנגרם מאותו חטא, ואף על פי כן גם אחרי החטא נשאר ה' "קל רחום וחנון" וגמל עמם חסד: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".
"גמילות חסדים" – המילים הללו הן לכאורה תרתי דסתרי, כי "חסד" הוא דבר שלא מגיע לאדם ואף על פי כן מתחסדים עמו, ואילו "גמילות" היא תשלום שמשלמים לו כגמולו, המגיע לו ביושר ובצדק. ומבארים, כי אכן זוהי מידתו של הקדוש ברוך הוא: "גומל חסד" – התשלום שלו הוא בחסד, כי גם כאשר התשלום צריך להיות לכאורה עונש, מפני שהאדם התנהג שלא כראוי – התשלום והגמול של העונש באים עם מידת החסד.
אומרים ב'ברכת הגומל': "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". הגמילות לחייבים צריכה להיות רעה, ההפך מחסדים, אבל הקדוש ברוך הוא לא עושה כך, אלא גומל לחייבים – טובות. על החסד המיוחד הזה הצביעו חז"ל ואמרו: "תורה, תחילתה גמילות חסדים" – שה' הלביש אותם כותנות עור. לא רק שעשה להם בגדים במיוחד אלא אף הלביש אותם בהם.
מכיוון שיש לנו ציווי לדבוק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, הרי שה' רוצה שכך ננהג גם אנו: דווקא אותו אחד שעושה לי צרות צרורות ויורד לחיי – דווקא איתו עלי להתחסד.
הייתה מחלוקת לפני בריאת האדם. האמת והחסד התווכחו האם לברוא את האדם או לא: "חסד אמר יברא" – יש לברוא את האדם, כיוון ש"כולו חסד". "אמת אמרה אל יברא", כיוון ש"כולו שקר". מה עשה הקדוש ברוך הוא? השליך את האמת ארצה וברא את האדם (בראשית רבה ח, א).
הבה נחשוב: מה הפשט ש"כולו חסד"? ההסבר פשוט לכאורה: אם נתבונן, נמצא שהעולם מלא בחסדים. קחו את ספר הטלפונים של בני ברק וירושלים ותראו כמה גמ"חים יש. אם כן, לכאורה נראה שהעולם מלא בחסד. נכון, אבל האם כולם מנהלים גמ"חים?! הרי יש מיליארדי אנשים בעולם, וכי כולם כך?! וכיצד אפשר לומר "שכולו חסד"?
שאלה נוספת. האמת באה וטענה שהסברה אומרת לא לברוא את האדם, "שכולו שקר". איזו טענה היא זו? מה אכפת לי שכולו שקר אם בד בבד הוא גם גומל חסדים? מה מפריעים השקרים שבעולם לגמילות חסדים? הוא משקר אבל גומל חסד, מה אכפת לי?
התשובה היא, תשמעו רבותיי: אכן המציאות היא שכל העולם הוא חסד [ולא בגלל הגמ"חים שהזכרנו, אלא מחמת סיבה אחרת]. לא צריך לחפש רחוק. באת היום לבית הכנסת? הנה בכך שבאת השלמת מניין והתחסדת עם המתפללים. הפסיעות הראשונות שלך בבוקר – מיד יש בהן חסד.
בבוקר נכנסתי למכולת וקניתי גבינה וחלב. תארו לכם אם לא הייתה חנות מכולת בשכונתי, וכדי להשיג גבינה הייתי צריך לנסוע לחפש יהודי שמוכר גבינה, או מישהו שמגדל פרה וייתן לי חלב. וכי הייתי יכול לחיות כך? ברוך ה', היה צריך לנשק את בעל המכולת, חמישים מטר מהבית יש לי מכולת! הוא עושה איתי חסד!
בבני ברק ישנה 'טחנת קמח' של משפחת שטרן. כאלה בעלי חסד אין בעולם! נתאר לעצמנו שהחיטים מחו"ל היו מגיעות אלינו הביתה כשהן שלמות, לך תטחן אותן, היכן יש מטחנה? או-וויי, עד שהיינו מוצאים מעט קמח… וזה הכול אם מביאים חיטים מחו"ל. אבל אם גם את זה לא היה, אלא הייתי מקבל שדה כאן בארץ ישראל ושור שחור – לך תחרוש, תעשה כל מה שצריך, תזרע, עד שיהיו לך חיטים. מה הייתי עושה? מתי היה לי זמן לנשום? "עשר מלאכות בפת"… ועכשיו, שום דבר, אני נכנס למכולת, קונה לחם ויש מה לאכול.
אם כן, מובן לכולנו כי כל התהליך – מייצור כלי החרישה ועד אפיית הלחם – הוא חסד עצום איתנו. כל המשתתפים בתהליך ייצור הלחם הינם בעלי חסד, וזה בלחם בלבד.
ומה יהיה אם אני צריך לבנות בית, כי נופל לי גשם על הראש? לך תהיה קבלן, אינסטלטור, חשמלאי. הרי שה'קבלן' הוא בעל חסד. הנגר, וזה שעושה תריסים וחלונות – כולם בעלי חסד, כי גם אם תאמרו שאינכם צריכים שיבנו עבורכם בית מפואר, אבל מינימום כל אחד צריך: בית, בגדים ואוכל. נו, לך תהיה חייט, לך תהיה בנאי…
זו לא טעות, כי המציאות כך היא – העולם כולו עם חסד. "חסד אומר יברא, שכולם גומלי חסדים". מגיעה מידת האמת ואומרת: הם בעלי חסדים?! הם רוצים פרנסה, מעוניינים בכסף! אם לא תשלם לו, האם הוא יעשה לך חליפה?! האם יתקן לך נעליים? "כולו שקר" – הם לא מתכוונים לשם חסד, הם מתכוונים לטובת עצמם…
אם כן, מה האמת כאן? הנכון הוא, שאם האדם מעוניין לעסוק בחסד, הרי שבכל דבר שעוסק בו הוא יכול להיות בעל חסד. הסנדלר יכול לחשוב: "אני רוצה שיהיו לאנשים נעליים טובות ונוחות, שראובן ילך עם נעל ולא ייאלץ לדרוך בבוץ ועל אבנים, רק מה? אני חייב להתפרנס, ומכיוון שכך אני לוקח כסף כי אם לא יהיה לי כסף לא אוכל לתפור נעליים".
מה המבחן באופן מעשי, לדעת האם הוא סנדלר בעל חסד או שעושה מעשיו לשם כסף בלבד? אם הוא מייצר נעליים רק בשביל עצמו ופרנסתו, מדוע יעשה נעליים באמת חזקות וטובות? אדרבה, עליו לייצר משהו פחות טוב כדי שיתקלקל, וראובן הקונה יבוא בעוד חצי שנה ויקנה שוב ויהיה לו כסף… כך גם בחנות הירקות: אם הוא בעל חסד, ייתן תמיד את המלפפונים הטובים, שהקונה ייהנה ושיהיה לו טוב.
באופן כזה יכול כל בעל מלאכה לעשות חסד בכל רגע, ואפשר רק במחשבה להטיב עם הזולת. בעולם, ובשנים הללו שאנו נמצאים כאן בעולם הזה, צריכים ואפשר לחטוף בכל רגע עוד מצווה ועוד. חיי נצח – רק במחשבה שיהיה לשני רק טוב, זהו חסד אמיתי.
אבל אצל אומות העולם אין חסד של אמת, כפי שהגמרא במסכת בבא בתרא [י:] אומרת: אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בניי, מהו שאמר הכתוב [משלי יד, לד] "צֶדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת".
נענה רבי אליעזר ואמר: "צדקה תרומם גוי" – אלו ישראל, דכתיב [שמואל ב ז, כג] "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"; "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" – כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושים חטא הוא להן, שאינם עושים אלא להתגדל בו". נמצאנו למדים, שבני אומות העולם עושים צדקה רק כאשר נובעת להם מכך הנאה אישית; ברם אצל בני ישראל אין הדבר כן, מפני שהם שואפים לעשות טוב אף על פי שאין להם בכך כל נגיעה וטובת הנאה.
כאשר יהודי גומל חסד לזולתו, יש לו נחת וסיפוק מעצם המעשה, ולפיכך הוא משתדל לעשות זאת בסתר, באופן שאיש לא יידע ואף מקבל הטובה עצמו. ובזה יש לו הנאה רבה. ישנם יהודים המוסרים נפשם על מתן בסתר בלא תמורה והנאה, וזהו שנאמר: "צדקה תרומם גוי" [משלי יד, לד], כלומר: היהודי מתרומם על ידי מצוות הצדקה ומקבל מעצם עשייתה סיפוק רב. יהודים רבים ששואפים ללכת בדרכי ה' מקיימים בעצמם "מה הוא רחום אף אתה רחום" [שבת קלג:]. בקרב שומרי התורה והמצוות ישנה היערכות מאורגנת של עשיית חסד.
כאשר יהודי, חלילה, נאלץ לעבור ניתוח דחוף, ישנם יהודים הטורחים לסייע לו בכל הנדרש שלא על מנת לקבל פרס. אנשים אלו נהנים לעשות חסד ללא פרסום ובלי שכותבים עליהם למחרת בעיתון "פלוני עשה כך וכך". הם עושים זאת לשם שמים, והנאתם נובעת ממעשה החסד עצמו. ברם, את ההנאה הזו יכול להרגיש רק מי שנופחה בו נשמה אלוקית השואפת להתקרב לבורא יתברך.
יהיו הדברים לעילוי נשמת אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
